Feeds:
פוסטים
תגובות

Posts Tagged ‘טובה ינסון’

הבלוג הזה הוא בין השאר גם יומן הקריאה המאוחר של ילדותי, ואין הרבה סיפורים שהטביעו עלי חותם (או חשפו חותם שהוטבע) לטוב ולרע, הבעיתו אותי וגרמו לי לחשוב ולדמם, כמו "הגמד חוטם" של וילהלם האוף.

התוודעתי אליו בכיתה ב' הנוראה. גרנו אז בדירה שכורה ברח' המייסדים בירושלים. הדיירים הקודמים הותירו אחריהם כמה ספרי ילדים. אני זוכרת בעיקר את "חכמי חלם" (וכמה זה בלבל והקסים אותי שקראו להם חכמים) ואת האגדות של וילהלם האוף בייחוד את "הלב הקר" ואת "הגמד חוטם".

כריכת "הגמד חוטם" מאת וילהלם האוף, אייר מוריס סנדק

כריכת "הגמד חוטם" מאת וילהלם האוף, אייר מוריס סנדק

*

זה סיפור ארוך, כמעט שישים עמודים. קשה לתקצר אותו באופן הוגן ובכל זאת אנסה:

מעשה בנער בן שתים עשרה ושמו יעקב, בנם של סנדלר חסר פרוטה ומוכרת ירקות נקייה ומסודרת. יעקב הוא נער נאה ונחמד. לפעמים הוא עוזר ללקוחות לשאת את סלי הקניות והם גומלים לו במתנות קטנות. יום אחד מגיעה לשוק ישישה מתועבת בעלת אף ארוך, צוואר מתנדנד והליכה רעועה וצולעת. היא מתחילה לרחרח ולמשמש ולמעוך ולהעליב את הסחורה של אמו. יעקב הקטן קם להגנתה. והנה ההמשך (כדאי לקרוא, לחצו להגדלה):

TEX

מעבר לחזית הרעועה שוכן ארמון מפואר שבו מתרוצצים משרתים שפנוניים לבושים בבגדים אופנתיים ונעולים בקליפות אגוז. גם המכשפה מחליפה את נעליה בקליפות אגוז, וברגע שהן נוגעות ברגליה היא משליכה את מקלה וגולשת על הרצפה. היא מושכת אחריה את יעקב בכוח אדיר ומושיבה אותו בפינה, שמה לפניו שולחן כך שאינו יכול לזוז ואומרת: "שב לך פה, כי הנה כבד המשא שהיה עליך לשאתו, כי אין ראשי האנשים קלים כלל, קלים כלל."
יעקב מוחה, הלא רק ראשי כרוב נשא, הם נקנו בדוכן של אמו, והמכשפה צוחקת ומרימה את מכסה הסל ומושכת מתוכו ראש אדם כשהיא מחזיקה בציציתו.

אחר כך היא מבשלת מרק נפלא (בעזרת סנאים לבושים בבגדים טורקיים). יעקב אוכל ונרדם, ובחלומו מפשיטה אותו הזקנה ומלבישה לו עור סנאי והוא מתחיל לעבוד אצלה. בהתחלה בצחצוח קליפות נעליים, ואז בסינון אבק שמש שממנו היא אופה את לחמה, בליקוט טל הוורדים שהיא שותה, במירוק הרצפות ובבישול. ויום אחד אחרי שבע שנים הוא מריח עשב לא מוכר שמזכיר לו את המרק הנפלא, וכבר הוא מתעטש ומתעורר על הספה בבית המכשפה. הוא לא יודע שחלפו שבע שנים, הוא מרגיש קצת אשם שהתנמנם במקום לעזור לאמו. צווארו תפוס משום מה ואפו נתקל בדברים, אבל לא מקדיש לזה יותר מדי מחשבה עד שהוא מגיע הביתה ואמו לא מזהה אותו. מתברר שכושף ונהפך לגמד נטול צוואר וארך חוטם. גם אביו הסנדלר לא מזהה אותו. הוא מציע בבדיחות הדעת, לתפור נרתיק לחוטמו, וכשהוא מגלה שהגמד המכוער מתיימר להיות בנו הוא מפליא בו את מכותיו.

זה בערך אמצע הסיפור. אחסוך מכם כרגע את פיתולי ההמשך שבו מסרב יעקב להיות פְריק לראווה. בזכות ההכשרה שקבל במטבח המכשפה הוא הופך לשף ואחרי עוד כמה תהפוכות הוא נגאל על ידי אווזה מכושפת וחוזר לזרועות הוריו.

פורזץ של "הגמד חוטם" מאת וילהלם האוף, אייר מוריס סנדק

הפורזץ של "הגמד חוטם" מאת וילהלם האוף, אייר מוריס סנדק

*

אחרי שקראתי את "הגמד חוטם" התחלתי לחלום על המכשפה. היא היתה אורבת לי במרפסת הקומה השנייה של בית רגיל כדי למלא את ראשי בכרוב כבוש. לפעמים היא היתה מסתתרת באיזה מוסד, ספק קונסבטוריון ספק בית אבות. הייתי נדחפת לדלתו או נסחפת-מעופפת למרפסת שבה השקתה את העציצים, ומקיצה בדפיקות לב איומות רגע לפני הניתוח הנורא. החלום חזר בתדירות לא קבועה. לפעמים כמה פעמים באותו שבוע, לפעמים אחת לכמה חודשים. מכל הספרים האפלים והקודרים של ילדותי רק "הגמד חוטם" גרם לתגובה כזאת. זה לקח שנים – אולי שלוש, אולי חמש – עד שהסיוט נפסק. הפוסט הזה הוא ניסיון להבין באיזה עצב הוא נגע.

*

דינה קופלמן, מתוך "מוק הקטן", סיפור אחר של וילהלם האוף. דינה תרגמה את הסיפור ואיירה אותו במלוא הכבוד והעוצמה (ונדחתה על ידי הוצאות בטענה שהוא קודר ואפל מדי וכן הלאה). אם אתם רוצים לדעת יותר אתם מוזמנים לפנות אליה ,dkopelman@gmail.com

מתוך "מוק הקטן", סיפור אחר של וילהלם האוף. תרגמה ואיירה דינה קופלמן במלוא הכבוד והעוצמה (ונדחתה על ידי הוצאות בטענה שהוא קודר ואפל מדי וכן הלאה). אם אתם רוצים לדעת יותר אתם מוזמנים לפנות אליה  dkopelman@gmail.com

*

"הגמד חוטם" הוא מעשה אמנות. הוא לא היה מחלחל עמוק כל כך לולא העוצמה הדימויית של וילהלם האוף. כל האירוניה שבעולם (ובחלק השני של הסיפור יש לא מעט אירוניה) לא יכולה להחריש את אנקתם של הכרובים הנמעכים בין אצבעות המכשפה, לנטרל את הנזילוּת של המציאות, את הזיקה המאגית בין המילים לעולם: רגע אחד יעקב חושש שראשה של המכשפה ינשור מצווארה הדק אל סל הכרובים, ברגע השני הכרובים מתחלפים בראשים, וברגע השלישי כבר אין ליעקב עצמו צוואר.

מה שמייחד את הסיוט של האוף (בין השאר) הוא הביתיות שלו. ראשי האנשים מבליחים רק לרגע, אבל ככלל לא מדובר במכשפה של הנזל וגרטל או של בת הים הקטנה. היא גרה בבית נקי ומצוחצח, משרתים אותה ארנבים וסנאים בתחפושות עליזות (בניגוד לשרצים מסורתיים כמו קרפדות ועטלפים). היא לא מפטמת את יעקב כדי לטרוף אותו. להפך: היא מלמדת אותו לבשל. כשהיא מחליקה על קליפות האגוז, זאת ספק מעידה מפוארת ספק בלט על הקרח שבו היא גוררת את הפרטנר שלה יעקב ומעמידה אותו בפינה. ואז היא חוסמת את מנוסתו – לא בפקעת נחשים או בחרב מתהפכת, אלא בשולחן.

אולי כבר הבנתם לאן אני חותרת, ובכל מקרה אגיד זאת במפורש. במישור הגלוי, הדבר הנורא ביותר בסיפור היה שיתוף הפעולה בין האם למכשפה. אף שהאם מבועתת ולבה מבשר רעות היא מאלצת את בנה להתלוות למכשפה, וכשהוא משלם את המחיר ונהפך לגמד מכוער היא מתכחשת לו.

אבל מבלי לבטל את מה שנאמר (התת מודע אינו מכיר בסתירות, וגו') המכשפה היא גם השיקוף המזוקק והמוקצן של האם: האם מתוארת כנקייה ומסודרת וביתה של המכשפה ממורק עד כדי החלקה. הירקות שלה עולים על הירקות היפים של האם. כבר הזכרתי את המשרתים המפתיעים – דיסני היה מלהק אותם לשירות של פֵיה. וגם הדייטה שלה – טל ורדים ואבק שמש – מאד לא אופיינית למכשפה. והאוף לא מסתפק באם, גם האב מיוצג: בתחילת הסיפור הוא מתואר כסנדלר כה עני שאין לו כסף לקנות עור לנעליים. בבית המכשפה כולם נועלים קליפות אגוז, יש דגש שלם על העניין הזה.

ובשורה התחתונה, זה כמו בהערה של רוברט דרנטון על כיפה אדומה: "בחסכנות המוסרית של הנפש, יכולות אמהות לשמש סבתות, והבתים משני צדי היער הם למעשה אותו הבית עצמו." ובתרגום ל"גמד חוטם": האם היא המכשפה והבתים המטים לנפול בשני קצות העיר הם אותו בית עצמו.

אם המתכחשת מתוך "הגמד חוטם" מאת וילהלם האוף, אייר: Bertall

האם המתכחשת מתוך "הגמד חוטם" מאת וילהלם האוף, אייר: Bertall

הערת ביניים:
אצל טובה ינסון יש אפיזודה שבה מומינטרול משתנה בכישוף: "כל מה שהיה מעוגל בו נעשה מחודד, וכל מה שהיה קטן נעשה גדול." איש מחבריו אינו מזהה אותו. הסצנה הקומית-טרגית-סיוטית הופכת לקטטה המונית ומומינאמא יוצאת למרפסת. גם היא לא מזהה אותו ברגע הראשון.
"אף אחד לא מאמין לי?" קרא מומינטרול. "תסתכלי טוב-טוב, אמא, בטוח שאת מזהה את המומין-ילד שלך!"
מומינאמא הביטה בו היטב. היא התבוננה לתוך עיני הצלחת המבוהלות שלו שעה ארוכה ולבסוף אמרה בשקט:
"נכון, אתה מומינטרול."
ובאותו רגע החל להשתנות. עיניו ואוזניו וזנבו התכווצו, וחוטמו ובטנו גדלו. והנה עמד מולם מומינטרול, בריא ושלם ובכל הדרו.
כל כך יפה כתבה טובה ינסון: האהבה רואה דרך כל המסכות. הזיהוי הוא התרופה לניכור, לזרות. (מתוך הפוסט הזה).

מומינטרול המכושף, רק אמא שלו מזהה אותו. איירה באהבה טובה ינסון

מומינטרול המכושף, רק אמא שלו מזהה אותו. איירה באהבה טובה ינסון

*

יעקב הוא ילד טוב ונאמן. הוא מגן על אמו מהוונדליזם של המכשפה. הוא דואג שיאסרו אותה בגלל הראש בסל. כשהוא מתעורר אחרי שבע שנים הוא נוזף בעצמו שהתנמנם במקום לעזור לה. והוא משלם מחיר על צייתנותו, הוא משתנה עד כדי כך שאפילו הוריו לא מזהים אותו.

*

מתוך "היה ילד טוב" גרסה עברית חינוכית שבה הופך יעקב הגרמני לזכריה הילד הירושלמי התימני. עוד על העיבוד האקסטרימי הזה בפוסט של זאב אנגלמייר (שחושב אותו בטעות לגרסה של פינוקיו). http://fiftybyseventy.net/?p=2077

מתוך "היה ילד טוב" גרסה עברית חינוכית שבה הופך יעקב הגרמני לזכריה הילד הירושלמי התימני. עוד על העיבוד האקסטרימי הזה בפוסט הזה של זאב אנגלמאיר (שחושב אותו בטעות לגרסה של פינוקיו).

*

גם אני הייתי ילדה טובה כמו יעקב וכמוהו הסתובבתי תמיד בתחושת אשמה. הייתי מוכנה לעשות הרבה כדי לזכות בשבחים ואהבה. "הגמד חוטם" הזהיר אותי (לעולם לא מוקדם מדי) מפיתויי הציות ונשיאת החן. הוא חשף את הפחד שלי להימחק ולהפוך לראש כרוב. על אף הסיוטים מעולם לא התחרטתי על קריאתו. כבר בתוך ילדה הרגשתי, בלי יותר מדי מילים, שהסיפור נוגע במשהו משמעותי, שהוא מגלה לי משהו חשוב על העולם ועל עצמי. לפעמים יש משהו מכאיב בלגלות את עצמך. אבל הכאב הזה הוא לא רק חוסם אלא גם פותח ומציל.

יעקב אינו חדל להתגעגע להוריו. זה שיגע אותי. למה הוא רוצה לחזור אל ההורים שהסגירו אותו למכשפה? "הסוף הטוב" של הסיפור עורר בי קוצר רוח מכאיב. הוא לא פתר שום בעיה: ההורים שמחו בצעיר היפה והעשיר שחזר אליהם. הם לא התביישו בהתנהגותם ולא התנצלו על עיוורונם. לא החשבתי את הסוף הזה, אבל עכשיו שהתבגרתי אני רואה בו צדדים נוספים. אני מבינה (אולי) שההורים לא היו לגמרי רעים, שיחד עם הדיכוי הם נתנו לו גם כוחות לרפא את עצמו. ואולי אני מדברת על עצמי. בעזרת הבישול שלמד מן המכשפה הוא הגיע אל העשב הגואל. תחילה העיר אותו העשב מחלומו וגילה לו שהוא גמד מכוער, ואחר כך גם החזיר לו את עצמו.

אבולוציה הפוכה, מתוך "הגמד חוטם" מאת וילהלם האוף, אייר מוריס סנדק

אבולוציה הפוכה, מתוך "הגמד חוטם" מאת וילהלם האוף, אייר מוריס סנדק

*

והערה לסיום

וילהלם האוף, כפי שגיליתי בזמן הכתיבה, מת בגיל 25 מטיפוס. אני יכולה רק לדמיין לאן הוא היה מגיע לו חי עד זקנה ושיבה או אפילו עד שנות הארבעים כמו א. ת. א. הופמן. פעם, בעקבות איזה פוסט, שלח לי רועי כנען (איש שאני לא מכירה) את תרגומו ל"צאכס הקטן הנקרא צינובר" של א. ת. א. הופמן. התכתבנו קצת על הכפלות והשתקפויות, על הצד האפל והמבעית של הקסם והצחוק. יש הרבה זיקות בין הופמן להאוף אבל לא הייתי מזכירה את צאכס לולא ההקדשה המופיעה בפתח הסיפור:

התרגום מוקדש להורי, שמעולם לא בקשו למסור אותי לפיחלוץ.

*

הגמד חוטם מאת וילהלם האוף, איירה בעצב עמוק lisbeth zwerger

הגמד חוטם מאת וילהלם האוף, איירה בעצב עמוק lisbeth zwerger

*

עוד באותם עניינים

הם חושבים שאנחנו רעים, על ויהי ערב מאת פניה ברגשטיין

צרחות של דגים, על נסיכה צעצוע מאת מרי דה מורגן

בדיוק כפי שזכרתי – על עיבוד מוקדם לילדה אילת מאת קדיה מולודובסקי

ילדה, חוה, צלובה

פרוייקט מרי דה מורגן

הילדים שרצו לקרוא

ואם כבר מדברים על "הגמד חוטם" איך אפשר בלי דודה יודית שגזרה את האפים שלה מכל התמונות באלבום

*

Read Full Post »

מאי הקטנה

מחר, יום רביעי ה-16 לנובמבר ב20:30

ינהרו מומינאים לרח' הרכבת 4 בתל אביב

שם, בחנות הספרים העצמאית המגדלור, ייערך ערב מומינים למבוגרים

במלאת 65 שנה להולדת המומינים ולכבוד שני התרגומים החדשים

לקלאסיקה "משפחת החיות המוזרות"

*

בתוכנית

אסף שור – סופר, מתרגם, מבקר, אמן לחימה ולוחש לכלבים (כך כתוב בהודעה שנשלחה מהחנות) – ינחה, יהגג, יציג את המשפחה ויקרא קטעים נבחרים.

דבי אילון מתרגמת ספרים (למשל, "דברים מוזרים קורים" מאת קלי לינק) ועורכת בהוצאת הקיבוץ המאוחד, תדבר על דילמות של עצמאות ותלות בעולם המומינים.

להב הלוי – מעצב גרפי ובעל הסטודיו לעיצוב "עיניים גדולות" – ידבר על עניינים חזותיים.

כמו כן יוקרנו באירוע קטעי סרטים דוקומנטריים נדירים על טובה ינסון ו"החיות המוזרות". מובטחים: טובה ינסון רוקדת כמו מאי הקטנה על האי הבודד שם בילתה במשך קיצים רבים, וטובה וחבריה בסטודיו שרים ומאיירים.

*

ובשולי הדברים

אני לא מחשיבה את עצמי למומינאית אמיתית. לשם כך צריך להכיר את המומינים בילדות, שבה קוראים ספרים אהובים שוב ושוב ושוב. ואני אללי, התוודעתי אליהם רק כשלמדתי בבצלאל. אבל טובה ינסון היא גאון, וכמכשפה למכשפה אני מסירה את כובעי וקדה כשהיא עוברת.

אסף שור הוא מומינאי-על, קראתי פעם טקסט יפהפה שלו על המומינים.

דבי אילון היא החברה שלא היתה לי בגיל 5. הייתי מאד בודדה בלעדיה. היא עדיין דוברת פנטזיה ברמה של שפת אם ומבינה גדולה בתנועה שבין הילדות לבגרות.

את להב הלוי אני לא מכירה וזה לא אומר כלום.

וגם אני רוצה לראות את ינסון רוקדת.

טובה ינסון (לחצו להגדלה)

*

המגדלור, רח הרכבת 4 תל אביב
info@hamigdalor.co.il
טל.03-6868225

*

ותזכורת

*

Read Full Post »

הרשימה הזאת עוסקת במאגיה על פי ההגדרות המחמירות ביותר של חובבי הוגוורטס והניאו-פאגאנים, אבל עניינה האמיתי אמנות ושירה; אמנים ומשוררים הם קוסמים – לא במובן "נפלאים", אלא בגלל השימוש הספציפי שהם עושים בחפצים ובחומרים. ומתחשק לי לכתוב משהו מוסכניקי (כלומר מפשפש בקרביים ופרטני) על קסמי חפצים.

בגדול – כדי להפעיל חפץ צריך קודם כל לזהות את הפוטנציאל הייחודי שלו; כמו שאדם תחת היפנוזה אינו יכול לעשות משהו שמנוגד לטבעו, כך גם חפץ אינו יכול לחולל ו/או להפוך למשהו שסותר את מהותו.

רשימה זו היא ההמשך וגם ההפך הגמור של פוסט הכאב הגדול וחפציו; מרינה אברמוביץ אמנם דוברת את שפת החפצים, אבל הגישה שלה קצת פרוזאית מדי לטעמי: תפוח לפיתוי, עצם של כבש  לקורבנוּת, שלא לדבר על סכיני גילוח לחיתוך, או אקדח לירי – כל כך אחד-לאחד.

כישוף טוב הוא גם שירה, כפי שמוכיחה טובֶה ינסון במשפחת המומינים, הסיפור על מגבעת המכשף.

טובה ינסון, 1956

ונתחיל מהתחלה: מומינטרול, סנופקין וסניף מוצאים מגבעת שחורה על פסגת הר. זוהי, כפי שמסתבר, מגבעת מכושפת. כל דבר שמונח בה די זמן "נהפך למשהו אחר לגמרי – ואף פעם אין לדעת מראש למה," מצהירה המספרת. ומיד מתחילה שורה של מטמורפוזות: קליפות ביצים הופכות לעננים, מומינטרול נהפך ל"קופיף גדול-עיניים", המילים הלועזיות של המילון נהפכות לחרקים ויצורים זעירים, מי הנהר הופכים למיץ פטל ודגיו לקנריות, דובדבנים הופכים לאבני אודם, וכן הלאה.

המילים הזרות זוחלות מן המגבעת. מתוך "משפחת המומינים", טובה ינסן

ובמחשבה שנייה – זה לא רק פוסט מוסכניקי על כישוף אלא חשיפה עתונאית: כי טובֶה ינסון כמסתבר, לא מדייקת בהצהרתה. הדברים שיוצאים מן המגבעת: א. אינם "אחרים לגמרי". וב. גם אם אי אפשר לדעת בדיוק למה יהפכו – אפשר לנחש. וינסון סומכת על הניחושים האלה, כפי שנוכיח בהמשך (מוצא חן בעיני הקטע הזה של עיתונאות חוקרת).

*

 

דומה ושונה

קליפות הביצים הופכות לעננים, כלומר למשהו "אחר לגמרי" (?). מה לעננים ולקליפות ביצים?
ראשית הקלוּת; ביצה זה חפץ כבד (יחסית לגודלה), מה שמבליט את הקלות הגמורה והעננית של קליפתה.
קווי המתאר הגליים של עננים הם מעין מיזוג של קימורי הקליפות עם קו השבירה המשונן שלהן.
והמבינים יוסיפו גם את הקרום המתוח בתוך הקליפה, לבן ודקיק כמו אד.
ויש גם ניגוד ברור בין קליפה לענן: בין הפריכות של הראשונה לרכות המוכית של השני – זה המרכיב המפתיע, הסותר, המונע פשטנות ופרוזאיות (ראו מרינה אברמוביץ) ומקרב את הכישוף של ינסון לשירה, כי מטפורה טובה כזכור, ניכרת ב"מתח, אירוניה, דו-משמעות", והשילוש הזה מאפיין גם כל קסם ראוי לשמו.

מי הנהר הופכים למיץ פטל, גלגול תם וילדי של התקדים שבו מי היאור הפכו לדם; קסמים ראויים לשמם אינם מתחילים מאפס, הם תמיד מסתמכים על העבר. הדגים לעומת זאת, הופכים לציפורים. כי עולם המים הוא המקבילה לעולם האוויר שבו אנחנו חיים; דגים אינם צועדים על קרקעית הנהר כמונו, או כמו שסוסים נניח, צועדים על פני האדמה. דגים שוחים, כלומר "מרחפים" במים כמו ציפורים בשמיים (וכל הסצנה הלילית שבה נתקלים מומינטרול וסנופקין בשלוש קנריות צהובות שטוענות שהן קרפיונים, היא לגמרי צוללת צהובה).

על הדמיון בין דובדבנים לאבני אודם אין צורך להרחיב – זה הקסם הכי אחד-לאחד של טובה ינסון, ואף הוא נסמך על תקדימים עתיקי יומין. ראו למשל אלאדין שנקלע לבוסתן תת-קרקעי שבו העצים מניבים "זְמָרַגְדִין ויהלום ואֹדֶם ופנינים וְזוּלַת זֶה מִן האבנים היקרות המְאַבְּדוֹת את העֶשְׁתּוֹנוֹת" ("אלף לילה ולילה" תרגום יוסף יואל ריבלין).

*

סנורק מתחיל להבין

אחרי שמומינטרול נהפך ל"קופיף גדול-אוזניים"* מתחילים מומינטרול וסנורק לחשוד שהמגבעת אחראית לכשפים. הם מחליטים לבדוק את חשדם, וכיוון שאינם רוצים לסכן את ידידיהם, הם טומנים צנצנת בערמת חול ולוכדים בה "אויב", כלומר ארינמל כעסן. הם מכניסים את הארינמל למגבעת ומניחים עליו כמשקולת מילון של מילים לועזיות. ואז הם מסתתרים מתחת לשולחן ומחכים.

זמן מה לא קורה שום דבר, ואז המילון מתחיל להתקמט, דפיו נובלים כמו עלים ומתוכם זוחלות המילים הלועזיות ומתחילות לטייל על הרצפה. זה הקסם המרגש ביותר מבחינתי, כי הוא ממזג את האנימיזם של האותיות עליו כתבתי כאן, עם שמותיהם המדעיים הארוכים של חרקים.

הגרסא הפוטוריסטית לאותיות חיות. למטה - פנחס שדה.

[כך אומרת אביגייל בעל מצבו של האדם" של פנחס שדה: "בתחילה לא הייתי יודעת שאני אוהבת חרקים. ואיך נודע לי? אני אהבתי לנקד, פשוט לנקד, והייתי יושבת הרבה ומנקדת כל מיני דברים שהיו נופלים לידי, אפילו עיתונים שלקרוא בהם לא היה לי עניין, ובכל מקום שאפשר הייתי מוסיפה פסיקים ונקודות, גם מקפים, ומרכאות וכדומה. עד שפעם שאלתי את עצמי מדוע אני אוהבת לנקד? אולי זה בגלל הנקודות עצמן? ועלה בדעתי שאני אוהבת בעצם נקודות קטנות, דברים קטנים מאד, אבל שיהיו בהם חיים. מאז התחלתי להתעניין בחרקים קטנים; הייתי מתבוננת שעות רבות בממלכות הנמלים, שהם דומים לנקודות, ובמשך הזמן התחלתי לאסוף כל מיני חרקים, גם קצת יותר גדולים, וגם מעופפים וצבעוניים."]

ואז מתחילים מים לטפטף מהמגבעת. ממש מבול. המילים הלועזיות נמלטות אל הקירות. סנופקין חושב שהארינמל נהפך למים. הוא קצת מאוכזב. אבל סנורק שכבר הפנים את החוקיות של קסמי החפצים לוחש: "אני חושב שזה החול…" והוא צודק כמובן: חול יכול להפוך למים (שניהם חומרים "נשפכים", וחול גם מתקשר למים דרך שפת הים). ארינמל לא יכול להפוך למים. זה מופשט מדי בשביל אויב רגזן!

*

למה נהפכו השיניים התותבות?

קצת אחר כך מניח הנברן את שיניו התותבות במגבעת. ינסון לא מספרת למה הן נהפכו, אבל זה ברור. לא רק בגלל ההיסטריה של הנברן וטביעות הרגליים המשונות. בשלב הזה גם הקוראים כבר הפנימו את המנגנון, במודע או שלא. ינסון סומכת על זה. למה יכולות שיניים תותבות להפוך? למשהו מפחיד ותוקפני (נו, שיניים) אבל גם קצת מגוחך (קשה להתייחס ברצינות למפלצת עם שיניים תותבות…).

*

 

ובשורה התחתונה

קסמי חפצים הם סוג של תרגום. מחומר לחומר, מחפץ לחפץ. מכשף טוב ניכר ברגישות גבוהה לשפת החומרים והחפצים. וינסון של "משפחת המומינים" היא מכשפת-על, כלומר משוררת של חפצים. היא מגיעה לאיזון מושלם בין ההתבוננות הנמצאת בתשתית הקסם, למרכיב הדמיון וההפתעה שמוסיף מתח ואירוניה, כלומר מסתורין (נגמר לי הפוסט, פתאום).

*

* למה הפך מומינטרול לקופיף גדול אוזנים? התשובה אינה חומרית אלא פסיכולוגית, וכל האחרים כבר כתבו על האיכויות הרגשיות והאנושיות של הספר. אולי בפעם אחרת (ועד קצת על האפיזודה הזאת – כאן).

*

עוד על קסמי חפצים וחומרים:

קסם, על פי שבעה זכרונות ילדות

סופי קאל – וודו וחפצי מעבר

אבות המזון הפרטיים

אז מה יש בה בפניה ברגשטיין שנכנס ישר ללב?

מוכרת הגפרורים

האוסף הכי הכי

Read Full Post »