Feeds:
פוסטים
תגובות

Posts Tagged ‘יהודה עמיחי’

בין השנים 1984 – 1991 יצרה האמנית אן המילטון את סדרת חפצי הגוף שבה חיברה אל גופה דוממים שנאספו במהלך עבודה על מיצבים ונותרו ללא שימוש, באופן ששינה את התפקוד שלהם ואת המטען הרגשי. הצלם בוב מקמרטרי תיעד את התהליך המתמשך בסדרת צילומים.

כל תמונה כזאת היא סוג של מוטציה, יצור היברידי. לפעמים הן נוטות אל פריקים של ירידים ופנטזיה בגרוש כמו בגלויות הישנות שהולידו את "המעון של מיס פרגרין לילדים משונים", או כמו בשירי הפריקים של טים ברטון (בתמונה למטה משמאל, הילד בעל ראש הצדף מתחפש לאנושי בהלוואין).

משמאל מתוך מותו העגום של הילד צדף מאת טים ברטון, במרכז אן המילטון מתוך סדרת חפצי גוף 1991-1984, משמאל כריכת המעון של מיס פרגרין לילדים משונים מאת רנסום ריגס לחצו להגדלה

.

אבל לא על אלה רציתי לכתוב.

רומאן יאקובסון (הפורמליסט הרוסי הנפלא, איש תורת הספרות, הבלשן, הסמיוטיקן ועוד הרבה) טען פעם שהליכתו של מטפס הרים במישור שונה משל אדם רגיל. או שהוא מגושם באורח נוגע ללב או שהוא מבליט את מיומנותו. הליכתו דומה מדי לצעדי ריקוד ואין לטעות במאמץ המושקע בה.

יאקובסון ממשיל את הליכתו של מטפס ההרים במישור לפרוזה של משוררים, הוא מזהה את חותם השירה גם בפרוזה של המשוררים שדוברים פרוזה (כמעט) ברמה של שפת אם. התכוונתי לשאול את הדימוי כדי לדבר על האופן שבו שפת התיאטרון החזותי שלי משפיעה על הצפייה באמנות פלסטית. ובמחשבה נוספת – מה שקורה אצלי באופן גלוי ומודע, מקנן כמעט אצל כל אדם, ומתחשק לי לפתוח את הדלת הזאת ולשחרר אותו למודע.

כמה מן החפצים שהמילטון "לובשת" או מחברת לעצמה, הם חפצים יומיומיים שכולנו מכירים, והשימוש "החדש" שהמילטון עושה בהם לא מוחק את הידע המוקדם, רק קוטע אותו, והידע הקטוע ממשיך לפרפר כמו זנב של שממית אחרי שהוא ניתק מגופה.

במילים אחרות: לא משנה לאיזה מקום לא צפוי בגוף חבר החפץ, איזה תפקוד חדש נועד לו, הוא ממשיך לזמן גם את השימוש הישן, המקובל, ובמתח בין שניהם, בכאבי הפנטום של החפץ, אצורים החיים הכמוסים והמשמעות של הדימוי.

אן המילטון מתוך סדרת חפצי גוף 1991-1984 לחצו להגדלה

.

ניקח למשל, את "שריון" הכסאות שהמילטון "לובשת". בתפקודו החדש הוא משמש מחסום להתקרבות ומגע (ונשאלת השאלה למה היא נזקקת לו?), ואפילו כשלד של קרינולינה משונה, מסובבת (כסו אותו בבד ותראו).

מימין אן המילטון, משמאל האינפנטה של ולסקז 1656

.

אבל כמו שכתב יהודה עמיחי – "גם האגרוף היה פעם יד פתוחה ואצבעות", וגם השריון זוכר שהוא היה פעם כסאות, שהוא עדיין כסאות. ומיד צצות השאלות: מי הם שני היושבים שהיא נערכת לשאת ולחצוץ ביניהם, כאחת? האם היא חזקה דיה לשאת את שניהם ביחד? האם היא די חזקה להישאר זקופה כשאחד מהם מתיישב, או שתתכופף והוא יישפך שוב ושוב? האם היה יכולה בכלל להתכופף? האם היא יכולה לצעוד קדימה או רק ללכת לצדדים כמו סרטן? ויכולתי להמשיך כך עוד ועוד. כל הכלאה כזאת של אדם וחפץ היא ראשי פרקים לתיאטרון מחול, שלא תמיד כדאי או אפילו אפשר לממש; לפעמים יש בהבטחה וברמז עוצמה שההגשמה מרדדת. לפעמים היא סתם חושפת את הפער בין מה שמדמיינים למה שהחפץ מוכן ורוצה (והחפץ תמיד צודק), וכך או כך, האפשרויות הכמוסות בעבודה הן חלק ממנה, מתיבת התהודה הרגשית והפרשנית.  

אן המילטון מתוך סדרת חפצי גוף 1991-1984

.

והנעל הזאת שמשנה לגמרי את הפרופיל של המילטון, שמחברת בין הפה לאף והופכת לזרבובית, לחרטום חפצי, עדיין זוכרת שפעם היתה בה רגל. ומציעה בעיטה בפרצוף, אונס, וגם מעלל קרקסי. תלוי.

ושרפרף הבר מתגלה מחדש ככתונת משוגעים על פי מידה; החישוק שנועד ליצב את הרגליים מרתק את הזרועות לגוף. והמושב מכופף את הראש והצוואר לאחור, מסתיר את הפנים וחוסם את הראייה.

ובו בזמן, במבט חטוף המושב והרגליים נראו לי כמו הפשטה של כובע חרדי ופאות, וישר התחלתי לחשוב על ריקוד חסידי בתלבושת שרפרפים.

מימין, תחפושת חרדי – גם זה היבריד בין כובע לפאות, במרכז, הידיים האוחזות בספר כווריאציה על החישוק (הכובל?)

*

קמטי ההבעה של סוליית הנעל; אביגיל שימל מצלמת את דניס סילק, מתוך התערוכה הזאת ויש גם קטלוג

.

בעצם תכננתי לסיים בדניס סילק (חברו הטוב של יהודי עמיחי) המשורר ואיש החפצים, שבכלל לא קרא להם חפצים (objects) אלא דברים (things)  מילה הרבה יותר פתוחה ופחות מחפצנת. רציתי לכתוב על ההבדל באופן שבו המילטון משתמשת בחפצים, לאופן שבו דניס… ואז נתקעתי, כי דניס מעולם לא "השתמש" בחפצים, אלא יותר חי ביניהם ולצידם ואיתם. למאמר הגדול שלו על תיאטרון הדוממים הוא קרא When We Dead Awaken (כשם מחזהו האחרון של הנריק איבסן, שיש בו מן האיום). ופתאום כבר לא היה דחוף לי לכתוב על ההבדלים, כי עצם המחשבה על דניס העלתה באוב של דעתי דרך נוספת להתבונן בהכלאות של אן המילטון. אולי היא לא אמנית שמצאה דרכים מקוריות לחבר חפצים לגופה ולבטא רגשות אנושיים, אלא מדיום של מרד החפצים, שמאסו בשיעבוד ובהשפלה; אולי היא מדובבת את נקמת הנעל שתמיד דורכים עליה או את השרפרף שמאס בישבנים או את הכסאות שמצאו דרך להרחיק מהם את כובד האנשים. חבל שכבר אי אפשר לשאול את דניס מה דעתו.

*

עוד באותם עניינים


סופי קאל, וודו וחפצי מעבר

מתומאס מאן עד פין-אפ גירלס

חייל הבדיל האמיץ

שירה וקסמי חפצים (הערה על המומינים)

עקרת בית נואשת (על מרתה רוסלר)

חפצים מספרים על ביאליק ויש גם המשך

יופיו של הפצע – קלאס אולדנבורג

הספר הנפלא ביותר

על 72 החפצים של מרינה אברמוביץ

Read Full Post »

שרון רז מצלם מבנים נטושים הנתונים בסכנת הכחדה בידי מחפרים, כדורי הריסה ופיצוצים, או בידי השיניים הרכות של הזמן. הוא מצלם בעקביות, בתשוקה, בשילוב של דחף אידאולוגי ומשיכת לב טמירה, במלנכוליה כרונית, בעין של אמן, בזעם על הדורסנות הנדל"נית. ("על אף שפעולת ההריסה היא השמדת מבנה ולא בנייתו, הריסה נחשבת לפעולת בנייה מבחינת היבטיה ההנדסיים והחוקיים," קובע הערך "הריסת מבנים" בויקפדיה).

ספרו "נטושים", מקבץ 224 צילומים נבחרים.

זהו הניסיון שלי, אחד מהם, להתבונן בהם. 

  1. אנתולוגיה קטנה

"כשאישה גרה לבדה, ביתה צריך להיות חרב ונטוש, קיר הבוץ צריך להתפורר, ואם יש בריכה היא צריכה להיות מלאה בצמחי מים. לא הכרחי שהגן יהיה מכוסה בלענה, אבל טלאים של עשבים שוטים חייבים לבצבץ מהחול כדי לשוות למקום מראה נוקב של עזובה. אני ממש מתעבת בתים שהשער שלהם נעול היטב, שנראים כאילו בעלת הבית התרוצצה כה וכה בארשת ידענית וסידרה כל דבר בדיוק כפי שהוא צריך להיות."

(סיי שונגון, אשת חצר יפנית מן המאה העשירית, מתוך "ספר הכרית", בתרגומי החופשי מאנגלית) 

"אין ספק שמדי פעם, למשך כמה שניות ולאורך כמה מטרים, צפים ועולים כאן תמונה או הד מימים עברו. מרחוב מרַקעי הזהב והכסף עולה צליל אחיד ומזוקק, כמו זה שהיה משמיע קסילופון שעליו מכה בהיסח הדעת שד בעל אלף זרועות."

(קלוד לוי-סטרוס, מתוך "במחוזות טרופיים נוגים", תרגמה קולט בוטנר) 

"את רוב הפרק העוסק בזיכרון ב- The Seven Lamps of Architecture מקדיש ג'ון רסקין, סופר והיסטוריון האמנות, ליופיו של הפיטורסקי, הציורי. את יופיו המיוחד של סוג האדריכלות הזה הוא מייחס למקריות (בניגוד לצורות הקלאסיות המתוכננות בקפידה). לכן כשהוא מתאר דבר מה כציורי, הוא מתכוון לנוף אדריכלי שעם הזמן נוסף לו יופי שמתכנניו המקוריים לא חזו. לדעת רסקין, היופי הציורי עולה מן הפרטים שמתגלים לעיני הצופה רק מאות שנים אחרי הקמת המבנה. זהו היופי שמעניקים למבנה הקיסוס המכסה אותו, העשבים השוטים, הצמחים הצומחים סביבו, הים הגלי, הסלעים, ואפילו העננים המתמזגים בו. בניין חדש אפוא אינו יכול להיות ציורי. הוא נעשה ציורי רק אחרי שההיסטוריה מעניקה לו יופי מקרי ולנו זווית ראייה חדשה."

(אורהאן פאמוק, מתוך "איסטנבול, זכרונות ילדות", מטורקית משה סביליה-שרון)

פסל צל אטם האמן את האולם העמוס ספרים של הספרייה העירונית המקומית, שעמדה להיות מועברת למקום אחר, והבעיר אש במרכזו. לאחר שהאולם התמלא בעשן ובפיח, רוקן האמן את כל מדפי הספרייה מספריהם, ומה שנותר היה קווי המתאר המפויחים של הספרים על קירות הספרייה. בהעתקת ספרי הספרייה העירונית ממקומם יצר האמן פרשנות על ההעדר. המהות הצטמצמה לעקבות בלבד."

(עליזה פדובאנו-פרידמן, מתוך "דיאלוג עם זיכרון", קטלוג התערוכה של קלאודיו פארמיג'אני, מוזאון תל-אביב, 2003)

אַל תּוֹרִידִי אֶת הַכּוֹסוֹת וְהַצַּלָּחוֹת
מִן הַשֻּׁלְחָן. אַל תִּמְחֲקִי
אֶת הַכֶּתֶם מִן הַמַּפָּה!
טוֹב כִּי אֵדַע:
חָיוּ לְפָנַי בָּעוֹלָם הַזֶּה.

(יהודה עמיחי, מתוך "הוראות למלצרית")

*

2. שובו של החן הטבעי

מבנה נטוש פטוּר מתפקוד. השערים והדלתות משתחררים מן הגדרות והקירות שהצדיקו אותם, חלונות נאטמים, או להפך, משקפים את השמיים משני הכיוונים בזכות הקירות הנופלים. החורבות, כמו המריונטות של היינריך פון קלייסט, "נשלטות אך ורק על ידי חוק הכבידה," ופטורות לפיכך, מן המוּדעוּת העצמית, האויבת הגדולה ביותר של החן הטבעי". (מתוך "על תיאטרון המריונטות", תרגם ג' שריג)  ובו בזמן, הן גם פיסות נפש כמו הבית שמופיע בחלום.

*

3. מטונימיות

דיאן ארבוס (1971-1923) שנאה לצלם אופנה כי הבגדים עוד לא קיבלו את צורת הגוף של הלובשים. וגם בניינים מסגלים לעצמם ברבות הזמן את צורת המשתמשים, וחפצים הופכים לשלוחה ולהד של בעליהם. מאז שמיס האווישם מ"תקוות גדולות" של צ'רלס דיקנס, ננטשה ביום כלולותיה, השעונים נעצרו, הכל קפא על מקומו כמו באגדת היפהפייה הנרדמת, רק בלי הכישוף המשַׁמר: שמלת הכלה נבלה על גופה המזדקן. הנעל שלא הספיקה לנעול הצהיבה על שולחן הטואלט, ועוגת הכלולות התכסתה בעובש, אבק וקורי עכביש. החפצים שאיבדו את תכליתם המקורית נהפכו לשלוחה של לבה השבור.

ובחזרה אל שרון; בלב החלל הפקידותי המתקלף עם התיקיות המטות לנפול ונייר המדפסת הפרום, ניצב ספלון חרסינה, מואר כמו בתור הזהב של הציור ההולנדי. הצילום הכמעט צ'כובי, נוגע בבדידותם של בני האדם, בשבירותם, בחסד האירוני המורעף במשורה. במעט שהם מותירים אחריהם.  

צילם שרון רז
מימין Pieter Claesz 1597–1661, משמאל, שרון רז (פרט)

*

4. כשאנו המתים נעור

חפצים ששותקו על ידי המהירות האנושית, קמים לתחייה בזמן הנדיב של העזובה. הבקבוק הזקן רוכן לשמוע את תובנותיה של הכוננית הריקה. הקו הפורץ מהקיר מסמל את הכוחות שמפרידים ביניהם אבל הזמן פועל לטובתם. אולי פעם, כשהקירות יתמוטטו, הם יזכו להתאחד. (אני סתם מנחשת, רק הנס כריסטיאן אנדרסן יכול לתמלל את שיחתם).

צילם שרון רז

 "קן מרגוע אליזבטה" (לימים, "בית מלון אלישבע") עושה פרצוף:

צילם שרון רז

שמשות מנופצות פוקחות את עיניו של המבנה הקיבוצי וגורמות לו לפזול בו בזמן:

צילם שרון רז

גושי הבטון תלויים כמו מריונטות, זוגות זוגות, ממתיקים סוד במסיבת קוקטייל:

צילם שרון רז

 

ויכולתי להמשיך כך עוד ועוד. לשרון יש רגישות מופלגת לחיים הסודיים של הדוממים, אבל העזובה מספקת לו גם מערכת חדשה של ערכים ציוריים מופשטים. מקווי הרישום האקספרסיביים של הברזלים המשתרבבים ועד לסורגים העקומים, הכוכבים המשונים של הזגוגיות המנופצות, המוזיקליות המשוחררת של המדרגות שלא מובילות לשום מקום.

*

4. שירה

כל אמנות טובה היא מופשטת ביסודה (הגלוי או המוכמן). ככל שהיצירה טעונה יותר, היא זקוקה יותר לצורה שמונעת מן הרגשות להישפך ולהפוך לבוץ סנטימנטלי. אמנות היא המשחק שבו הצורה חושפת תכנים ומעצבת אותם. לשרון יש חוש מולד לצורה שמסתנכרנת עם הדיבוב הרגשי של העזובה לדימויים פיוטיים ש"נחרטים בחודי מחטים בזוויות העיניים" והופכים "למשל ולמוּסר לכל לוקח מוּסר," על פי הניסוח הקולע של אלף לילה ולילה.

צילם שרון רז

"ציור הפעולה" (action painting) נולד בארצות הברית בשנות הארבעים והחמישים של המאה העשרים, בהשראת "הציור האוטומטי" של הסוריאליזם והרעיונות של פרויד על התת-מודע. טכניקות הציור המודעות הוחלפו בטפטוף ובהשפרצה. בד הציור נתפס כזירת פעולה, מה שהדגיש את המימד הפיזי של מלאכת הציור וקישר אותה לפעולות כמו מיצג או הפנינג. ג'קסון פולוק (1956-1912), מהבולטים באמני האקספרסיוניזם המופשט, תואר כ"אתלט שמשליך צבע תעשייתי בתוך זירה של קנבס". מלאכת הציור שלו הוצגה כסדרת התקפי תשוקה והשפרצת זרע. (עוד באותו עניין פה)

ההשפרצות והנזילות בחדר האוכל הנטוש של בית ההבראה בשבי ציון הן ג'קסון-פולוק כפשוטו. אבל מה שעוצר את נשימתי בצילום הוא המתח בין הטינופת החושנית לגיאומטריה ולסימטריה של המשבצות, המראות והארונות, בין זירת הטבח בוורוד מג'נטה, למלבנים המסמאים באור שלא מן העולם הזה . שלא לדבר על גליל הנחושת המסתורי הזוהר מתחת לכיור.

צילם שרון רז

*

5. תולדות האמנות

יכולתי לכתוב פוסט שלם על הדיאלוג האגבי והעשיר של הצילומים עם האמנות הפלסטית, אבל אסתפק בעוד דוגמא אחת, שונה לגמרי.

משמאל, שרון רז, מימין פול קליי "צליל עתיק" לחצו להגדלה

הוילון הכעור של בית ההבראה הנטוש, מתגלה מחדש כקומפוזיה מופשטת של מרובעים שקופים ואטומים הנוצרים על ידי הסורגים המאוזנים והקפלים המאונכים, כי יופי וכיעור אינם שני קצוות של קו אלא שתי נקודות על מעגל; ככל שמתרחקים מן היופי גם מתקרבים אליו. החלק השמוט של הווילון מוסיף רטט של מגע יד, המקרב אותו אפילו יותר לקומפוזיציות המשובצות, המוארות-חשוכות של פול קליי, למשל ב"צליל עתיק". אפילו השם מתאים בדרכו המעט מוגזמת. היופי ששרון חושף חסין מקלישאות.

*

6. הזמן הוא צייר גדול

בימי הביניים נהגו לגרד את הכתוב ממגילות קלף כדי לפנות מקום לטקסט חדש, הן מטעמי חיסכון והן כדי לפנות מקום לרובד מעודכן של פרשנות. שרידי השכבות הקדומות המשיכו להתקיים ברקע של הטקסטים החדשים. קלף רב שיכבתי כזה נקרא פַּלִימְפסֶסְט. בתיאטרון הפתוח בגן אברהם ברמת גן, יש תבליט תנ"כי: רבקה מושיטה כד מים חיים לאליעזר עבד אברהם. התמונה נועדה לסמל את רמת-גן היושבת על מעיינות מים וכרי דשא ומושיטה את כדה השופע לצמאים. הגרפיטי המכסה את התבליט הוא לא רק ונדליזם אלא סוג של פלימפססט. שרון מתעד פה את השכבות השונות של הזמן, את הרגע בו הגבוה והנמוך מתערבבים והטוהר הקלסי מתחלף ברעש הפוסט מודרניסטי. ואגב, בצילום מוקדם, מלפני הוונדליזם, אלה הזמן ועונות השנה שמותירים את רישומם על התבליט. כתפו של אליעזר, הכד ושפת הבאר הושחרו בלי משים והצטרפו לכדי רישום מינימליסטי של פרצוף עם פה דק ועין שמוטה. וגם זה סוג של פלימססט שאין לו מחַבּר.

רבקה ואליעזר, צילם שרון רז
רבקה ואליעזר לפני הוונדליזם, צילם שרון רז

*

7. כמו סוף של בלדה

כל הצילומים עוסקים בזמן, בזיכרון, במוות, בחיים דרך העקבות שהם משאירים. משהו נורא קרה למבנה מגבעת ח"ן חלק ממנו חסר. אבל זה קרה מזמן, ועכשיו מכסות את הפצע נגיעות של פרגים. יש משהו פולח לב בירוק העדין, באדום הזך הצומח כמו הבטחה בתוך האין. 

צילם שרון רז

*

עוד באותם עניינים:

אה, אה, אה, אה!

לפוצץ את בית הספר?

פוסט ארכיטקטוני? (על הבית הפולני של אתגר קרת)

יורם קופרמינץ – תערוכה

אביגיל שימל – תערוכה

*

את הספר אפשר לרכוש ישירות משרון רז bddaba@gmail.com

Read Full Post »

שלום לאדון העורב הוא ספר השירה החדש הנפלא והפולח לב של עמוס נוי, יקיר העיר שכתב על קופיקו ועל המסע אל האי אולי (ועוד היד נטויה). "שלום לאדון העורב" ממשיך את שיחת הנפש המתנהלת פה כבר למעלה מעשור, על החיים ועל האמנות ועל הילדות, לא כמחוז חפץ נוסטלגי אלא כמקור של זכרונות עתידניים.

ב"כיתה המעופפת" של אריך קסטנר חוטפים הריאליסטים את אחד מתלמידי הגימנסיה, כולאים אותו במרתף, קושרים אותו בחבל כביסה ונותנים לו שש סטירות לחי כל עשר דקות. עד שחבריו מגיעים לשחרר אותו הוא חוטף תשעים סטירות, ואין זמן להחזיר ארבעים וחמש לכל סוהר (תרגיל הכפל והחילוק הוא חלק מן השיחה), כך שמתתיהו הבריון של הגימנסיה, מתנדב "לתקוע לכל אחד סטירה אחת ויחידה בלבד, שתהיה שקולה כנגד ארבעים וחמש שהיה מקבל מידי רודי [האסיר]."

ולמה נזכרתי בזה? כי יש המון שירים ב"שלום לאדון העורב" והזמן מרשה לי לכתוב על אחד, ואני ממש לא מתתיהו, אבל כל אחת כפי יכולתה.

והנהו, "מעשה איציק והסכין" מתוך "שלום לאדון העורב"

אני חושב שצריך להיות איזה שיר של איציק מאנגר/ ונדמה לי שקוראים לו "עקדת איציק" או משהו כזה/ ובגלל שאני זוכר אותו ממש במעורפל/ אספר אותו מהזיכרון במילים שלי/ ובגלל שאספר אותו במילים שלי/ הוא בעצם יהיה גם הסיפור שלי

כך נפתח השיר וכך פחות או יותר הוא מסתיים. וטפו שפּה אני ימות, אם אני מאמינה לעמוס שהוא לא זוכר. לא רק שהבקיאות שלו בשירת ידיש ובשיריו של איציק מאנגר היא עוצרת נשימה, תירוצים פתלתולים מסוג – זה בכלל לא סיפור שלי, זה משהו שאני בקושי זוכר ושקרה בכלל לחבר שלי – לא עולים בקנה אחד עם הישירות הכמעט ברוטלית של הספר. אז למה בכל זאת?

"יש לכך שלוש סיבות" כפי שכתב חזי לסקלי. והראשונה – במובן, עזרה ראשונה – היא הכאב.

אמת בפרסום: "שלום לאדון העורב" הוא אחד הספרים הכואבים עלי אדמות. ונוי הוא כמו אטלס שנותן את כדור הארץ הכבד להרקולס (מאנגר) שיישא אותו לאיזה זמן בשבילו. ארכימדס אמר – ועוד לא נלאיתי מצטט – "תנו לי נקודת משען וארים את כל העולם", והשאיפה להחזיק בכאב מבלי להישרף היא נקודת המשען היצירתית של הספר. כדי לבצע את המעלל מגייס עמוס נוי את כל העורמה הילדית והבוגרת, את כל המוסיקליות, ההומור השחור והלבן, ועוד אלף דברים אחרים שמקנים ל"שלום לאדון העורב" את החיוניות העצומה ואת התנופה.

ובחזרה לפתיחת "מעשה איציק והסכין" – מה שמוצג כאילתור הוא למעשה פואטיקה מוקפדת שהאפקטיביות שלה נובעת מן האגביות, מהנמכת הציפיות; הקוראת הלא מאוימת לא נערכת וחוטפת את המכה ישר בלב.

ויכול להיות שה"היתממות" הזאת – כאילו רק בגלל שאני מספר את זה במילים שלי, זה נהיה שלי – היא גם מנטרה הממולמלת בנשימה אחת ללא פסיקים ונקודות לצורכי פנים; כאילו אם [אנחנו המשורר] נשתכנע שזה לא שלנו, לא במקור, זה פחות יכאב. וזאת כבר הסיבה השנייה.

ולפני שאני מגיעה לסיבה השלישית, משהו על הכאב עצמו: כל שירי העקדה שאני מכירה, מלאימים את הסיפור; כלומר העקדה מופקעת מחייהם הפרטיים של אבות האומה והופכת למשל על פוגרומים ומלחמות קיום. אם זה יצחק של אמיר גלבוע, שקורא לאביו לעזרה, ונענה: זֶה אֲנִי, הַנִּשְׁחָט, בְּנִי,/ וּכְבָר דָּמִי עַל הֶעָלִים. או יצחק של חיים גורי שמוריש את העקדה לצאצאיו, "הֵם נוֹלָדִים/ וּמַאֲכֶלֶת בְּלִבָּם". או יהודה עמיחי במניפסט פוליטי עצבני …אֵיזֶה אָב/ הוּא לָנוּ, שֶׁהָיָה מוּכָן לְהַקְרִיב אֶת בְּנוֹ עַל הַמִּזְבֵּחַ!/ דָּבָר אַחֵר, אֱלֹהִים לֹא יָדַע אַהֲבָה לְבָנִים,/ אֲבָל הוּא יָדַע אַהֲבָה לֶהָרִים / וּמִכָּל הֶהָרִים אָהַב אֶת הַר הַמּוֹרִיָּה/ הַר יְחִידוֹ, אֲשֶׁר אָהַב וְלָכֵן עָשׂוּ עָלָיו/ אֶת הָעֲקֵדָה וְאֶת בָּתֵּי הַמִּקְדָּשׁ.

גם מאנגר מַלְאים את הסיפור, ובו בזמן הוא הוא הופך אותו לאישי כשהוא כותב בגוף ראשון על עצמו – איציק, על אמו המתה ועל סבו אברהם בעל העגלה מסטופטשט. ואצל עמוס נוי?

רמברנדט, עקדת יצחק

יש נגיעות פוליטיות ב"מעשה איציק והסכין", בדגש על הר המורייה כאתר השחיטה, או בהנחיה לקחת את "המצתים מהמנגל של יום העצמאות". אבל מעל לכול ובראש ובראשונה, זהו שיר על מוראות הילדות, על הורים מתעללים שממשיכים להרקיד את הנפש גם בבגרות (כמו היהודי מהמעשייה האנטישמית של האחים גרים, שמוכרח לרקוד בתוך שיח קוצים לצלילי הכינור המכושף).

וזה מביא אותנו לסיבה השלישית: פתיחת השיר הארס פואטית (כלומר שירה על שירה), מערטלת את המנגנון שבו קוראים מנכסים לעצמם שירים; בניסוח הפנימי המקוצר שלי, כל יצירה היא ראי שמשקף לכל קורא את עצמו, ובניסוח המשוכלל יותר של רולאן בארת ב"מות המחבר" – כל יצירה היא מארג של ציטוטים, "הבאים מתרבויות שונות והנכנסים לדיאלוג זה עם זה, לפרודיה, לוויכוח…" והמקום שבו הריבוי הזה נאסף "אינו המחבר כפי שטענו עד כה, אלא הקורא." גם העיסוק במנגנון הוא סכר יעיל כנגד הצפות כאב.

ואולי הייתי צריכה להתחיל את הפסקה הזאת במילים:

אני חושבת שצריך להיות איזה שיר של עמוס נוי/ ונדמה לי שקוראים לו "איציק והסכין" או משהו כזה/ ובגלל שאני זוכרת אותו ממש במעורפל/ אספר אותו מהזיכרון במילים שלי/ ובגלל שאספר אותו במילים שלי/ הוא בעצם יהיה גם הסיפור שלי

עקדת יצחק באיקונה רוסית 1778

(נ. ב. בהתחלה כתבתי שעמוס נוי עומד על כתפיו של מאנגר, ולא התאפקתי וציטטתי את אייזק (בכל זאת אייזק!) ניוטון "אם הרחקתי ראות, הרי זה משום שעמדתי על כתפי ענקים." ואז החלטתי שזה מתחכם מדי והגליתי אותו לנ. ב. ועוד לא אמרתי מילה על כתפיו של פנחס שדה. אולי בפעם אחרת.)  

*

עוד באותם עניינים (רק שמהם אותם עניינים? שירה? עקדה? ילדות שרודפת? קשה להחליט):

הורים רעים באוסף המעשיות של האחים גרים

האם אפשר לפרום זכרונות?

הנערה שלא רצתה להנשא לאביה

המשפחה הלא קדושה

על שוק הגובלינים

שיחות עם אמא

כמה מילים (אקטואליות) על שירת דבורה


Read Full Post »