Feeds:
פוסטים
תגובות

Posts Tagged ‘יגאל שוורץ’

מוקדש לאישה שמעולם לא פגשתי ואפילו את שמה איני יודעת.

  1. האישה

בוקר שבת אחד לפני איזה זמן נתקפתי תשוקה לספר חדש עכשיו ומיד. חיפשתי חנות שפתוחה בשבת וכך הגעתי לצומת ספרים בנמל תל אביב ומצאתי את עצמי מול מבחר מפליא (שערורייתי כמעט, בהתחשב בממדי החנות) של ספרי דוסטויבסקי. סהדי במרומים שהיו שם כחמישה עשר כותרים שונים. כששאלתי את המוכר לפשר התופעה העל-טבעית, הוא הצטחק במבוכה ואמר שמנהלת החנות לשעבר מאד אהבה את דוסטויבסקי. זה נגע לליבי (ורק קיוויתי שזאת לא הסיבה שהיא כבר "לשעבר"). וכך או כך – הפוסט הזה מוקדש לה בהוקרה.

קניתי שניים מהם: את הבעל הנצחי | מעשה מגעיל (דמותה של ליזה הילדה שברה את ליבי), ואת יומנו של סופר, כרך א' שקטע (עסיסי, חתרני, מצחיק, מעורר מחשבות) ממנו מתחשק לי לשתף.

אבל רגע.

*

2. הבלשן, הסופר, והחתול במגפיים

לא מזמן קראתי את ספרו של יגאל שוורץ, למה לחתול יש מגפיים? מעֵבֶר לתוכן, שמתי לב לרטוריקת הדחייה-הבטחה של שוורץ: עשרות פעמים במהלך הספר (הצנום למדי), הוא אומר משהו כמו "אחזור לסוגיה זו בהמשך" "איני מתכחש לאפשרות שאחזור אליה בהמשך" "עובדה חשובה שאתייחס אליה בהמשך" "ובעניין זה ארחיב בהמשך" וכן הלאה. הוא כל הזמן אוחז בכנף בגדו של הקורא ומבטיח לו שהעיקר מצפה בהמשך, ואם לא ירפה מן הספר הוא עוד יבוא על גמולו. (וגם מקיים את ההבטחה – האפילוג הוא שיאו של הספר לטעמי).

וגם אני הולכת עכשיו בדרכיו כשאני פותחת בטקסט כבד ראש של רומאן יאקובסון (הבלשן) ומבטיחה את הדוסטויבסקי המדגדג בהמשך.





3. התיאטרון המוסקבאי

אני אוהבת את רומאן יאקובסון (1896-1982). מאמרו "בלשנות ופואטיקה" שינה את חיי. יום אחד עוד אכתוב על יופיו המופלא והשימושי, אבל לענייננו די בפסקה שבה הוא מנסה להסביר איך רגשותיו של הדובר יכולים להשתלט על התוכן האובייקטיבי-מילוני של המילים. כלומר, איך ביצוע צלילי של טקסט משנה את משמעותו.

שחקן לשעבר בתיאטרון המוסקבאי של סטניסלבסקי סיפר לי, כי בבחינת הקבלה שלו ביקש ממנו הבמאי הנודע ליצור ארבעים שדרים שונים מהביטוי segodnya vecherom ("הערב") על ידי הכנסת שינויים בגוני ההבעה. השחקן הכין רשימה של כארבעים מצבים רגשיים, והשמיע ביטוי זה בהתאם לכל אחד מהמצבים האלה, ועל הקהל הוטל לזהות את המצב על פי השינוי בצורה הצלילית של שתי המילים האלה בלבד. לצורך עבודת המחקר שלנו, שעניינה תיאור וניתוח של הרוסית התיקנית של ימינו (בחסות קרן רוקפלר) התבקש השחקן לחזור על מבחנו של סטניסלבסקי. הוא ערך רשימה של כחמישים מצבים העשויים להיות מסגרת לאותו משפט אליפטי, ובהתאם להם עשה ממשפט זה חמישים שדרים. השדרים הוקלטו על סרט, ורובם פוענחו על ידי מאזינים בני מוסקבה פיענוח נכון ומדויק. יורשה לי להוסיף כי כל רמז אמוטיבי שכזה ניתן בקלות לניתוח בלשני.

מתוך הספר הזה (בתמונה למעלה משמאל)

4. תיאטרון הרחוב של דוסטויבסקי

דוסטויבסקי טוען שניבולי פה של שיכורים הם שפה שלמה וייחודית.

ידוע כי במצב של שכרות, ראשית, הלשון מתחילה להתלעלע בכבדות בתוך הפה; שטף המחשבות של האדם השיכור מעט או המבוסם קלות (ולא שיכור כלוט) לעומת זאת, מכפיל את עצמו כמעט פי עשרה. לכן עולה באופן טבעי הצורך בשפה ההולמת את שני המצבים הללו, המנוגדים זה לזה. שפה זו נמצאה כבר לפני שנים רבות והוטמעה ברוסיה כולה. מדובר בסך הכול בכינוי של עצם בלתי הולם, וכך השפה הזאת כולה מסתכמת במילה אחת בלבד: מילה הנוחה מאד להגייה. [בהערת שוליים מבהיר המתרגם שהכוונה למילה חוּי שפירושה זין ברוסית]

ביום ראשון אחד, בשעות הערב המאוחרות, נאלצתי לצעוד כחמישה עשר צעדים לצד חבורה של שישה בעלי מלאכה שיכורים. ולפתע נוכחתי לדעת שאת כל המחשבות, התחושות ואפילו את ההרהורים המעמיקים ביותר, אפשר לבטא באמצעות שם עצם אחד ויחיד, בלתי מורכב באופן קיצוני. הנה בחור אחד מבטא את שם העצם הזה במטרה להביע שאט נפש ביחס לאיזה עניין שהם דנו בו קודם לכן. בחור אחר עונה לו באותה מילה בדיוק, אולם בטון ובמובן אחרים לגמרי – במשמעות של פקפוק מוחלט בבוז שהביע בעניין זה הבחור הראשון. השלישי זועם לפתע על הראשון, מתערב בשיחה בפתאומיות ובלהט רב מאד וצועק לעברו את אותה המילה, אך במשמעות של קללה או גערה. בשלב הזה מתערב שוב הבחור השני בכעס על השלישי, זה שעלב בראשון, ומהסה אותו במובן של "מה אתה מתלהם, חביבי? הרי דיברנו ברוגע ואתה נופל עלינו עם הקללות שלך!" ואת כל המחשבה הזאת הוא מבטא באמצעות אותה מילת קסם, באמצעות אותו שם עצם פשוט באופן קיצוני, רק בליווי איזו תנועת יד וטפיחה על כתף חברו. אולם לפתע הבחור הרביעי, הצעיר שבחבורה, אשר שתק עד כה ואשר כנראה מצא לפתע פתרון לתסבוכת שהם דנו בה מלכתחילה, ושבעקבותיה התגלעה ביניהם המחלוקת, מרים את ידיו מעלה בהתלהבות וצועק – מה לדעתכם? אאוריקה? מצאתי, מצאתי? לא, כלל לא "אאוריקה" ולא "מצאתי"; הוא חוזר רק על אותו שם עצם בלתי הולם; מילה אחת, מילה אחת בלבד, אולם בשמחה רבה המלווה בצווחה של שכרון חושים עוצמתי מדי כפי הנראה, משום שהדבר כלל לא מוצא חן בעיני הבחור השישי, העגמומי והמבוגר שבהם, אשר מהסה מיד את התלהבותו הפוחזת של הצעיר, ופונה אליו בקול הבס העגמומי והמחנך שלו, תוך חזרה על אותו שם עצם האסור להגייה בחברת גבירות נכבדות, שהוא מבטא באופן הברור והמדויק ביותר: "מה אתה צועק פה!?" ובכן, בלי שאמרו אף מילה אחרת, הם חזרו על הביטוי האהוב עליהם שש פעמים ברציפות, זה אחר זה, והבינו זה את זה בשלמות, זו עובדה, הרי הייתי עד לכך. "סלחו לי!" צעקתי לעברם לפתע וללא כל התראה (הרי הייתי בדיוק ביניהם) – "צעדתם בקושי עשרה צעדים, ואילו על… (ביטאתי את המילה) חזרתם שש פעמים! הרי זו חרפה! אתם לא מתביישים?"

כולם נעצו בי את עיניהם כמו שמסתכלים בדבר מפתיע מאד, ולרגע השתתקו: חשבתי שיקללו אותי אבל הם לא קיללו, ורק הבחור הצעיר, לאחר שצעד כבר כעשרה צעדים, הסתובב אלי לפתע וצעק בלי לעצור:

"אז מה אתה עצמך חוזר עליה בפעם השביעית, אם אצלנו ספרת שש?"

פרץ צחוק רם נשמע, והחבורה המשיכה הלאה בלי לחלוק לי כל מחשבה נוספת.

חוקאין סורולה 1910

התכוונתי להשוות בין גרסת הסופר לגרסת הבלשן, לכתוב איך דוסטויבסקי שקדם ליאקובסון (האחרון עוד לא נולד כשהראשון תיעד את שפת השיכורים) משיג אותו בשנות אור. יאקובסון מציג אפשרויות, מילון תיאטרוני זעיר, בתוך שיעור קטן אגבי במשחק, ודוסטויבסקי כבר כותב מחזה של מילה אחת, קומדיה מינימליסטית, אוונגרדית, בשרנית וכמעט מופשטת. ובעצם הוא לא כותב אותה, הוא פשוט מוצא אותה ברחוב, אבל הארכתי דיי, ורק אגיד שהמתרגם שנקב במילה המפורשת (וגם אני שציטטתי אותו) הרסנו במידה מסוימת את הטקסט של דוסטויבסקי שנמנע מן המילה כדי להעצים אותה (מה שמסתירים בדרך כלל יותר מושך ממה שמובן מאליו), ומשיג דבר והיפוכו; מצד אחד הוא שומר על רמה מסוימת של מכובדות ולשון נקייה, ובד בבד הוא מזמין את הקורא לנחש ולהתעסק במילה, הרטוריקה המתהפכת הזאת מחזירה אותי לפעם שבה הוא נתקל באריה.  

***

ובלי קשר אבל שווה

"יאללה בטטה", מופע מפוכח ומצחיק ומעורר זכרונות, שברי סטנד-אפ שהודבקו לשברי מחזמר בחפצים שאבד עליהם הכלח, מאת ובביצוע נעמי יואלי ויוסי מר חיים (גילוי נאות, נעמי יואלי היא חברתי היקרה ואני גם רשומה בקרדיטים כעין שלישית)

לטיזר, לחצו כאן

לרכישת כרטיסים לחצו כאן

*

לכבוד מצעד הגאווה

על הדייג ונשמתו של אוסקר ויילד

תמונות מתחרות התחפושות (המהממות) של הגייז בניו אורלינס

Read Full Post »