Feeds:
פוסטים
תגובות

Posts Tagged ‘טקס תה’

לאודי רז, ששלח לי את היופי הזה

.
אז ככה: החל מהמאה השש עשרה לפחות, היפנים מתקנים כלים יקרים של טקס תה באופן שלא מסתיר את הסדקים והשברים, אלא להפך, מבליט אותם. לפעמים הם מערבבים אבקת כסף או זהב בדבק המחבר. היפנים כדרכם ליטשו את הצדדים המעשיים, הרגשיים והפילוסופיים של המסורת הזאת וקישרו אותה לשורה שלמה של מושגים. (המוכר ביותר במחוזותינו הוא הוואבי סאבי) אבל אני, מערבית שכמוני, רוצה לכתוב על המפגש הישיר עם הכלים השבורים והמתוקנים. לא משנה סדורה אלא שברי מחשבות שהתפזרו לכל הכיוונים.

*

המתקנים נוהגים להוסיף את חתימתם על אריזת הכלי, בצד היוצרים.

*

חירות
היחס בין תכנון (יצירת הכלי) למקריות (שבירתו), היכולת לשחרר, להכיר בתקלות הוא נושא חם מאד אצלי בחיים ובאמנות. הזיקה בין חירות לוויתור על שליטה.

לסעודת הפיות שנערכה להשקת חפץ לב הוזמנו שתים עשרה פיות, כלומר שנים עשר אמני בובות מהארץ ומחו"ל שהסבו לשולחן ארוך של ליל סדר; כל אחד מהם הציג מופע קצר באזור הצלחת שלו. הפיה האחרונה היה הדס עפרת. נער שליח הביא לו צידנית שממנה בקעו פעימות לב, ואמנם היה בה לב אנטומי ענקי יצוק משוקולד (כלומר "חפץ-לב"' פשוטו כמשמעו). הדס ניסה לבתר את הלב בעזרת מערכת נוצצת של סכיני חדר ניתוח. בחזרות זה הלך בקלות, אבל מיזוג האוויר של התיאטרון הקפיא את השוקולד, והדס נאבק והזיע וחצב ממנו רסיסים בעמל רב. רגעי אמת כאלו שבהם האמן מתמודד עם תקלה לא צפויה יקרים ללבי מאד. הם הופכים את העבודה ליותר חיה וחד-פעמית ולא פעם חושפים אמת חבויה או מודחקת.

*

*

טולסטוי
הכותרת בעקבות הטולסטוי הזה כמובן: "כל המשפחות המאושרות דומות זו לזו, כל משפחה אומללה – אומללה בדרכה שלה".

*

הגרסא החסידית
אין דבר שלם יותר מלב שבור.

*

זמן, זיכרון
הסדק, כמו קמטים וצלקות אצל בני אדם, מוסיף תחושה של זמן. לפני ואחרי. ראָיות של סיפור.

*

*

הפכים
גם במערב האמנות ניזונה משברים וקמטים, אבל מחוץ לה עדיין שורר קסם/שקר האשליה וההסוואה והניתוחים הפלסטיים.

*

יופיו של הפצע (1)
חשבתי על מקבילות מערביות. למשל בבגדים: טלאים שהופכים לפעמים לאלמנטים עיצוביים, או ג'ינסים שסועים. כל סדרת "שמלות של כאב" שפרסמתי כאן מוקדשת ליופיו של הפצע.

התמונה מפה

*

יופיו של הפצע (2)
זו גם ההסתייגות המסוימת שאני מרגישה, בייחוד כלפי הכסף והזהב. יש הבדל בין לא להסב את המבט מהפצע, לבין לייפייף אותו, לשים אותו על כַּן. (כאן התרעמתי על הרומנטיקה של הסבל והקורבנות.)

*

בספרי "בנות הדרקון" אנשים ממפים את צלקותיהם ורוקמים אותן בחוט זהב על פסל בד.

*
מוסיקת המקרה
הכרה ביופי הלא מכוון, לעומת היהירות והסטריליות של הכלי השלם.
זה הזכיר לי את הרצפה הבלתי מטואטאת. אותו כיוון מחשבה רק הרבה יותר יומיומי ופופ ארטי.

*

אנטוניו גאודי
וחשבתי על פארק גוּאל בברצלונה, על שברי הכלים של גאודי. איך אצלו המודל הוא לא פצע או צלקת אלא קלידוסקופ. (הקלידוסקופ שקבלתי בילדותי, שבקצה המנהרה שלו נפרשו כוכבים שבורים, מניפות וצדפים כפולים ומכופלים, היה המקבילה ל"אושר" בעולם החפצים, וגם לעושר אם חושבים על זה. פתאום ראיתי את הקשר בין המילים.)

אנטוניו גאודי, פרק גואל ברצלונה, פרט

אנטוניו גאודי, פרק גואל ברצלונה

*

מושגי יסוד
ארכאולוגיה – רַפָּאוּת – המונח הארכאולוגי ל"תיקון" כלי חרס עתיקים. מתקן כלי החרס נקרא רַפּאי.

קבלה – שבירת כלים, תיקון – אין לי די ידע כדי להמשיך. אבל המילים קפצו לראש.

פסיכולוגיה – במין צירוף מקרים מדויק קבלתי אמש מייל על מאמרו של ביון – סזורה. מה זה סזורה? גם אני שאלתי, והפסיכואנליטיקאית היקרה חגית אהרוני הסבירה:
"סזורה או כמו שקוראים לזה גם צזורה זה חתך או שסע שאחריו יש המשכיות. זה מושג בתורת הספרות וגם במוסיקה. הפרדיגמה הפסיכואנליטית של סזורה היא הלידה. פרויד כתב שבין החיים מחוץ לרחם לחיים בתוך הרחם יש המשכיות רבה מכפי שהסזורה המרשימה של הלידה מאפשרת לנו להאמין."

*

נ. ב.
יום אחד אכתוב גם על "הכד" האפיזודה הנפלאה, המצחיקה, המאגית, הפוליטית, מתוך כאוס של האחים טביאני. הבטחה.

מתוך "הכד" אחת האפיזודות ב"כאוס", סרטם המרנין של האחים טביאני

*

כאן אפשר לקרוא על הצד היפני

*

עוד באותו עניין – שמלות של כאב:

סטרפטיזים משונים

רבקה הורן

בנות לילית

הקולקציה של נלי אגסי

*

הרצפה הבלתי מטואטאת

מחשבות על פינה באוש – אמת או כאילו

*

Read Full Post »