Feeds:
רשומות
תגובות

Posts Tagged ‘טראש’

הסיפור הזוועתי מהמקראה

"רגבי הגליל" הוא סיפור כל כך משונה ומטריד שלא ייחסתי אותו כלל לפניה ברגשטיין. זכרתי אותו כסיפור הזוועתי מהמקראה, כי שם, באחת המקראות של בית הספר היסודי, נתקלתי בו לראשונה.

מעשה בשני "אחים" – שחור-לחי ושחום-אף, שני רגבים עקשנים ומשתמטים שאינם מוכנים להיחרש כשאר הרגבים. בכל פעם שהמחרשה מתקרבת אליהם הם נאחזים זה בזה בכוח רב כל כך עד שהם מתקשחים כמו סלע. הפַלָח הזועף נאלץ לעקוף אותם והסכין רק שורטת את אפם.
לילה אחד כשכל הרגבים שקועים בשינה ניעור שחור-לחי מחלום מתוק שבו נלחם בגבורה ויכל להמון מחרשות שעטו עליו להופכו. הוא מביט סביבו בשמחה ובסקרנות. כל העולם ישן ורק הוא ער. הוא מרגיש לגמרי בטוח, מי יבוא לחרוש בשעה כזאת. ואז הוא רואה צל אדם מהלך על פני השדה, אדם עם רובה ורק יד אחת, והוא שומע את הגידם ממלמל לעצמו: "על כל שעל נגן, על כל רגב פורה. לא נמסור, לא ניסוג. נחרוש ונשמור, נזרע וננטור, נקצור ונגן. כל רגב. כל רגב."
למחרת בבוקר שחור-לחי מספר לאחיו על החיזיון, והם מחליטים להיחרש כמו שאר הרגבים, גם אם זה יכאב. עד מהרה מופיע הפַלָח הגידם ומכוון את הפרדות אל שני האחים. "ודאי אוהב הוא סדר וקו תלם ישר," אומרים הרגבים האחרים זה לזה, "אך הפעם יוכרח לוותר."
אפילו סכין המחרשה מהססת למראה האחים, אבל הם מפתיעים אותה: הם קורצים זה לזה ובקפיצה נועזת מזנקים על הסכין ומתהפכים בעצמם. זה אפילו לא כואב. הרגבים האחרים מתרשמים מהדוגמא: "אחים רגבים," נואם אחד מהם, "האומנם יכבד ממנו לעשות את אשר עשו שני אלה? והן אנו זריזים מהם שבעתיים." וכולם נענים לקריאה.
כעבור כמה חודשים, כשהשדה מתכסה בשיבולים ירוקות, נשמעות יריות וקולות זעקה. השיבולים נבהלות ורוצות לברוח מהגליל ומהשונאים המתנפלים להשמידן. ומי משתיק אותן אם לא שחום-אף. הגידם, הוא אומר, נלחם למען כולם, "האומנם תאמרנה לברוח, שיבולים ירוקות? ולאחר הקרב ישוב הגיבור הגידם וימצא את שדהו עזוב, ריק?" השיבולים המבוישות חוזרות בן, והאחים נשארים ערים כל הלילה ומרגיעים אותן בסיפורי אגדות נפלאים על קמת זהב ושירת גרנות. ואחרי שהן סוף סוף נרדמות והיריות משתתקות, מגיעות לשדה האלונקות עם גופות הפצועים וביניהם הגידם. והאחים יודעים: "הוא לא נסוג. הוא הגן. עד הסוף." טיפות גדולות וחמות של דמו מטפטפות עליהם ומאז הם מצמיחים כל שנה פרגים אדומים. ו"שנה-שנה קוטפים ילדים את הפרחים היפים ומניחים אותם על קברו של יוסף הגידם וחבריו, מתנתם ותודתם של שחום-אף ושחור-לחי."

טרומפלדור חורש

*

התלם והמוות

לא קשה לדמיין איך בא הסיפור לעולם: מישהו, עורך או מחנך, פנה לפַניה ברגשטיין והזמין ממנה סיפור לי"א באדר, יום תל חי. פַניה החביבה והנוחה לרַצות סיפקה את הסחורה. לכאורה – סיפור "מטעם", תעמולה טהורה, אתוס "בְּאַחַת יָדוֹ עֹשֶׂה בַמְּלָאכָה וְאַחַת מַחֲזֶקֶת הַשָּׁלַח" [חרב]. כך הוא נכנס למקראה, וגם העורך הנעלם של "חרוזים אדומים" כלל אותו בקובץ, ועוד כסיפור אחרון מסכם שכמו משקיף לאחור על כל השאר. אלא שהתעמולה פגומה מיסודה. "רגבי הגליל" הוא סיפור גס ומוגזם ומתריס וחותר נגד עצמו.
למה אני אומרת גס – בגלל התפרים הגלויים, הכל מוטח בפרצוף, גם הטקסט וגם הסבטקסט. וזה גם מה שעושה אותו כל כך מעניין. מדובר בסיפור מזעזע על הליכה בתלם, על עקדה עצמית ופולחן מוות. ובאופן לא מפתיע אצל פניה ברגשטיין התלם והמוות מתלכדים.

 

*

ברכת האב

ונתחיל בתלם – המהפך מסרבנות לקונפורמיזם הוא פתאומי ומוחלט: הגידם משעין את ידו העייפה על שני הרגבים "ויהי מגעו כלטיפה, כברכת אב לילדיו הקטנים", ומיד חדל שחור-לחי לחלום שהוא נלחם בהמוני מחרשות, חלום פנטסטי וקומי ביסודו – ככה זה כשיצור זעיר גובר על מפלצות ענקיות – ומתחיל לחלום שהוא מכוסה שיבולים. הסיסמא שהגידם מדקלם: "על כל שעל נגן, על כל רגב פורה. לא נמסור, לא ניסוג. נחרוש ונשמור, נזרע וננטור, נקצור ונגן. כל רגב. כל רגב", נחתמת בלטיפה. "ברכת אב" קוראת לזה פניה, לשטיפת המוח הזאת.

*

הלאמת הלילה

זה לא מקרה שהמהפך קורה בלילה. הלילה הוא פרטי בדרך כלל. הוא שקט וחופשי מססמאות, ושחור-לחי אמנם מרגיש שמח ומוגן עד שמגיע הגידם.
ב"המפית המשובצת" איפשרה פניה לעוזי להוכיח שהחריגוּת שלו יכול לתרום למאבק המשותף. או ליתר דיוק – היא איפשרה לו לפחות לחלום על זה, לפנטז על שלום בין הפרטי לציבורי. ב"רגבי הגליל" גם הלילה מולאם. חלומות פרטיים מוחרמים ומוחלפים בחלומות "ראויים". התלם צריך להיות ישר. והאחים מ"רגבי הגליל" לא סתם הולכים בתלם, הם חלק ממנו, הם מגש הכסף שעליו צומחות השיבולים.

חסל סדר ילדים שחיים את חלומם: רחלי הסקרנית (מהסיפור "רחלי"), עמוס (מהסיפור "עמוס") שמשקה את הפרחים בניגוד להוראות, אילנה (מהסיפור "אילנה") שמצליחה להציל את הגן הישן שלה, וכמובן עוזי (מ"המפית המשובצת"). גם פניה ברגשטיין נטשה אותם, לטובת הגידם שאוהב "סדר וקו תלם ישר".

*

עקדה קולקטיבית

במהפך הזה יש משהו מופרע (בלשון המעטה). לא די שהאחים מסתערים על הסכין, הם קורצים זה לזה בעליזות. ואז רגב שלישי פונה לחבריו בנאום קצר שלא היה מבייש את אלעזר בן יאיר  מנהיג קנאי-מצדה, ומדרבן אותם להתאבדות המונית, המתוארת מיד אחר כך במין התעלות משונה: "והנה כל הרגבים בשדה קופצים ועולים על סכין המחרשה, מתהפכים ונחים ופניהם אל השמש" (שמש העמים הסטלין-סוציאליסטית כנראה, השלובה בתקומה הלאומית). ואל תגידו לי שרגבים לא מתים. תמונת המוני הרגבים-ילדים שקופצים על סכינו של האב (הגידם) במין סצנת עקדה קיל-ביל'ית היא מבעיתה. אני זוכרת כמה הזדעזעתי בתור ילדה: מה, זה מה שהם מצפים ממני? "באותו לילה נחרשה חלקת שדה גדולה גדולה," מסכמת פַניה, "ויד הגידם לא רפתה."

*

גיבור-קורבן

היד החסרה של טרומפלדור רק מעצימה את הילתו, כמו רגלו החסרה של חייל הבדיל. טרומפלדור הוא גיבור-קורבן, צירוף קטלני במיוחד, גם ביום וגם בחלום הלילה. הסכין שחתך בבשרו חנך אותו כמנהיג.

*

הבלדה והאופיום (להמונים)

עמידתם של גיבורי הבלדה אל מול גורלם היא עמידה אחרונה והמסך יורד על סיפור המעשה ירידה חדה ומהירה בלי לתת סיפק לנפשות הפועלות להתמודד עם הגְזָר …  ובתוך מעבה זה, עולה ובוקעת מן הבלדה שירת כוחם ונצחם של האהבה, של האומן, של הרעוּת והחובה והנדר.

(ההדגשה שלי. מתוך ההקדמה של נתן אלתרמן ל"בלדות ישנות ושירי זמר של אנגליה וסקוטלנד" בתרגומו.)

וכמה מילים על הסוף הטרגי שאליו מודבק מעין זנב של בלדה. הגידם אינו חוזר כפי שהבטיח שחום-אף. כלומר הוא עובר שם לרגע, בדרך לבית הקברות ומטפטף את דמו החם על הרגבים, ומאז ועד היום הם מצמיחים פרגים אדומים גדולים ולוהטים.
הפרחים הם מורשת הבלדה; בדרך כלל – צומחים שושנים מקברן של נשים וסרפדים מקברם של גברים. דמו של טרומפלדור לא מצמיח סרפדים. זה מר וצורב מדי. וגם לא כלניות למשל, או כל פרח אדום חיובי (דם-המכבים כבר תפוסים). טרומפלדור מצמיח פרגים, המקושרים לסם, אופיום (להמונים).

פרגי אופיום

*

פולחן המוות

והסיפור לא תם. הילדים שקוטפים את הפרגים כל שנה ומניחים אותם על הקבר, כאילו קוטפים את הפצוע בכל פעם מחדש ומובילים אותו לקבר, כלומר משחזרים את המוות ומנציחים אותו במין טקס עודף ומיותר. הפרחים הלא צמחו מדמו, למה צריך לשוב ולקטוף אותם – כלומר להרוג אותם ולהניח על קברו? זה רק מהדק את הזיקה בין אדמת השדה לאדמת הקבר, ובעצם מחליף אותן זו בזו. אם זה היה סרט זה היה זה "ראי האדמה כי היינו בזבזנים" פוגש את "הנה מוטלות גופותינו".

אין לי מושג באיזו שנה נכתב הסיפור הזה, ובאיזה נסיבות. יכול להיות שאירוע היסטורי חיצוני תרם למורבידיות של פניה ברגשטיין, אבל אני נוטה להאמין שלא קרה שום דבר מלבד עייפות מצטברת וכעס על חוסר מוצא. אלימות כזאת היא נדירה (עד כדי חד-פעמית) אצל פניה העדינה. את המלחמה עם האויב היא דוחקת כהרגלה אל מאחורי הקלעים. אנו חוזים רק בתוצאותיה כמו בטרגדיה יוונית. הסצנה הרצחנית של הסיפור קורית דווקא בין הגיבורים לבין עצמם, כלומר בין עצמם לבין סכין המחרשה וקו התלם. כמה כעס והתרסה הוא מפיק מפַניה, הוויתור הכפוי על החלום, על הנשמה הפרטית.

ואם נחזור לרגע לסיפור הפותח את "חרוזים אדומים" – "מעשה בדג זהב ובציפור כנף" – שני הסיפורים מסתיימים בתודה:

בסיפור הראשון הציפורים מזמרות לילדים בתודה על החופש, על השחרור מן הכלוב: "ישב הילד על שפת הנחל ואחיו הקטן על ברכיו, וכל דגי הנחל יוצאים לפניהם במחולות, וכל צפורי הכנף מתעופפות מעל ראשיהם ושרות-שיריהן בתודה."

ובאחרון הילדים מניחים פרחי תודה על המוות, על ההקרבה: "שנה-שנה קוטפים ילדים את הפרחים היפים ומנחים אותם על קברו של יוסף הגידם וחבריו, מתנתם ותודתם של שחום-אף ושחור-לחי."

עוד על פניה ברגשטיין

אז מה יש בה בפניה ברגשטיין שנכנס ישר ללב? (על המפית המשובצת)

פניה ברגשטיין והליצן

גן העדן האבוד של פניה ברגשטיין (על מעשה בדג זהב ובציפור כנף)

הם חושבים שאנחנו רעים – על ויהי ערב  

מה ראה הירח? – פוסט המשך על ויהי ערב

עוד טרומפלדור, קטן  – על חייל הבדיל של אנדרסן

*

עוד סיפורים מהמקראה:

סיפור ליום השואה

צדיקים אינם מאמינים בדם – על שלוש מתנות של י. ל. פרץ (הפורנוגרפי)

הוי, אילו… על שלוש אחיות של ש"י עגנון (הנפלא והעמוק והאירוני)

*

Read Full Post »