Feeds:
רשומות
תגובות

Posts Tagged ‘חפץ לב’

זאת החתימה המופיעה בתחתית הכתובה של סב סבי.

כתובה-י1.

מזל ששלי לא כזאת ארוכה ומסובכת, כי ביום ראשון הקרוב אחתום על ספרי בדוכן עם עובד. עשיתי את זה רק פעמים ספורות מאז שהתחלתי לכתוב. זה די מביך לעמוד שם כמו פרח קיר ולחכות שיזמינו אותך לרקוד (ואין לי כישורי פלירטוט עם הקהל ובכלל).

אבל לסיפורים יכולים להציל עוד לא מלאו שנה, ולא פחות חשוב – הם הבטיחו להביא גם עותקים של אסור לשבת על צמות הקשה מאד להשגה בימים כתיקונם.

sipurim sal tarbut front

אסור לשבת

אז אם אתם רוצים הקדשה או סתם להגיד שלום, אני אהיה שם בדוכן של עם עובד בתל אביב, ביום ראשון הקרוב, ה9.6 החל משעה 20:00 (עד מתי עוד נראה). ואם אתם רוצים שאחתום על ספר שיצא בהוצאה אחרת, פשוט תביאו אותו לדוכן של עם עובד.

בקיבוץ המאוחד יצאו שלושה:

בנות הדרקון, ספר ראשון בטרילוגיה (ולכל מי שתהה והתייאש – אני בעיצומה של כתיבת החלק השני, וכמו שזה נראה עכשיו עד סוף השנה הוא יושלם!)

מתוך תהלוכת ההשקה שנערכה לחלק הראשון של בנות הדרקון

מתוך תהלוכת ההשקה שנערכה לחלק הראשון של בנות הדרקון

.

טבע דומם, רומן הילדות הכי עצוב ויקר ונידח שלי, שיצא בסדרת ספ של הקיבוץ המאוחד שערכה דנה אולמרט בשעתו.

כשדויד גרוסמן פגש את ויטו אקונצ'י שיצא בסדרת קו אדום אמנות של הקיבוץ המאוחד

accondaf*

קולה של המילה אזל מזמן. אין סיכוי למצוא בדוכן של הוצאת בבל, אבל ממש לאחרונה התגלו כמה עותקים אצל חברה יקרה. לרגע שקלתי למכור אותם מתחת לשולחן, אבל לא. אם מישהו רוצה לרכוש עותק – כתבו לי ואקשר ביניכם.

*

ואחרון חביב – אין לי מושג אם חפץ לב יימכר בדוכן של הוצאת כרמל. ובכל מקרה אפשר לרכוש אותו מתיאטרון הקרון

ילדה מחכה לעלה נושר, מתוך חפץ לב, יסודות תיאטרון הבובות האמנותי, איירה בתיה קולטון (זאת בעצם אני, מחכה בדוכן של עם עובד)

זאת אני, מחכה לכם בדוכן של עם עובד. (סתם. זאת ילדה שמחכה לעלה נושר, מתוך חפץ לב, יסודות תיאטרון הבובות האמנותי, איירה בתיה קולטון.)

*

אם כבר אז ארבע חתימות

ולרגל יום הגאווה והמצעד
תמונות אקסטרווגנטיות-קסומות-דקדנטיות מתחרות התחפושות של הגייז בניו אורלינס

*

Read Full Post »

עשר הערות שוליים של מרית בן ישראל (כלומר שלי) לראיון שערכה רוני מוסנזון נלקן עם אלוהים.

מי ששומר על אלוהיו כמו על אתרוג, מוטב שיפסח על הפוסט הזה.

*

כתב יד ערבי עם הערות שוליים, המאה השמונה עשרה

כתב יד ערבי עם הערות שוליים, המאה השמונה עשרה

[1] 
הערות שוליים תמיד קוטעות את הזרימה הנהדרת של הטקסט, כל שכן ההערות הבאות, שלא הוזמנו על ידי רוני או על ידי איזו סמכות אחרת. הן לא הכרחיות להבנת הנקרא ולפעמים הן אפילו מטעות אם כי לא בכוונה. ובקיצור, אתם לגמרי פטורים מקריאתן, אני אפילו סומכת על כך במידה מסוימת. זה חלק מן הקסם בשבילי, החופש הזה שמקנה הנידחות. הערות השוליים נמצאות מתחת לרדאר של כולם. הן "התולעת שמתחת לרצפה" כפי שאמר פעם אמן הגוף ויטו אקונצ'י על עצמו. אקונצ'י דיבר על Seedbed עבודה מכוננת מ1972 שבה זחל מתחת לרצפה של גלריה ואונן ללא הרף כשהוא מפנטז על הצופים שמהלכים מעל לראשו. כתבתי על זה כאן פעם, ושועי רז ציטט בתגובה שיר של מומוס שנפתח ב:

God is a tender pervert and the angels are voyeurs
Watching us forever, their vision never blurs

מה שמחזיר אותי לנושא הגיליון: כשהוזמנתי לתרום את חלקי ל"דיאלוג עם אלוהים" גיליתי שאני לא מדברת איתו; אני כועסת עליו כדמות אב אולטימטיבית (הוא לא יחליט עלי, כמו שאומרים הילדים), אהבתו האינסופית מחניקה אותי, אני משתעממת מחוסר הצורה שלו ונוטרת לו על הגחמנות, האדישות, הרעב המשונה להערצה, הדברים שנעשים בשמו. אני חושדת בו שהוא נוכל כמו הקוסם מארץ עוץ, אם הוא בכלל קיים; אני מאמינה ולא מאמינה, כמו בני הקטן ששאל אותי פעם אם אפשר להרוג את אלוהים, או לפחות חלק ממנו. כששאלתי בפליאה למה להרוג חלק מאלוהים, הוא ענה שזה חומר טוב לשיקויים…

לא רציתי להיות הפיה הרעה של הגיליון, שגם כשמזמינים אותה היא באה לקלל ולקלקל, וכבר החלטתי להימנע, ואז רוני שלחה לי את הראיון שלה עם אלוהים ושוב נזכרתי בויטו אקונצ'י; לפני שהוא היה אמן גוף הוא היה משורר, ויום אחד הוא גילה שהדף הוא מרחב והמילים הם אמצעי תחבורה: הן מובילות את הכותב ואת הקורא על פני הדף. בעקבות הגילוי הזה הוא ירד מן הדף אל הרחוב אבל הרגיש קצת אבוד במציאות, הוא לא ידע לאן לפנות, ולכן הוא החליט להיות "טַפִּיל" על שיטה קיימת: הוא עשה עבודה בשם Following Piece  שבה עקב אחרי אנשים: כל יום בחר מישהו ברחוב ועקב אחריו עד שנעלם בכניסה פרטית.

ופתאום עלה בדעתי שגם אני יכולה להיות טפיל על הטקסט של רוני, כלומר לכתוב הערות שוליים; האם תיאטרון הבובות כולו אינו הערת שוליים לאנושות? בִּקשתי רשות כמובן, אני טפיל מנומס, כתבתי לה שאני חוששת לפלוש. והיא השיבה מיד: "הפולש הזנב אל הכלב?" ואחר כך חשבתי שלצורה הזאת של טקסט עם הערות יש גם שורשים דתיים, דף גמרא למשל, שהיה המודל של רוני ושלי כשכתבנו את חפץ לב – יסודות תיאטרון הבובות האמנותי (בצד אנציקלופדיה תרבות המיתולוגית, שהיתה המודל החילוני, למען הגילוי הנאות). כלומר: טקסט עיקרי וטקסט משני שמשרת אותו, וגם להפך; חופר מתוכו מנהרה למקום אחר לגמרי. כי ככה זה עם הערות שוליים, לחופש נולדו, וגם לאקלקטיות; הן לא מחוייבות לאף אחד, אפילו לא זו לזו.

[בחזרה לראיון]

.

[2]
בחפץ לב מספרת רוני איך גילתה לראשונה את קסם תיאטרון הבובות; לא בהצגות הרעשניות של קייטנות הקיץ אלא דווקא בבית הכנסת:

ארון הקודש למשל, ממלא אותי תחושת קסם וקדושה. הווילון המפואר מסתיר מאחוריו עולם אינסופי. כשהוא נפתח, מתגלות בתוכו שתי קופסאות מקושטות, מפוארות כמו אוצר מאלף לילה ולילה. ובתוכן… מגילה צופנת סוד, ובתוכה?… דבר מתוך דבר, לאט לאט ייחשף הדבר האמיתי, זה שאינני יודעת לדמיינו, זה שאין לו צורה, אבל הוא שם, בעומק העומקים.

[בחזרה לראיון]

.

פרוכת

פרוכת

[3]

כשירדו אינגמר הגדול ואינגמר החזק למטה וחפצו לעבור את גשר הנהר, דומה היה עליהם כאילו מישהו קורא להם שירימו את ראשיהם ויביטו למעלה. הם עשו כן, ויראו את השמים ממעל פתוחים לפניהם. כיפת השמים כולה היתה מוזחת הצִדה כווילון והשניים עמדו אוחזים יד ביד והביטו פנימה לתוך תפארת השמים."

רגע שמיימי של תיאטרון בובות נוצרי מתוך ירושלים, הרומן הנפלא של סלמה לגרלף.

[בחזרה לראיון]

.

Mantegna, איטליה, המאה ה15

אנדראה מאנטנייה, איטליה, המאה ה15

 

[4]

הרעיון הראשוני להקמת 'טנק מבצעים' הועלה … מיד לאחר מלחמת יום הכיפורים, כשהקרבות עדיין לא תמו, והרבי מליובאוויטש קרא לחסידיו לצאת ל'מבצעים' של הפצת יהדות ולעורר יהודים להנחת תפילין … והדלקת נרות שבת, מבצע שגם הוא נשא קונוטציה 'צבאית' תחת ראשי התיבות נש"ק – נרות שבת קודש. … הרבי מחב"ד … התבטא כי אלו הם ה'טנקים' של צד הקדושה. כשראשי התיבות טנ"ק הם טהרות, נזיקין, קדשים, והם יהוו את חוד החנית במלחמה נגד ההתבוללות. בהזדמנות נוספת התבטא האדמו"ר … [ש]מכיוון שכל דבר שבגשמיות משתלשל מרוחניות, ומכיוון שבמאה האחרונה נעשה שימוש בצבא הגשמי להשתמש בכלי זה, לכן כיום גם ברוחניות יש צורך בטנקים. … [היום] נעשה בהם שימוש בארגון כינוסי ילדים במסגרת תנועת הנוער צבאות השם.

מתוך הערך "טנק המבצעים של חב"ד", בויקיפדיה [בחזרה לראיון]

[5]
מה קדם למה, הביצה או התרנגולת?

[בחזרה לראיון]

.

[6]
הרבה מן הקסם של הראיון נמצא במתח בין הקונקרטיות הכמעט נאיבית ומכנית של השאלות לבין תיבת התהודה הרוחנית שלהן. המנגנון הזה קיים גם במדרש. קחו למשל (דוגמא אקראית) את "לא ינום ולא יישן שומר ישראל"; למה? בגלל המהירות הלא אחידה של התפילות: התפילות הטהורות הן קלות וזריזות ואילו האחרות כבדות ומסורבלות, ויוצא שבכל שעה של היום והלילה מתדפקת איזו תפילה על דלתו, ואיך יישן?

[בחזרה לראיון]

.

.

.

[7]
בנצרות, מסמלים חלונות הוויטראז' של הכנסייה את הריונה של הבתולה: כשם שהאור (המזוהה עם רוח הקודש) חודר דרכם מבלי לנפץ את הזגוגית, כך חדרה רוח הקודש לרחמה של מריה מבלי לפצוע את קרום הבתולין.

[בחזרה לראיון]

.

[8]
אני מבינה; בחפץ לב  מספרת רוני על יוסף, בובה שאיתה היא מופיעה במשך שנים רבות, לא בהצגה קבועה, אלא במין שיחה מול-ועִם קהל: "לפעמים הוא מגיב כל כך מהר, שהוא מפתיע אותי ואז קורה שאני מתפקעת מצחוק. (מצחיקה את עצמי, אפשר לומר…)." ובמקום אחר אנחנו מדברות על הצגה שנעשתה על פי "ההילה" של קארל צ'אפק:

בקטע מסוים בהצגה, הבובה ליטפה את ראשו של אדוארדו המפעיל. ובאותו רגע, הוא מספר, באמת הרגיש חלש ומנוחם על ידי הבובה… איך אפשר? הרי הוא עצמו הפעיל אותה. מה, הוא ניחם את עצמו? כן… דרך הבובה הוא התחבר אל החמלה שבתוכו, הוא התבונן בדברים ממרחק המאפשר סליחה ונחמה. המפעיל אמנם שולט בבובה, אבל גם הבובה משפיעה על המפעיל. גם המפעיל מופעל…

[בחזרה לראיון]

.

[9]
כעס? מה שמרעיש אותי בראיון, הוא שהחתרנות ועזות המצח (הלא קטנה) של המראיינת אינן ניזונות מכעס, אלא יותר מסקרנות. יש לזה אפקט משונה; זה מנטרל גם את הכעס שלי לרגע ומאפשר לי להציץ אל מרחב לא מוכר. חתרנות מתוך חופש? זו קרקע בתולה. אני עדיין לא קולטת את מלוא ההשלכות. מסתבר שרוני היא לא רק הנשׂא של הדיאלוג העקיף שלי עם אלוהים אלא הנמען האמיתי בשיחה הזאת.

[בחזרה לראיון]

.

ארון קודש, פספס, חמת טבריה

ארון קודש, פספס, חמת טבריה

.

[10]

רוני היקרה,

בהערה הקודמת גיליתי שאת לא רק המצע לטפילותי, או לחילופין – שליחת-הדיאלוג שלי עם אלוהים (בסגנון "תגידי לצ'ילבה שלי שכך וכך"), אלא הנמען הראשי. אז החלטתי לכתוב לך מכתב ואני מקווה שיהיה בו גם מן הפיצוי על שתיקתו של המרואיין שלך. רציתי לומר לך שסוף הראיון הוא ממש סקופ עיתונאי. הוא הזכיר לי את הדיאלוג שלך עם יוסף (הבובה) בפרק השביעי של חפץ לב, דיאלוג שאפשר לכנות אותו "נבואי", בדיעבד. בפרק הזה אנחנו מציגות בקצרה את תפקידיו החדשים של המפעיל שעליהם נדבר בהמשך, ואז יוסף מתערב.

יוסף: ולבסוף נדבר על המפעיל המופעל על ידי בובה.

רוני: מה פתאום יוסף, על זה לא נדבר. אין דבר כזה!

יוסף: חכי ותראי.

אבל מכיוון שאנחנו לא לבד – ואני לא מתכוונת להשגחה האלוהית הפעם – אלא לסיכוי שמישהו מהקוראים בכל זאת ירד איתנו למרתף של ההערות, ולמקרה שאינו מכיר את יוסף כדאי שאגיד עליו כמה מילים. ובכן, יוסף (במלעיל) הוא בובה שמלווה את רוני במשך שנים רבות. המופע שלהם הוא לא ממש הצגה, אלא סדרת שיחות. הראיון עם אלוהים, הוא מבחינות רבות ההמשך המפתיע וגם המתבקש של השיחות ההן עם יוסף. על מה הם מדברים? על יוסף כמובן; כמו אלוהים, גם יוסף בטוח שהוא מרכז העולם ואפילו יותר מזה, שהעולם זה הוא. אבל יוסף הוא בסך הכל בובת תיאטרון, בובת ספוג עירומה, שרוני מנפישה ומחיה. מה זה בעצם להיות בובה? בדרך כלל חושבים על בובה שהיא מישהו או משהו, בובה שהיא מכשפה. בובה שהיא ילד. אבל יוסף הוא בובה שהיא בובה; כל עולמו נובע מזה שהוא בובה מופעלת. מן התלות שלו ברוני, ומן הקשר שלו עם הקהל.

ובכן רוני יקירתי, כך פחות או יותר, הסברת את יוסף במשך השנים. אבל עכשיו אני מגלה ששיטית בנו; יוסף הוא לא בובה אלא בן אנוש. ואני לא מתכוונת חלילה, שכמו פינוקיו הוא הפך לילד אמיתי. אני חושבת שאת עשית כאן תעלול נוסח היינריך פון קלייסט שאותו הזכרת קודם במהלך הראיון. קלייסט כתב מסה שדנה בהיבטים הכי פיסיים-עד-פיסיקליים של תיאטרון המריונטות, אבל רק לכאורה, כי הבובות של קלייסט מתגלות בסופו של דבר כמשל, דרך מבריקה ומקורית לדון במצבו של האדם. ואילו את יצרת את יוסף כדי לומר משהו על עצמך.

לשיחות שלך עם יוסף יש מין תבנית קבועה שבה הוויכוח ביניכם צובר תנופה עד שהוא מתהפך לגמרי בשורה תחתונה המפתיעה, שמתגלה בדיעבד גם כבלתי נמנעת. וזה מה שקרה לך גם פה, אני חושבת; שכנעת ושכנעת את אלוהים להיות הבובה שלך ותוך כדי כך הבנת מי פה הבובה. ובכל זאת את מבקשת שיופיע איתך. ולו כמפעיל.

ובעצם, התפילה הזאת שאומרים בבוקר: אֱלהַי. נְשָׁמָה שֶׁנָּתַתָּ בִּי טְהורָה הִיא. אַתָּה בְרָאתָהּ. אַתָּה יְצַרְתָּהּ. אַתָּה נְפַחְתָּהּ בִּי. וְאַתָּה מְשַׁמְּרָהּ בְּקִרְבִּי. וְאַתָּה עָתִיד לִטְּלָהּ מִמֶּנִּי. וּלְהַחֲזִירָהּ בִּי לֶעָתִיד לָבוא. כָּל זְמַן שֶׁהַנְּשָׁמָה בְּקִרְבִּי, מודֶה אֲנִי לְפָנֶיךָ ה' אֱלהַי וֵאלהֵי אֲבותַי, רִבּון כָּל הַמַּעֲשים, אֲדון כָּל הַנְּשָׁמות. בָּרוּךְ אַתָּה ה', הַמַּחֲזִיר נְשָׁמות לִפְגָרִים מֵתִים – יכלה להיות גם תפילתה של בובת התיאטרון הכנועה למפעילהּ.

פתאום בסוף הראיון הבנתי שאין רוני ויוסף. יש רק רוני, פעמיים רוני; גם יוסף הוא רוני, שמתריסה נגד המגבלות שלה ומתחצפת למפעיל, כי איך זה יכול להיות שיש לה מפעיל, שהיא חומר ביד היוצר? יוסף הוא רוני המורדת שרוצה להפעיל את המפעיל. ורציתי להגיד לך שזה רגע עצוב בשבילי, הרגע שבו את מכירה במגבלות שלך ומזמינה את המפעיל להציג איתך בהכנעה ובלב רועד.

[בחזרה לראיון]

*

על הצד הבלתי נראה של ההגדה של פסח (או למה אני כן קוראת שפוך חמתך בליל הסדר?)

*

Read Full Post »

לפני שנה, בפסטיבל הבינלאומי לתיאטרון בובות בירושלים, הושק הספרחפץ לב – יסודות תיאטרון הבובות האמנותי שכתבתי עם רוני מוסנזון נלקן. ההשקה היתה מחווה לאגדת היפהפייה הנרדמת. במעשייה המקורית הוזמנו שתים עשרה פיות לברך את התינוקת. הסרוויס לא הספיק לפיה השלוש עשרה, וכך התחילו הצרות.

להשקת הספר הוזמנו שתים עשרה פיות, כלומר אמני בובות מהארץ ומחו"ל. הם ישבו סביב שולחן ארוך של ליל סדר ובמקום ברכה – כל אחד מהם הציג "מופע צלחת", כלומר מופע שאורכו לא עולה על שלוש דקות באזור הצלחת שלו.

הפיה האחרונה היתה הדס עפרת. נער שליח הביא לו צידנית שממנה בקעו פעימות לב, ואמנם היה בה לב אנטומי ענקי יצוק משוקולד (כלומר "חפץ-לב"' פשוטו כמשמעו). הדס ניסה לבתר את הלב בעזרת מערכת נוצצת של סכיני חדר ניתוח (על מנת לכבד את הפיות). בחזרות זה הלך בקלות, אבל מיזוג האוויר של התיאטרון הקפיא את השוקולד, והדס נאבק והזיע וחצב ממנו רסיסים בעמל רב. רגעי אמת כאלו שבהם האמן מתמודד עם תקלה לא צפויה יקרים ללבי מאד. הם הופכים את העבודה ליותר חיה וחד-פעמית.
הפיה הרעה אגב, היתה יוסף שנעלב, קילל את הספר ואחר כך חזר בו והמריא מן האולם על צלחת מעופפת וכל הקהל אחריו.

גם אני הייתי בין שתים עשרה הפיות, ושלוש הדקות שלי כללו סיפור, הרצאה, ומיצג.

הסיפור היה של האמנית סופי קאל. ב"הרצאה" ניתחתי אותו כתיאטרון בובות אמנותי על פי "חפץ לב". זה נעשה בחיוך אבל גם בכובד ראש. כי תיאטרון הבובות שבו עוסק הספר הוא האמנות הכי נסיונית ובינתחומית.

בתמונה למעלה: הדס עפרת במיצג האדם הצוחק שגם אותו הסברנו בספר כתיאטרון בובות אמנותי. האיור של בתיה קולטון, מתוך "חפץ לב, יסודות תיאטרון הבובות האמנותי".

לכבוד הפסטיבל הבינלאומי לתיאטרון בובות שנפתח היום בירושלים, אני מביאה את הסיפור, ההרצאה והמיצג.

הסיפור הוא של האמנית סופי קאל והוא נקרא "הדלי":

בפנטזיות שלי אני גבר. גרג קלט את זה מיד. אולי משום כך הזמין אותי יום אחד, להשתין בשבילו. זה הפך לטקס. הייתי נעמדת מאחוריו, מגששת ופותחת את מכנסיו, אוחזת בזין שלו ומכוונת כמיטב יכולתי. ואז, לאחר הניעור המסורתי, הייתי מחזירה אותו למקום וסוגרת את החנות. זמן קצר לאחר שנפרדנו, בקשתי מגרג תמונה של הטקס הזה, למזכרת. הוא הסכים. וכך, בִּסטודיו בברוקלין, השתנתי בשבילו בדלי פלסטיק אל מול מצלמה. זה היה התירוץ שלי לשים את ידי על אבר המין שלו בפעם האחרונה. באותו ערב הסכמתי לגירושין.

ועכשיו לניתוח הסיפור לפי העקרונות שהצגנו בספר.
ארבע הערות:

  1. זה סיפור על תיאטרון בובות. גרג הוא בובה מודרנית. סופי המפעילה "משאילה" לו את ידיה. בספר אנחנו מדברות בין השאר, על האנטומיה החדשה הנוצרת מן הצירוף בין אברים אנושיים לבובתיים. במקרה של סופי וגרג מדובר באסומבלאז' של אברי גבר ואישה, שהופך אותם, על פי האידאל התנ"כי, ל"בשר אחד".
  2. לגבי "הניעור המסורתי" (של הזין בסוף ההשתנה): הבובנאי הרוסי סרגיי אוברזצוב אמר פעם שאיש לא יתרגש משחקן שמושך בקצות מכנסיו לפני שהוא מתיישב, אבל בובה המבצעת אותה פעולה בדיוק יכולה לזכות במחיאות כפיים…
  3. המפעיל אמנם מפעיל את הבובה, אבל גם הבובה מפעילה את המפעיל. הבובה היא כלי, שדרכו הוא מתחבר לחלקים סמויים באישיותו. בובת גרג מאפשרת לסופי המפעילה לממש את הצד הגברי שלה.
  4. הדלי הזה הוא "חפץ – לב".

והמיצג: אישה, מגזרת נייר בצורת איש, מים, קשית, דלי (כיוון שאין תמונות מהאירוע אילתרתי שחזור ביתי בחדר האמבטיה. אופן ההפעלה: מלאי פיך מים והשפריצי אותם דרך הקשית.)

והערה חמישית ואחרונה: המיצג הוא מחווה לסיפור, אבל אם נחזור ל"חפץ לב" אני פשוט יוצרת ומפעילה "בובה של פעולה אחת". (ראו עמ' 57 בספר)
מראי מקום נוספים:  הערה ראשונה עיינו עמ' 38, הערה שניה עיינו עמ' 211, הערה שלישית עיינו עמ' 140

למטה קליפ של סעודת הפיות (שמדלג באלגנטיות על נפתוליו של הדס. ובכל זאת – טעימה)

לדברים היפים במיוחד שכתב שועי רז על הספר

האדם הצוחק, תיאטרון בובות או מיצג

סיפורים נוספים של סופי קאל באתר:

חלומה של נערה (הקינוח)

שני סיפורים על מוות (טלסטר, הסדין)

בנאלי, רדיקלי, או טרגי, שני סיפורי כלולות של סופי קאל (שמלת הכלולות, החתונה החלומית)

הנעל האדומה

סופי קאל, וודו וחפצי מעבר (העניבה)

"הדלי" היה הסיפור הראשון של סופי קאל שתרגמתי
והוא פורסם לראשונה בפוסט  בפנטזיות שלי אני גבר

Read Full Post »

1. אמא שלי,  רות בן ישראל

לפני כחצי שנה סיפרתי כאן איך אמא שלי, רות בן ישראל בת ה-78 התחילה לרקוד.
אבל זה היה רק קצה הקרחון. מהרגע שפרשה מהאוניברסיטה (כפרופסור למשפטים) היא לא מפסיקה להפתיע. בין השאר היא למדה לצייר על מחשב כדי לאייר את סיפורי התנ"ך, ובימים האלה יוצא ספר גדול (לא אוהבת את המלה אלבום) עם ציוריה. בהמשך הבאתי כמה דוגמאות מסדרת אדם וחווה, ואת מגדל בבל לפני ואחרי (בחירה לגמרי אקראית מתוך ג'ונגל ססגוני). אפשר לראות עוד באתר שלה, או לרכוש את הספר כמובן. (הכריכה רק באנגלית כי הוא יצא בשיתוף פעולה בין הוצאת גפן האמריקאית ומודן הישראלית שלא רצתה להדפיס גירסה בעברית, אבל הפסוקים המלווים את האיורים הם דו לשוניים).
מלבד זאת היא איירה את השירים בדיסק החדש של קובי אוז, מזמורי נבוכים (צירפתי כמה תמונות בהמשך). היא השתתפה במיצג של עופרי כנעני "סוטה". ועכשיו היא לומדת תסריטאות כדי לכתוב ולצייר קומיקס על תולדות משפחתה (זאת הסבתא שלה למשל, שברחה בליל נישואיה).

למעלה איורים של רות בן ישראל: כמה תמונות מסדרת גן עדן, מגדל בבל לפני ואחרי.
למטה כריכת ספרה. ואחריה כמה מהאיורים ל"מזמורי נבוכים" הדיסק החדש של קובי אוז.

2. הפנקס
לכל מי שמתעניין בספרות ובתרבות ילדים – הפנקס כתב עת אינטרנטי חדש ומבטיח בא לעולם. גם אני משתתפת במאמר על מוכרת הגפרורים הקטנה (גירסא מקוצרת מעט של הרשומה שפרסמתי כאן בסדרת גיבורות ילדות).

 3. חפץ לב, יסודות תיאטרון הבובות האמנותי, מאת מרית בן ישראל ורוני מוסנזון נלקן

במחיר מבצע לכבוד פסח. רק 70 ש"ח, במקום 119, בתיאטרון הקרון. (התמונה השנייה מתוך הספר: מספריים-בלרינות מהפרק העוסק בתיאטרון חפצים, איירה בתיה קולטון.)

4. לכל אוהבי פינה באוש

שימו לב – בגלל כמויות הקהל בערב הראשון הערב השני הועבר לאולם פאסטליכט בבניין מקסיקו ולא כפי שפורסם!

ביום ראשון ושני בשבוע הקרוב יקיימו הפקולטה לאמנויות והחוג לתיאטרון באוניברסיטת תל אביב שני ערבי עיון על יצירתה.

יום ראשון 21 במרץ 18:00-20:45 יוקדש לפולחן האביב
ויום שני 22 במרץ 18:00-20:45 (שבו גם אני משתתפת) לקפה מילר
הנה התוכנייה (הלא סופית):

יום ראשון, 21 במרץ – פולחן האביב
17.45 התכנסות
18.00  דברי פתיחה, פרופ' גד קינר, ראש החוג לאמנות התיאטרון, אונ' ת"א
ד"ר ליאורה מלכא ילין (אונ' ת"א) פינה באוש – לחולל את שלא ניתן לדבר עליו
18.45 הקרנת פולחן האביב
19.20  פאנל בהשתתפות:
פרופ' תמר אלאור (האוניברסיטה העברית), ד"ר דיוויד גרייבס (המכללה האקדמית ת"א יפו), מר אורן לאור (שחקן, דרמטורג), ד"ר הנייה רוטנברג (סמינר הקיבוצים), מר ניב שיינפלד (רקדן, כוריאוגרף)

יום שני, 22 במרץ – קפה מילר 
17.45 התכנסות
18.00 הקרנת היצירה
19.00  פאנל בהשתתפות:
גב' רנה בדש (כוריאוגרפית, סמינר הקיבוצים), גב' מרית בן-ישראל (סופרת, ממייסדי בית-הספר לתיאטרון חזותי), גב' יסמין גודר (כוריאוגרפית), מר יובל מסקין (עורך תוכניות תרבות ואמנות, קול ישראל)
20.15  מר משה פרלשטיין (אונ' ת"א) מחול בתיאטרון: גרמניה עכשיו

Read Full Post »

האם בובה היא יצירת אמנות?
האם היא שחקן קטן?
ואולי היא סתם חפץ, סמרטוט שהתמלא חיים במין קסם?


(מתוך הכריכה האחורית של "חפץ לב – יסודות תיאטרון הבובות האמנותי"
מאת מרית בן ישראל ורוני מוסנזון נלקן)

 

"למרית בן ישראל ולרוני מוסנזון נלקן אין חפץ במנִיית עקרונות, בהרצאה אינפורמטיבית בלבד. בהפגנת ידע, אלא יש להן צורך להסעיר, להצחיק ולהטריד, לעורר את הקורא להפוך עצמו לאמן, מייצגן, בובונאי, דווקא באמצעות הצגת העושר הרב של צורות המבע של תיאטרוני הבובות, ובזכות המחשתן על ידי כתיבה מדודה על מופעי תיאטרון בובות ועלילותיהן בסוג של אהבה סוחפת, שקשה שלא להתנחשל בעקבותיה."  לרשימה של שועי רז על הספר


"פנינה שכל שוחר תרבות ימצא בה חפץ רב." לביקורת של ענבר רווה בארץ אחרת


"ספר מאיר עיניים, משובב נפש, מרחיב דעת ומחמם לב" לבקורת של רועי הורוביץ ברשת א'

כמה מכם כבר יודעים על הספר חפץ לב – יסודות תיאטרון הבובות האמנותי שכתבתי עם רוני מוסנזון נלקן ואשר יוצא בימים אלה. אבל מה שאתם לא יודעים הוא שהיה עוד שותף ליצירה, בובה בשם יוסף (ההטעמה על ה"יו") שהיה לה (כלומר לו) הרבה מה להגיד על מה שכתבנו. חילופי הדברים בין יוסף לבין רוני, המפעילה והיוצרת שלו, מלווים את הספר לכל אורכו ומביאים את נקודת המבט הבובתית.

ועכשיו, לכבוד שבוע הספר – יוסף חותם על ספרים!

יש להודות שאני לא ממש אוביקטיבית בנוגע ליוסף (ראו כותרת הפוסט). אני מכירה אותו יותר מ20 שנה והוא לא מפסיק להפתיע אותי. אבל למי שלא מכיר – כך הוא מוצג בפרק המבוא של הספר:

יוסף הוא בובת ספוג ורדרדה עם ראש גדול, לחיים תפוחות, עיניים שחורות קטנות ופה אדום שיכול לדבר ולאכול (ולנשק). יש לו גוף קטן ואגסי עם פופיק וטוסיק, זרועות ורגליים רזות וארוכות וכפות ידיים ורגליים אנושיות, קטנטנות כל כך, שיש בהן מקום רק לארבע אצבעות. הוא יושב על הברכיים של רוני. ביד אחת  היא מפעילה את ראשו מבפנים. ביד שנייה היא מפעילה את ידיו, את רגליו ואת גופו; מניעה אותם מבחוץ, באופן ישיר וגלוי, כמו שמפעילים בובת משחק.

יוסף בטוח שהוא מרכז העולם ואפילו יותר מזה, העולם זה הוא. יוסף גם גאוותן וגם ביישן, נורא אוהב, נורא רוצה ונורא כועס, במיוחד כשרוני לא נותנת לו מה שהוא מבקש. הוא יכול להעלב עד עמקי נשמתו, ויחד עם זאת, הוא יכול בִּן רגע לעבור הלאה, לזרום אל משהו מעניין יותר. והכי חשוב: יוסף הוא בובת תיאטרון. לא פחות ולא יותר. הוא אינו בן אדם ואינו חיה או מפלצת (בוודאי שלא!) ולא שום יצור מוּכּר מהאגדות. יוסף הוא בובת ספוג עירומה, שרוני מנפישה, מחיה.

מה זה להיות בובה? על כך עוד לא חשבנו. תמיד חושבים על בובה שהיא מישהו או משהו, בובה שהיא מכשפה. בובה שהיא ילד. אבל מה זה בובה שהיא בובה? כל עולמו של יוסף נובע מזה שהוא בובה מופעלת. מן התלות שלו ברוני, ומן הקשר שלו עם הקהל.

דיאלוג מתוך הפרק "המפעיל מגלה את עצמו" שבו יוסף כמעט מסתלק:

יוסף: נמאס לי, אני הולך מכאן!
רוני: הולך? איך בדיוק?
יוסף: מה זאת אומרת איך? ברגל!
רוני: אתה לא יכול.
יוסף: למה?
רוני: מפני שיד ימין שלי אוחזת ומפעילה את הראש שלך, יד שמאל שלי מניעה לך את שתי הידיים, ואין לי עוד יד כדי להפעיל לך את הרגליים.
יוסף: אז זה אומר שאני כן יכול ללכת, יש לי רגליים, אבל את לא יכולה להוליך אותי כי יש לך רק שתי ידיים!

הוא נוצר בשנת 1985 כשרוני החליטה לעשות הפסקה בחיי התיאטרון ולעבוד בגן ילדים כדי להכיר מקרוב את הקהל שלה. "כשעשיתי את יוסף ידעתי מעט מאוד על תיאטרון בובות," היא אומרת, "הוא התעצב  בהדרגה, במפגש עם הילדים, עם הקהל, עם החיים. במשך הזמן הקול שלו ירד אל תוך גרוני עד שכמעט ואינני מזיזה שפתיים בדיבור עמו. דרכו למדתי לפתח קשב בשני ערוצים: אני שומעת דרך אוזניו (למרות שאין לו אוזניים) ודרך אוזני באותו הזמן. לפעמים הוא מגיב כל כך מהר, שהוא מפתיע אותי ואז קורה שאני מתפקעת מצחוק. (מצחיקה את עצמי, אפשר לומר…)

יוסף כבר הופיע בתיאטרון, בטלוויזיה, בקונצרטים ואפילו בקולנוע. הוא הופיע במוסדות ציבוריים ובבתים פרטיים, בפנים ובחוץ, בארץ ובחוץ לארץ, אבל זו הפעם הראשונה שהוא מבקר בתוך ספר. הוא ילווה אותנו מן הפרק השני ואילך. (יוסף: למה רק מהפרק השני? רוני: מפני שהפרק הראשון דן בהיסטוריה של תיאטרון הבובות, לפני שהיית. יוסף: לא היה 'לפני שהייתי'. תמיד הייתי!)

יוסף לא רגיל להיות ציור שטוח. זה לא קל עבור הבטן השמנמנה שלו. וגם לא נעים לו להיות מכווץ כל הזמן בין דפים, כשהדף הבא תקוע לו באף. לכן, דרך אגב, הוא מעדיף שתשאירו את הדפים שלו פתוחים. אולי תמצאו איזה פטנט כזה שישאיר אותו מאוורר יותר? (יוסף: אני גם כועס על בתיה הציירת שציירה אותי כך, מפני שבאמת יש לי שיער ארוך ובלונדיני ועיניים כחולות ויש לי גם אוזניים, ואפילו עגיל באוזן, ותראו איך היא ציירה אותי! רוני: יוסף, זה לא נכון, איזה שטויות אתה מספר. בתיה ציירה אותך מאוד דומה למה שאתה באמת! יוסף: די, עד שאני כבר בספר, היא יכלה לשפץ קצת פה ושם. אני לא אשם שאת לא יודעת לבנות בובות כל כך טוב.)

יוסף גם קצת מתוסכל שהוא לא רואה ושומע אתכם. הוא רגיל שהקהל מגיב לדבריו ואז הוא עונה, מפתח שיחה חופשית, מאלתר, משנה לרוני את כל הטכסט (יוסף: המשעמם והטפשי, רוני: די!). וגם אנחנו (מרית ורוני) קצת מצטערות שאתם לא שומעים את הקול שלו. הרבה מהאופי של יוסף עובר דרך הקול ודרך הדיבור המיוחדת לו. ובכל זאת לא רצינו לוותר על מה שיש לו לומר על תיאטרון בובות, מפני שדברים שרואים משם לא רואים משום מקום אחר.

ומתוך הפרק העוסק בחומרים:

יוסף: איזה פרק טיפשי. מה זה משנה מאיזה חומר הבובה עשויה?
רוני: זה מאוד משנה! תאר לך שלא היית עשוי מספוג אלא מעץ. איך היית מזיז את הפה? הפה שלך היה נוקשה ולא היית יכול לעשות פרצוף נעלב, כזה שעם הספוג הרך אתה יכול לעשות!
יוסף: הי, זה לא יפה!
רוני: אתה רואה, בדיוק לפרצוף הזה אני מתכוונת!

הספר שיצא בהוצאת כרמל הופק על ידי תיאטרון הקרון. האיורים מעשה ידי בתיה קולטון. יוסף, על פי עדותה, הוא זה ששכנע אותה לאייר את הספר.

אז איפה ומתי זה קורה?
יוסף ורוני חותמים על ספרים בדוכני הוצאת כרמל:
בתל אביב, ככר רבין:
יום רביעי,  10/6/09 – 19:30 עד 20:30.
יום שבת, 13/6/09 – 20:30 עד 21:30
בירושלים, גן פעמון הדרור:
יום רביעי, 17/6/09 – 20:30 עד 21:30

 

על מסיבת ההשקה שנערכה לספר כולל סרטון שבו אפשר לראות את יוסף – כאן

עוד על תיאטרון בובות באתר זה

Read Full Post »

הפסטיבל הבינלאומי ה-17 לתיאטרון בובות ייערך בירושלים בין ה11 ל-15 באוגוסט 2008, ויכלול הצגות פנים וחוץ לילדים ולמבוגרים.
כמה המלצות על הצגות הילדים הישראליות שאני מכירה. (לא את כולן אני מכירה). עוד אינפורמציה על הצגות הפסטיבל ובכלל באתר הקרון.

למען הגילוי הנאות – אני מקורבת לתיאטרון הקרון ביותר מדרך אחת, ואני משמשת כאוצרת של פרוייקט עבודות שכונה המתקיים בפסטיבל.

ירון מילגרום, מתוך "ציק", פרוייקט עבודות שכונה

המומלצות:
איפה גברת גבאי? תערובת מיוחדת במינה של זיכרון ופנטסיה, חום אנושי, קסם ושמחה. הצגה שקשה לעמוד בפניה (על אף שהיא מתרחשת ברחובות ימין משה, שכונה שאינה חביבה עלי במיוחד. למי שאוהב את השכונה -על אחת כמה וכמה). לכל המשפחה (לא מתאים לילדים בעגלות). עוד על ההצגה בהמשך הרשימה.

ציפור הגשם – הגיבור האמיתי של ההצגה הזאת הוא העיצוב האמנותי היפהפה המלא הפתעות. מומלץ למי שמתרגש מעיצוב (אנחנו מעטים ומורעבים!). מגיל 5 (עוד על ההצגה בהמשך הרשימה)

נקודת אור – גירסא פיוטית, עתירת המצאות, לסיפור חייו של לואי ברייל, העיוור שהמציא את כתב ברייל. הצגה ישראלית מיוחדת ומצליחה, שנכנסה אפילו ל"סל תרבות" הצרפתי… מגיל 6 (עוד על ההצגה בהמשך הרשימה)

האוסף הכי הכי – (הלינק לרשימה שלי על המופע). ההצגה שזכתה בפרס הרעיון ובפרס חביבת הקהל בפסטיבל חיפה הקודם, עושה את הבלתי ייאמן: על אף שמדובר בהצגה אמנותית המושפעת משירת ההייקו היפנית ומן השירה הפוטוריסטית האיטלקית, היא מצליחה באיזה קסם לביית את האילנות הגבוהים הללו, להפוך אותם לנגישים ומחוייכים… מגיל 4

מעבר לים – קלסיקה עברית בלבוש עכשווי. שירי ביאליק מחפצים ממוחזרים. ברוח פסלי החפצים של פיקאסומגיל 4

כידוע לאחדים מכם, כתבתי עם רוני מוסנזון נלקן ספר על תיאטרון בובות אמנותי שאמור לצאת בשנה הקרובה (אחרי שבתיה קולטון הנפלאה תשלים את מאות האיורים המלווים אותו.) זהו ספר בסיסי הכולל עשרות דוגמאות וניתוחי הצגות שממחישים כל פן של תיאטרון הבובות האמנותי. אני מביאה כאן טעימה, כמה קטעים העוסקים בשלוש מן ההצגות המומלצות. האיורים של בתיה קולטון.

על איפה גברת גבאי? יצירתו של ג'ק שווילי

מתוך הפרק על מסַפּרי הסיפורים של תיאטרון הבובות

ההצגה איפה גברת גבאי? מספרת על ילדותו של ג'ק. היא לא מתרחשת באולם תיאטרון, אלא ב"תפאורה האמיתית" של ילדותו, בשכונת ימין משה בירושלים. הקהל מתאסף בגן הפירמידות שבקצה השכונה הוותיקה, אל מול חומות העיר העתיקה, ואז מגיעים תַּני (אבי כהן) ותוּלי (ג'ק שווילי) – ספק ליצנים, ספק מספרים-זמרים נודדים, ספק הגיבורים האמיתיים של הסיפור, ומובילים אותו לטיול בשכונה.
תַּני הוא מעין תזמורת של איש אחד, עם גיטרה, מפוחית, קָזוּ (מין צפצפה מדברת), ומשרוקית טרומבון. תּוּלי אוחז בחתול ג'ינג'י, שהוא בעצם מזוודה עם זנב ואף ואוזניים של חתול. (למה לא?) מסתבר שזהו החתול של גברת גבאי, המלכה המסתורית של השכונה. שמה בלבד מעורר צמרמורת בלבו של תַּני, אבל הוא יתגבר על הפחד כדי לעזור לתוּלי למצוא את גברת גבאי ולהחזיר לה את החתול. זה לא כל כך פשוט: גברת גבאי היא תעלומה גמורה. איש אינו יודע מי היא בדיוק ואיפה היא נמצאת.

"גברת גבאי," מסביר ג'ק, "היתה אשה גבוהה, לבושה שחורים שכל ילדי השכונה פחדו ממנה. היתה לה הילה של אגדות, פחדים, סיפורים. היא היתה שוטת השכונה, מטורפת שהקסימה אותי בילדות. הייתי עוקב אחריה והיא היתה נעלמת ופתאום מופיעה ומסתכלת עלי. מסתכלת! בעיניים! היה לה את כל הריח והטעם והגעגועים והכנסיות, וריצ'רד לב הארי, והממלוקים וגיא בן הינום, המיתולוגיה של הדיבוק, של השדים."
וכך הוא מתאר אותה בהצגה: "היא כמו החתול שלה, צצה ונעלמת. אומרים שיש לה ארבע זרועות ושמלה ארוכה. היא כל כך גבוהה שראשה בשמים. היא מחליפה את עונות השנה, את מצב הרוח בשכונה…"

אז איפה גברת גבאי?מהר מאד הופך הטיול למשחק בלשי בשיתוף הקהל. כולם פוקחים עיניים ואוזניים ותרים אחרי רמזים. יד נעלמה עוזרת להם במשימתם: מישהו הטמין פתק מגולגל באוזנו של החתול הג'ינג'י.  תּוּלי מוצא את הרמז בזמן שהוא מחפש בה פשפשים. עץ הזית שגזעו מלא "פִּיוֹת" "לוחש" להם מה הם צריכים לעשות: למצוא את שבעת השערים של השכונה ואת שבעת המינים, או אז יפגשו בגברת. וזוהי כבר משימה, מטלה, כמו שמקבל גיבור באגדה. הילדים מתגייסים לעזרה. הם תרים אחרי השערים והפירות. המשחק הבלשי מוסיף מתח ומחדד את הקשב ואת החושים, ותוך כדי כך מתגלים במלואם קסמי השכונה והסיפור.

אז מה יש לנו כאן? טיול? משחק בלשי? או אולי שיעור קטן בהסטוריה? הקהל לומד על ההסטוריה של ירושלים ועל חיי היומיום בשכונה הראשונה שנבנתה מחוץ לחומות: הטיפוסים, המשחקים, השירים, הבישולים. הזכרונות מבוססים על עובדות כמובן, אבל אפילו בעובדות הפשוטות ביותר יש קצת גוזמה מיתולוגית:

"סבתא רות היתה אישה קטנה
והיה לה מטבח קטן עם שולחן ארוך,
ועל השולחן היה מונח מְכָל עם נפט,
ומעליו היו שתי פתיליות שסופגות את הנפט ואפשר להדליק אותן ולכוון את האש בדיוק למידה שצריך,
ומעליהן עמד בכבוד סיר קציצות הדגים,
ומעליו עמד סיר קציצות הבשר,
ומעליו – סיר הממולאים,
ומעל סיר הממולאים, סיר מרק הקניידלך,
ומעל מרק הקניידלך, בראש המגדל, עמד בכבוד סיר האורז הגדול שיספיק לכל המשפחה, עטוף במגבת פרחונית כמו המטפחת שסבתא קשרה לראשה." (ואז היא היתה שמה כל טוב בצלחת ושולחת את יענקל'ה – כך היא היתה קוראת לו, לג'ק – להניח את הצלחת על סף ביתה של גברת גבאי…)

לפעמים המיתולוגיה ממש משתלטת על העובדה. כשתַּני חושש להכנס לבוסתן של מר לוי כי "אומרים שיש לו שם שבעים ושבעה כלבים", תּוּלי ממהר להרגיע אותו: "אלה שבעים ושבעה כלבים כנעניים! קטנטנים, בקושי מייללים, אין להם שיניים, הם בקושי נובחים…" הקהל צוחק, אבל גם קצת מאמין, כי תולי מאמין, והוא כל כך משכנע. אם רק נקשיב היטב ודאי נשמע את הכלבים הקטנטנים… כי ככה זה בהצגה: עבר מתערבב בהווה, דימיון מחלחל למציאות. תּוּלי ותַני יוצרים אווירה שבה הכל יכול לקרות. (ואתם לא תאמינו מה קרה פעם בחורף, כשירד מבול על השכונה…) ואל תשכחו את הנסיבות; אנחנו נמצאים בטיול מודרך. האותנטיות של "התפאורה" מקרינה על הסיפורים: הנה, כאן בדיוק זה קרה, כך, כמו שתּוּלי מספר… השכונה ההסטורית, החיצונית, הופכת במהלך המסע לשכונה דימיונית, השכונה הפנימית של ג'ק, שבתוכה אנחנו מטיילים.
אז איפה גברת גבאי? (זהירות ספוילר!! על החלק הזה באמת כדאי לדלג אם לא ראיתם את ההצגה)
בסוף המסע (אחרי שבעה שערים ושבעה מינים) זוכים תַּני ותוּלי והחתול הג'ינג'י והקהל לפגוש את גברת גבאי. היא מחכה להם בקצה המסלול. מי היא, אם כן, אותה גבירה ענקית שראשה בשמיים, יש לה ארבע זרועות ושמלה ארוכה, והיא אחראית על מצב הרוח בשכונה? פתרון התעלומה מהדק את החיבור בין הסיפור האישי לשכונה. הוא מצחיק ונוגע ללב, וכמו כל פתרון טוב הוא גם מפתיע וגם מובן מאליו.
רוצים עוד רמז, אחרון?
הפתרון מחבר בין ג'ק שווילי, המספר הנודד, לאביר נודד אחר, שדעתו השתבשה עליו מרוב קריאה בסיפורים. טחנות הרוח נראו לו כמו ענקים מפחידים שמנופפים בזרועותיהם…
נו, כבר ניחשתם?
נכון, גברת גבאי היא…

תחנת הרוח של ימין משה

על שתי הצגות נייר – ציפור הגשם ונקודת אור

מתוך הפרק המוקדש לחומר בתיאטרון הבובות האמנותי – מה שוקל יותר, קילו נוצות או קילו ברזל?

גליה לוי-גרד יוצרת ההצגה, עיבדה סיפור עם משבט הפִּגְמֵאִים על ציפור יפהפיה המביאה את הגשם בשירתה. בני האדם סוגדים לציפור ואחר-כך הם שוכחים מקיומה. הם פונים עורף לטבע ובונים לעצמם עיר. רק ילד אחד עדיין מתגעגע לציפור. בזמן שהוא מחפש אותה הוא מוצא ספר ישן, ובספר כתוב, שאם ילד אחד יאמין לסיפור על הציפור, ויביא לה מִנחה, וישיר את שירה, וירקוד לה ריקוד – היא תשוב ותמטיר גשמי ברכה. הילד נעזר בילדים מהקהל. הם שרים ביחד את השיר, והעץ האחרון שנותר על הבמה מתעורר לחיים והופך לציפור המרחפת מעל לקהל.

ציפור הגשם

העיצוב היפהפה של ההצגה מבוסס על קיפולי האוריגמי. בעזרתם ממחישה גליה את המטאמורפוזה הגדולה של הסיפור – הטבע שהופך לעיר. הנוף הפיסולי שהיא יוצרת בעזרת קיפולי האוריגמי, קם לחיים ומשתנה לעיני הצופים: צמחים מקופלים הופכים לחיות שנמלטות מן הבמה, בתים קטנים צומחים לגובה והופכים לרבי-קומות. לרגעים נדמה שגליה היא קוסמת  שיכולה להפוך כל דבר לכל דבר; בהצגה יש חבל כביסה למשל, שתלויים עליו בגדי נייר קטנים. כשגליה רוצה להראות שהזמן חלף והילדים גדלו, היא מסירה חולצה קטנה מן החבל ופותחת כמה קיפולים, והחולצה הקטנה גדֵלה בבת אחת (ואחר-כך היא מקפלת את החולצה יפה-יפה ומניחה אותה בסל).
ההצגה נפתחת בספר שממנו קוראת גליה את הסיפור ומסתיימת בספר שמלמד את הילד איך להחזיר את הציפור. וזאת עוד הצדקה לבחירה בנייר; זהו החומר שממנו עשויים ספרים, בעזרתו אנו משמרים את התרבות, את הזיכרון ואת המיתוסים.

ציפור הגשם מתמקדת במטאמורפוזות שמאפשרים הקיפולים. גליה הכינה בעצמה את כל הנייר של ההצגה, והיא משתמשת בו באופן חושני ופיסולי, מלא נפח וצבעונית. אפילו הספר שלה הוא ספר "פּוֹפ-אַפּ" שכזה, עתיר הפתעות ועולמות קטנטנים. אבל אפשר להשתמש בנייר בצורה שונה לחלוטין, כפי שמוכיחה פטריסיה אודונובן בנקודת אור.

נקודת אור מגוללת את סיפורו האמיתי של לואי ברייל שהתעוור בילדותו, והמציא ברבות הימים את "כתב ברייל" המבוסס על חורים שמנקבים בנייר. כדי לקרוא אותו אין צורך בעיניים. אפשר למשש את החורים, לקרוא בעזרת האצבעות.

הנייר של נקודת אור הוא ברובו נייר כתיבה פשוט ודו-מימדי. אבל פטריסיה עושה בו שימוש עשיר ופיוטי.
חשוב אולי, להזכיר, שהיא נעזרת פה ושם גם בחומרים נוספים: הבמה שעליה היא יושבת מכוסה בחול שבו היא נועצת את דמויות הנייר בקלות ובמהירות. (אבל שימו לב שגם החול הוא חומר צנוע בעל גוון אחיד שלא מתחרה בנייר ולא "גונב לו את ההצגה".) מלבד החול משתתפים בהצגה גם כמה חפצים מעולם הנייר והכתיבה: בקצה ארגז החול ניצב לו כן ציור שעליו מונחים הגליונות המשמשים כתפאורה. אחד מהם, בריסטול שחור, משמש כ"לוח" בסצנת הכיתה. פטריסיה מקשקשת עליו תרגילים בגיר. ילדי הכיתה הם עפרונות. וכך נוצר לו בקלות הבלגן הגדול של ההפסקה: ניירות ועפרונות מתעופפים לכל העברים, מתהפכים, נתקעים בחול… ושוב נשמע הצלצול. הילדים-העפרונות חוזרים לכיתה וכותבים. כולם חוץ מלואי הקטן, העיוור. הקהל מזהה אותו מיד. כל ילדי הכיתה הם עפרונות רגילים עם גוף צהוב וחוד של עופרת. העיפרון שמייצג את לואי הוא לבן, וגם החוד שלו לבן. העיפרון שונה מן העפרונות האחרים, וגם לואי שונה מן הילדים האחרים. הוא לא מסוגל לכתוב כמו כולם. הרי אי אפשר "לקרוא" לבן על לבן.

רבות מן הדמויות בנקודת אור הן פשוטות ושטוחות. כמה הבעה יכולה להיות לעיפרון, או למגזרת נייר? ההפעלה המדויקת של פטריסיה מעבירה משהו מן האפיון והרגש של הדמות. את השאר משלימה השפה החזותית המיוחדת של ההצגה, השואבת בין השאר, משפת הקולנוע, ומתרגמת אותה לבמה.

איך שואבים משפת הקולנוע? ניקח לדוגמא את גודלן של הדמויות: בתיאטרון יש להן גודל קבוע. בקולנוע הן גדֵלות או קטֵנות על-פי הקירבה למצלמה. דמות רחוקה תהיה קטנה מאד, אבל היא יכולה גם להתקרב עד שעין אחת ענקית תמלא את כל המסך. פטריסיה לוקחת את המוסכמה הקולנועית הזאת ומשתמשת בה לצרכיה; בתחילת ההצגה מזהיר האב את לואי הקטן מן המכשירים המסוכנים בבית המלאכה שלו. הסצנה מתרחשת בתוך בית מנייר. אנחנו רואים אותה בצלליות. קודם אנחנו רואים את הצללית השלמה (הקטנה יחסית) של האבא המזהיר, ואחר כך מופיע צל של יד ענקית (היד האמיתית של פטריסיה) שמאיימת על הילד באצבעה. גם הכלים החדים הם ענקיים, גדולים פי כמה מהילד הקטן, מה שממחיש ומבליט את הסכנה הנשקפת מהם.
 
אור כחומר
נקודת אור, כך נקראת ההצגה, ולא במקרה; ראייה מתקשרת לאור ועוורון לחשיכה. הדימויים האלה כל כך משומשים שאנחנו כמעט לא שמים לב אליהם. אבל פטריסיה עוברת ממילים למעשים. היא משתמשת באור כחומר שמעצים את הסיפור ואת ההצגה.
היא לא מסתפקת בתיאטרון הצלליות (והאור) שבו נפתחת ההצגה. בתמונה שבה לואי מתעוור, למשל, היא מציבה על הבמה פרצוף גדול, גזור מנייר. שני נרות דולקים מאחורי העיניים. השלהבות הן כאילו האישונים. ופתאום היא מכבה אותן בנשיפה. חושך יורד על הבמה, לואי הקטן איבד את "מאור" עיניו…
בהמשך ההצגה לואי גדֵל ומנסה להמציא כתב מיוחד, שגם עוורים יוכלו לקרוא. הוא מחפש ומחפש את השיטה, ולילה אחד הוא זוכה ב"הארה". הכתב שחיפש "מתגלה" לו בחלום. פטריסיה יוצרת את ה"הארה" על הבמה, פשוטה כמשמעה. היא מראה לנו את התמונות שלואי רואה בחלומו: סוסים דוהרים, צורות ואותיות שכולם מורכבים
מנקודות זוהרות (חורים בדף אפֵל שפטריסיה מאירה מאחור). בעזרת אלומת אור משוטטת יוצרת פטריסיה מעין שמיים ליליים עם מערכות כוכבים קסומות שמתחלפות זו בזו, עד שנותרים רק החורים של אותיות כתב ברייל.
כדי להשיג את כל זה אין צורך בציוד מתוחכם; די בכמה נרות ובשלוש מנורות שולחן רגילות שפטריסיה מצאה בביתה. התאורה הזאת היא לא רק זולה וזמינה, היא תומכת בנושא ההצגה: נקודת אור היא הצגה על כתב ומנורות שולחן אכן מתקשרות לקריאה וכתיבה.
ויש כאן גם לקח נוסף, כללי יותר: רבות מהצגות הבובות הן הצגות קטנות. אין צורך בפנסים רבי עוצמה כדי להאיר אותן. בעזרת נורות ביתיות, פנסי כיס, צמידים זורחים וצעצועי האור המופלאים הנמכרים בכל יריד – אפשר ליצור תאורה נהדרת, פשוטה ויצירתית.

Read Full Post »