Feeds:
פוסטים
תגובות

Posts Tagged ‘יאנוש קורצ'אק’

בקיצור נמרץ: דוקטור אַיְכּוֹאֵב, אגדה מחורזת של קורניי צ'וקובסקי הנהדר, על רופא חיות פלאי שמוזעק לאפריקה לרפא גורים חולים.

הספר תורגם לראשונה ב1943 על ידי נתן אלתרמן (שקרא לספר "לימפופו" ולרופא – אוֹיְזֶמַר) עם איורים של שמעון צבר.

ב1958 תורגם בשנית, בחירות גמורה (ואופיינית, לטוב ולרע) על ידי רפאל ספורטה, שקרא לַדוקטור, דוליט, בעקבות דוליטל הרופא, וגם איזָה המאיירת יצרה גלגול ילדותי של דוליטל כפי שצויר על ידי יו לופטינג עצמו. (צ'וקובסקי אגב, התכחש לזיקה והתעקש על מקור אחר).

ובימים אלה, הוא נולד מחדש כדוקטור אַיְכּוֹאֵב בתרגומה של אלה סוד עם איורים של בתיה קולטון (והקדמה של עורכת ההוצאה איסנה גולדין ואחרית דבר של דוקטור זויה קופלמן).

דוקטור אַיְכּוֹאֵב מאת קורניי צ'וקובסקי, כריכת הספר, איירה בתיה קולטון

.

יש לי הערה אחת על התרגום ושלוש על האיורים.

ונתחיל בבשורות הרעות, כלומר במה שנגרע:

נטלתי ספר ילדים שקבלתי ממחברו, והתחלתי לקרוא בו. אך במהרה הסטתי אותו ממני והלאה מרוב הרוגז שנתרגזתי עליו," כתב אריך קסטנר בהקדמה ל"כיתה המעופפת" (תרגום אלישבע קפלן).

ואף אני נתרגזתי כשהתחלתי לקרוא בדוקטור אַיְכּוֹאֵב. בהקדמה לספר משווה העורכת את הדוקטור למרי פופינס:

…האביזר היחיד שאַיְכּוֹאֵב נושא עמו לקצה השני של העולם אינו אלא תיק יד המזכיר מאד את מזוודתה הפלאית של מרי פופינס ונמצאת בו התרופה שתרפא את כל התחלואים ותרצה את כל המאווים – תמרים (במקור: שוקולד; במקרה של פופינס מדובר בסוכר).*

שלא תבינו לא נכון; אני בעד תמרים, הם גם טעימים וגם בריאים. אבל תמרים אינם תחליף לשוקולד, לא מבחינה פואטית/ רגשית/ מיתולוגית שהן הבחינות הקובעות לענייננו. כמו שלחם אינו סתם מזון וצמה אינה סתם תסרוקת, שוקולד אינו סתם ממתק אלא קטגוריה בפני עצמה.

קחו למשל את "צ'רלי והשוקולדה" של רואלד דאל. על רגל אחת למי שלא זוכר: שוקולד הוא משאת נפשו של צ'רלי, ילד חסר כל. חייו משתנים כשהוא מגריל כרטיס זהב וזוכה לביקור חלומות במפעל שוקולד מסתורי ואף יורש אותו בסוף הסיפור.

ועכשיו נסו להחליף את "צ'רלי והשוקולד" ב"צ'רלי והתמרים" ותראו איך כל האמינות, כל הגוזמה הפראית והתנופה המיתית קורסות.

או קחו את הסוהרסנים של הארי פוטר למשל. סוהרסן (במקור dementor) הוא יצור אופל שניזון משמחת חיים אנושית. בכל פעם שהוא נמצא בסביבה האוויר מתקרר והאור מחשיך. יש לו חור במקום פה שבאמצעותו הוא מוצץ נשמות, עניין גרוע ממוות. וג'יי קיי רולינג, בהבלחת גאוניות, קבעה ששוקולד הוא תרופת החירום והעזרה הראשונה אחרי מפגש עם סוהרסן.

רק נסו לתת למישהו תמרים אחרי שנתקל בסוהרסן…

ודוגמא שלישית (כי שלוש זה מספר מאגי) – בהצגת הילדים הנלבבת ים קטן מחפשים הגיבורים הקטנים אוצר בתוך ספינה טרופה. כשהזהב אמנם נמצא פורצת אחת השחקניות אל הקהל כשהיא מנופפת במטבע וצועקת בהתרגשות, "זה לא זהב, זה שוקולד!" וכולם צוחקים. ההורים שמחים כי הבהלה לשוקולד היא יותר נסלחת מן הבהלה לזהב, אבל אפילו הם מזדהים לרגע, והילדים על אחת כמה וכמה.

תמרים זה מתוק ובריא אבל זה לא שוקולד, וגם לא כמעט. אי אפשר להחליף אמת רגשית באג'נדה חינוכית. הניתוח מצליח אבל החולה מת. לבי לבי על הגורים המסכנים ועל הקוראים הקטנים שלא זכו להתוודע לרופא המופלא שמרפא בשוקולד. ואפילו יותר מן ההחלפה חורה לי ההונאה המובלעת, הניסיון להפנט את הילדים שאין הבדל.

להחליף שוקולד בתמרים זאת קמצנות חינוכית וחסך בחמלה ובפלא. וצ'וקובסקי היה נדיב גדול.

ההשוואה למרי פופינס אגב, במקומה, אף שהיא אינה משתמשת בסוכר כפי שנטען בהקדמה*. בסרט כמו בספר היא מוזגת לכל אחד את הטעם האהוב עליו ביותר מאותו בקבוקון תרופה.

מרי פופינס מוזגת לכל אחד את הטעם האהוב עליו. (כפית הסוכר שבלבלה את גולדין קיימת רק רק בשיר).

.

ייתכן שיש לתרגום גם נקודות זכות, פשוט לא הגעתי אליהן. החלפת השוקולד (שעליה התבשרתי בהקדמה) כמוה כשערה במרק שאחריה כבר לא יכולתי לשמוח בו.

אז התרכזתי באיורים של בתיה קולטון. היו לי שלוש הערות, על אקספרסיוניזם, חמלה ופמיניזם. קולטון הקדימה אותי וכתבה על האיורים וקצת נגסה לי בהערות לא בכוונה, ובכל זאת אגיד אותן, מהצד שלי…

1.     אקספרסיוניזם

זה הספר הראשון שבתיה קולטון מציירת בצבעי עיפרון וזה מהפך גדול, מקור לחום, מניכור מסוים לרגש עז עד כדי אקספרסיוניזם, שמאוזן אמנם על ידי קומיות וחמלה. והשילוש הזה מתלבש כמו כפפה על הטקסט של צ'וקובסקי שגולש מפאתוס לנונסנס בחן מסחרר מבלי לשמוט את החמלה.

למטה, לפני ואחרי: שתי קבלות פנים מאת בתיה קולטון. הדמיון בין הסצנות מבליט את ההבדל.

מימין מתוך "המסע אל האי אולי" של מרים ילן שטקליס, משמאל מתוך "דוקטור אַיְכּוֹאֵב" של קורניי צ'וקובסקי. לחצו להגדלה

ועוד יותר מקרוב:

מימין מתוך "המסע אל האי אולי" של מרים ילן שטקליס (פרט), משמאל מתוך "דוקטור אַיְכּוֹאֵב" של קורניי צ'וקובסקי (פרט), איירה בתיה קולטון, לחצו להגדלה.

.

ובאשר לאקספרסיוניזם שפרח בגרמניה ברבע הראשון של המאה העשרים (1905-192), הוא התאפיין בביטוי מתפרץ של רגשות כמו כאב, ייאוש וחרדה, והתבטא בצבעים עזים, קומפוזיציות דחוסות ולא יציבות, ומשיכות מכחול סוערות.

במקרה של דוקטור אַיְכּוֹאֵב אגב, יש ברגש העולה על גדותיו גם פוטנציאל קומי, כמו בכל הפרזה.

.

מימין, ההיפופוטמים החולים משוועים לבואו של הדוקטור. איור, בתיה קולטון, מתוך "דוקטור אַיְכּוֹאֵב". משמאל, אדוורד מונק, הזעקה (1893), ציור הדגל של האקספרסיוניזם. לחצו להגדלה

הדוקטור ועוזרתו הנאמנה רוכבים על שפת ים גועש בדרכם לאפריקה. איור, בתיה קולטון, מתוך "דוקטור אַיְכּוֹאֵב". לחצו להגדלה

והאיור הנהדר הזה מתכתב גם עם הדפסי העץ היפניים, שהשפיעו מאד על ואן גוך (אבי האקספריוניזם, אם תשאלו אותי).

מערבולות של קצושיקה הוקוסאי (1849-1760)

.

  1. הזדהות וחמלה

לא לחינם הוא נקרא דוקטור אַיְכּוֹאֵב, זעקה של פציינט (לעומת, דוקטור מה-כואב? או אפילו דוקטור יהיהבסדר). וגם האיורים בדרכם המצחיקה והנוגעת ללב מממשים את הזדהותו של הדוקטור עם חוליו. למשל?

איור בתיה קולטון, מתוך דוקטור אַיְכּוֹאֵב מאת קורניי צ'וקובסקי

.

שימו לב איך הדוקטור מחקה בלי משים את תנוחת התרנגול. איך פיו האדום נפער כמו מקורו של התרנגול, והמטפחת האדומה שלו מציצה מתחת לפיו כמו הדלדול האדום מתחת למקורו של התרנגול.

ואותו דבר כשהוא מטפל בכלבלב (בתמונה שלמטה). כל גופו משתנה על פי גוף הפציינט. נעלו מציצה מאחור כמו קצה הזנבנב, פיו הופך לעיגול מוארך כמו פיו של האומלל, וגולת הכותרת – פאות לחייו  – שבימים כתיקנם נראות כמו אוזני קוקר ספניאל, וכבר מקרבות אותו לעולם החי – כמו נפרמות ומתרחבות מתוך הזדהות עם נהרי הדמעות ששופך הכלבלב.

(וגם המטפחת של האחות החייתית מתחרזת עם הדמעות, ובאיור התרנגול זרועותיה הן האדוות של מקורו).

.

איור בתיה קולטון, מתוך דוקטור אַיְכּוֹאֵב מאת קורניי צ'וקובסקי

.

ודוגמא שלישית ואחרונה (כי שלוש זה מספר מאגי):

.

איור בתיה קולטון (פרט), מתוך דוקטור אַיְכּוֹאֵב מאת קורניי צ'וקובסקי

.

הפעם מבליט האיור את החיבור בין כרסו של הרופא לרגליו המקופלות תחתיו במין רביצה. פאות לחייו מזדהות עם קשר הפרפר על ראשה של הפרה, ופסי מכנסיו מהדהדים את קפלי עורה ואת קפלי המטפחת העוטפת את פרצופה (יש עוד, אבל די בזה).

[ובלי קשר, מרנינה את לבי במיוחד גבתו המרחפת. כמו הירח של "אהרון והעיפרון הסגול" שנמצא בתוך חלונו של אהרון, כך גם הגבה של אַיְכּוֹאֵב נמצאת תמיד מעל זגוגית המשקפיים, זו נקודת הייחוס שלה…]

*

  1. פמיניזם, או מה שנוסף

כשקראתי את הטקסט חשבתי על טובי לב אחרים בהיסטוריה ובספרות שלא היו יכולים להגיע למה שהגיעו ללא דמות שהיא עזר כנגדם, כמו דון קישוט וסנשו פנשו, שרלוק הולמס וד"ר ווטסון, וכמובן יאנוש קורצ'אק וסטפניה וילצ'ינקה. בטקסט של צ'וקובסקי ה"דוקטור" פועל לבדו, אבל אני החלטתי להכניס עוזרת נאמנה שמלווה אותו לאורך כל הדרך. הרבה שואלים אותי איזו חיה היא. קשה לי לומר איזו, אך ללא ספק היא מאוד דומה לי.

בתיה קולטון, הפנקס, חוסכת לי קצת ממה שהתכוונתי לכתוב, ואני ממשיכה מכאן.

מכל המאיירים שעולים בדעתי, בתיה קולטון היא "בעלת התוספות" (זה חוקי להגיד את זה בצורת נקבה?) העקבית ביותר. רק כדי לסבר את האוזן נזכיר שבגלגוליו של מעיל למשל היא הגניבה עוד שני ילדים למשפחת החייט.

מי שדוגל בחפיפה מוחלטת בין איור לסיפור, מחשיב כל מחלוקת לפגיעה בכבודו של הטקסט וחושש לבלבל את הקורא הצעיר. ואני שייכת לקוטב ההפוך. בשבילי החריגות האלה הן מים חיים. ראשית, כל איור הוא פרשנות, ומנסיוני, כששני אנשים שונים רואים משהו באותה צורה בדיוק, זה בדרך כלל סימן שאחד מהם עיקם את עצמו כדי להתאים. ואני לא אוהבת שאנשים מעקמים את עצמם, אני מעדיפה להקשיב לשיחה חיה וחופשית בין האיורים לסיפור. סתירות אינן שגיאות אלא מגרשי משחקים. החיכוך שהן יוצרות מעורר מחשבות, מתנה גדולה בפני עצמה, ועצם הריבוי נותן מקום ולגיטימציה לנקודת מבט של הקורא. (וזה רק על קצה המזלג, וביתר פירוט בהזנב והלב – או האם מאיירים חייבים להיות צייתנים? ואפילו יותר בהאם איור זאת אמנות? ומעניין שגם אז זה התחיל מבתיה קולטון).

*

"ללא ספק היא מאד דומה לי", אמרה קולטון על הסייעת החייתית של דוקטור אַיְכּוֹאֵב. קולטון הגניבה את עצמה בתחפושת לתוך העולם שבראה. או, בהמשך להקדמה של איסנה גולדין, קפצה לתוך התמונה כמו מרי פופינס. וחשבתי גם על תדאוש קנטור, הבמאי הפולני שפלש לבמה של שחקניו והתערב במעשיהם באופן גלוי. אלא שקולטון נקייה מן הצורך הנואש והמצחיק והארס-פואטי של קנטור בשליטה, היא באה מאהבה.

.

מרי פופינס רוכבת בעולם שבתוך התמונה

תדאוש קנטור (מאחורי החלון) פולש לבמה ומפקח על שחקני בזמן ההצגה.

*

יאנוש קורצ'אק וסטפניה וילצ'ינקה

.

אל הזוגות הבדיוניים שנתנו לקולטון השראה השתרבבו גם יאנוש קורצ'אק וסטפניה וילצ'ינקה מן המציאות. ובמציאות כמו במציאות, הגבר הוא בדרך כלל הדמות הראשית והאישה נוטה להישכח.

גרשום שלום ואשתו השנייה פניה פרויד (אין לי מושג אם פניה היתה עזר כנגדו, זה "תצלום אילוסטרציה" כמו שקוראים להם. מירי שחם שלחה לי אותו פעם וכתבה, "אילו לפחות הביטה לכיוון החלון").

.

לצד כל דוקטור נערץ (וקורצ'אק הוא לגמרי נערץ ויקר ללבי) יש בדרך כלל עוזרת מסורה שלא זוכה בקרדיט, אף שהיא תמיד שם, בחום ובקור, על גב זאב או נשר, נאמנה ומצחיקה, תומכת ומנחמת, מכינה תה, מושיטה תרופות, מנגבת אפים דולפים, מנופפת לשלום…

איירה בתיה קולטון, מתוך דוקטור איכואב (פרט)

.

הפער שיוצרת קולטון בין הטקסט (הזיכרון ההיסטורי שממנו נשמטה העוזרת על פי פרשנותה) לבין המציאות החומרית האיורית, הוא אירוני ומעורר מחשבה. ועם זאת, אין בו שמץ מרירות, יובשנות של אג'נדה או של חומרה של נזיפה. זה קורה בזכות הניגוד הקומי (בין הדוקטור העגלגל כמו סנשו פנשו והסייעת הארוכה והרזה כמו דון קישוט), בזכות ההרמוניה, הקונטרפונקט, וגם בגלל שהיא באה מאהבה.

בתיה קולטון מתופפת לחיות (פרט)

*

ונ. ב. עדכון של הרגע האחרון וחצי נחמה: בתיה קולטון כתבה לי בעקבות הפוסט. מתברר שגם היא הצטערה על הסרת השוקולד (ואפילו הוסיפה נימוק משלה, שאגוזים ותמרים זמינים בטבע, החיות לא זקוקות לדוקטור בשבילם). אבל היא גם פעלה בחשאי לתיקון העוול, וטמנה שוקולד בכיסו של הרופא ובתיקו:

000

עוד באותם עניינים

צ'וקובסקי, אלתרמנסקי, פולונסקי, ברמלי

על איור אחד של בתיה קולטון ושיר אחד של ביאליק

על שירים לעמליה (עוד מאיירת וסופרת שלא תיאמו עדויות)

דודתי שמחה, עינת צרפתי מאיירת את ע. הלל

האם איור זו אמנות?

מה אומרים האיורים? העץ הנדיב

אמנות פלסטית ב"רשומון" של קורסאווה ובעצם גם הפוסט שבו קורסאווה קופץ לתוך תמונה

*

ובלי קשר אבל חשוב.

וזאת התוכנית:

11:00 |  שמוליקיפוד | הצגת ילדים (גילאים 3-8)
12:00 |  רחוביוקי | רוקנרול ברחוב
14:00 |  שתיים | הצגה לכל המשפחה
15:00 |  רחוביוקי + מופע רחוב ״חצות הגיע הוא לא הופיע״
16:00 |  סיסטם עלי בהופעה חיה
16:30 |  איתמר ציגלר וגדי רונן מהחצר האחורית בהופעה חיה
17:00 |  הראש יוצא אחרון | פרפורמנס למבוגרים בשישה חלקים
17:45 |  בנות בצריח | מופע רחוב
18:30 |  גנרלים | מופע לייצנות מחאתי
**19:00 | עצרת התמיכה בתאטרון יפו | עשרות אמנים על במה אחת **
21:00 |  דאם | להקת ההיפהופ הכי בועטת במזרח התיכון
21:30 |  זיו יחזקאל ולהקת קאראר | מוזיקה ערבית קלאסית מכל הזמנים
22:00 | הקרנת הסרט ״מעבר להרים ולגבעות״

Read Full Post »

יאנוש קורצ'אק כתב ספר ילדים: ביוגרפיה של לואי פסטר. "הנער העקשני" קראו לו בילדותי, בתרגומו של שמשון מלצר.

הישגיו של פסטר מעוררים השראה אבל אפילו יותר מן התוכן נחרתה בי הספרות, הצורה. הספר, כך הרגשתי, היה שונה מספרים אחרים ועל אחת כמה וכמה מן "הביוגרפיות החינוכיות" שעליהן נמנה.

ועכשיו הוא יצא מחדש (2013 זה עדיין עכשיו?). "נער אחד עקשן" הוא נקרא בתרגומו הצלול והמעט מעובד (אויה!) של אורי אורלב.

זו ההזדמנות שלי לברר ולהסביר את הפלא.

הספר מלווה באיורים עדינים, מעט מלנכוליים ונוטים אל הפיוט של ענבל לייטנר.

*

1. ספרות

"נער אחד עקשן" אינו הביוגרפיה היחידה של פסטר לילדים. קדמה לו למשל, "האויב מבעד למקרוסקופ" מאת ס. קוזניצובה. כדי להבין את הרדיקליות והייחוד של קורצ'אק די להתבונן בכל עמוד אקראי. סרקתי באופן שרירותי את העמוד הראשון המלא מכל ספר. ראשית קוזניצובה:

העמוד השני של

מתוך "האויב מבעד למקרוסקופ" מאת ס. קוזניצובה. תרגמה יהודית בן נון. מסדה (1919?)

מתוך

מתוך "נער אחד עקשן" מאת יאנוש קורצ'אק. תרגם ועיבד אורי אורלב. איורים, ענבל לייטנר. צלטנר ספרים, 2013.

.

קורצ'אק, בניגוד לקוזניצובה, נצמד לעובדות ונתונים. הוא נמנע מלנחש או להמציא לגיבורו מילים או מחשבות. הוא מודה בחוסר היידע שלו ומצר עליו:

על מה דיבר עם אביו הזקן?
איננו יודעים.
חבל שאיננו יודעים יותר על שיחתו עם אביו. הוא לא ידע שזאת תהיה שיחתם האחרונה.
חבל שאיננו יודעים על מה חשב לואי כששכב במיטה בבית שבו אמרה לו אמו כל כך הרבה פעמים "לילה טוב".

(מתוך "נער אחד עקשן" מאת יאנוש קורצ'אק, תרגם אורי אורלב).

במקום לטייח את מיעוט היידע קורצ'אק מבליט אותו והופך אותו ליתרון. בצמצום שלו מהדהדת היושרה המדעית של פסטר; האמונה בעובדות ונתונים, החיפוש הדקדקני והבלתי מתפשר אחרי האמת.

ויש עוד מאפיין סגנוני לכתיבתו: חזרות. קורצ'אק מעלה איזה נושא, וחוזר אליו שוב ושוב ושוב. קחו למשל את הפצעים. בעמוד הסרוק שלמעלה נכתב על החיילים: "אחד הוכה בחרב. אחר רק נפצע." מן העיבוד של אורלב הושמטו השורות הבאות, המובאות לפיכך בתרגומו של מלצר:

לצבא יש רופאים. הם מרפאים את החיילים.
מי שיש לו פצע הולך לבית החולים. והרופא ירפא אותו.
אבל אז לא היה כך. מי שנפצע בידו היה מת מפצעו. מי נפצע ברגלו היה מת מפצעו. אפילו פצע קטן היה גורם למיתה.
עד שבא לואי פסטר ולימד את הרופאים, איך צריך לחבש פצעים. עד שבא לואי ולימד לרפא את האנשים כך שלא יהיו מתים מפצעים קטנים.
אך אותה שעה עדיין לא היה לואי בעולם. מפני שעוד לא נולד. הוא רק עתיד להיות.

וכמה עמודים לאחר מכן יופיע מר דימון, הרופא צבאי שנהג לשוחח עם האב על המלחמה, לדבר על פצעים שאינם נרפאים, בזמן שלואי הקטן צייר והקשיב. וכעבור כמה עמודים שוב יחזור קורצ'אק אל הפצעים. אורלב הרשה לעצמו לדלל את הריבוי. אבל זו טעות לקצר. החזרות אינן מקריות, הן לא סתם טיק סגנוני:

ראשית, הן משקפות את גיבור הספר. ככה זה עם עקשנים, הם נטפלים למשהו ולא מרפים.

ושנית, המוטיבים האלה שחוזרים וצצים מוסיפים מוסיקליות לטקסט הרזה העובדתי.

זאת ועוד: חלקים ניכרים מן הטקסט של קורצ'אק כתובים בשורות קצרות. זה קשור לצמצום המדעי אבל גם לשירה. מדובר בטקסט פרוזאי עד העצם שהוא בו בזמן גם שירי. זה החלק מן הקסם, המיזוג בין היובש לפיוט.

קורצ'אק לא היה כמובן הראשון או האחרון שמקשר בין מדע לשירה. נזכרתי בספרו של הזואלוג קונסטנטין דווידוב "מסעי הציפורים" שכותרת המשנה שלו היתה "פואמה מדעית", ואפילו סנט אקזופרי ששנא כביכול מספרים, מעיד שהנסיך הקטן הצטער להיפרד מכוכבו של מדליק הפנסים בגלל שהיו בו 1440 שקיעות ב24 שעות. ועדיין, "נער אחד עקשן" ממזג בין היובש לפיוט בדרכו הייחודית.

(עוד באותו עניין, בפוסט על הנסיך הקטן והאוונגרד).

"האב נסע לפריז להחזיר את בנו. הוא לא הרבה בדיבור." זה הכיתוב מתחת לתמונה. פסטר שנשלח ללמוד בפריז בעודו נער חלה מגעגועים והוחזר הביתה. ברבים מן האיורים של ענבל לייטנר יש שכבות שונות של ממשות, תודעה ורפאים.

.

אני מצטערת שאורלב קיצץ בחזרות ומצרה גם על כמה מן ההשמטות האחרות. אבל אני לא שוכחת שגם עיבודים מקוצרים יכולים להעניק חוויה בלתי נשכחת, ואולי אני סתם נשבית בקסם העברית הצלולה והיפה שלו, או באחרית הדבר שבה הוא מספר איך פסטר (כלומר הטיפול שהמציא) הציל את אחיו הקטן שנושך על ידי כלב חולה כלבת. אורלב גם זכה לפגוש את קורצ'אק עצמו ב1940. הוא הוצג לפניו בתור המורה של המורה שלו. זה עשה עליו רושם עז בשעתו. לימים תרגם רבים מכתביו ברגישות ובאהבה שניכרת גם בעיבוד הזה.

*

2. קמטים במוח

להכריז על אמת חדשה פירושו להפריך טעויות ישנות, דעות קדומות.
לאמת חדשה יש אויבים.
אחד מתייחס בעוינות מפני שאין לו חשק לחשוב. הוא רוצה שהכול יישאר כמו שהיה. אחד פועל מתוך יהירות. הוא אמר משהו אחר ואינו רוצה להודות בטעותו, מתבייש. שלישי מקנא מפני שהוא לא הצליח. רביעי מעמיד פנים שהוא כבר יודע וצועק בקול גדול כדי שהאנשים יחשבו שגם הוא מדען דגול.
אויבה של האמת החדשה מעורר ריב ומדון, או יושב בפינה ומשמיץ בשקט. פה ושם, מפה לאוזן. לפעמים מעמיד פני ידיד, מעמיד פנים שהוא עוזר. אומר דבר אחד ישר בפנים, ודבר אחר מאחורי הגב.
לא כל אחד נאבק בצורה גלויה והוגנת.

(מתוך "נער אחד עקשן" מאת יאנוש קורצ'אק, תרגם אורי אורלב)

את עלילת "נער אחד עקשן" מלווים הרהוריו של קורצ'אק. ייתכן שהושפע מאריך קסטנר של פצפונת ואנטון. אולי הם פשוט היו נפשות אחיות. וכך או אחרת, קורצ'אק מהרהר על שלל נושאים, מן הקושי במציאת חברים ועד התנהגותם של בני האדם (ראו למעלה). ובין לבין זרועים גם הרהורים ארס-פואטיים על כתיבת ביוגרפיות;

כלומר, "נער אחד עקשן" הוא גם ספר על ספרות.

אני יודע מתוך ניסיון שיש ילדים שקוראים ברצון רב הרהורים כאלה," כותב אריך קסטנר בפצפונת ואנטון, "…ילדים אחרים היו מעדיפים לאכול רק דייסה במשך שלושה ימים ולא להתעסק בעניינים מורכבים שכאלה. הם דואגים שאולי המוח הקטן והנחמד שלהם יקבל קמטים. (תרגם מיכאל דק)

חלק מן ההרהורים, בייחוד הארס פואטיים שבהם, הושמטו מן העיבוד החדש. אולי משום שהספר על פי הפורמט שלו, פונה לילדים קטנים יותר. מוחי שלי אגב, לא התקמט מן העושר הרב תחומי. להפך (ותנוח דעתכם, על אף הקיצורים בכל זאת נותרו בספר לא מעט הרהורים).

"היה שלום בני היקר." זה הכיתוב מתחת לתמונה, ציטוט ממכתבה האחרון של אמו החולה. הוא לא הספיק להיפרד ממנה. מתוך "נער אחד עקשן" איירה ענבל לייטנר. התמונה הקטנה על המדף אגב, היא דיוקן של האם שצייר פסטר עצמו כשהיה נער.

דיוקן האם שצייר פסטר בילדותו. חשבו שיגדל להיות צייר.

דיוקן האם שצייר פסטר בילדותו. חשבו שיגדל להיות צייר.

*

3. בעיית החינוכיות

"נער אחד עקשן" הוא ביוגרפיה חינוכית. אני יודעת שחלק מכם אינם מבינים מה הבעיה פה. אני אשתמש במרק טוויין כדי להמחיש את נוראות הז'אנר הזה. בסיפורו הנלבב על בנג'מין פרנקלין, הוא מסביר כיצד פרנקלין נולד בכוונה למבשל סבון כדי לגמד את הישגיהם של כל הילדים שלא נולדו למבשלי סבון, וממשיך:

בזדון לב שאין שני לו בהיסטוריה היה [פרנקלין] עובד במשך כל היום ולאחר זאת יושב בלילה ולומד אלגברה לאורו של נר מבליח, וזאת רק כדי שגם שאר הנערים יצטרכו לעשות כמותו, ולא – יספגו את בנימין פרנקלין על ראשם. מאחר שנוהג חיים זה לא השביע עדיין את רצונו, הנהיג לו אותו פרנקלין מנהג נוסף: הוא חי על לחם ומים בלבד, ולמד אסטרונומיה בשעת הארוחות. מעשה זה הביא עמו סבל רב לכל הנערים, שהוריהם קראו אי פעם את תולדות חייו המושחתים של בנימין פרנקלין."

(מרק טווין, 1870. תרגם זאב הר-טבי)

"האם החיים נוצרים בחומר דומם?" זה הכיתוב מתחת לתמונה. פסטר עולה להרים בחיפוש אחרי אוויר נקי מחיידקים. מתוך "נער אחד עקשן" איירה ענבל לייטנר.

.
אז איך הצליח קורצ'אק לנטרל את המוקש הזה? לא רק ביפי הכתיבה ובנסייניות העדינה שלה. קחו למשל את העקשנות. כבר אז היא גירדה לי, וגם היום היא לא נחשבת לתכונה תרומית. עקשנים אינם צייתנים. הם מקשים על הורים ומורים. וקורצ'אק לא טרח להכשיר את העקשנות ולכבס אותה במילים כמו "דבקות במטרה". ואם לא די בזה הוא משתף את הקוראים בלבטיו:

היו אומרים שלואי פסטר כעסן הוא. בשל דבר של מה בכך הוא כועס ומתקוטט.
אף אני האמנתי בכך. כתבתי ספר על פסטר, "הכעסן הגדול".
אבל אחר כך קראתי את תולדות חייו. קראתי שלוש פעמים, חמש פעמים. ואני רואה שאין זה אמת.
פסטר היה רק עקשני, אך לא איש מדון, לא כעסן.
היה אומר את האמת בפניו של אדם, והאנשים אינם אוהבים דבר זה. היה כועס בשעה שהפריעו אותו. על האמת נלחם. ללא רחמים היה מבער את המשפטים הקדומים ואת השגיאות.
ולכן השלכתי אל התנור ושרפתי מה שכתבתי קודם. פסטר לא היה כעסן, אלא אדם עקשני. רצה לדעת, רצה להבין, רצה להוכיח וללמד.

(מתוך "הנער העקשני" מאת יאנוש קורצ'אק, תרגם שמשון מלצר. גם הקטע הזה הושמט בעיבוד של אורלב)

לואי פסטר (לפי הצילום, גם עקשן וגם כעסן וגם נבון וגם טוב לב)

לואי פסטר (לפי הצילום, גם עקשן וגם כעסן, וגם נבון וטוב לב ועצוב)

.

ספרות חינוכית היא קרובת משפחה של תעמולה, וכמוה היא נוטה בדרך כלל להצניע, שלא לומר להעלים, את כל מה שעלול לפגום בתכליתה. יושרה היא איכות יקרה מפז. והספר הזה ספוג בה.

איך כתב אריך קסטנר על אבא של פצפונת: "ככל שאני מכיר את מר פֹּגֶה ערכו עולה בעיני." ככה אני ויאנוש קורצ'אק. בדיוק.

*

הלוגו של צלטנר ספרים, עיצבה רחלי בילנקו

הלוגו של צלטנר ספרים, עיצבה רחלי בילנקו

התכוונתי לכתוב עוד כמה וכמה דברים על הנער העקשן ועל ימינו וגם על צלטנר ספרים, הוצאה עם נשמה יתרה בבחירת הטקסטים והאיורים. אבל אם ימציאו קנס על התארכות של פוסטים אני אתרושש. אז אגיד רק שאפילו הלוגו של ההוצאה שובה את לבי. אין לי מושג למה נבחרה דווקא ג'ירפה. אני יכולה רק לשער: ספרי ילדים הם דקים יחסית, ואולי הם חיפשו מישהו שירגיש בנוח במרחב הצר והארוך של גב הספר. כמו שהמגדל של רפונזל מתאים לצמה, כך גב של ספר ילדים מתאים לג'ירפה של צלטנר.

*

עוד באותם עניינים:

טלטלה אסתטית וקיומית – על ילדי המים של צ'רלס קינגסלי

למה אני כל כך אוהבת את הסיפור שאינו נגמר

על מות הילדה

הגמד חוטם ואני

המוצא של הילדה אילת

מה למדתי מפצפונת של אנטון?

על מוכרת הגפרורים הקטנה

ועוד.

Read Full Post »

אני זוכרת כמה הופתעתי כשאחותי קשקשה על הדף שבו ג'ו מסרבת להתחתן עם לורי. בלי לנסח את זה במילים ידעתי שהספר הזה, "נשים קטנות", הוא נגדי. הקפדתי לשמור אותו במרחק בטוח מהלב. ועכשיו אני מבינה גם למה.

הייתי צריכה לכתוב באיפוק, למשוך לצדי את אוהבות הספר לאט ובסבלנות אבל זה לא בכוחי. הספר הזה הוא דרקון עם שלושה ראשים. ואף ש"כפפות הן הדבר החשוב ביותר" כפי שקובעת מג בעמ' 30, אני בכל זאת מתכוונת להסיר אותן.

כל הציטוטים הם מהתרגום הישן של שלמה ערב. עדכנתי רק את הכתיב הארכאי של השמות.

ועוד הערה אחרונה: נשים קטנות הוא קלסיקה. הפוסט הארוך הזה פונה ל[א]נשים שקראו את הספר, שוב ושוב מן הסתם. אין בכוחי לסכם את עלילתו ואני גם לא בטוחה שזה יעזור. מי שבכל זאת רוצה להבין במה מדובר יכול להעזר בויקיפדיה (ואפשר גם לדלג ולחכות לפוסט הבא).

*

הראש הראשון: למה לא יכלה ג'ו להינשא ללורי, או שלושת המחנכים

א: ג'ון ברוק, מחנכו של לורי, נושא לאישה את מג האחות הבכורה, והופך למחנכה שלה:

"חייב אני להיות סבלני כלפיה," הוא אומר לעצמו, "וללמד אותה כיצד להשתלט על רגשותיה" (276).

"אך אישה פעוטה זו קמה ועשתה דבר שהיה למורת רוחו של ברוק עשרת מונים יותר" (278).

המספרת מאמצת את נקודת המבט המחנכת ומכנה את מג "אישה פעוטה" (278, כלומר, לא רק בילדותן, גם כשהן נישאות הן נותרות "נשים קטנות").

ואם למישהי נותרו ספקות:

"בכל פעם שג'ון היה מדבר בנימת שליט, צייתה מג ולא הצטערה מעולם על כך." (384)

המשפט האחרון נאמר בסמוך ובזיקה לחינוכו של דמי הקטן בנם של מג וג'ון:

"…דעת האב היתה כי יש לחנך לצייתנות עוד בגיל הרך. הנה כי כן למד דמי הצעיר חיש מהר כי בכל מאבק עם אבא ידו תמיד על התחתונה. ובכל זאת, על הדרך האנגלית, כיבד התינוק את האיש שהכניע אותו ואהב את אביו שה'לא' החמור שלו עשה רושם יותר מכל לטיפותיה הרכות של האם" (382)

(ולא, אני לא אפתח את פי להגיד את דעתי על לאווים חמורים של אבות, פן תפרוץ אש מהפוסט ותשרוף את המחשב שלכם. מתי נרפאים הפצעים האלה? אגיד לכם כשאדע).

ב: מר מארץ' – בראש הפירמידה האנושית והחינוכית של הספר עומד מר מארץ', הכומר הצבאי, הקדוש הנעדר-נוכח, "ראש המשפחה, מצפון הבית, עוגן ההצלה שלו ומנחמו בצר; שכן אליו פנו הנשים בעתות צרה, ומצאו בו בעל ואב במובנן הטהור והאמיתי של המילים" (237). גם פליטת הפה הזאת כורכת את האם על בנותיה בחבילת "הנשים" הנזקקות.

כשגברת מארץ' מנסה לעזור לג'ו להשתלט על "מזגה הנורא", היא מספרת לה כיצד למדה והיא עדיין לומדת להשתלט על מזגה שלה בעזרת בעלה המושלם (הנמצא, אליבא ד"נשים קטנות" רק מדרגה אחת מתחת ל"אבינו שבשמיים"):

"אביך, ג'ו, לעולם אינו יוצא מגדרו – לעולם אינו מפקפק או מתלונן – אלא מלא תקווה תמיד, עובד ומחכה ברוח כה טובה … הוא עזר לי וניחמני. והוכיח לי כי חייבת אני לקיים בפועל את כל המידות הטובות שמבקשת אני להעניק לבנותי…"

…"אשתדל אמא," עונה ג'ו, "באמת אעשה הכול. אך מוכרחה את לעזור לי, להזכירני ולשמור עלי שלא אצא מגדרי. לא פעם ראיתי כשאבא שם אצבעו על שפתותיו ומתבונן אליך בארשת פנים טובה אך מפוכחת. ואת תמיד כיווצת את שפתייך כווץ היטב או שהסתלקת לך; כלום היה זה אות מוסכם ביניכם?" (84, ר' יהודה היה נותן בהם סימנים).

ג: פרופסור בר, המחנך השלישי, זוכה בג'ו. כלומר היא זו שזוכה בבעל ובמחנך משל עצמה:

"ג'ו נכשלה לא פעם בטעויות מגוכחות אך הפרופסור החכם עמד ליד ההגה וניהג את ספינתו אל מי מבטחים" (463).

וכך אגב, מסוכמת תקופת החיזור של הפרופסור ב"נשים קטנות": "תוך ניהול שיחות פילוסופיות עם האב הפרופסור נותן לבת שיעורים באהבה" (449). וגם אם מדובר בשנינת קרש (מה, גם אהבה היא צריכה ללמד ממנו?), נשאלת השאלה למה בעצם הוא לא מנהל שיחות פילוסופיות עם הבת, תולעת ספרים דעתנית, שעוד בילדותה מזעזעת את סבו של לורי "בדברי בקורתה".

התשובה נתנת שוב ושוב ב"נשים קטנות": נשים לא יודעות לחשוב. הן עלולות להתבלבל מפלפולים ולסכן את נשמתן כפי שקרה לג'ו המסכנה במפגש עם הפילוסופים, "השיחה היתה מרוחקת מילין רבים מהבנתה של ג'ו אך גרמה לה עונג…" היא נשבית בקסמי הפלפול השכלי וכמעט מאבדת את אמונתה, עד שפרופסור בר "עומד בצד דגלו כגבר" ומציל אותה. "תוך כדי דיבורו חזר העולם להיות יציב כשהיה… וכאשר נשתהה מר בר לרגע, השתוקקה ג'ו למחוא לו כפיים ולהודות לו" (346-7).

ובהמשך לכך, אין ב"נשים קטנות" אף מילה על הסיבות למלחמת האזרחים שבצלה מתרחש הספר. נערות לא צריכות לבלבל את מוחיהן הקטנים ברעיונות ובפוליטיקה. יש רק מלל פטריוטי כללי על החובה לתת את הבנים למדינה בחפץ לב. ולסיכום: "הבנות הפקידו את לבותיהן להשגחתה של האם, אך את נשמותיהן הפקידו בידי האב" (238). ואת שכלן? זהו, שלבנות יש אמנם לב ונשמה (תודה לאל) אבל שכל – אין.

זה משהו מוּלד כפי שמוכיחים תאומיה של מג: בגיל שלוש תובעת דייזי "אחט" תפירה, ומטפלת "בתנור זערורי ביכולת כזו שהעלתה דמעות גאווה בעיני חנה. ואילו דמי למד את האותיות אצל סבו." דייזי נוצרה "לנשיקות, לפינוק ולהערצה" ואילו דמי נולד חקרן "לשמחתו הרבה של סבו שנהג לקיים עמו שיחות סוקרטיות, שלא פעם נתחלפו בהם התפקידים, לשביעות רצונן הבלתי מסותרת של הנשים" (הקטנות. 444-5).

ובחזרה לשלושת המחנכים: וזו הסיבה קוראות יקרות ואחיות אהובות, שג'ו גיבורת "נשים קטנות" אינה יכולה להתחתן עם לורי. לורי אינו מחנך אלא ילד שג'ו משמשת לו אם ואחות. גם כשהוא מציע לה נישואין הוא אינו אלא "טדי נערי" (כשם שמג היא אישה פעוטה). לורי לא יוכל להושיע את ג'ו מן הפילוסופים ולתקן את טעויותיה. הוא לא נמצא במדרגה אחת עם אביה הנערץ; ג'ו עצמה עושה את הקישור במחשבותיה: "איזה נחת ירווה אבא אם יהיה לו אדם כמו הפרופסור לשוחח עמו יום יום!" (449).

הלל לפטריארכיה. וזה רק הראש הראשון של הדרקון (ולאו דווקא הנורא שבהם, התחרות קשה).

התמונה מכאן

*

הראש השני – כבשתנו השחורה

"'נשים קטנות' לא עוסק בנשיות, בפמיניזם, במימוש עצמי (כפי שתיאוריות פסיכולוגיות של זמננו מגדירות אותו) או במציאת חתן – על אף שכל הנושאים האלה, ונושאים רבים אחרים, נידונים בו. "נשים קטנות" עוסק באפשרות האופטימית של האדם להיהפך לטוב יותר – נדיב, סבלני ורב חסד ככל שהוא יכול להיות."

כך כתבה מאשה צור גלוזמן בפוסט יפה ואוהב המוגש פה כפרס ניחומים למי שנזקק לו. ובהמשך לצור גלוזמן – החינוך הוא אמנם לב לבו של "נשים קטנות" וסוד קסמו. ואחרי שהתוודענו למחנכי-העל, הגיע הזמן לבדוק את שיטות החינוך ואת פירותיו במבחן ה"לפני ואחרי".

ניקח את ג'ו למשל. מה רוצה ג'ו הקטנה?

להיות סופרת, כן: "אתה תשנא את כתיבתי ואני אין בידי לחיות מבלעדיה," היא אומרת ללורי (358). הכתיבה היא "טעם חייה, התפשטות הגשמיות", הסיכוי שלה לזכות בתהילה וגם בפרנסה, כלומר בעצמאות.

אבל בלי לזלזל בשאיפותיה הספרותיות של ג'ו הן קצת גנבו את ההצגה. הן הסיחו את הדעת מתשוקתה לחיי גבורה והרפתקאות (ללמוד סיוף, להילחם במקום לסרוג, או לפחות להיות מתופף), והן הסיחו את הדעת מתאוות המסעות הגדולה שלה:

במשחק "עליית הצליינים" ג'ו הכי אוהבת את "עמק האריות" ואת "מושב השדים". בינקותה היא בונה מסילות ברזל וגשרים ממילונים, קריאת ההתרגשות שלה היא (איך לא) "כריסטופר קולומבוס!". היא מתגברת על שיממון התפירה רק על ידי חלוקת התפר הארוך לארבעה קטעים שנקראים אירופה אסיה אפריקה ואמריקה, ושיחה על היבשות בזמן שחוצים אותן. היא מבלה אחר הצהריים בבכייה על הספר "העולם הרחב, רחב מאד". והיא רוצה, כל כך רוצה להפליג לארצות רחוקות.

"את ג'ו דומה לשחף," אומרת בת', "חזקה את ושואפת דרור, מחבבת את הסערה והרוח, מרחיקה טוס ללב הים. ומאושרת בעצמאותך" (367).

ג'ו אמנם פראית ונערית אבל בשום פנים אינה רעה או אנוכית. היא חולמת להיות נדבנית ולפנק את בת'. נוח לה יותר "לסכן את חייה כדי להציל מישהו מאשר להתנהג עמו בחיבה כשאין לה נטייה לכך". בשלב מסוים היא מקריבה (מוכרת) את שערותיה היפות והשופעות "כדי לגרום נחת לאבא וכדי שישוב הביתה מהר", ומקווה דרך אגב שזה ירסן גם את יהירותה. כשאביה חוזר הוא מבחין בשינוי שחל בה: "איני יודע אם יום הגז הוא שהרגיע את כבשתנו השחורה…" (220) הוא אומר. ובבת אחת הוא גם קורא לה כבשה שחורה, וגם מכיר בה כמין שמשון ששערותיו לא ישובו ויצמחו.

ובחזרה לתשוקות – "נשים קטנות" מתייחס בחומרה רבה לעצם קיומן. "בעקבות המעשים הרעים בא תמיד העונש" (344), קובעת המספרת. והסוררת הקטנה אמנם זוכה לאילוף אכזרי בלי שום יחס בין החטא לעונש.

בגלל אחר הצהריים אחד של נימוסים גרועים מאבדת ג'ו את חו"ל המובטחת. אימי זוכה לטייל בעולם במקומה.

הפרק שבו היא מסרבת לקחת את אימי לתיאטרון – כי אין לה חשק להשגיח על אחות קטנה ומעצבנת – נקרא (לא פחות) "ג'ו פוגשת את השטן המדיח". והעונש נורא ומיידי: אימי שורפת את העותק היחיד של סיפוריה, "ראש גאוותה, שכל המשפחה ראתה בו ניצן ספרותי שלו עתיד גדול". ומכיוון שג'ו מסרבת לסלוח לה בו ביום, העונש עולה מדרגה ואימי כמעט מקפחת את חייה באשמתה.

ג'ו היא לא היחידה כמובן שנענשת בחוסר מידתיות. לא אלאה אתכן בדוגמאות מעלילות אימי ומג, אבל אפילו נשמה טהורה כבת' נענשת במות פיפ, הקנרי שלה, על יום אחד של בטלה. (ואני לא יכולה שלא להשוות ליאנוש קורצ'אק יקירי, שכתב: "אם מישהו עושה משהו רע, הטוב ביותר הוא לסלוח לו").

ומעבר לעונשים הכבדים "נשים קטנות" הוא אוקיינוס של הטפות; כולם מטיפים לכולם לאהוב את חובתם ולהילחם ביצר. לא רק האנשים, גם החפצים נדבקים במחלת ההטפה: "דרשות רבות נשלחות אלינו יום יום על ידי מטיפים נעלמים מהרחוב ההומה, מבין כותלי בית הספר, ממשרד העבודה ומהבית: אפילו שולחן שוק יכול להיהפך לבמת הטפה אם רק ישמיע באוזנינו דברי עצה נכוחים שכוחם לא פג לעולם" (300). כולם מורים לכולם מה להרגיש ולחשוב (ותאמינו לי, גם שם הייתי. זה לא חינוך אלא מחיקה וסירוס וכיבוי ועיקום. לבי לבי לג'ו, ולא רק לה).

בשיר שכותבת ג'ו היא מביעה תשוקה "לכבס את הלב" (170), דימוי כל כך אלים שלבי שלי מתכווץ מפחד.

וזה עובד. השחף הסורר מבויית. ג'ו מאמצת את המודל של בת', "חיים ללא מאורעות כבירים, ללא שאיפות נשגבות, ועם כל זה מלאים סגולות יקר המשגשגות בעפר וריחן נודף מסביב" (403). המהפך הגדול קורה בלחיצת כפתור: בת' הגוססת מסבירה לג'ו שטיפול בהוריה ייתן לה יותר סיפוק מכתיבת ספרים או מטיולים ברחבי העולם, "ובו במקום ויתרה ג'ו על שאיפתה הישנה והקדישה עצמה לשאיפה חדשה טובה יותר, תוך הכרה מלאה בדלות יתר התשוקות" (404).

ג'ו המכובסת, החוזרת בתשובה, מכנה את האמהות משאלת חייה הגדולה שהתגשמה. "אותם חיים שבהם רציתי נראים עתה בעיני כאנוכיים, משעממים וקרים. לא ויתרתי עוד על הרעיון כי ביום מן הימים אכתוב ספר טוב, אך יכולה אני להמתין" (467).

כל הצדקנות הזאת אגב, חיבבה עלי את אימי. האנוכיות הילדותית שלה היא מרעננת ואותנטית, היא המורדת היחידה בשטיפת המוח הכללית. בעצם יכולתי להקדיש לה פוסט נפרד, אלא שגם היא מתיישרת לבסוף.

*

הראש השלישי – שנאת האמנות

"נשים קטנות" מתנגד לאמנות. הוא רואה בה (בצדק, מן הסתם) יציאת חירום מן הדיכוי ועושה הכול כדי לחסום אותה.

אמנות על פי "נשים קטנות" יאה אולי לגאונים יחידי סגולה (רצוי גברים; רק מוצרט, שייקספיר ורפאל מוזכרים בשמם, בצד קאנט והגל). בחיי היומיום האמנות מסכנת את חיי הנפש ולכל היותר נסבלת כשעשוע בלתי מזיק. בכל פעם שקסם האמנות נובט, חשה המספרת לנכש אותו לפני שיהפוך לעץ באובב.

קחו את התיאטרון למשל; מחזה פרי עטה של ג'ו שהילדות מעלות – זוכה לכינוי המסויג "מעשי הוללות תמימים" שמלווה בהתנצלות מתפתלת: "היה זה אימון מצוין לזכרונן ושעשוע בלתי מזיק שמילא שעות רבות, שאלמלא כן היו מתבזבזות לריק, או שהיו יוצאות בחברה אחרת, פחות רצויה" (24).

פעמיים ב"נשים קטנות" שורפים ספרים. פעם זו אימי ששורפת את ספרה של ג'ו (שהעדיפה את עונג התיאטרון על חובתה לאחותה). והפעם השנייה מזעזעת יותר, כי לא מדובר בנקמה אלא בצנזורה מן הזן החשוך ביותר. ומיהו השורף אם לא המחנך הדגול, פרופסור בר החביב והמגמגם שסיפורי מתח זולים משחררים את הסבונרולה הפנימי שלו:

"שנואה עלי המחשבה כי נערות צעירות תראינה דברים כאלה. אמנם נמצאים כאלה הנהנים מזה. אך אני הייתי מעדיף לתת בידם אבק שריפה מאשר קש גרוע זה." וגם: "אין להם זכות להטיל רעל במרקחת על מנת שיאכלוה תינוקות… ושמא ייטיבו לעשות אם יפשטו נבלה בשוק ולא ימצאו לחמם ממקור נרפש זה." וגם "ברצון רב הייתי שורף את כל דברי הספרות הדומים," גמגם הפרופסור. (349).

שוב אותו זיהוי בין נערות צעירות לתינוקות. וג'ו המבוישת אכן מפנימה ושורפת את כל כתביה.

הסופרת אינה בוחלת בתחבולות כדי לפקוח את עיניה של ג'ו ולהרחיק אותה מן הספרות. בשלב מסוים היא מזמנת אותה למפגש עם אנשי רוח: "משורר ששורותיו רמזו על יצור שמיימי הניזון על רוח, אש ואגלי טל" בולס כיבוד. כותב רומנים מפורסם "נע בין שני בקבוקי יין בדייקנות של מטוטלת שעון". מוסיקאי שנחשב לאורפאוס שני מדבר (שומו שמיים) על סוסים…

כן, גם המוזיקה לא זוכה להכשר. לורי מתפכח מחלום ההלחנה ונכנס לעסקים "לעבוד כגבר" (פוביית האמנות מביסה גם את המגדר), ובת' המתוארת כמין מוצרט קטן וביתי לא זוכה בקריירה. היא מתלוננת שידיה נהיות גסות מעבודות הבית וזה מפריע לה לנגן. אבל, ממהרת המחברת להוסיף, כל רחיצת הכלים שבעולם לא יכולה לפגוע בעדנת מגעה (יש סתירה בין כלים לאמנות אך לא בין כלים לאימהות).

לנשים הקטנות מותרת קצת אמנות, בזיקה ישירה לאמהות; גם אימי, "רָפָאל" הקטנה והשאפתנית שמגלה כבר בשלב מוקדם שעבודות בית ואמנות אינן הולכות ביחד, ובוחרת באמנות (הלא אמרתי: מורדת), מוותרת על קריירה אמנותית. אבל סוף הספר היא בכל זאת מכיירת תינוק ולורי סבור (איך לא) שהתינוק הוא יצירתה הטובה ביותר.

*

4. הערה חשובה לסיום

"המסר" הוא לכאורה אותו מסר, אבל יש הבדל גדול בין שני הכרכים של "נשים קטנות". הכרך השני הוא לגמרי מגויס ומתחסד, שטוח ומופרך כמו סרט המשך סוג ד'. אבל הראשון כתוב בכישרון לא מבוטל, יש בו מורכבות, פיוט והומור שפרוש כמו שמיכה קצרה מדי על הגעגוע והמועקה.

וזאת לא רק ג'ו, "הסייח בגן פרחים" עם הפנים הקומיים והנימוסים הגלויים, ש"מתפרצת הביתה כאילו דוב דוהר בעקבותיה", ומשתוקקת לבלוע את הספר המשעמם של דודתה או להתחתן עם מג כדי לשמור אותה במשפחה. אימי הקטנה לא פחות מרנינה בדקויות האנוכיות והחשיבות העצמית שלה: תמונתה כשהיא "מחלקת פקודות בידיים שלובות", או סובלת מכיעורם של בגדיה, או מציעה לבת' לשים את הקנרי המת בתנור, אולי יתחמם ויקום לתחייה. או משתוקקת להיות טובה כדי שיחרדו לגורלה, או מהדקת את אפה בהדק כדי להזקיף אותו, או מצווה לחלק את תלתליה אחרי מותה, "אף כי זה יקלקל את מראה פניה." שלא לדבר על הדיוקן הפיוטי-מלנכולי-תמים וקסום של בת' מייסדת בית החולים לבובות נכות, שנאנחת "אנחה קלה שאיש לא הרגיש בה זולתי מברשת האח וכן הסיר", שמעירה את אימי באמצע הלילה כשהיא מנגנת על פניה מתוך שינה. וכן הלאה והלאה. את כל זה אי אפשר וגם אין ברצוני לקחת מהספר. ובכלל, הארכתי דיי, זה הזמן לסיים.

*

עוד באותם עניינים

ילדים היזהרו מברונו בטלהיים!

צנזורה של טעם?

טלטלה אסתטית וקיומית

הגמד חוטם ואני

בדיוק כפי שזכרתי

גילגי הלא היא בילבי, היתומה המאושרת (התרופה האולטימטיבית ל"נשים קטנות")

הילדים שרצו לקרוא

הפמיניזם המפתיע של האחים גרים

*

ובלי שום קשר (ואולי עם) סמדר לומניץ מציגה תערוכת ציורים בביתה, ברחוב האגדה 4 רמת גן.

פתוח בכל שעה במשך היום והערב, בתיאום טלפוני 03-6187517

סמדר לומניץ, בית

סמדר לומניץ, בית

Read Full Post »

ברונו בטלהיים (1903-1990) היה פסיכולוג ילדים אמריקאי ממוצא אוסטרי. רב המכר שלו "קסמן של אגדות ותרומתן להתפתחותו הנפשית של הילד" הגדיר מחדש מהי ספרות הילדים, מה היא צריכה להיות. אבל מה בעצם כתוב שם? דברים שאמרתי בכנס הפנקס השני (והמעולה) לספרות ילדים ונוער (הכותרת בהמשך לאזהרתו של הנסיך הקטן).

*

פעם התפרנסתי מתיאטרון בובות לילדים. זה היה מזמן, הרבה לפני הארי פוטר, וכל ממצא על-טבעי התקבל בחשדנות. הגננות היו אומרות "זה זר להם…" כלומר לילדים. ואז, כמו גיבור-על, הופיע ברונו בטלהיים חמוש ב"קסמן של אגדות".

השותפה שלי מירי פארי היתה מצטטת אותו בכל הזדמנות. וגם אני הייתי אסירת תודה. אבל היו לי ספקות והם הלכו והתחזקו במהלך השנים ואיתם ההבנה של הנזק שגרם הספר. הן בזכות כשרון הכתיבה של בטלהיים שמנסח רעיונות מורכבים באופן בהיר וקליט (שלא לדבר על שמו המתנגן-כוכבי: Bרונו Bטלהיים, BB כמו Bריז'יט Bארדו), והן בזכות התובנות עצמן. יש לא מעט תובנות יפות בספר:

ברונו טוען למשל, ששפת הסמלים של האגדות מאפשרת לילד להתעלם מן הדברים שאליהם הוא לא מוכן עדיין ולהגיב רק לפני השטח של הסיפור. הוא אומר שהאח השלישי "השוטה" שזוכה בנסיכה, הוא בעצם הילד הקטן (ואחר כך הוא מוסיף וטוען ששני האחים הגדולים הם בעצם ההורים. אולי…), שילד יכול לאהוב ולשנוא את הוריו בו בזמן, שהאגדות מאפשרות לו לפצל אותם להורים אמיתיים וחורגים שאותם אפשר לשנוא בלי אשמה. ואפשר עוד להמשיך ולמנות, אבל – וכבר פה יש אבל – האם המנגנונים שהוא מתאר אמנם ייחודיים לילדים?

מפאת קוצר הזמן אביא רק שתי דוגמאות. אינגמר ברגמן חזר וסיפר בכתביו האוטוביוגרפיים על אמו האהובה ואביו הכומר העריץ. והנה בבגרותו, הוא עשה סרט קורע לב, "פאני ואלכסנדר", שבו האב האמיתי מת במפתיע והאם הטובה נישאת לכומר עריץ שמתעלל בילדיה. ואם אני זוכרת נכון, גם בא על עונשו לבסוף ונשרף חיים, לא פחות. לא אגדה לילדים. סרט למבוגרים. אותו מנגנון.

מתוך

מתוך "פאני ואלכסנדר" של אינגמר ברגמן, הילדים בבית האב החורג, הכומר העריץ והסגפן.

ודוגמא נוספת, סיפור הדייג והשד מתוך אלף לילה ולילה. השד הִמְרה את פי שלמה המלך וכעונש נכלא בקומקום והושלך לים, שם שהה אלף ושמונה מאות שנים. במאה השנים הראשונות הוא נשבע להעשיר את מי שיציל אותו, במאה השנים הבאות החליט לפתוח לו את כל אוצרות האדמה, בארבע מאות השנים הבאות נשבע להגשים לו שלוש משאלות. וכיוון שאיש לא בא – החליט לרצוח את מצילו.

בטלהיים אומר שכך מרגיש ילד שנשאר לבדו. שהגעגועים לאמו מתחלפים בזעם ובתשוקת נקמה. הוא אומר שאצל מבוגרים זה לא ככה: ככל שהצרה גדלה כך גדלה גם התודה.

ובכן, סיפור אמיתי: פעם כשהייתי כבר מבוגרת, נסעתי לאיסלנד. ערב אחד עמדתי על כביש בשומקום וחיכיתי לטרמפ. השמש עוד לא שקעה אבל הרוח התחזקה כל כך שהייתי צריכה להאבק כדי להישאר על שפת הכביש. במחצית השעה הראשונה תכננתי ליפול על צווארו של מי שיציל אותי, וגם במחצית השעה הבאה, אבל ככל שחלף הזמן ואיש לא עצר לי התרתחתי והחלטתי להגיד למי שיעצור את דעתי על האיסלנדים חסרי הלב. ואף שהייתי מותשת ומודאגת התחלתי לצחוק. כי קלטתי שאני מגיבה בדיוק כמו השד.

אבל אם הבעיה היחידה שלי היתה ההפרדה בין ילדים למבוגרים לא הייתי מטריחה אתכם עכשיו. "קסמן של אגדות" הוא פורטרט רב עוצמה של בטלהיים, כפי שהוא נשקף מראי הקסמים של האגדות. כמעט כל מי שעוסק בתרבות ילדים הושפע ממנו באופן ישיר או עקיף, וכדאי לעצור לרגע ולבדוק, האם זה מורה הדרך הראוי לקריאת אגדות או לגידול ילדים?

דיאן ארבוס, ארמון היפהפייה הנרדמת בדיסנילנד, 1962

דיאן ארבוס, ארמון היפהפייה הנרדמת בדיסנילנד, 1962 (מי היה מאמין שאפשר לצלם אותו ככה, מי היה יכול לצלם אותו כך מלבד דיאן ארבוס? (כי כמו שאומר ג'ורג' הריסון ב"צוללת צהובה": איטס אול אין דה מיינד…)

גם ברונו חושב שאגדות הן ראי. אני מצטטת: "כל אגדה היא בבחינת ראי קסמים המשקף היבטים מסוימים של עולמנו הפנימי ושל הצעדים הדרושים להתפתחותינו מאי בגרות לבגרות." "הצעדים הדרושים" חוזרים שוב ושוב בווריאציות שונות על פני הספר; ברונו רואה באגדות טקסט מוצפן של עזרה / הדרכה עצמית, לילדים.

ומהי אותה בגרות נכספת? ברונו חושב שזה ברור כשמש: מטרת האגדות לעזור לילד להסתגל למציאות ולתפקד בה. להחליף את עקרון העונג בעקרון המציאות והחובה. הוא ממש מתלהב מן הסיפור על שלושת החזירונים. הוא אומר שהסיפור מלמד ילדים בדרך משעשעת ודרמטית "כי אל לנו להיות עצלנים ולהתייחס לדברים בקלות ראש, משום שאם כך ננהג אנו עלולים למות… הסיפור אף מפגין את יתרונות הבגרות מאחר שהחזיר השלישי והחכם ביותר הוא בדרך כלל הגדול והבוגר מכולם. רק הוא למד לחיות על פי עקרון המציאות ומסוגל לדחות את רצונו לשחק."

יש משהו מוזר בגיוס הדמיון כדי להכחיד אותו לטובת הרציונליות. ברונו חושב שילדים חיים בתוהו ובוהו רגשי. האגדות הן מעין גיס חמישי שמסתנן לתת מודע שלהם כדי לעשות סדר. בסוף האגדה הגיבור משיג עצמאות ובגרות מוסרית ומינית (כן, מינית, ועוד נגיע לזה), הוא "שמח בחלקו ושוב אינו יוצא דופן מבחינה כלשהי." וזה מה שהוא מאחל לכל הילדים. הוא טוען שכולם חולמים על אותו דבר: זוגיות שלווה ומאושרת!

כדי להשיג את הדברים האלה, נחוצים לדעתו, פתרון וסוף טוב. כל סטייה מהדגם נשפטת בחומרה. הוא מוקיע את "זהבה ושלושת הדובים" כי הסיפור רומז שאין צורך בפתרון ולכן "אין הוא עוזר לילד להגיע לבגרות רגשית". הוא פוסל את מוכרת הגפרורים הקטנה כמוביל לפסימיות ותבוסתנות, את "הברווזון המכוער" "כי הוא מסיט את הדמיון לכיוון הבלתי נכון" (כלומר שולח את הילד לחפש את בני מינו במקום ללמד אותו להסתגל ולהצליח בסביבתו). והוא מגלגל עיניים על האירוניה של שרל פֶּרוֹ, שפשוט הורסת את האגדה.

אני אעשה הפסקה קטנה ואדבר רגע על הילדה שהייתי ושפשוט נמחקה בזאת. אני לא חלמתי על זוגיות שלווה ומאושרת, רציתי רק לברוח עם הקרקס ועם הצוענים. הטרגיות של אנדרסן, של אוסקר ויילד ושל כל הויקטוריאנים הנפלאים הילכה עלי קסם וגרמה לי לחוש מובנת ואהובה, והאירוניה, הו, האירוניה היתה ידידתי הטובה.

אני זוכרת היטב את המפגש הראשון שלי עם אירוניה ב"ילדי המים" של צ'רלס קינגסלי, בכיתה ב': אחת מזבובות המים מוצאת קש ארוך פי חמישה מגופה, מצמידה לה אותו כזנב ומתהלכת איתו בגאווה. ומיד מחקות אותה כל בנות משפחתה ומשוטטות להן אנה ואנה עם גבעולי קש ארוכים ומסתבכות בהם ומועדות עד שטום מתפקע מצחוק. "אבל הלא תבינו, (אומר קינגסלי), כי יפה עשו. כי הבריות מחויבות תמיד ללכת אחרי המודָה (כלומר, האופנה, זה היה תרגום ישן בהוצאת שטיבל).

לאורך כל הספר טום רוצה לחבק ולנשק את אלי, אבל זוכר שהיא בת אצילים ולכל היותר רוקד סביבה. ואז, בסופו, כשהוא הופך לגבר מרשים ולאיש מדע דגול, שואל המספר את השאלה המתבקשת: וכמובן לקח טום את אלי לאישה? וגם עונה: ילדי היקר, איזה רעיון שווא! האם לא תדע, כי בכל מעשייה אין הגיבור נושא אישה אלא בת-מלך והגיבורה נשאת לבן מלך?

מתוך

מתוך "ילדי המים", איור ג'סי ווילקוקס סמית, 1916

ובעצם זו לא רק האירוניה שנגלתה לי כאן. זו ארס-פואטיקה בזעיר אנפין, אמנות שעוסקת באמנות, מעשייה על מעשייה. וגם החידוש הזה נקלט בהתרגשות ובפליאה. לא הכל הפנמתי בקריאה ראשונה (בכל זאת, הייתי בת שבע) אבל מיד הבנתי שמצאתי יציאת חירום מהכאב, נקודת מבט נוספת, מרחב שהיה נחוץ לי כמו אוויר לנשימה.

אבל ברונו פוסל את האירוניה, כמו שהוא פוסל דברים אחרים שהועילו לילדים אחרים: מפלצות חביבות (שומו שמיים!), נונסנס, או להבדיל, כתיבה ריאליסטית (לכל היותר משעשעת אבל חסרת משמעות). ברונו לא מבין שסיפורים יכולים להציל באלף דרכים. שלפעמים די בהקשבה, בשיקוף, לא מוכרחים לספק פתרון, ושיש בעולם עוד בעיות מלבד קנאת אחים ותחושת חוסר ערך ילדותית וחולפת, ומלבד קנאה אדיפלית – יש לו אמונה דתית כמעט בקנאה אדיפלית.

קחו למשל את כיפה אדומה. בטלהיים רואה בה רודפת תענוגות שובבה ומפונקת שמשתוקקת שאביה (הזאב) יפַתה אותה. היא שולחת את הזאב לבית סבתהּ כדי שיטרוף את המתחרה שלה (הסבתא שהיא בעצם האמא), ובשל כך היא מרגישה אשמה וראויה לעונש קשה. וכיוון ש"הבלתי מודע אינו מכיר בסתירות" – הזאב מייצג גם את הצד החייתי והאפל של כיפה אדומה. הוא מחצין "את הרוע שחש הילד כאשר הוא סוטה מן הדרך שהוריו התוו למענו".

בטלהיים אומר שכיפה אדומה מתבגרת במהלך הסיפור. כשהיא יוצאת מבטן הזאב היא נולדת מחדש במישור גבוה יותר, כעלמה צעירה וצייתנית. הסיפור מוכיח לילדים "שתיתכן אף שיבה לתחייה מן הרוע".

אבל לי נדמה שכיפה אדומה היא בסך הכול ילדונת. לא לחינם היא נקראת במקור (גם הצרפתי וגם הגרמני) "כיפה אדומה הקטנה". הַדְבֵקוּת שלה בברדס האדום כמו בחפץ מַעבר מסגירה את גילה הצעיר. היא שולחת את הזאב לבית סבתה בתמימות של ילדה קטנה הלהוטה להפגין את חוכמתה בפני האדון הזר. ועוד ראיה, חותכת: הצייד המציל אינו מתאהב בה כמנהג הנסיכים הגואלים את סינדרלה, את שלגייה, את היפהפייה הנרדמת ואחרות. אין שום חתונה באופק. כיפה אדומה פשוט צעירה מדי.

כיפה אדומה, סצנת המיטה, אייר גוסטב דורה

כיפה אדומה, סצנת המיטה, אייר גוסטב דורה

בטלהיים שמתנגד לְאיורים (כמו לכל דבר אחר שעלול לשבש את המסר) מתלהב מאיור המיטה של דורֶה, שמראה כמה כיפה אדומה מוקסמת מהמין. הוא כל כך מאמין באדיפליות, שהוא מתכחש לסצנה המוצגת לפניו, שבה הורה-זאב תוקף את בתו הקטנה. הוא אפילו לא פוסל את האפשרות. היא כלל לא עולה בדעתו.

והרי זאת האפשרות הפשוטה ביותר, שמיישבת את כל הסתירות: האם שנטפלת לזוטות במקום להתריע על זאבים היא לא מחנכת דגולה כמו שבטלהיים טוען, אלא אֵם חלשה שמעלימה עין ומשתפת פעולה עם הזאב. הזאב אינו טורף את הילדה על אם הדרך כי רוב רובן של התקיפות הפדופיליות אינן מתבצעות על ידי זרים ברחוב, אלא על ידי בני משפחה בחדרי חדרים. וזה מסביר גם את מה שהכי הטריד אותי בילדותי: איך ייתכן שכיפה אדומה אינה מזהה את הזאב, שָׁביס או לא – איך אפשר להתבלבל בין סבתא לזאב? ובכן, העיוורון מייצג את הסירוב להבין ולהפנים את הבגידה האולטימטיבית: איך אבא שלך, שאמור להגן עלייך הוא זה שתוקף אותך פתאום. (זה רק על קצה המזלג, השאר בפרק כיפה אדומה בספר שלי).

ריי סיזר, זה האתר שלו===

ריי סיזר, 2012. (לחצו להגדלה. מתוך האתר שלו)

אבל "קסמן של אגדות" אינו מסתפק בטיהור הזאב. בטלהיים טוען שאמה החורגת של לכלוכית היתה טובה. היא דחפה את בתה לפַתח זהות עצמית ולגלות את ההבדל בין טוב לרע. ההתעללות היא רק השתקפותה המעוותת בדמיון האדיפלי של לכלוכית. הוא אומר שלכלוכית בחרה לשבת באפר כי עוד לא הדחיקה את תשוקתה להתלכלך ואת העניין שלה "בעכברים וחולדות השוכנים בפינות אפלות ומלוכלכות וגונבים מזון, כל אלה דברים שאף הילד חפץ לעשותם. ובאופן בלתי מודע הם גם מעוררים אסוציאציות לאבר המין הזכרי…" זה כמעט "דר שטירמר", התיאור הזה של ילדים.

והוא מצדיק (תאמינו או לא) גם את ההורים של הנזל וגרטל. האמא לא היתה אכזרית, היא בסך הכל הפסיקה להניק כדי שילדיה יהיו עצמאיים. המכשפה היא התגלמות התשוקות האוראליות ההרסניות של הילדים. אחרי שהם פוגשים בה הם מבינים שהבית שלהם טוב [!] ולכן הם מוסרים להוריהם את האוצרות שמצאו. אני מצטטת: "לאחר שהתגבר על קשייו האדיפליים, השתלט על חרדותיו האורליות [וכך הלאה] נכון הילד לחיות שוב באושר עם הוריו." וגם: "כילדים בלתי עצמאיים הם היו מעמסה על הוריהם… בשובם הפכו משען למשפחה".

ובקיצור: אם אתם חושבים שמתעללים בכם סימן שאתם ילדים רעים. אבל למרבה המזל כפי שמראות האגדות, אפשר גם לחזור בתשובה.

בטלהיים מציע לילדים עולם מסודר וקונפורמיסטי ושקרי, אופטימי לכאורה ובעצם פסימי. הוא מאמין שכל הילדים נידונו לחזור על סיפור גן עדן. הם תמיד יגורשו ממקום של שפע וברכה ורק דרך סבל ועבודה קשה ילמדו להבחין בין טוב לרע. הוא אומר שהורים חורגים אכזריים דרושים לנו כדי שנתפתח. והוא תמיד יגבה את הממסד ויאשים את הקרבן.

זוכרים את כחול זקן ואת החדר הנעול שלו המלא נשים מבותרות? ובכן ברונו אומר שלא היה ולא נברא. הוא טוען שכלתו של כחול זקן בגדה בו ופחדה שהוא יגלה את בגידתה. הנשים הנרצחות הן בסך הכול דמיונות החרדה והאשמה שלה (והוא גוזר גם לקח משונה מן הסיפור, ש"יש לסלוח על חוסר נאמנות בנישואין." בחיי).

כחול זקן, איור, גוסטב דורה

כחול זקן, איור, גוסטב דורה

זה קורה אמנם לקראת סוף "קסמן של אגדות". משהו משתחרר אצל ברונו והמיניות משפריצה. זה לא רק כחול זקן. זאת גם לכלוכית שבוחרת בנסיך "משום שהוא מעריך אותה בהבטיה המיניים 'המלוכלכים', מקבל באהבה את הנרתיק שלה, בצורתה של נעל ומסכים לתשוקתה לפין…" סיפורי החתן-חיה מלמדים את הילדות שכדי להגיע לנישואין מאושרים על האישה להתגבר על ההשקפה שהמין דוחה, וכן הלאה והלאה.

באגדות יש תכנים מיניים, זה ברור. כשהשועל אומר לנערה "שבי על זנבי הקשה, הוּרְלֶבּוּרְלֶבּוּץ!" כל אחד מבין למה הוא מתכוון. כשאביה של הנסיכה בכל מיני פרוות רוצה להתחתן איתה, ברור (לי לפחות) שמדובר בגילוי עריות. אבל ברונו לא מכיר באפשרות של הורים לא מתפקדים או מתעללים. הוא לא מכיר בשום מציאות חיצונית. לא במציאות העכשווית ולא במציאות הקשה והאכזרית של המאה השבע-עשרה שהולידה את הסיפורים. היו הרבה יתומים ואלמנות ואמהות חורגות במאה השבע עשרה. והסיפורים לא רק חינכו אלא פינטזו בגדול: על אלת פלא שתרביץ לכל מי שירגיז אותך, על מפית שתתמלא במאכלים טעימים בכל פעם שתפרשי אותה, על קש שיהפוך לזהב (גרסה מוקדמת ל"לו הייתי רוטשילד").

בטלהיים הוא אגב, הפסיכואנליטקאי היחיד שעולה בדעתי שמייחד אגדות לילדים. היסטורית אין לזה שחר. הסיפורים הרי נועדו לכולם. כשהם נוצרו עוד לא הבחינו בין ילדים למבוגרים. אולי הוא ניסה לחקות את פרויד: פרויד פירש את הנפש האנושית בעזרת מיתוסים, והוא יפרש את נפש "הילד" בעזרת אגדות.

אלא שאין דבר כזה "הילד" כמו שאין דבר כזה "המבוגר". "יש אוהבים נקניק ויש אוהבים סבון ירוק", אומר קסטנר בפצפונת ואנטון. כל אחד הוא מיוחד וזקוק למשהו שונה במעט או בהרבה. לפעמים גם אותו אדם זקוק בכל פעם למשהו אחר.

גליה עוז כתבה פעם בפנקס משהו שמאד נגע ללבי:

"פעם, לפני שחשבנו שצריך לתקן ילדים, או לפחות להסתיר מהם את החיים, מותר היה לעשות בספרות ילדים כל מה שעושים ברומנים המיועדים למבוגרים: להפחיד, לזעזע, לדבר על הצד האפל והיצרי, לכתוב נונסנס, לעשות פארודיות, לשים על השולחן דילמות שאין להן פתרון. פרט לכתיבה מפורשת על סקס, הכול היה אפשרי." ועכשיו [ואני מוסיפה: בגלל ברונו בטלהיים] "ההנחה שלנו היא שסיפור צריך להסתיים בסוף טוב, ושלאורך כל הדרך צריך לשקר לילדים כדי להפוך את העולם לנסבל. אבל בעיני, שקרים הופכים את העולם לפחות נסבל."

יש קסם משונה ב"קסמן של אגדות", בסמכותיות וברהיטות שבה פורש בטלהיים את משנתו,  בהגיון הפנימי המחוזק בשברי אמיתות. והקסם הזה מצעף את הבעייתיות. כי זאת לא ספרות ספקולטיבית אלא טקסט מכונן ומחלחל שהגדיר מחדש בגלוי ובמובלע מהי ספרות ילדים. מה היא צריכה להיות.

ההכרה בנזק היא תנאי הכרחי לתיקון. ההבנה שהאמת מנחמת, האמנות מנחמת, הריבוי, המרחב, הבחירה. שמותר ואף מומלץ לסטות מן הדרך אל הפרחים שאתם אוהבים.

לא, בכל הנוגע לילדים אני מעדיפה להקשיב ליאנוש קורצ'אק שהסתייג ממתן עצות להורים, כי שום עצה מן המוכן לא תשווה להקשבה לילד הפרטי שלכם. תודה.

דורית נחמיאס 2013,

דורית נחמיאס 2013, "חכי, חכי" (פרט, חתכתי את השוליים באכזריות כדי שתוכלו לקרוא. לחצו להגדלה). יום אחד אכתוב על העבודה הנהדרת הזאת.

*

עוד באותם עניינים

מחשבות על הורים רעים באוסף המעשיות של האחים גרים

עוד על ילדים וספרים

צנזורה של טעם?

הילדים שרצו לקרוא

איך מגוננים על ילדים? (דברים שאמרתי בפאנל בכנס הפנקס הראשון)

פרויקט מרי דה מורגן

המוצא של הילדה אילת

על שמוליקיפוד (רשימה ראשונה מתוך שתיים)

ועוד ועוד

*

תודה גדולה לכל מי שאהב את העמוד של עיר האושר בפייסבוק (גם אם עצם הבקשה "לאהוב את העמוד" מצחיקה מישהי כמוני שכל מילה מִתרגמת אצלה לתמונה ולסרט). ורק רציתי לחזור ולומר שאתם מוזמנים להגיב פה. אני לא שם, רק הלינקים. אני מפחדת מהיער ההוא.

*

Read Full Post »