Feeds:
פוסטים
תגובות

Posts Tagged ‘טליו קרלי’

אני לא יודעת איך זה בדרך כלל, אבל בתוך הדייסה שבראשי יש דימויים חזותיים שאזוקים לטקסט מסוים. אפילו יותר מאזוקים – כמו תאומים סיאמיים שחולקים אברים חיוניים. למראה התלבושות הפיסוליות והארכיטקטוניות של המודרניזם, אני תמיד חושבת:

הלו שמלתך האדומה, המנוסרת קפלים-קפלים לבנים

מימין ומשמאל, שרטוטי תלבושות שיצר אוסקר שלמר (פסל, וראש מחלקת התיאטרון המהוללת של הבאוהאוס) ל"בלט הטריאדי" (1923). במרכז בגד של טליו קרלי הפוטוריסט.

מימין ומשמאל, שרטוטי תלבושות שיצר אוסקר שלמר (פסל, וראש מחלקת התיאטרון המהוללת של הבאוהאוס) ל"בלט הטריאדי" (1923). במרכז, בגד של טליו קרלי הפוטוריסט.

השמלה המנוסרת שייכת לאָנָא בְּלוּמֶה, שיר האהבה הנפלא (כה נפלא שהקדשתי לו בשעתו ארבעה פוסטים, עניין חסר תקדים ותאחיר בעיר האושר. זה הראשון בסדרה) של הדאדאיסט קורט שוויטרס.

וגם אם בניסור הפוטוריסטי דבקה איזו אלימות היא מעולם לא החשיכה את המילים. בצדק או שלא – מעולם לא לקחתי את האלימות המוחצנת הסוחפת וקלת הדעת של הפוטוריסטים ברצינות.

"הלו שמלתך האדומה, המנוסרת קפלים-קפלים לבנים. אדומה" כתב קורט שוויטרס.

חשבתי שאי אפשר להפריד את המילים מן התלבושות המפוסלות של אוסקר שלמר. אז חשבתי, עד שראיתי את "אין מתוק מזה", התערוכה של מיכאל בורמנס (Michaël Borremans) במוזיאון תל אביב, והמילים ערקו לסרטון שלו "משקולת". הניסור חלחל מהחצאית לילדה.

מתוך "משקולת" (2005), סרטון ממוסגר של מיכאל בורמנס.

מתוך "משקולת" (2005), סרטון ממוסגר של מיכאל בורמנס.

יש הרבה אופל בעבודות של בורמנס, בצד הומור קפקאי (דו-צדדי) והרבה ניכור ואימה שקטה. לא באמת שקטה, כאילו לחץ מישהו על כפתור המיוט וההשהיה.

כשהייתי קטנה היו לי חזיונות: פעם נשכבה לצדי בובה קטנה שחורה ודיברה אלי בזעף בשפה לא ברורה. קראתי לאמא שלי וכשנדלק האור הבובה נעלמה. ופעם כשהייתי חולה אצל סבתא שלי, רכבו שדים זעירים על הדלת; הם טיפסו עליה, החליקו ונשמטו ופטפטו בקולות צווחניים עם מכשפה קטנה מושלמת שהתיישבה על הידית. ופעם אחרת ראיתי בתוך הכרית איש יושב בגבו אלי מוגה באור של מנורת קריאה. מרוב התרגשות הרמתי את הראש והחיזיון לא חזר אף שהדקתי את הפנים לכרית עד מחנק. אחר כך גדלתי והחזיונות פסקו.

מיכאל בורמנס

מיכאל בורמנס (אני מרית הייתי שם)

.
העבודות של בורמנס הן כמו הבלחות מן העולם הזה של החזיונות, עולם שהוא לא בדיוק תת מודע, הוא פחות כאוטי ונזיל ונדיב. זה יקום מקביל ומרתפי, נטול חמלה; לעתים ממוזער וצעצועי (אבל לגמרי חי וממשי) ולעתים מוגדל מדי. ולצערי, ואולי לא רק לצערי, יש לי גישה ישירה אליו.

מיכאל בורמנס

מיכאל בורמנס

הילדה מ"משקולת" היא לא היחידה שנוסרה (ואם לא די בכך יש להן צמות, וכמו שלחם אינו רק מזון צמה אינה רק תסרוקת). העבודה שלמעלה הזכירה לי, שפעם לפני שנים, אחותי פרסמה בעיתון שהיא מעצבת ותופרת שמלות לילדות. והגיע איש כדי להזמין ממנה כביכול מדים לפנימייה חדשה לילדות. במשך שעה ארוכה הוא הסביר לה שהפנימייה דוגלת בחזרה ליד הקשה בחינוך, כשהתלבושת היא מעין כלי עזר שמסמל ומממש את השיטה. למשל חצאיות קצרות שגונן אדום כהה של דם כדי לרמוז על הלקאה. אחותי שהיתה אז לא מבוגרת בהרבה מילדות הפנימייה המדומה, הסבירה לו בלהט שהיא מתנגדת לשיטות חינוך כאלה מכל וכל ולכן לא תוכל לעזור לו. (ובינתיים התברר לי שאני לא רוצה יותר לדובב את התמונות, שידברו בעד עצמן).

מיכאל בורמנס, שמלת השטן, 2011

מיכאל בורמנס, שמלת השטן, 2011 (קטן)

פרט מתוך פורזץ של תום זיידמן פרויד, שמתייחס ל"כלת הארנב"

פרט מתוך פורזץ של תום זיידמן פרויד, שמתייחס ל"כלת הארנב" מאוסף האחים גרים. מתחת לאיצטלה השטותית של המעשייה נמצא סיפור על נערה שנחטפה ונאנסה. עוד בפוסט הזה

מיכאל בורמנס, שמלת השטן (גדול)

מיכאל בורמנס, שמלת השטן (גדול)

*

מימין, רנה מגריט, "נערה צעירה אוכלת ציפור"/"העונג" (1927), משמאל, מיכאל בורמנס, "לאכול את הזקן" (2010)

מימין, רנה מגריט, "נערה צעירה אוכלת ציפור", ציור שנקרא גם "העונג" (1927), משמאל, מיכאל בורמנס, "לאכול את הזָקָן" (2010)

והמלאך הזה פשוט עושה לי חשק לבכות.

מיכאל בורמנס

מיכאל בורמנס

לזכרה של ליאורה חיות

*

עוד שמלות מנוסרות (עכשוויות, של ויקטור ורולף) כמובן שבגדים הם גם פוליטיקה

עוד באותם עניינים –

מרחב של גברים שרועים באמבטיות משתעשעים בצמות כרותות

ביאליק נגד כלת הארנב (איורי נפש)

טבח החפים מפשע (איורי נפש)

שמלת הכאב של רבקה הורן

כחול הוא צבע שערך הצהוב (הראשון בסדרת אנא בלומה)

הפוטוריסטים ואני

*

Read Full Post »