Feeds:
פוסטים
תגובות

Posts Tagged ‘חנוך לוין’

פעם צפיתי בראיון מצולם עם אינגמר ברגמן הזקן. המראיין שהיה גם ידידו הקרוב של הבמאי שאל אותו אם הוא עדיין חושש כשהוא מתחיל ליצור או שלמד לבטוח בעצמו עם הגיל ועם הניסיון. וברגמן ענה שהוא עדיין חושש, הוא עדיין מתפלל בכל פעם מחדש שזה ייצא meaningful and alive. הצירוף הזה לוכד במדויק את סוד הפיסול הרך של חליל בלבין ומרב קמל.

בעמקי לבי אני מוסכניקית של קסם, מתחשק לי לפרק כמה דימויים כדי להבין את המנגנון.

רשימה שנייה ואחרונה על תערוכה נפלאה. לרשימה הראשונה.

*

כנר על הגג

"שלפוחית", מתוך "קרנפים" מאת מרב קמל וחליל בלבין, לחצו להגדלה.

ניקח את "שלפוחית" לדוגמא. על השאלה מה רואים בתמונה, אפשר לענות בכמה דרכים:

1. "כנר על הגג" כפשוטו כמשמעו – מחווה למארק שאגאל.

2. כנר מרחף מעל מסגד שמזכיר במעומעם את "כיפת הסלע" (צירוף לשוני עם תחתית כפולה, במיוחד ליד היידישקייט של "כנר על הגג").

3. מעלל קרקסי שבו אקרובט מאזן את עצמו באלכסון על (כמעט) כדור בזמן שהוא מעשן מקטרת (יפה במיוחד ייצוג העשן, מימושו החומרי) וגם מנגן בכינור.

4. אמנות על אמנות. הערה ארס-פואטית על ציור ופיסול; כי הכנר הרי כלל לא מרחף. בלבין וקמל פשוט תפרו אותו לכיפה, ובכך גם נפטרו מן הסירבול הכרוך בתלייתו וגם החילו בחן פיוטי קונבציה של ציור על פיסול. (עוד באותם עניינים – הסעודה האחרונה, או שיעור בתפירה ופרימה).

מימין,

מימין, "שלפוחית" מאת חליל בלבין ומרב קמל, באמצע אקרובט על כדור מכאן, משמאל, "כנר" מאת מארק שאגאל, 1912. לשאגאל יש הרבה ציורים של כנרים (ירוקים) על גגות. אני מהמרת על זאת גם בגלל המקטרת שנרמזת בה וגם בגלל כיפת המסגד הנחבאת איכשהו בעננים השלפוחייתיים ובמבנה הקטן דמוי המסגד הלחוץ בין שני הגגות שעליהם דורך הכנר. לחצו להגדלה

כל התשובות נכונות, כמו שכתוב במבחנים אמריקאיים. ויש עוד:

על פי ויקיפדיה "כנר על הגג" הוא "מעין מטאפורה לקיום דרך מסורת ושמחה בתוך חיים מלאים באי ודאות וחוסר איזון", משפט שקורס מרוב רבדים כשמחילים אותו על המציאות הפוליטית הנוכחית כפי שהיא מזוקקת ב"שלפוחית". בריחוף המזויף ובאיזון המזויף של הכנר שמתעקש לנגן כשהוא תפור בכוח למסגד. ובעצם, הוא כבר לא מנגן. הקשת נפלה לו והוא מנסה לאזן את עצמו בידו הפנויה. ומי יודע איך זה ייגמר.

*

הגוף כמגרש משחקים

אחת הסיבות שהדימוי עובר כמעט מתחת לראדאר הפוליטי (כלומר נקלט ברמה של קריצה ולא במלוא העומק והחריפות), היא הרוח הליצנית של התערוכה.

מימין

מימין "ניתוח פלסטי", משמאל "בננה" מאת מרב קמל וחליל בלבין, לחצו להגדלה

בספרו הנהדר "שקיעת הלץ" מדבר אריה זקס על הצירוף של ערמומיות וטיפשות בהוויתו של הלץ (למשל, לתפור את עצמך לגג כדי לרחף) ועל ההתעסקות המופגנת שלו בפונקציות הגופניות הבסיסיות של האדם – האכילה, ההפרשה והסקס. זקס אומר שביחסים המתמיהים והמצחיקים של הלץ עם גופו, הוא "גם מחייב את חיי הבשרים וגם חושף את האבסורדיות שבהם." הוא אומר שזה תפקידו של הלץ, להזכיר לבני תרבות את אנושיותם הלא-תרבותית כדי להגן עליהם "מפני אשליות מסוג האוטופיה ומפני נטיות טוטליטריות."

זה חל על רבים מפסלי הקרנפים, אבל נתבונן לרגע ב"מחלל" (שעליו יצא קצפם של המגיבים לבקורת המשבחת של גליה יהב בהארץ).

"המחלל", מתוך "קרנפים" מאת מרב קמל וחליל בלבין.

ובכן, ראשית, גם זה קרקס. מעלל אופייני לסייד שואו, שנוצר משילוב של אינפנטיליות, רצון לעורר פליאה, לשבור גבולות, ללגלג על המכובדות, לשחק בגוף.

"חלילן" הודי, קאראן אנאנד. התמונה מפה

שנית, זה פסלון מחווה ל"חלילן" של אדואר מאנה. "מחלל" הם קראו לה (כמו בשירי הרחוב של דרורה חבקין: אני מחלל./ מה אתה מחלל?/ אני מחלל, מחלל את השבת.) וזה לא עד כדי כך רחוק אגב, ממרסל דושאן שצייר שפם למונה ליזה וכתב מתחת, חם לה בתחת. על הפרשה ההיא כבר כתבתי בהרחבה. לא אחזור על הדברים, רק אשוב ואצטט את ה. פ. רושֶׁה (אין לי מושג מי זה): "כשמרסל דושאן צייר את השפם האלגנטי על פניה של המונה ליזה, הוא כאילו אמר: אל תניחו לעצמכם להתהפנט מחיוכי האתמול, מוטב שתמציאו את חיוכי המחר".

ושלישית, אי אפשר שלא לתהות (אני לא יכולה) על הזיקה בין ה"מחלל" לאמן ששמו "חליל" בלבין. שאלתי. מתברר שהחלילן של מאנה היה תלוי מעל מיטתו של בלבין כילד. ועוד שכבה פרה היסטורית נחשפה באטימולוגיה של הפסל.

מבחינה מסוימת "קרנפים" הוא סוג של יומן מוצפן או מכושף. רבים מן הדימויים נוצרו מדברים שקרו ברחוב או בעבר או בחלום.

*

מנורת הפלאים של אלדין

מימין לשמאל,

מימין לשמאל, "נימול", "חשופית" – מתוך "קרנפים" מאת מרב קמל וחליל בלבין, לחצו להגדלה.

כששאלתי איך נוצרה "חשופית" למשל, הם ענו, היו לנו חשופיות בשירותים. ועל זה התיישבו חלומות פרטיים וחלומות שקראו בספר עלטה. ואני ישר נזכרתי במנורת הפלאים של אלדין. הרי החשופית הענקית שבוקעת מן השירותים היא כמו השד שבקוע מן המנורה (כולל הנופך האירוטי של הפרשנות הפסיכואנליטית שרואה בשפשוף המנורה והשלכותיו אוננות והזיותיה).

שד המנורה אגב, הוא לץ אמיתי. בסיפור המקורי הוא תוקע את יריבו של אלדין בבית הכסא "ולפני שיצא מעל פניו נפח עליו נפיחה, שייבש אותו בה" (כפי שתרגם להפליא, יוסף יואל ריבלין, אביו של נשיאנו).

ואילו "נימול" נולד מאירוע ספציפי. בלבין עמד פעם ברחבה של מוזיאון תל אביב כשאישה נסערת יצאה מבית המשפט הסמוך: "תאמין לי," היא אמרה, "אם רק היה לי את הקטן הזה שיש לך בין הרגליים החיים שלי היו נראים אחרת לגמרי, עכשיו הייתי חותכת אותו ושמה לעצמי."

גם "נימול" (שנראה כמו יוסף פקיד המים של דודו גבע בצעירותו) הוא אמן קרקס; יורק אש ו/או אמן גוף אקסטרימי – תבחרו, שסוחב אחריו אוסף של סוגיות מגדריות ורגשיות (ישראליות עד העצם) כמו אוסף פחיות שמקרקש אחרי מכונית חתן כלה.

"נימול" ולא "סריס", תמיד יש עוד פנייה ברכבת השדים של האסוציאציות.

*

בניגוד למגריט (שלא התעניין בציור כציור אלא ככלי לרעיון)

שוב ושוב אני נגררת לדיבור הספרותי הרעיוני, כשהכוח של העבודות טמון ברגישות הפלסטית של קמל ובלבין, רגישות מולדת נפלאה שאי אפשר לזייף. זה קשור לפרופורציות, לצורות, לצבעים, למרקמים. הכוח של "המחלל" מעוגן גם במוסיקליות החזותית שלו, באופן שבו כפתורי המדים "מתחרזים" עם נקבי החליל, כאילו נשרו מתוכם. זה לא קיים אגב אצל מאנה, מהזווית שלו לא רואים את נקבי החליל.

משמאל,

משמאל, "המחלל", מתוך "קרנפים" מאת מרב קמל וחליל בלבין. מימין, "החלילן" מאת אדואר מאנה. לחצו להגדלה.

על מנת להבהיר את הנקודה החשובה הזאת, ניקח את "סוחר עתיקות":

"סוחר עתיקות", מתוך "קרנפים" מאת מרב קמל וחליל בלבין, לחצו להגדלה.

ברובד המטפורי הרעיוני – גם הכד וגם הפרח הנבול שמוצג-מושט ברוב טקס – הם העתיקות. היד שייכת הן לסוחר החמדן והן לרוח הרפאים שמסרבת להרפות.

אבל ברובד הפלסטי מתקיימים יחסים אינטואיטיביים יפהפיים בין הגבעול הזוויתי של הפרח השבור לזיגזג של גזעי העצים שעל הכד ולקווים הרקומים על כף היד (שגם בהם מהדהדים בתורם, פסי הקישוט בתחתית הכד), ובין ידיות הכד לאצבעות ולאברי הדמויות העירומות, וכן הלאה.

*

תעלומת האווז הדו-ראשי

"חנה'לה" מתוך "קרנפים" מאת חליל בלבין ומרב קמל

"שמלת השבת של חנה'לה" היא מעשייה שרודפת אותי. "בכל אשר אלך אני מוצא את פו," כתב א. א. מילן, ואני מוצאת את חנה'לה משום מה (למשל או למשל או למשל או למשל וכן הלאה). חנה'לה של קמל ובלבין היא כוכבת של סייד שואו פורנוגרפי שמאזנת נרות שבת דולקים על פטמותיה. אבל מה היא מחזיקה ביד? תהיתי. אווז דו-ראשי, הם ענו. כן, אבל למה? הם משכו בכתפיהם. אולי אני אדע…

זה הניסיון שלי לנחש.

באופן הכי בסיסי גם האווז שייך לסייד שואו. בקרקסים של פעם היו מראים לקהל פלאים כאלה בהפסקות (אני אישית זוכרת עגל דו-ראשי מסכן). ברובד האמנותי חנה'לה היא מחווה לסוריאליזם, ואווז דו ראשי זה בדיוק מסוג הדברים שחנה'לה סוריאליסטית היתה אוחזת בחלום; חפץ מופרך ובו בזמן קשור בהמון חוטים.

פרט מתוך

פרט מתוך "חנה'לה" מאת חליל בלבין ומרב קמל

האווז הדו ראשי קשור גם לערוץ הפורנוגרפי (זה שרואה דרך המעשייה התמימה על הילדה הטובה והשמלה המוכתמת את סיפור האונס המוכחש), מוטציה עמומה ונלעגת של הברבור מהסיפור המיתולוגי שבדמותו אונס זיאוס את לדה.

וביתר קונקרטיות: האווז מין שילוב מעורפל של השק והפחמי עצמו. האווז נראה כמעט אנושי: רגליו הספק אחוזות בידי חנה'לה ספק מושטות אליה, הן ידיו של הפחמי. שני הצווארים הם רגליו של הפחמי – בתפירה ממש מסתמנים מכנסיים עם חנות. הדמות ספק ערופה ספק רפויה כמו המנקין שהנשים של גויא מקפיצות (עוד ציור עם נופך אירוטי מוזר).

מימין, פרט מתוך

מימין, פרט מתוך "הקפצת המנקין" של פרנסיסקו גויה. באמצע, פרט מתוך "חנה'לה" מאת חליל בלבין ומרב קמל. משמאל, "לדה והברבור" המאה ה-16, בעקבות לאונרדו דה וינצ'י.

ושוב, לא הייתי "מאמינה" באווז, לולא הפמוטות השחורים שמהדהדים בצווארו הכפול, לולא הקשר העמום בין מקוריו הכתומים ללהבות הנרות. לולא הלהבות המהדהדות בתחרת שרווליה של חנה'לה. לולא האדום והצהוב של שדיה התחברו לשערה הכתום, ועוד כהנה זיקות חזותיות שמלפפות הכול ביחד כמו קורי עכביש.

*

הארכתי דיי. את מילות הסיום אני משאירה לחנוך לוין, דובר "לֵצית" ו"קרקסית" ברמה של שפת אם. בתחילת מחזהו "הילד חולם" פורצת המלחמה לחדרו של הילד הישן: פליטים נרדפים על ידי חיילים, איש שותת דם נרצח ליד מיטתו. אבל כשהילד מתעורר כולם חסים עליו לרגע:

מפקד: החביאו מאחורי גבכם
את הרובים. הסירו
את הקסדות.

[והוא והחיילים מסירים את כלי-נשקם. מתחפשים מכל הבא ליד. אווירה של קונדסות ועליצות. המתח פג. את גופת שותת-הדם הם מכסים בשמיכה ומסלקים הצידה. לאם]

העירו אותו, ליצנים הגיעו העירה.

האם: [מעירה את הילד ברכות]
ילד מתוק שלי, קום, ראה
מי בא לבקר אותך.
קרקס גדול, מלא ליצנים וקוסמים
הגיע לעירנו. הם באו אליך,
נסיך קטן שלי, לשעשע אותך.

*

עוד באותם עניינים

האיש שלימד אותי להסתכל

מוצא הפנטזיה (על פי ספר הדקדוק הפנימי)

על אויסטר (עוד עבודת קרקס נהדרת, של ענבל פינטו ואבשלום פולק)

רשימת הליצנים

חיוכי האתמול והמחר (על שלוש המונה ליזות, של לאונרדו, של דושאן ושל בויס)

*

ובלי שום קשר (אולי קצת)

נותרו עוד מספר מקומות בחממת האמנים של הקרון

לפרטים אפשר לפנות לתמי 02-5618514 שלוחה 118 || tammy@traintheater.co.il

ויש גם תוכנית רזידנסי, למי שיש לו הצעה בימתית להצגת ילדים חדשנית. טקסט (גם הטקסט הנהדר ביותר בעולם) אינו הצעה לבמה. אנחנו מחפשים עיבוד בימתי חדשני, כלומר תיאטרון חזותי/ תיאטרון בובות/ תיאטרון חפצים ו-או חומרים/ תיאטרון מחול וכן הלאה. יש להגיש הצעה שלמה לעיבוד וגם קטע מוכן של כ-3 דקות להתרשמות. מספר המקומות מאד מאד מוגבל.

מה ההבדל בין החממה לרזידנסי?
הבדל של שלב: החממה מיועדת לאמנים שרוצים לגלות ולפתח שפת תיאטרון אמנותית לילדים.
הרזידנסי מיועד לאמנים  בודדים שכבר דוברים את השפה ויש להם הצעה ספציפית ובשלה להצגת ילדים.

HAMAMA_15_AMUD_AHBAR_4

*

Read Full Post »

זהו פוסט המשך לנאהבים חסרי המזל.  לנוחותכם אני מעתיקה לכאן את תקציר הסיפור המופיע במטמורפוזות של אובידיוס, מעין "טרגדיה של טעויות" שרגש רותח גולש מתוכה כמו חלב מתוך סיר:

פִּירָמוּס היפהפה ותִיסְבּי היפהפייה התאהבו עד כלות, אלא שלא היה להם סיכוי להנשא. הוריהם היו אויבים ובין בתיהם התנשאה חומה. למרבה המזל היה בה סדק שאיפשר להם לשפוך את לבם, בלי לגעת אמנם. הם החליטו לברוח באישון לילה ולהיפגש במעיין ליד קבר נינוס, לרגלי עץ התות. תיסבי הגיעה ראשונה, ובזמן שהמתינה לפירמוס התקרבה למעיין לביאה מגואלת בדם טרפּהּ. הנערה המבוהלת נמלטה ושמטה את צעיפה. הלביאה הנרגזת שיסעה אותו בשיניה. ואז הגיע פירמוס ומצא את קרעי הצעיף המזוהם בדם. לבו נשבר מכאב ואשמה. הוא נפל על חרבו, ופרץ דמו הרותח צבע את התותים הלבנים של העץ והרווה את שורשיו. תיסבי שחזרה בינתיים, התפלאה על התותים שהחליפו את צבעם. ואז הבחינה בפירמוס הגוסס והספיקה לחבק אותו עוד פעם אחת לפני שעצם את עיניו לתמיד. היא בכתה והתפללה שלפחות בקבר יוכלו להתאחד והשביעה את העץ שינציח את סיפורם בצבע החדש של פירותיו. ואז נפלה גם היא על החרב החמה עדיין מדמו של אהובה. שתי המשאלות התגשמו.

*

שייקספיר, או למה התכוון המשורר?

פירמוס ותיסבי מזכירים את רומיאו ויוליה, אבל שייקספיר העלה את סיפורם גם כפשוטו, בחלום ליל קיץ. חבורה של בעלי מלאכה מציגה אותו כמחזה בתוך מחזה, בחתונתם של תיזאוס והיפוליטה. השחקנים החובבים מגלמים את הנאהבים, את האריה שהבהיל את תיסבי ושיסע את צעיפה, וגם חלקים נבחרים מהתפאורה: אחד מגלם את אור הירח, ואחר את הקיר שדרכו תקשרו הנאהבים. בהקדמה לתרגום המאד ארכאי שבידי, משמיץ המתרגם אפריים ברוידא את הצגת בעלי המלאכה ומכנה את סגנונם "מנופח ונבוב" וגם "מפוצץ וגרוע". אני מודה שנדהמתי. אצתי ליוטיוב וחיפשתי סרטונים שיפריכו את טענותיו וגיליתי שכולם לצדו; כלומר, כל הבמאים שמצאתי הלעיגו על "הפרימיטיביות" של בעלי המלאכה וגילו חירשות ועיוורון לפוטנציאל הלירי-קומי שנולד מן ההזרה, לקסם שבו שטיחות נפתחת לפיוט.

סימבה, האריה הצעיר – מתוך מלך האריות בבימויה של ג'ולי טיימור. טיימור חשפה בכוונה את פניהם של השחקנים-רקדנים, כדי להבליט את הנוכחות האנושית

והאריה של הקוסם מארץ עוץ

.

על אריות ודרקונים

כיוון שלא נמצא צדיק בין במאי חלום ליל קיץ, הטרחתי את אינגמר ברגמן לעזרה. בקצה הפיסקה תוכלו לראות את סצנת הפתיחה של חליל הקסם שבּה נרדף הנסיך טמינו על ידי דרקון רצחני. הליברית והמוסיקה משוועים לעזרה, אבל הדרקון שעל הבמה הוא לא פחות מלאכותי ומגוחך מן האריה של בעלי המלאכה (שמכריז שאינו אריה אלא נגר, כדי להרגיע את הגבירות המבוהלות). רווח קומי-פיוטי נפער בין מה שחווה הדמות למה שרואים הצופים. בין המציאות של הגיבור למציאות של הקהל. רווח מחויך, נקי מזלזול ומלעג, שיש בו אם כבר, שרידים של דמעה; הרי לו יכולנו להשקיף מן האולם על הדרקונים הפרטיים הרודפים אותנו (ולמי שאומר שאין דרקונים, הרשו לי לצטט את קן קיזי בפתח קן הקוקיה: "מוקדש לויק לובל, שסיפר לי שדרקונים אינם קיימים ואחר כך הובילני למאורותיהם."). אם היינו יכולים להרפות לרגע מהדרקונים שלנו, לראותם כשחקנים בהצגה, אולי גם הם היו מעוררים בנו חיוך סלחני במקום ייאוש ואימה.

*

פרימיטיבי-מתוחכם

גם הבמאים שזלזלו בבעלי המלאכה וגם ברגמן מכירים בניגוד בין הפרימיטיבי למתוחכם. אבל בעוד שהמזלזלים סוברים שמדובר בשני קצוות של קו ישר, ברגמן (והגישה הפיוטית) ממקמים את הפרימיטיבי והמתוחכם בשני "קצותיו" של מעגל; והמעגל הלא הוא קו שבו הנקודה הרחוקה ביותר היא גם הקרובה ביותר (וכבר הרחבתי על כך כשכתבתי על לב פראי של דיוויד לינץ').

ניקח למשל את אור הירח המגולם על ידי שחקן עם פנס, שיח קוצים וכלב. בין הצופים מתעורר ויכוח, האם השחקן היה צריך לשאת את הקרניים על ראשו, או שאולי כירח מלא הקרניים נמצאות בתוכו? ומה בעצם תפקידו של השחקן כאן, האם הוא סרח עודף לפנס? השחקן מתגונן ומסביר שהוא האיש שבירח. אם כך, הוא נענה, הרי הוא וכלבו וקוציו היו צריכים להיות בתוך הפנס.
זהו בעצם ויכוח על מטפורה בימתית, על כמה אחד לאחד זה צריך להיות. ותאמינו לי שכיועצת אמנותית של תיאטרון דיונים כאלה הם הלחם והחמאה של עבודתי. זה חלק מהגישוש אחרי השפה הבימתית. ובשורה התחתונה – הסצנות "הפרימיטיביות" של הצגת פירמוס ותיסבי הן בו בזמן גם "אמנות-על-אמנות", מסה מומחזת על שירה ועל ריטוריקה ועל תיאטרון. אני יודעת שדברים כאלה מרגשים בעיקר אותי, ואני כותבת אותם בקיצור הפעם, כי אני בדרך למקומות אחרים.

*

הסדק של ביאליק

סיפור הנאהבים והסדק החזיר אותי לסיפורו הנפלא של ביאליק מאחורי הגדר (עד שפתחתי את עיר האושר לא ידעתי בכלל שנפשי קשורה בנפשו של ביאליק, ומאז הוא צץ שוב ושוב, למשל כאן, או כאן, או כאן).

ב"מאחורי הגדר" נקשרת נפשו של  הילד היהודי נח, בנפשה של מרינקא האסופית הגויה, על אף איבת העולם בין שתי המשפחות. גדר גבוהה חוצצת בין החצרות אבל הילדים "היו נפגשים בחשאי אצל הנקב ומסיחים זה לזו דרך בו כל תעלומות לבבם." נח ומרינקא גדלים ומתאהבים עד הסוף קורע הלב:

וּבאחד הלילות עמד נח וברח עם מארינקא?
אין אתם יודעים את נפש האדם מפרבר העצים. בשבת חנוכה נשא נֹח בתולה כשרה בת מוכסן אחד, על-ידי שדכן וּבחוּפה וקידושין, כדת משה וישׂראל. לחג השבועות בא עם אשתו החדשה לבית הוריו בפרבר העצים והשמחה היתה מרובה. וּלאחר סעודת החלב, כשנתיחדו בני הזוג הצעירים על קורה מוטלת מאחורי הבית – עמדה באותה שעה מארינקא והתינוק בזרועה מאחורי הגדר והציצה דרך סדק.

האם מאחורי הגדר, הוא המחווה הריאליסטית של ביאליק לפירמוס ותיסבי?

 *

על קירות ובני אדם – מאובידיוס עד חנוך לוין

לגלם "קיר עם סדק" זה שיא הגיחוך (הביצוע של הביטלס שהביא חולי בתגובות לפוסט הקודם אמנם חוגג את האבסורד).
ובמחשבה שנייה – האומנם?
אין דרך מאופקת להגיד את זה, אז שיהיה במלוא הפאתוס: מי בונה את הקירות שמפרידים בין אוהבים ומי מתחזק אותם? חומות ברלין וגדרות הפרדה אינן עצי באובב שנבטו מזרעים תועים. בני אדם מקימים אותן ומצדיקים את קיומן בק"ן טעמים.
כשמלהקים שחקן לתפקיד קיר, אומרים גם את זה, רק בלי פאתוס.

ובמחשבה שלישית – אצל אובדיוס הנאהבים מדברים אל הקיר:

למה זה כותל קנא כשטן תעמוד על דרכנו?
תן ובשר אל בשר ניצמד ונדבק בדודינו,
תן לנו זאת למצער: נשיקות נחליף במו פינו!
על חסדיך אנחנו מודים! תבורך, כי פתחת
דרך לשיח דודים ונתיב מן הפה אל האוזן!

תרגום שלמה דיקמן 

ולא רק אל הקיר הם מדברים. פירמוס מדבר אל האריה, ואפילו אל הבגד שהוא לובש: "בואי עתה, שמלתי," הוא אומר לפני שהוא נופל על חרבו, "גם אני מִדָּמי ארווך!" תיסבי מדברת אל העץ ומבקשת ממנו לזכור אותם. ויוצא שבעלי המלאכה (ושייקספיר המציץ מעבר לכתפם) שמלהקים אנשים לתפקיד דוממים שומרים על נאמנות למקור. הם מממשים את המטפורה, את ההאנשה.

ונזכרתי ב"אשכבה" של חנוך לוין שכולה פיוט מן הסוג הכמוס בהצגת בעלי המלאכה. לוין מאניש את הסוס ואת הבית ונותן לשחקנים לגלם אותם. העגלון שמנסה לשווא לספר לאנשים על מות בנו, שופך את לבו לבסוף לפני הסוס. והבית האנושי מסייע לבעליו ומגיש להם את החפצים שהם צריכים. וכמה מלאי חום וחמלה הם הדוממים האלה לעומת האדישות והניכור של בני האדם.

למטה: אשכבה מאת חנוך לוין, חלק שלישי. בדקה 4 הבית האנושי נכנס לבמה (זה עוד יתרון של תפאורה אנושית, היא נכנסת ויוצאת בעצמה).

.

למטה: אשכבה מאת חנוך לוין, חלק שמיני. אחרי הדקה השביעית – הדיבור אל הסוס.

*
הנאהבים חסרי המזל (על ציורו היפהפה של ניקולא פוסן, "נוף עם פירמוס ותיסבי")

*

עוד באותו עניין

עונג צרוף (הפעם הקודמת שבה הגעתי לאשכבה, דרך הוליווד ותיאטרון המחול של המזרח הרחוק. בלוג זה כמו תודעה, יש מחשבות שחוזרות ומצטלבות).

הפרימיטיבי והפיוטי – חייל הבדיל והמשכו – על התיאטרון האפי של ברכט, ולסיום ונוס של גז ואור ממסמרים.

לב פראי וראש מוזר, מציאות ופנטזיה בלב פראי של דיוויד לינץ'

כמה דברים על אופרות סבון

*

Read Full Post »

סודות

בעצם לא הייתי צריכה לכתוב את הפוסט הזה. בטח לא לפרסם אותו. הוצאות הספרים הלא נרתעות מסיפוריה של מרי דה מורגן. נפלאים ככל שיהיו, היא לא מוכֶּרֶת דיה, ועכשיו אני מוסיפה לה עוד חטוטרת בדמות פרשנות מינית. לא שכיפה אדומה למשל, פחות אפל. למעשיות יש את הכישרון הזה לחזוּת תמימה, עד שמסירים את המכסה.

עץ השיער הוא תיבת פנדורה, ולו הייתי פוליטית ומחושבת לא הייתי פותחת אותה עד שהספר ייצא. אבל הסקרנות שלי היתה תמיד גדולה מהזהירות (ולאו מילתא זוטרתא היא, כי אני מאד זהירה). אבל אני פנדורה. סודות מגרדים לי. אין לי סבלנות ללחישתם הפתיינית והסחטנית. מילא סודות של אחרים, אבל את שלי קשה לי לשמור, ואני מתנחמת בפתגם של סבתי, שאם הגורל שלך לנשק את התחת, התחת כבר יגיע אליך לפרצוף (בידיש זה נשמע יותר מעודן).

ויש גם ספקות מסוג אחר: בסרט "רומא" של פליני יש קטע שבו פועלים חופרים ומגלים מרחב תת קרקעי עם ציורי קיר יפהפיים. בעודם משתאים, מתחילים הציורים להתכרכם ולדהות. האוויר הצח מוחק את הפרסקאות. והלא גם "עץ השיער" הוא מין מרתף כזה, שעל קירותיו מצויירות פיסות מנפשי. חלק ניכר מ"עץ השיער" נטוע במחוזות החלום והתת מודע, ותמיד יש חשש שמשהו מהותי יתכרכם וידהה וישתבש באור השמש ובאוויר הצח של הפרשנות.

ככל שההקדמה מתארכת נערמים הספקות ולפני שאזדקק למפלסת שלג אני פותחת את המכסה בהחלטיות.

מתוך אלפא ואומגה, סידרת ליתוגרפיות מאת אדוורד מונק

*

כריות ממולאות בשיער

ונתחיל מסיפורה של המלכה. על פניו זה נראה פשוט: מלכה יהירה מסרבת לחלוק את השפע שלה עם ציפור במצוקה, ונענשת על אנוכיותה. ואמנם מפגש עם בעל חיים במצוקה הוא נייר לקמוס של אגדות: הטובים עוזרים ובאים על שכרם, הרעים מסרבים ובאים על עונשם (זה היוצא מן הכלל היחיד שאני יכולה לדלות כרגע). אפילו מרילין פמברטון שצצה כאן במפתיע, בתגובות, עם הספר הפמניסיטי שהיא כותבת על דה מורגן ויצירתה, טוענת ש"המלכה קוללה בעקבות ריקנותה ואנוכיותה, ובמעין סירוס נשי איבדה את שערה".

האומנם? עוד בכיתה ב', בפעם הראשונה שקראתי את הסיפור, משהו לא הסתדר לי: האם אני חייבת לתת את שערי לכל דורש? זה נראה לי קצת מוגזם. וגם הציפור לא ענתה בדיוק לקריטריונים של בעל חיים במצוקה, היא היתה כפי שהתברר, מכשפה רבת עוצמה (בתרגום הישן הציפור היתה נקבה). האם לא יכלה להשיג שום חומר אחר לריפוד קינה מלבד שערה היפהפה של המלכה?
אני, בניגוד למרי דה מורגן, הלא גדלתי על סיפורי שואה, על כריות שמולאו בתלתלים יהודיים, וגם האסוציאציה הזאת גרעה מהאהדה הטבעית לציפור.
ובכלל: אם המלכה אכן חטאה למה הושב לה שערה? חרטה וחזרה בתשובה הן מאד נדירות בעולם הדטרמיניסטי של המעשייה. החומות בין רעים לטובים הן גבוהות כמו החומה המגֵנה על עץ השיער. אבל נניח שזה היה אפשרי – הרי אין שום אות שהמלכה תיקנה את דרכיה. לא רק שלא גילתה שום חמלה כלפי חיות או בני אדם, היא הניחה לקנאתה, כלומר לגאוותה ולאנוכיותה להשתולל: כל הנשים, טובות כרעות, נדרשו לגלח את שערן על מנת לשפר את הרגשתה.

ובכל זאת נרפאה.

כל זה היה סתום ומפליא. לא היו לי תשובות כשהייתי ילדה. אבל בסתר לבי ידעתי שמרי דה מורגן היא בעדי, שהיא לא באמת חושבת שגופי שייך לכל דורש. וזו בדיוק הנקודה. אני אגיד את זה קודם בבת אחת, וחכו קצת לפני שאתם קופצים:
אני חושבת שהמלכה אינה אישה אלא ילדה. שהמלך אינו בעלה אלא אביה. שסיפור הציפור, סימבולי ומוצפן ככל שיהיה, הוא סיפור על תקיפה מינית. אני חושבת שנשירת השיער לא היתה עונש על חטא אלא תגובה לטראומה. שהחלומות על עץ השיער היו מסר מן הגרעין החיוני והבלתי נגוע בנפש שממנו צמחה לבסוף ההחלמה, שהזעם והקנאה המשתוללת הם לגמרי טבעיים ולכן מעולם לא נזקפו לחובת המלכה.

עבודה של מוניקה גאלאב, שעל "יום נחמד לפיקניק" שלה, כתבתי את "מרחב של גברים שרועים באמבטיות משתעשעים בצמות כרותות" (לינק בסוף הפוסט)

האם יש הבדל בין אבא לחתן?

למה אני חושבת שהמלך הוא אביה?
בתגובות לפרק הרביעי, הקביל שועי רז בין אמו הקנאית של מלך הצבים לבין הֶרה שהפכה את הנשים שזאוס אנס לחיות. שועי אמנם התנצל על חילופי התפקידים: כאן זו אימו של המלך, וכאן זו אישתו של האל, אלא שאין על מה להתנצל: המעשייה הזאת שקועה עד צווארה בתת מודע, והתת מודע כידוע, אינו מכיר בסתירות.

וכמובן שאין די בהכללה, העיקר נמצא בפרטים: המלך הוא אביה בגלל היחסים שלו עם המלכה, בגלל שהיא רצה אליו בדמעות לספר לו מה קרה, בגלל שהוא מרגיע אותה כמו שמרגיעים ילדה קטנה. וקצת אחר כך כשמתברר לו ששגה, הוא לא יוצא לגאול את אהובתו, כפי שמחייב הקוד הרומנטי של מעשיות, אלא שולח בחור אחר (להציל עלמה אחרת, אבל על כך בהמשך). המלך מתנהג כמו אב אכול רגשי אשם שנענה לכל גחמה של בתו החולה, גם כדי לפצות אותה על שלא היה שם להגן עליה, וגם – וזה החלק הטוב – כי הוא מאמין בה ובכוחות ההחלמה שלה, הוא לא שופט אותה אלא מגבה אותה במלוא העוצמה.

*

ציפור המכנסיים הקטנה

ובאשר לציפור – לא סתם זו ציפור ממין זכר. ואין לו בכלל גוזלים כפי שמתברר בסוף. זו אותה מניפולציה עתיקה של פדופיל שמזמין ילד למרתף, לעזור לו לחלץ כלבלב פצוע.
ובמישור אחר – הדיבור על גוזלים וריפודים הוא דיבור מיני, סימבולי גרוטסקי (בכיוון ציפור המכנסיים הקטנה של חנוך לוין, אף שפדופילים מעולם לא נכנסו לגרוטסקה של לוין) שבו אבר המין הוא גוזָל שהילדה צריכה לעטוף ולרפד בגופה. בחלקים אחרים של הסיפור הסימבוליקה המינית היא כל כך חשופה שקשה להתעלם ממנה. הקטע שבו טרווינה למשל, מנסה לאחוז בצב וגופו משתנה ומתנפח בצורה נתעבת נשמע כמו תיאור של זיקפה מנקודת המבט של הקורבן. וכל התיאורים האלה של המַטות הצומחים לרגלי עץ השיער (בהתחלה תרגמתי "שרביטים" אבל עידנתי), ופרכוסיה של הנמרה בזמן שהיא דורשת מרופרט שיַכּה אותה במטה הכסף שלו: יותר חזק, יותר חזק, כמו באיזה סרט פורנו. ובכלל, הגוף נוכח בסיפור בעוצמה רבה. אפילו הדרך לעץ השיער, כל אותם מעברים הולכים וצרים ומנהרות חשוכות עם רוחות נאנקות וקולות של מים זורמים הזכירו לי את הסרט-בתוך-סרט מ"דבר אליה" של אלמודובר, שבו הגיבור הזעיר חודר כולו לתוך גופה של אישה ענקית (בסרטון שלמטה).
אם זה לא היה סיפור ילדים היו צומחים לרגלי עץ השיער מן הסתם, גם אברים נוספים.

*

עור וגידים וכלורופיל

מכיוון שארץ הפלאות מורכבת מקרעים מעולמה הפנימי של המלכה שקרמו עור וגידים וכלורופיל, גם ההתפכחות ואובדן התמימות של המלכה מיוצגים בה, דרך הדגים שמתקבצים סביב חכתו של רופרט. הם לא נוגסים בפיתיון אלא מתפזרים לדרכם בצחקוקים חרישיים מלאי בוז…

ואם עוד לא השתכנעתם, יש גם מקרה בקרה: טרווינה לא היתה אנוכית כמו המלכה. היא ריחמה על הצב וגילתה כלפיו חביבות גדולה על אף לעגן של אחיותיה. זאת ממש סיטואציה קלאסית של אגדה, שבה הגיבור הטמבל מסייע לבעל חיים שאחיו בזו לו וזוכה בנסיכה. ובמה זכתה טרווינה? באונס או כמעט אונס על ידי איש-צב מבעית. כלומר, אם כבר, עונשה היה חמור יותר מעונשה של המלכה. למרבה המזל היא למדה את השיעור. כשהנשר מנסה לפרוט על רחמיה עם הגוזלון החמודון שזקוק לאגוז הזירבל האחרון, היא חושפת את התרמית בתקיפות ומגרשת את המכשף הרשע. והסיפור אמנם מצדד בה, כלומר גומל לה בפרס האולטימטיבי של המעשייה: היא זוכה באושר זוגי עד יום מותה.

והמסקנה (מה שנקרא מוסר השכל) הפוכה מהמקובל: נדיבות זה טוב, אבל לא תמיד, לא בלי אבחנה. תמימות יכולה להוביל לאסון. הסיפור אומר לקוראים הקטנים (והגדולים) שגופם ברשותם ושהעולם הרבה יותר מורכב ממה שכתוב באגדות.

למעלה ולמטה: קתרין דנב בסרטו של ז'אק דאמי הנסיכה בעור החמור (1970), גירסה של הסיפור "כל מיני פרוות" מאוסף האחים גרים. בסיפור המדהים הזה (שגם עליו עוד אכתוב יום אחד) מתה אישתו של המלך והוא מתאהב בבתו היפהפייה ומחליט לשאת אותה לאישה (כך, בפשטות; גילוי עריות ללא כחל ושרק וסייג). כדי לחמוק מהנישואים הבלתי רצויים היא משחירה את פניה ולובשת גלימה מ"אלף מיני פרוות ועור", היא גרה במלונה ומכונה "חיית הפרוות הקטנה" (אפרופו טרווינה).

*

הקשר בין טרווינה לבין המלכה נותר עמום. הן כמו שיקופים משונים זו של זו. הקללה המשלימה: זו משילה את פרוותה וזו מצמחת אחת, והסרתה על ידי אותו גואל. השחף הצחור המרחף בתוך העולם הקודר והדחוס והמקורקע והאפור של הצבים הוא כמו האישון הירוק מהחלום שמביא בשורה ותקווה לפני שהיא יכולה להתממש. הלא מודע הלא אינו מכיר בסתירות. הוא לא מבחין בין מוקדם ומאוחר, או בין שתי דמויות נבדלות לכאורה, כמו המלכה וטרווינה. הן יכולות להיות אותה דמות ברגעים שונים, במראות שונות.

*

מה שקרה לי במהלך הכתיבה דומה למה שקורה בסיפור. רציתי לכתוב על המלכה וגלשתי עמוק לתוך סיפורה של התאומה הסיאמית טרווינה. ואי אפשר להניח לסיפור בלי להתייחס לעניין המכות. זה החלק שהכי מעציב אותי, האישה שדורשת מכות. אבל (נדמה לי שיש פה אבל, אני לא בטוחה) טרווינה שאחרי ההצלפות היא לא כנועה אלא אסרטיבית. ונדמה לי שזה שייך לסקס יותר מאשר לדיכוי טרי, כלומר: כבר אמרתי שהשרביט הכסוף הצומח ליד עץ השיער הוא לגמרי פאלוס, ושהתיאור של הנמרה המפרכסת ודורשת חזק יותר הוא תיאור של משגל. דורית נחמיאס קראה לקטע "האקט הסאדו-מאזוכיסטי המובהק ששחרר את הנמרה (הסליחה, כוסית אנורקטית) לכדי טרווינה המרהיבה". לא נוח לי בפסיכולוגיות לא לי, אז אגיד רק בחטף, שעץ השיער הוא סיפור מורכב וריאליסטי על אף לבושו הפנטסטי. שאפשר לראות באנורקסיה של הנמרה תגובה להתעללות (בתאומתה המלכה הילדה) ובמין הסאדו מזוכיסטי חזרה למקום מאיים, בשליטה ובאופן מוגן.

עבודה של איריס קובליו

האם אפשר לאחות גוף שנקרע לגזרים

בכל הנוגע להתאהבויות אהרון הוא מעין מרטש רומנטי: "ואהב ילדות שלמות אבל גם חלקי ילדות; התאהב בלחי יפה, בצוואר, בתנועת יד אחת, בצליל של צחוק …  במכתש הזעיר שטבעה זריקת החיסון בזרוע השמנמנה והיפה של עדינה רינגל" (220).
מתוך כשדויד גרוסמן פגש את ויטו אקונצ'י, על אמנות הגוף בספר הדקדוק הפנימי

הגוף הנשי (כמו בפרשת פילגש בגבעה) מבותר לאברים בסיפור על ידי המבט הגברי המחפצן. זה מתחיל בשערה הנערץ של המלכה וממשיך בצמחי האברים הספוגים בכאב ובזעם נשי. פרחי העיניים בוכים, הפִּיות קניבליים, הזרועות משתוקקות למחוץ. אני לא מכירה שום סופר/ת שכותב/ת כעס כמו מרי דה מורגן. בסיפורים שקראתי בילדותי הזעם היה שמור לרעים. הטובים אף פעם לא כעסו, ועל הטובות אין מה לדבר. אני שכמעט נחנקתי מרוב זעם סחטתי כל טיפה של אישור מרצחנותם של הפרחים. אבל עכשיו שסוף סוף התפייסתי עם כמה שדים ואני בעיצומן של שיחות שלום עם כמה אחרים, לא קל לי עם הזעם של מרי דה מורגן המדבק ומלבה גחלים. אני נאחזת בטרווינה, כפילתה-משלימתה של המלכה, שמגיחה מתוך נשל הנמרה, כאיחוי (מפורש ככל האפשר) של האברים המבותרים: "ומתוכו הגיחה העלמה היפה ביותר שרופרט ראה מימיו. שיער הזהב הבוער שלה היה ראוי לעץ השיער עצמו ועיניה הכחולות הזורחות ושפתי השושן שלה היו יפות מן הפרחים המוזרים שצמחו לרגלי העץ."

מתוך חדר שיצר סלבדור דאלי על פי דיוקן של מיי ווסט

*

הרוקי מורקמי

אומרים שמעשיות הן שטוחות, שאינן מסוגלות לבטא מורכבות נפשית ומוסרית. אז אומרים. אפשר להתווכח על הקביעה הזאת, אבל מרי דה מורגן אינה שייכת רק לטריטוריה של המעשייה, היא קרובה באותה מידה להרוקי מורקמי, שמצליח במיטבו לממש אזורים של הנפש שאין להם מילים. ואני לא מתכוונת רק למה שכתבתי עד כה, אלא להמון פרטים נוספים ששום מסומן ישיר לא יכול להכיל את עושרם. כמו למשל האור הירקרק המסמא והשמש השחורה (מרילין פמברטון טוענת שהשמש השחורה של הפטריארכיה מוחקת את האור הנשי הטבעי, וגם אם זה נכון, זאת רק פאה אחת של היהלום), או האיש הקטן הירוק שמרקד בחלומה של המלכה. כן, ברור שהוא שגריר של כוחות התחדשות וצמיחה, אבל זה לא מסביר את מסתרי הדנוטציה.

ומשהו אישי: לפני שנים רבות אחרי שעשיתי את ההצגה על מוכרת הגפרורים שקעתי בדיכאון. שכבתי ימים שלמים ללא כוחות. זה נמשך חודשים למרבה דאגתו של א'. אני ידעתי שאהיה בסדר, אמרתי לו שהכוחות ייתחדשו. הוא האמין לי אבל לא הפסיק לדאוג. גרנו אז בשואבה, לא רחוק מירושלים, ולילה אחד הוא חלם שאנחנו עומדים מול ההרים ליד הבית ואני מראה לו איך הערפל זורם ביניהם בצורות נפלאות, ואני מאד מאושרת ופתאום אני אומרת "וזה נכנס בי ונהייתי חצי שד," ואני פותחת את הקימונו הסגול שלי (היה לי כזה) וכל גופי מכוסה כוכבים זוהרים בשלל צבעים, ואני מתחילה, ספק לקפוץ קפיצות ענקיות, ספק לרחף באוויר. הוא התעורר רגוע ומאושר, וזמן קצר לאחר מכן אמנם חזרתי לעצמי.

*

עץ האושר ועיר האושר

ומשהו על התרגום: אני חושדת שאיש לא ערך את מרי דה מורגן. היא באמת נהדרת, אבל בתקריב מתחשק למרוט הסבר עודף, או לתקן: מה פתאום עץ דובדבן? הלא עץ האשור שעלה השלכת שלו מתאר את הגוון המדויק של שיער המלכה, הוא שהיה צריך לצמוח מול חלונה. האשור הוא הראי והטוטם, מניין צץ הדובדבן? דגדג לי לשנות אבל הבלגתי והתעקשתי רק על העושר החושני ועל החיוּת של התמונות. היו דברים שחרקו בעברית: ציפור זכר למשל, לא נשמע טוב, אז השתמשתי קצת יותר ב"נשר". אבל היו גם רווחים לא צפויים; לנשר יש בעברית זיקה לנשירה (ו"לסרוק" זה לחפש, ו"גזרות" זה מלגזור). ועץ האשור שמתאר את הגוון הזהוב של שערה הוא כמעט עץ האושר בעברית.

הירונימוס בוש, פרט מתוך גן התענוגות הארציים

*

הכי באותו עניין

מרחב של גברים שרועים באמבטיות משתעשעים בצמות כרותות

מחשבות על פינה באוש (2) – מה באמת עשה הדוד לילדה?

נכתב בחודי מחטים בזוויות העין

מיצגניות וגיבורים

איך לא ראיתי את גרון עמוק, חמש פעמים

*

וגם:

גם הסבתא רבא שלי שרה נאמן, היתה טרווינה כזאת, שנמלטה מנישואים כפויים אל נישואים לאיש עדין ואוהב הכלה שברחה על חמור.

האישה שרצתה להיות מלך

*

לפרקי עץ השיער:

לחלק הראשון (המפגש עם הציפור, החלום על עץ השיער)

לחלק השני (עץ הזירבל, הנחיות לדרך)

לחלק השלישי (ארץ הפלאות, החמניות הטורפות והנמרה המדברת)

לחלק הרביעי (סיפורה של טרווינה)

לחלק החמישי (עץ השיער)

לחלק הששי והאחרון (גאולתה של טרווינה והשיבה הביתה)

*

Read Full Post »

פרנסיסקו דה גויה, דון מנואל אוסוריו מנריקה דה סוניגה

זהו דון מנואל אוסוריו מנריקה דה סוניגה, בנו של רוזן אלטמירה, כפי שצוייר בידי פרנסיסקו גויה. גיליתי אותו בספר אמנות מצהיב אי-אז בילדותי והוא עדיין צובט את לבי, הילד הזה שעומד בין הכלוב לשלושת החתולים שלוטשים עיניים מהופנטות בעקעק המאולף שלו.

גויה צייר כמה וכמה דיוקאנות של ילדים, בדרך כלל בחברת חיות מחמד או צעצועים; קחו את הדיוקן המשפחתי של הדוכס מאוסונה למשל: ארבעה ילדים, שני בנים ושתי בנות. אחד הבנים מחזיק מעין סוס משחק ושוט, לאחיו יש מרכבת צעצוע. שני כלבלבים, אחד רובץ מלפנים ואחד מציץ מבין שתי הילדות, שכל אחת מהן אוחזת במניפה סגורה. הקטנה יותר מחזיקה גם אגס, וביד שאחותה נותנת לאב יש גם סביבון.

פרנסיסקו גויה, משפחת הדוכס אוסונה. לחצו פעמיים להגדלה!

התמונה אמנם פרונטלית ומבוימת אבל את ההעמדה המלאכותית מאזנות נגיעות של חיים – הסביבון שהילדה סירבה מן הסתם להפרד ממנו כשנדרשה לתת יד לאב (או אולי להפך, היא היתה אמורה להציג את הסביבון והתעקשה לתת יד לאביה, שגופו אמנם נוטה לעברה בגוננות). את המגע הקומי מספקים הכלבלבים. זה שמפנה את אחוריו לצייר, וחברו שמציץ מן האפלולית במין חיקוי של בני המשפחה.

פרנסיסקו גויה, משפחת הדוכס מאוסונה, כלבלבים, כלומר פרט

הדיוקן של מנואל אוסוריו מנריקה דה סוניגה הוא שונה בתכלית. יש בו שלוש קומות:
בקומה העליונה גרה התמימות: פניו המוארים המתוקים וכבדי הראש של הילד המביט נכחו ואינו מודע כלל לדרמה המתרקמת לרגליו.
בקומה האמצעית, כלומר במרכז התמונה גר הממסד: האבנט שמהדק את הבגד למקומו ופיסת החוט הכובלת את העקעק. מנואל מחזיק-מציג את החוט בתשומת לב רבה, כאילו זו חזות הכל (כך מחזיק גם הילד של אוסונה בחוט המרכבה, אבל שם זה נבלע בשפע הפרטים וכיווני הצעצועים).
ולמטה במרתף, בתת-מודע: אימה ואפלה.

הפיצול בין הקומות מטריד, וגם הצפיפות בחלק התחתון של הדיוקן; הילד דחוק בין החתולים לבין הכלוב. העקעק קרוב לחתולים עד כדי התגרות. הכל על פי תהום כל כך, וחסר מודעות. זה לא דומה לציור של Eglon Hendrick van der Neer (המאה ה17) שבו הילדה מפקירה את הציפור בבת צחוק זדונית.

Eglon Hendrick van der Neer

אצל גויה זה לא תעלול של הילד. אלה המבוגרים שביימו את התמונה, שהפקירו את הציפור, כלומר את הילד, כי גם הוא כמו העקעק לא שם לב למה שמתרקם מתחת לחוטמו, וכמו שקורה הרבה פעמים בנסיבות כאלה, האביזרים זולגים לתוך הדיוקן, כלומר המטונימיה (כל מה שמקיף את הילד) הופך למטפורה, למעין שיקוף של הילד: גם הציפורים שבכלוב (המונח על הרצפה משום מה, בטריטוריה של החתולים), וגם העקעק הקשור הם בעצם הילד. זה דיוקן של סכנה וסוד, ותוסיפו לזה את הפתק שהעקעק מחזיק במקורו, עם ציור מטושטש של כנפיים או של נוף, שמתחתיו משורבטות כמה מילים. זה תמיד נראה לי כמו פרט חלומי, מסר שהילד מחמיץ כי הוא מביט לאן שאמרו לו.

כשגדלתי גיליתי לאכזבתי שהפתק הוא מעין כרטיס ביקור עם פרטי הצייר, או הילד, כבר שכחתי מי. באתר של המטרופוליטן גיליתי עוד כמה דברים על הציור:

באמנות הנוצרית ציפורים מסמלות בדרך כלל את הנשמה, באמנות הברוק ציפורים בכלוב מסמלות תמימות… [ציפור = נשמה זה טבעי, אבל התמימות כציפור בכלוב היא דימוי מזעזע גם בלי קשר לדיוקן. ולבסוף:] "ייתכן שהדיוקן צויר אחרי מות הילד ב-1792. הטון הקודר אופייני ליצירתו של גויה בשנות התשעים.
(מתוך האתר של המטרופוליטן. ההערה בחום שלי.)

"צויר אחרי מות הילד". זה מבהיר הכל. את תחושת הפגיעוּת והסכנה ואת האפלה שאופפת את הדיוקן, שמצייר לא רק את ההווה אלא את העתיד. (לא יודעת מה זה העצב הזה שניגר ממני לאחרונה, מקווה שכיוון הרוח ישתנה בקרוב).

*

מן הדלת השמאלית מופיע הילד המת עם החתול. הילד לבוש בגדי לבן של סעודת הקודש הראשונה, וכתר ורדים לבנים בראשו. בפניו, פני שעווה צבועה, מתבלטות עיניו ושפתיו כחבצלת מיובשת. הוא נושא בידו נר נשמה קלוע ופלצור ארוך, שזור פרחי זהב. החתול כחול ושני כתמי דם ענקיים על חזהו הלבן-אפור ובראשו. הם מתקדמים לעבר קהל הצופים. הילד מוביל את החתול באחת מכפותיו.

(מתוך הוראות הבמה של המחזה "ככלות חמש שנים" של לורקה, תרגמה רנה לטווין).

הילדים המתים מתוך "הילד חולם" של חנוך לוין. לכל אחד מהילדים המתים יש "חפץ מעבר" מחייו הקודמים: יד של בובה, שבשבת, ספר ישן, חליל…

הילדים המתים מתוך "הילד חולם" של חנוך לוין

*
עוד פוסטים על ילדוּת

*********************************

ובלי שום קשר – הפרפורמר האנושי יוצא לסיבוב שני.

סדנת מחקר מעשי לרקדנים ויוצרים-מופיעים בהנחיית שרון צוקרמן ויזר.

פרטים: 03-5469876, zuckerman.sharon@gmail.com

Read Full Post »

"המלך ואני" כך נקראים המחזמר והסרט (1956)  שנכתבו על ידי רוג'רס והמרשטיין על בסיס סיפורה האוטוביוגרפי של אנה ליאונואנס, ששימשה אומנת לילדיו של מונגקוט מלך סיאם בשנות הששים של המאה התשע עשרה.

הסרט כולל סצנה שבה מגיע שליח מיוחד של המלכה ויקטוריה לביקור בסיאם (תאילנד). נשות המלך ופילגשיו מעלות לכבודו הצגה, גירסא סיאמית של "אוהל הדוד תום".

הייתי צעירה מאד (כלומר ילדה קטנה) כשראיתי את הסרט בפעם הראשונה, זה היה המפגש הראשון שלי עם תיאטרון חזותי, וקסמה של ההכלאה הבלתי אפשרית לכאורה, של תיאטרון מחול תאי מסורתי, בסט סלר אמריקאי שקורא לביטול העבדות, ומיוזיקל בטכניקולור – עדיין לא פג.

יש כאן הכל – ניכור ברכטיאני ובידור מושלם, סיגנוּן מעודן ורגש טהור, תיאטרון חזותי נלבב ואנכרוניזם מודע בנוסח שירי התנ"ך של איציק מאנגר. 

וכמה מילים הכרחיות על ההקשר הרגשי של הסצנה: האישה הצעירה שמביימת את המופע ומשתתפת בו בתפקיד המספרת, הופרדה מאהובה בעל כורחה ונשלחה כמתנה למלך סיאם. ההצגה מאפשרת לה לבטא רגשות אסורים ומסוכנים. ברגע מסוים היא אפילו מתפרצת ומושתקת במחי אצבע צרדה. כשהמסך יורד היא לא יוצאת להשתחוות, היא מנסה לברוח (ונתפסת, אבל זה כבר חורג מתחומי הסרטון והפוסט).

העיבוד של "אוהל הדוד תום" מתרכז בעלילת משנה, סיפורה של אלייזה השפחה הנמלטת לקנדה עם בנה – והוא נאיבי בכוונה. אפילו שם הספר מתורגם מחדש לאנגלית עלגת: Small House of Uncle Thomas. סוחר העבדים האכזר סיימון לגרי הופך למלך סיימון מִלגרי, בודהה מתערב בסיפור, יש דגש משונה (ומצחיק) על כוחות טבע "אקזוטיים" כמו קרח ושלג שאינם קיימים בסיאם (כולל שיעור החלקה על הקרח ממלאך), וכן הלאה. זה יוצר שורה של הזרות וחיוכים שבולמים את הסנטימנטליות ומדגישים בו בזמן, את מה שלא נאמר, את זעקת המצוקה.

יכולתי לכתוב לא מעט על קסם הסגנוּן, ועל הפתרונות הבימתיים היפהפיים אבל נדמה לי שאין צורך; הסרט מדבר בעד עצמו. אז רק שימו לב לדקויות: למשל כשאלייזה מטפסה על הר, ככל שהיא מתרוממת, העננים יורדים, או לאופן שבו היא מנערת את בובת התינוק שלה אחרי הגשם והטיפות מצטלצלות, או לכלבים האנושיים המכשכשים בזנבם וכן הלאה.

ושימו לב גם עד כמה כל זה קרוב ל"אשכבה" של חנוך לוין; גם בחיבור הלא מובן מאליו בין חנוך לוין לסיפורים קצרים של צ'כוב, וגם בשימוש המינימליסטי והפיוטי באביזרים – למשל החסידה החוצה את הבמה במעוף בתחילת החלק הראשון של "אשכבה", או העגלה שהיא רק שלד נטול גלגלים של עגלה שהנוסעים מטלטלים בגלוי, שלא לדבר על הסוס שהוא כבר לגמרי תיאטרון מחול; החשיבה העיצובית-דימויית של רקפת לוי-את-חנוך לוין ניזונה מהתיאטרון המסורתי המסוגנן של המזרח הרחוק. וכמובן בשימוש בבני אדם כאלמנטים של נוף ותפאורה: ב"אוהל הדוד תום" הרקדניות מגלמות יער, הר, כלבי צייד, ומשמשות כַּנים חיים לנשיאת השמש או המלך העריץ. ב"אשכבה" השחקנים מגלמים בקתה (המגישה לבני הבית שמיכה), סוס או עץ ערבה.

מעבר לקסם האגדתי של הבחירה התיאטרונית היא מבטאת דבר והיפוכו – מצד אחד ליריות וחמלה – כשהבית מרגיש, והסוס מקשיב, ועץ הערבה הזקן מדדה על קביים, ומצד שני חיפצון ועבדות ועצב והשתקה. וזה מה שעושה את זה כל כך מלא ומורכב.

הסרטונים הבאים הם החלק הראשון והשני של "אשכבה" (גם היתר נמצא ביוטיוב).


Read Full Post »