Feeds:
פוסטים
תגובות

Posts Tagged ‘טיציאן’

ארכנה ואתנה, כתב יד מהמאה ה15. העכביש שעל הקיר הוא האקדח שצ'כוב תלה במערכה הראשונה.

וראשית התקציר:

אַרַכְנֶה היא אורגת מופלאה. נימפות ההר נוטשות את גפניהן ונמפות המעין נוטשות את מעונן הזך כדי לצפות בה בזמן שהיא מלהטטת בחוטים. היא בטוחה שהיא עולה על האלה אתנה (מינרווה), שהיא בין השאר, אלת המלאכות הנשיות. אתנה לובשת דמות ישישה ומנסה להזהיר אותה מן ההשלכות של רברבנותה, אבל ארכנה משתיקה אותה בגסות, וגם כשהאלה מתגלה במלוא הדרה היא לא ממצמצת ומזמינה אותה לדו קרב של אורגות.

אתנה פותחת באריגת נצחונה על פוסידון – שניהם רצו להיות פטרונים של אתונה: פוסידון נעץ את קלשונו בסלע עד שפרצו ממנו מים ואילו אתנה נעצה את כידונה באדמה, הצמיחה עץ זית וזכתה. ומשם היא עוברת לסצנות שבהן האלים ובעצם הרה (יונו) הזועמת מענישה בני תמותה, בעיקר נשים רברבניות, בשינוי צורה.

ארכנה, לעומת זאת, אורגת סצנות שבהן האלים מתגלגלים בבעלי חיים וכוחות טבע כדי להגשים את הפנטזיות המיניות שלהם.

ארכנה צדקה, היא עולה על אתנה, ש"על אף קנאתה לא יכלה לגנות את הרֶקֶם" ולפיכך היא קורעת את האריג ומכה את האורגת בכישור. ארכנה שמתחרטת מן הסתם כמו שכתוב באלף לילה ולילה, "במקום שחרטה לא תועיל" – מתאבדת בתליה. ואתנה מחזירה אותה לחיים בדמות עכבישה:

שערותיה נשרו ועימן נחיריה, אוזניה;
ויתכווץ קודקודה, נתגמדו אבריה בן רגע.
תחת גפיה צמחו אצבעות דקיקות מכל עבר,
יתר הגוף נבלע בכרס. אך עדן היא רוקמת
את רקמתה ובדמות עכביש היא טווה את חוטיה.

(מתוך "מטמורפוזות" מאת אובידיוס, תרגום שלמה דיקמן)

אנטוניו טמפסטה (המאה ה17), ארכנה. טמפסטה מדגיש את פערי הכוחות כשהוא "חורז" את הצורות המעוגלות שאוחזות שתי היריבות. כמה מחורר ופגיע מגן התחרה של ארכנה לעומת המגן הצבאי של אלת המלחמה.
פאולו ורונזה, "ארכנה או דיאלקטיקה", 1520. אצל ורונזה הסוף ידוע מראש; הסצנה כולה מצוירת מלמטה, מגובה המספריים המזדקרים מן הסל, נכונים לנשוך ולשסע את המארג העכבישי. (ועל הדיאלקטיקה אני עדיין חושבת)


ארבע הערות:   

  • נאמנות בתרבות?

יש הבדל גדול בין התכנים שאורגות השתיים. הסצנות של אתנה הן איומים לא מוסווים שמבשרים את גורלה של ארכנה אם לא תמהר להתרפס: אתנה פותחת בנצחונה על פוסידון (ובתרגום לאִיוּמית: אני שגברתי על אל רב כוח אפצפץ פשפשונת אנושית) ועוברת לזעמה של הרה על מי שמהין להשוות את עצמו אליה. האיומים מקצינים במהלך האריגה: אם בנצחונה של אתנה על פוסידון יש חסד בדמות עץ זית, הרי האח והאחות שהשוו את עצמם לזאוס והרה כבר הופכים להרים – והגורל המר הזה הוא עדיין מכובד במידה מסוימת, אנטיגונה (לא זאת מהמחזה, אחרת) שמתרברבת בשערותיה היפות מתגלגלת בחסידה שמקשקשת במקורה, ובנותיו של כנירס נהפכות למדרגות (כן, מדרגות) בהיכלה של הרה. כל מי שמגיע דורך עליהן ואביהן השכול משתרע עליהן כשהוא ממרר בבכי.  

אלא שארכנה לא חוזרת בה מן התחרות, ולא מגלה שום כבוד או ענווה כשהיא אורגת את חולשותיהם של האלים, את העדפותיהם המיניות ואת בוגדנותם. וזה לא רק זאוס שהתחפש כזכור, לשור, לעיט, לברבור, לגשם של זהב, לאש ולנחש (רשימה חלקית) כדי לנאוף, גם פוסידון ואפולו התגלגלו בשור, אייל, סוס, דולפין, אריה וכן הלאה כדי לממש את תשוקתם לנשים (נשים בנות תמותה, לא אלות!). באמנות שלה אין שמץ תעמולה, היא אירונית וחתרנית, עסיסית ובקורתית.

טיציאן, "אונס אירופה", 1562-1560. (זיאוס שוכב עם אירופה בדמות שור, אחת הסצנות שארגה ארכנה)
  • של מי הפנטזיות האלה לעזאזל?

ארכנה לא שוכחת לארוג את ההרפתקה המשונה ביותר של זאוס, שבה התחפש ראש האלים לבן אדם כדי לשכב עם אישתו. אמפיטריון, זה היה שמו של הבעל המשוכפל. אלקמנה אישתו הרתה את הרקולס (תוצר של שלושים ושש שעות התעלסות עם זאוס שעצר לכבודה את השמש, בסגנון "שמש בגבעון דום"). היינריך פון קלייסט כתב על זה מחזה נהדר," מעין "שני קונילמל" משעשע, קודר וקורע לב בתעתועי הכפילות והזהות העצמית. אבל קלייסט לא היה היחיד כמסתבר; המחזאי הצרפתי ז'אן ז'ירודו (1882-1944) קרא לגרסה שלו "אמפיטריון 38" אחרי שספר ומצא שלושים ושבע גרסאות שקדמו לה. אצל ז'ירודו, ההומניסט המחויך והמלנכולי, הפנטזיות הן דווקא של הנשים, לא מתוך כוונה לזכות את זאוס (חלילה, אף שהיום הוא היה נשחט מן הסתם, בשם התקינות הפוליטית) אלא כדי להגחיך אותו ולחשוף את תסכולו: זאוס של ז'ירודו מחשיב את עצמו למאהב מושלם בזכות היכולת לקרוא את מחשבותיהן הכמוסות של נשים ולגלם את הפנטזיה המינית האולטימטיבית שלהן. ("נאנסת, נאנסת בעדינות! מלוטפת פתאום על ידי משהו אחר מהנחשים הלכודים שיש לנו בתור אצבעות, הגדמים האלה של כנפיים שיש לנו במקום זרועות, נגרפת על ידי תנועה שאינה ארצית אלא שמיימית," כך מתארת לדה שלו את החוויה עם הברבור). אלא שאלקמנה העקשנית, הרומנטית והמפוכחת כאחת, מפנטזת רק על בעלה. וכך נאלץ המאהב השמיימי להתחזות לבעל כדי לזכות באישתו… איזו השפלה זו בשבילו להיות התחליף הפעם, החיקוי של הדבר האמיתי האנושי. זה מצחיק אבל גם נוגע ללב, מפתיע וכמעט מובן מאליו, לא מצד היהירות אלא מצד אהבת האדם. ז'ירודו לא שופט את האלים על סטיות מוזרות, הוא הופך אותם לכלי מוזר למימוש התשוקות הרבגוניות של בני האדם (מעניין למה אתנה היתה הופכת אותו לו יכלה.)  

גוסטב דורה (המאה ה19), ארכנה, באיור לקומדיה האלוהית של דנטה. בכתבי יד נוצריים מגלמת ארכנה את חטא הגאווה, והייצוג שלה כאן בהתאם, הוא דמוני לחלוטין. כבר במאה ה14 אגב, ניסתה הסופרת הפמיניסטית כריסטין דה פיזן לגאול את ארכנה מן הדמוניזציה הנוצרית. בספרה "עיר הגבירות" היא מכתירה את ארכנה מחדש כאם היצירתיות הנשית.
  • המתאבדת הנצחית

וייכמרו רחמי האלה, על חבלה תרימנה;
ככה חיִי סוררה, אך על חבל המשיכי חייך!
זה גורלך וגורל נכדייך לנצח – למען
לא תקווי לעתיד – גם נינייך ישאו את העונש!

(מתוך "מטמורפוזות" מאת אובידיוס, תרגום שלמה דיקמן)

רחמים? המממ… כמו רבים מסיפורי המטמורפוזות מסתיים גם סיפורה של ארכנה בתמונה חיה שמזקקת את תמציתו. אתנה שולפת את ארכנה מהמוות כדי שתגלם את החטא ועונשו לנצח נצחים. היא גוזרת עליה להמשיך בטוויה ואריגה בדמותה החדשה העכבישית – כלומר – אחרי שהיא מקטינה אותה (פשוטו כמשמעו) ומאפירה את חוטיה, כלומר גוזלת ממנה את הארגמן המהולל, את "תקוות הזהב" ואת שלל הגוונים המתחלפים, היא גורמת לה להשתלשל מן הקור שלה כמו מן החבל שעליו תלתה את עצמה, כלומר מאלצת אותה לחזור ולהציג את התאבדותה למען יראו וייראו.  

לואיז בורז'ואה, "אמא". maman-1999 © Louise Bourgeois 1999
  • אמא

לואיז בורז'ואה לא יכלה לבטל את הקללה של אתנה ולהחזיר לארכנה את גופה האנושי. על אף ההזדהות עם האמנית שחשפה את ערוותם של אלים כוחניים ונואפים כמו אביה שלה. הקללה של אתנה, כמו של הפיה הרעה מן היפהפייה הנרדמת – חזקה מברכותיהן של הפיות הטובות. אבל גם אם נמנע ממנה לבטל את הגזרה, בורז'ואה בכל זאת הצליחה למתן ולהמתיק אותה; ראשית, החזירה לארכנה את גודלה (ואף המשיכה והגדילה אותה לממדי ענק) ובו בזמן גם החזירה לה לפחות חלק מן האנושיות על דרך המטפורה וההשוואה לאמה האהובה.

"אם תכי חזק בקורים של עכבישה, היא לא תכעס עלייך. היא רק תתקן את הרשת ותטווה אותה מחדש," היא אמרה (בנזיפה עקיפה אולי לאתנה שקרעה את יצירת המופת של ארכנה).

״העכביש הוא שיר לאמי. היא הייתה החברה הכי טובה שלי. כמו עכביש, אמי הייתה אורגת. כמו עכבישים, אמי הייתה חכמה מאוד. עכבישים הם נוכחות ידידותית שאוכלת יתושים … הם מועילים ומגינים, בדיוק כמו אמא שלי״.

ולסקז "האורגות", 1657. לחצו להגדלה. יום אחד עוד אתעמק בתמונה המופלאה הזאת, שכולה סיפור בתוך סיפור ותפאורה בתוך תפאורה: מלפנים, חבורת אורגות, ובעומק התמונה על מעין במה – שטיח שמתאר את התחרות בין האורגות המיתולוגיות אתנה וארכנה. ובתוך השטיח המתאר את התחרות תלוי השטיח של ארכנה המצטט את "אונס אירופה" מאת טיציאן (ראו תמונה למעלה)

*

עוד מטמורפוזות בעיר האושר:

הנאהבים חסרי המזל (ניקולא פוסן)

על סיפורה של פרספונה

פוסט שמתחיל בבובת מין שקמה לתחייה  

פתתה ונאנסה – על המיתוס של מדוזה

סיפורה של טרווינה (המטמורפוזה המצמררת של מרי דה מורגן)

Read Full Post »

1. אלכס ליבק

אלכס ליבק, ירושלים (לחצו להגדלה)

את התצלום הנושן הזה של אלכס ליבק גזרתי פעם מעיתון. הרגע שבו שתי נזירות מפתות ילד חרדי קטן, כמו בקע מתודעתם הקודחת של אנשי "יד לאחים". בסוכריות המהפנטות מהדהדים בית המכשפה של הנזל וגרטל ומסורות פדופיליות (בילדותי חזרו והזהירו את הילדים לא לקבל סוכריות מידי זרים) ודתיות (ראו למשל הטיציאן בהמשך הפוסט). המתיקות מתעצמת בגלל החשאיות, הפיתוי מתרחש ללא קול; עוברי האורח – הנער במעלה המדרגות והאישה בלבן – מפנים את גבם ואינם מודעים למתרחש. הארכיטקטורה היא מעין תפאורה המשרתת את המסלול הפיתוי, מסלול שקצהו מאונקל מעט כמו אצבע שמתעקלת בהזמנה. מסלול שתחילתו ירידה (נפילה) במורד המדרגות וסופו אובדן. הנזירה הימנית כבר חבויה למחצה מאחורי העמוד ולשם ייעלם בסופו של דבר, גם הילד המוקסם.

טיציאן (1570) "נפילתו של אדם". וריאציה על פיתוי ואובדן. כוריאוגרפיה של פיתול ונפילה. תפוח במקום סוכריה, והנחש כמו הנזירה בתצלום של אלכס ליבק - חבוי למחצה (לחצו להגדלה).

 .

2. ג'וטו

ובאופן טבעי (?) נזכרתי בג'וטו. בציור המתאר את יהודה איש קריות מקבל את שלושים שקלי הכסף  כדי לבגוד בישו.

ג'וטו (1267-1337) יהודה איש קריות מקבל תשלום מן הכוהנים כדי לבגוד בישו (לחצו להגדלה)

התנועה בציור של ג'וטו מצטברת ומתעצמת: הכהן הראשון מימין רק מביט ביהודה מרחוק וידיו חבויות בגלימתו. השני לא מביט, רק מצביע לאחור לעבר הבוגד. השלישי גם מביט וגם נוגע בו, והשטן האחרון בשורה, כבר לופת את כתפו של יהודה כדי לשאתו לגיהנום.

מורי ורבי יוסף הירש הרבה לדבר על הולכת העין של הצופה בתמונה. "ההולכה היא הכוריאוגרפיה של הרישום," הוא היה אומר, "והיא במסלול שלי חצי קוף חצי ציפור." כפות הידיים הן חלוקי הנחל שעליהם מדלג הצופה בזמן שהוא חוצה את הציור.

ג'וטו, הקצב נוצר דרך כפות הידיים (פרט).

יש משהו מתמטי בקומפוזיציה, סוג של סדרה הנדסית. ג'וטו אינו "מצלם" רגע מסוים אלא דוחס לשורה אחת את שלושת חלקי הסיפור: המזימה, הביצוע, ועונשו של הבוגד. הציור הוא מעין דיאגרמה של החטא ועונשו, הגירסא הדתית של עקומת רווח והפסד במוסף כלכלי. פשיטת רגל מוסרית שסופה גיהנום.

הפרופיל של יהודה איש קריות והשטן כל כך דומים שנוצרת מעין זהות-אחדות ואפילו היררכיה חדשה, שבה יהודה איש קריות הוא השטן, והשטן הוא מעין צל שלו (פרט)

וכמו תמיד אצל ג'וטו – הגיאומטריה יותר מורכבת ממה שנקלט במבט ראשון. מתחת לתנע של החטא, יש גם שכבות נוספות, חלוקות שונות של התמונה:

למשל: שתי הקשתות הסימטריות והמנוגדות שיוצרות גלימתו האדומה של הכוהן וגלימתו של יהודה איש קריות, כמו קורעות את הציור לשניים, ומדגישות את האופן שבו השטן קורע את יהודה מהעולם הזה אל הגיהנום.

ג'וטו, קשתות, קריעות וסימטריות הפוכות.

ולעומתן, הקשתות ההפוכות של המבנה המוזר מימין מאחורי שני הכוהנים, יוצרות מעין סימטריה אלכסונית.
גוני המבנה קרובים לצבעיו של יהודה, והמבנה כולו הוא מעין משקולת חזותית ענקית כנגד שקיק הכסף שהוא אוחז בידו.
הפתח האפל הנפער מאחורי הכוהן הסגול הוא מעין הפשטה של שחור השטן הניצב מאחורי יהודה איש קריות.
הקומפוזיציה אצל ג'וטו, כמו מצלול בשירה, יוצרת זיקה בין דברים שאינם שייכים לכאורה. כלומר, מקבילה בין הכוהן שתכנן את כל העסק ליהודה איש קריות, ורומזת על פתח הגיהנום האורב לו מאחור.

*

עוד באותו עניין

כל אחד תופס איבר אחר, מג'וטו עד נעמי יואלי

על יוסף הירש (שלימד אותי לחשוב דרך העיניים)

פוסטים על צילום

פוסטים בנושא מה אומרים האיורים?

*

Read Full Post »