Feeds:
פוסטים
תגובות

Posts Tagged ‘חמלה’

  1. סוד כמוס

בחודשים האחרונים נהפכתי לאבקת חושך מפֶּרוּ. יש דבר כזה בספרי הארי פוטר; ברגע שזורים אותה משתררת עלטה. האופטימיות שלי השתחררה לאטמוספרה כמו בלון הליום שחוזר רק כדי לחנוק את הדגים. כל דבר מלבד חושך נראה לי מלאכותי. אולי בגלל זה נעלמתי, לא רציתי להחשיך את עיר האושר. ואז נתקלתי באגדות מארץ עוד יותר רחוקה שחיברה ואיירה אולה קרבצ'נקו.

דבר ראשון רפרפתי על האיורים. זה ארך קצת זמן, כי איורי הכפולות (הלא מעטים, בסביבות עשרים), לא נפרשים על פני הספר הפתוח כמקובל, אלא נחבאים בתוך קפל כמו סוד כמוס. כך שבמקום לפרוט על הספר, יצא שפתחתי וסגרתי דלתות נייר, ועוד לפני שקראתי מילה אחת קלטתי את התמצית, את המהות העקשנית של הספר: האפלה מתחשרת, מזדחלת, מכתרת, אבל בלב ליבה זורח אור.

יש אפילו דלת כפולה (כלומר שני דפים מקופלים זה מול זה, כלומר איור שמשתרע על פני ארבעה עמודים). כש"הדלת" הימנית נפתחת נראה שהחושך ניצח:

מתוך "אגדות מארץ עוד יותר רחוקה", כתבה וציירה אולה קרבנצ'נקו

אבל האור כבר ממתין מעבר לדלת השמאלית (האיור הכפול והמכופל למטה, כדאי ללחוץ להגדלה).

הכפולה הכפולה בשלמותה: השד מוביל את שמשית אל מעבה היער. מתוך "אגדות מארץ עוד יותר רחוקה", כתבה וציירה אולה קרבנצ'נקו. לחצו להגדלה

אפילו באיור שבו שולף הנחש את שיריה של הגיבורה מתוך ליבה, האור כה זוהר ומסמא שלא ייתכן שיכבה:

מתוך "אגדות מארץ עוד יותר רחוקה", כתבה וציירה אולה קרבנצ'נקו.

הפוסט הזה מתייחס רק לשתי האגדות הראשונות המהוות את חלק הארי של הספר. האגדה השלישית היא מפלנטה אחרת, ואין לערבב עצב בעצב.

*

2. אנה: "ילדות לא נועדו להיות פריטים באוסף".

בשתי האגדות הראשונות נחטפת ילדה: "אנה מממלכת הכוכבים", ילדה קסומה שמרפאת בנגיעה קלה "כל מחלה, שריטה, וזנב שהתעקם", נחטפת על ידי מלך אטום ואכזר שמחפש מרפא לאשתו. ב"שתי אחיות" נעלמת ילדה בשם שמשית – מלך שד פיתה אותה לרדת לארמונו שמתחת לאדמה – ולֵילית אחותה יוצאת לחפשה.  

אנה עשויה מקצף רך, שירה ואור כוכבים. אין לה שום שריון או נשק למקרה שתותקף. גם לשתי האחיות מן הסיפור השני אין שום אמצעי הגנה. לכל אחת מן השלוש יש הורה רב עוצמה: הים הוא אביה של אנה, השמש היא אמה של שמשית, והירח אביה של לֵילית, ושלושתם חסרי אונים כשזה מגיע לבנותיהם: הים נאלץ לשתף פעולה עם החוטף, הירח לא מבחין בחטיפה המתרחשת מתחת לאפו, והשמש עם כל תועפות אורה לא מצליחה לאתר את בתה. "רק רוח קטנה וביישנית, רוח ששמה הארוך עומד ביחס הפוך לקטנותה – משב-אוויר-הנוצר-כשדברים-נופלים-בטעות", היא לבדה מבחינה בטיפת האור הקטנה שנשרה מעינה של שמשית.

אולה קרבצ'נקו ממשיכה פה מסורת סיפורית של סיוע מיצורים לא נחשבים, אבל כוחות העל של הילדות נמצאים במקום אחר.  

אנה נסה מפני הפלצור המכושף של החוטף. מתוך "אגדות מארץ עוד יותר רחוקה", כתבה וציירה אולה קרבנצ'נקו.

*

3. לי זה נשמע כמו אשמה

המלך שחוטף את אנה מתואר כ"אטום כמו באר שנחתמה באבן", דימוי שאוצר קצת תקווה, כי את האבן הרי אפשר לגולל מפי הבאר. גם שמו "סָגוֹר" מכיל אפשרות של פתיחה (ובסוגרי סוגריים: סָגוֹר נשמע לי כמו דחיסה של הצירוף – סָגִי נָהוֹר, שפירושו המילולי "רב אור", ומשמש במין הפוך על הפוך כינוי לעיוור. אני משאירה את זה פה כאינטואיציה חסרת אחריות, בלי להיכנס לפיתולי הלמה). אכזריותו של סָגוֹר נובעת מייאושו, מחוסר אונים שלו מול מחלתה של רעייתו, שבה הוא נוהג בכל הרוך והעדינות שבעולם. ברגע שהיא נרפאת, עיניו נפקחות: הוא מחוויר ומגמגם ומתבייש במעשיו.

החוטף השני הוא שד אפל ושפל שליבו מלא קנאה, חמדנות ותאוות כוח. הוא "מתרשע להנאתו", וגם שמו, "חורש רע", מעיד על עיסתו. ואפילו הקביעות הנחרצות האלה נסדקות פה ושם: כדי לפתות את שמשית הוא מתחפש לנסיך פצוע. הוא מספר לה שקוסם מכוער ערמומי וחוצפן חטף את אחותו הענוגה – כלומר, מסגיר את תוכניותיו בלי משים, ומכנה את עצמו קוסם מכוער וחוצפן, ובו בזמן הוא קורא לשמשית אחותו. הוא נמשך אל האור שלה. גם האוצר שנשדד ממנו כביכול – סוס לבן כשלג בעל פרסות זהב, שבכל מקום שהוא רוקע נובע מעיין צלול שמרפא מחלות ויבלות – לא נשמע כמו המצאה של מוח חמדני ותאב כוח אלא של לב כָּמֵהַ לריפוי. אחרי שהוא מאבד את שמשית הוא גוזר על עצמו מאסר עולם במעבה האדמה. המספר טוען שהוא עשה את זה מרוב כעס אבל לי זה נשמע כמו אשמה.

"חורש רע" מפתה את שמשית. מתוך "אגדות מארץ עוד יותר רחוקה", כתבה וציירה אולה קרבנצ'נקו. כדאי ללחוץ להגדלה

ולא רק שאין בספר דמוניזציה של נבלים, החמלה מתגלה ככוח-על. טוב ליבן (נטול הקורבניוּת) של הילדות הופך את ליבם של אופורטוניסטים. בזה אחר זה הם מתביישים ומחליפים צד.

מזמן לא נתקלתי בחסד כזה, שמקורו בעומק הלב ולא בעודף סוכר. (אולי בספרי המבוגרים של סלמה לגרלף)

*

.

.

.

עכביש המְסַפֵּר נגיע כבר בפעם אחרת, ועד שנגיע, המיתוס של ארכנה.

.

.

.

*

4. עולם הנפש

כמו בשירה הלירית, העולם שבו מתרחשות האגדות הוא שיקוף של העולם הפנימי.

כשהמלכה האהובה שוכבת על ערש דווי, הממלכה כולה נופלת למשכב: שדות קמלים, נחלים מתייבשים, יערות מתעבּים עד מחנק.

כשאנה נחטפת מממלכת הכוכבים היא מותקפת ונבזזת: הנחש מזנק ושולף את שיריה מליבה, חיית היער שולפת את דמעותיה הקסומות, ורוח השָׂדֶה גוזלת את אורה. זה לא סתם מזל רע, זה בלתי נמנע: אלה כאבי העקירה מממלכת התמימות אל ממלכת המחלה והאובדן שמרוקנים אותה. וכל מה שנגזל אכן חוזר אליה בדרך חזרה (כי בסופו של דבר, איש לא יכול לגזול את תמצית מהותך). נדיבותה וטוב ליבה מצמיחות לה כנפי פרפר ומזכות אותה בשני זרעים: האחד, זרע עצום פועם מרוב חיים, מצמיח לה יער שלם עשיר בצמחים ופירות, והאחר, דמעת זכוכית של נחש (עוד אחד שרשעותו נסדקה), מצמיח לה דיונה קטנה, ועל הדיונות באגדה הזאת אפשר גם לרכוב.

בעידן התמימות היתה אנה בתם של הים ושל אור הכוכבים. הזרעים קושרים אותה גם לאדמה. הם כרוכים בשברון לב, אבל אין דבר יותר שלם מלב שבור.

האיור שלמעלה גם הוא נפתח כמו דלת. מעבר לקיפול ממתינה כפולה שכולה אור.

שנזכה כולנו בקצת אור וחמלה.

גם אולה. בהצלחה, במשפט הדיבה שלה נגד אדיר חבני, ירום הלוי, ויוצרי צל של אמת.

*

לא יודעת איך, אבל קשור – על נפש אבודה של אולגה טוקראצ'וק ויואננה קונסחו

*

עוד אורות בעיר האושר

ילדה, חוה, צלובה

האם אור יכול ללכלך?

אחת עשרה שמלות של אור

הנערה שלא רצתה להינשא לאביה, על כל מיני פרוות, וההמשך: הנפש היא קוסמת גדולה

על החושך של למוני סניקט וג'ון קלאסן

על לילה בלי ירח

גם קשור ונשמע נהדר!

יריד ספרי אמן בארטפורט

3-6.5.2023 רחוב העמל 8, תל אביב

רביעי וחמישי 12:00-22:00 | שישי 10:00-16:00

שבת 10:00-18:00

Read Full Post »

מי שמגיע לכאן מדי פעם, אולי שם לב עד כמה אני מאמינה ב"צורה". אני תמיד מופתעת כשאנשים מתייחסים רק לתוכן, ומתייקים את הצורה במקרה הטוב, באגף "קישוט ומשחקים". כי מעבר לכל מה שאפשר לומר בזכותה, הצורה היא התוכן.

חשבתי על כך בעקבות חוק הפליטים. איך זה יכול להיות שאנשים לא רואים עד כמה החוק האוסר על הגשת עזרה לפליטים הוא נורא ומביש – לא רק באופן כללי, אלא דווקא כאן במדינה שחיה בצל ובדגל השואה?

והגעתי למסקנה שזה נובע מן החסך במטפורה. (ואם מישהו חושב שאני צינית או אירונית – אני לא. אני רק מנסה להתרחק מעט כדי לא לטבוע, ובד בבד גם להתחקות אחרי מקור השיבוש, אולי תימצא לו ארוכה).

אבל קודם כדאי אולי לחזור ולהסביר בקיצור את ההבדל בין מטפורה למטונימיה:

מטונימיה היא דימוי שמבוסס על סמיכות, על קירבה.
מטפורה היא דימוי שמבוסס על דימיון צורני.

שקלובסקי (הפורמליסט הרוסי) מסביר את ההבדל באמצעות דוגמא: אם אני יושבת ליד ילד קטן שמנסה למרוח חמאה על לחם ומורח אותה תוך כדי כך על אצבעותיו, ואני אומרת לו: "הי אתה, אצבעות חמאה!" זו מטונימיה. במקום להגיד שהאצבעות מרוחות בחמאה, אני מקצרת את הדרך וקוראת להן אצבעות חמאה.

לעומת זאת: אם אני יושבת ליד ילד קטן שהכל נופל לו מהידיים, ואני אומרת לו "הי אתה, אצבעות חמאה!" – זו מטאפורה. כי היא מבוססת על הדמיון: האצבעות חסרות כוח אחיזה כאילו נעשו מחמאה.

[ואגב – לאבחנה בין מטאפורה ומטונימיה יש השלכות גם על חיי היומיום. לפני שנים עשיתי תיאטרון בובות במסגרת "מדינת הילדים". כשהאירוע נגמר הגעתי אל משרדו של המנכ"ל לקבל את שכרי. ישבתי בחדר ההמתנה בצד בחורה חמודה ומטופחת ומקושטת למשעי (לעומת הופעתי הזרוקה). לבסוף יצא המנהל ממשרדו ואמר: "קודם הבובה." שתינו קמנו: אני בגלל המטונימיה (כי הבנתי את "הבובה" כ"זאת שעושה תיאטרון בובות"), והבחורה בגלל המטאפורה (בהיותה "הבובה'לה" החמודה). המנהל התכוון אגב למטונימיה. עד היום אני זוכרת את אי ההבנה שהתפשטה על פרצופה כשהמנהל הצביע עלי.]

המטונימיה היא הרבה יותר פרוזאית וצרת אופק ומסתכלת רק על מה שקרוב. המטאפורה הקרובה יותר לשירה ודורשת קפיצה מחשבתית; כדי לראות את הדימיון בין שני דברים שונים לכאורה, מוכרחים להתרחק מעט.

ובאשר לנמשל – אני מרגישה שאלה שיזמו את החוק המביש הזה, קוראים את השואה בצורה מטונימית. כיוון שאירעה ליהודים, היא קושרת מאז ולתמיד בינם לבין סבל וסכנה. אבל מי שחושב מטאפורית, לא יכול שלא לראות את הדימיון בין האיסור על עזרה לפליטים לבין האיסור על עזרה ליהודים (ומסתבר שהמובן מאליו הזה, אינו מובן לכולם).

התבנית המטונימית היא בדלנית ולאומנית. החמלה נמצאת במטאפורה, ביכולת לראות את הדמיון בין בני אדם, לראות את השווה בין מצוקתך למצוקתם. לא פלא שכל כך הרבה אנשים שכואבים את המצב מצטטים שירים. זה לא רק הנסיון לברוח מהקלישאות. השירה, כמו סוג של התעמלות תודעתית, מפתחת את החשיבה המטפורית ואת ההזדהות עם הזולת.

כשאמצא את השיר של אלתרמן על הלשון השבדית (שקרעים ממנו מבליחים כל הזמן בראשי) אוסיף אותו לכאן.

והנהו באדיבות איריס המגיבה והסורקת (תודה!)

הלשון השוודית / נתן אלתרמן

מעטים הם יודעי הלשון השוודית,
מי דובר בה, אולי רק השוודים עצמם.
כי ארצם בהרים ובפיורדים אובדת
וקטן ומוצנע העם.

ועת שוודיה אמרה: "הנני מקבלת
מגבול דניה את כל היהודים הגולים",
נוכחו וראו כל עמי החלד
כמה דל הוא בשוודית אוצר המילים.

כי רבות מדינות כבר כהנה הכריזו,
אך הללו הראו את גינזי לשונן,
במילות "אינפליטרציה", ו"קווטה", ו"ויזה"…
רק בשוודית
מילים שכאלה אינן.

ועת נער נמלט אל גבול שוודיה מציד,-
היא איננה פונה לעיין במפות.
היא פשוט מוליכה אותה פנימה לבית,
בלי לדעת כי זו שאלה של טרנספורט.

מדינות בעולם יש גדולות שבעתיים
ומקום בהן רב למחסה ומלון,
אך לפני הצילן איש טובע ממים
אוהבות הן תמיד להביט במילון.

יען שפת מילונן ססגונית כפרפר היא –
יש "קצה גבול של יכולת" או "כושר קליטה".
רק בשוודיה עוד חי המנהג הברברי,
להציע להלך כוס תה ומיטה.

ולכן הגדרות היא איננה בוררת
ואיננה מרבה דקדוקי מנגנון,
היא כותבת פשוט: "הכניסה מותרת",
ויסלח לה האל על דלות הסגנון.

ויאמר לה האל בדמעה: שוודיה, שוודיה, –
שתי מילים נשכחות את כתבת על פתחים
אך שוות הן טרקטטים ואנציקלופדיה,
כן… אפילו בריטניקה… כל הכרכים.

ואזי מלאכים בשירה ימללו
ואמרו זה לזה: מה רבה התהום,
אם שתי המילים הפשוטות האלו
הולידו דמעה בעיני מרום.

(הו, מה רבה התהום, וכמה תמים השיר הזה נשמע)

*

עוד באותו עניין

כמה מילים (אקטואליות?) על שירת דבורה

איציק מאנגר נגד חוק הנכבה

Read Full Post »