Feeds:
פוסטים
תגובות

Posts Tagged ‘חמלה’

מי שמגיע לכאן מדי פעם, אולי שם לב עד כמה אני מאמינה ב"צורה". אני תמיד מופתעת כשאנשים מתייחסים רק לתוכן, ומתייקים את הצורה במקרה הטוב, באגף "קישוט ומשחקים". כי מעבר לכל מה שאפשר לומר בזכותה, הצורה היא התוכן.

חשבתי על כך בעקבות חוק הפליטים. איך זה יכול להיות שאנשים לא רואים עד כמה החוק האוסר על הגשת עזרה לפליטים הוא נורא ומביש – לא רק באופן כללי, אלא דווקא כאן במדינה שחיה בצל ובדגל השואה?

והגעתי למסקנה שזה נובע מן החסך במטפורה. (ואם מישהו חושב שאני צינית או אירונית – אני לא. אני רק מנסה להתרחק מעט כדי לא לטבוע, ובד בבד גם להתחקות אחרי מקור השיבוש, אולי תימצא לו ארוכה).

אבל קודם כדאי אולי לחזור ולהסביר בקיצור את ההבדל בין מטפורה למטונימיה:

מטונימיה היא דימוי שמבוסס על סמיכות, על קירבה.
מטפורה היא דימוי שמבוסס על דימיון צורני.

שקלובסקי (הפורמליסט הרוסי) מסביר את ההבדל באמצעות דוגמא: אם אני יושבת ליד ילד קטן שמנסה למרוח חמאה על לחם ומורח אותה תוך כדי כך על אצבעותיו, ואני אומרת לו: "הי אתה, אצבעות חמאה!" זו מטונימיה. במקום להגיד שהאצבעות מרוחות בחמאה, אני מקצרת את הדרך וקוראת להן אצבעות חמאה.

לעומת זאת: אם אני יושבת ליד ילד קטן שהכל נופל לו מהידיים, ואני אומרת לו "הי אתה, אצבעות חמאה!" – זו מטאפורה. כי היא מבוססת על הדמיון: האצבעות חסרות כוח אחיזה כאילו נעשו מחמאה.

[ואגב – לאבחנה בין מטאפורה ומטונימיה יש השלכות גם על חיי היומיום. לפני שנים עשיתי תיאטרון בובות במסגרת "מדינת הילדים". כשהאירוע נגמר הגעתי אל משרדו של המנכ"ל לקבל את שכרי. ישבתי בחדר ההמתנה בצד בחורה חמודה ומטופחת ומקושטת למשעי (לעומת הופעתי הזרוקה). לבסוף יצא המנהל ממשרדו ואמר: "קודם הבובה." שתינו קמנו: אני בגלל המטונימיה (כי הבנתי את "הבובה" כ"זאת שעושה תיאטרון בובות"), והבחורה בגלל המטאפורה (בהיותה "הבובה'לה" החמודה). המנהל התכוון אגב למטונימיה. עד היום אני זוכרת את אי ההבנה שהתפשטה על פרצופה כשהמנהל הצביע עלי.]

המטונימיה היא הרבה יותר פרוזאית וצרת אופק ומסתכלת רק על מה שקרוב. המטאפורה הקרובה יותר לשירה ודורשת קפיצה מחשבתית; כדי לראות את הדימיון בין שני דברים שונים לכאורה, מוכרחים להתרחק מעט.

ובאשר לנמשל – אני מרגישה שאלה שיזמו את החוק המביש הזה, קוראים את השואה בצורה מטונימית. כיוון שאירעה ליהודים, היא קושרת מאז ולתמיד בינם לבין סבל וסכנה. אבל מי שחושב מטאפורית, לא יכול שלא לראות את הדימיון בין האיסור על עזרה לפליטים לבין האיסור על עזרה ליהודים (ומסתבר שהמובן מאליו הזה, אינו מובן לכולם).

התבנית המטונימית היא בדלנית ולאומנית. החמלה נמצאת במטאפורה, ביכולת לראות את הדמיון בין בני אדם, לראות את השווה בין מצוקתך למצוקתם. לא פלא שכל כך הרבה אנשים שכואבים את המצב מצטטים שירים. זה לא רק הנסיון לברוח מהקלישאות. השירה, כמו סוג של התעמלות תודעתית, מפתחת את החשיבה המטפורית ואת ההזדהות עם הזולת.

כשאמצא את השיר של אלתרמן על הלשון השבדית (שקרעים ממנו מבליחים כל הזמן בראשי) אוסיף אותו לכאן.

והנהו באדיבות איריס המגיבה והסורקת (תודה!)

הלשון השוודית / נתן אלתרמן

מעטים הם יודעי הלשון השוודית,
מי דובר בה, אולי רק השוודים עצמם.
כי ארצם בהרים ובפיורדים אובדת
וקטן ומוצנע העם.

ועת שוודיה אמרה: "הנני מקבלת
מגבול דניה את כל היהודים הגולים",
נוכחו וראו כל עמי החלד
כמה דל הוא בשוודית אוצר המילים.

כי רבות מדינות כבר כהנה הכריזו,
אך הללו הראו את גינזי לשונן,
במילות "אינפליטרציה", ו"קווטה", ו"ויזה"…
רק בשוודית
מילים שכאלה אינן.

ועת נער נמלט אל גבול שוודיה מציד,-
היא איננה פונה לעיין במפות.
היא פשוט מוליכה אותה פנימה לבית,
בלי לדעת כי זו שאלה של טרנספורט.

מדינות בעולם יש גדולות שבעתיים
ומקום בהן רב למחסה ומלון,
אך לפני הצילן איש טובע ממים
אוהבות הן תמיד להביט במילון.

יען שפת מילונן ססגונית כפרפר היא –
יש "קצה גבול של יכולת" או "כושר קליטה".
רק בשוודיה עוד חי המנהג הברברי,
להציע להלך כוס תה ומיטה.

ולכן הגדרות היא איננה בוררת
ואיננה מרבה דקדוקי מנגנון,
היא כותבת פשוט: "הכניסה מותרת",
ויסלח לה האל על דלות הסגנון.

ויאמר לה האל בדמעה: שוודיה, שוודיה, –
שתי מילים נשכחות את כתבת על פתחים
אך שוות הן טרקטטים ואנציקלופדיה,
כן… אפילו בריטניקה… כל הכרכים.

ואזי מלאכים בשירה ימללו
ואמרו זה לזה: מה רבה התהום,
אם שתי המילים הפשוטות האלו
הולידו דמעה בעיני מרום.

(הו, מה רבה התהום, וכמה תמים השיר הזה נשמע)

*

עוד באותו עניין

כמה מילים (אקטואליות?) על שירת דבורה

איציק מאנגר נגד חוק הנכבה

Read Full Post »