Feeds:
רשומות
תגובות

Posts Tagged ‘חלום’

דברים שאמרתי בהשקת ספר שפיצר

*

אני אתחיל בשיר של בנימין שווילי.

ילד מעיף עפיפון במאה הי"ז

על גבעה בירושלים ילד מעיף עפיפון
ואצלו עומדת אחותו הקטנה
בוכה הילדה
הילדה היפה רוצה להחזיק החוט
עפה הילדה לקח אותה עפיפון
לקח אותה נחש שפיפון
לקח הילדה לעיר איזמיר
שם מחכה לה חתן קטן
שבתאי הבדאי

ולמה התחלתי מהשיר הזה? כי זה סיפור אמיתי. אני הילדה מהשיר. אני בכלל רציתי לדבר על מיכאל קולהאס. על השיחה בין הנובלה של קלייסט לחיתוכי העץ של יעקב פינס. ורק אמרתי בלבי, אפתח בכמה מילים על הקשר האישי שלי לספרי תרשיש… וזהו. הרוח חטפה לי את העפיפון.

אז תחזיקו חזק בחוט של העפיפון או בזנבו של השפיפון. שבתאי הבדאי מחכה.

ובכן, המתנה הראשונה שקיבלתי מאהוב לבי היתה ספר של שפיצר, הלדרלין, שירים נבחרים. הייתי בת תשע עשרה. ובצד ההקדשה הנפלאה (שאני לא מתכוונת לצטט, זה לא כזה אישי) אני זוכרת כמה התרגשתי מיופיו של הספר ובייחוד מן הלוגו הספינתי שעיצב עמנואל גראו.

פרט מתוך דף הלוגו של "הלדרלין, שירים נבחרים", תרגם ג. ליבס. עיצוב לוגו, עמנואל גראו.

פרט מתוך דף הלוגו של "הלדרלין, שירים נבחרים", תרגם ג. ליבס. עיצוב לוגו, עמנואל גראו.

כי אני כמו ישמעאל של הרמן מלוויל:

"מדי ארגיש מרירות נחרתת בפני, וסתיו לח וטורד מתכונן בלבבי; מדי אמצא כי מתעכב אני לפני מחסנים של ארונות מתים ונגרר אחרי כל לוויה העוברת על פני; וביחוד מדי ארגיש כי נכאַי מתגברים עלי במידה כזו שזקוק אני לעיקר מוסרי גדול שימנעני מהתגרות ריב בכל עובר אורח, – אזי, מחליט אני, הגיעה גם הגיעה שעתי לרדת הימה."

(תרגם אליהו בורטניקר)

אבל לאיזה ים בעצם ירד ישמעאל? האם הוא ירד לאוקינוס האטלנטי המלוח והרטוב או לים שנוצר בין הדף לדמיון הקורא, ים שהוא קונקרטי ובה בעת מופשט.

מפת האוקיינוס, מתוך ציד הסנרק של לואיס קרול. אייר הנרי הולידי.

מפת האוקיינוס, מתוך ציד הסנרק של לואיס קרול. אייר הנרי הולידי.

זאת מפת האוקיינוס, איור של הנרי הולידיי למהדורה המקורית של ציד הסנרק (בלדת הנונסנס של לואיס קרול על חבורת הרפתקנים שיוצאת לציד יצור אגדי שטיבו לא ברור).

זו מפה מופרכת לניווט בבלדת איגיון, ובו בזמן זה גם דף לבן, המפה האילמת, האולטימטיבית של כל הספרים כולם.

אני אוהבת מפות ואפילו יותר מהן אני אוהבת אותיות. אף שאין בי טיפת דיסלקטיות, אני עדיין זוכרת כמה התקשיתי ללמוד קרוא וכתוב בילדותי. כי האותיות היו ציורים קטנים והציורים תמיד התווכחו עם הצלילים שהם היו אמורים לסמן. ופה ושם גם הגיעו להסכמה מפתיעה, מרגשת. הלוגו של תרשיש הוא הזדמנות לדבר על זה, על ההוויה הלימינלית של סימני הדפוס בין צליל לתמונה, בשטח הההפקר שבין הנפש לדף.

בדרך כלל יש בלוגואים משהו מכני. הם מזכירים לי סימני בעלות שמוטבעים בגופם של בעלי חיים בעזרת ברזל מלובן. הם הופכים את ספרי ההוצאה לעדר קטן של נייר. אבל הלוגו של תרשיש תמיד נראה לי אישי, מלא נפש כמו חתימה, אוטוגרף מהסוג האהוב עלי ביותר, מאלה שמערבבים, שלא לומר ממזגים, ציורים ואותיות. דוגמא?

חתימתו של ג'ק לו, שר האוצר של אובמה.

זאת למשל חתימתו של ג'ק לו, שר האוצר של אובמה (בחיי. האמריקאים היו מודאגים מאד מהקשקוש הילדותי שיתנוסס על הדולרים שלהם). הייתי חייבת להראות אותה, כי לפי האינטואיציה הגרפולוגית שלי שר האוצר של אובמה יצא פעם לציד סנרק.

ועכשיו ברצינות: קחו למשל את לורקה. פדריקו גרסיה, המשורר הספרדי. יש לו אוסף של אוטוגרפים. זה אולי העשיר והמפורט מכולם.

אוטוגרף של פדריקו גרסיה לורקה

אוטוגרף של פדריקו גרסיה לורקה

זה לא רק אוטוגרף, זה שיר, ואפילו מחזה קצרצר של שלוש מילים, עם תפאורה ואפקטים ופנסי פרחים.

יש לי עוד כמה דוגמאות מפליאות באמתחתי, על חלקן כתבתי כאן, וזאת אולי היקרה לי מכל:

חתימתו של שלמה מולכו

חתימתו של שלמה מולכו

זוהי חתימתו של שלמה מולכו הידוע גם בשם דיוגו פירס, שנולד בשנת 1500 למשפחת אנוסים בפורטוגל. בגיל עשרים כבר היה מזכיר מועצת המלך וכלום לא חסר לו, ובכל זאת עזב הכל בגלל חלומות וחזיונות, מל את עצמו במו ידיו וסופו שנשרף על המוקד.

בהתחלה לא ראיתי אותיות. חשבתי שזה רק ציור, ואז התגלגל לידי ספרון מן המאה השש עשרה בשם "חית קנה" שבו מתאר שלמה מולכו את חלומותיו וחזיונותיו. ופתאום באחד החלומות מופיע זקן שמוליך אותו לשני הרים בארץ הצבי, "שכבר ראיתי אותם בחיזיון מאז," כותב שלמה מולכו, "ודמותם על חותמי, על שני הלמ"דים אשר בשמי ובכינויי."

כלומר שלמה מולכו יוצא למסע אל אותיות שמו.

מיד חזרתי לחתימה וחיפשתי את הלמד"ים. אלה לא בדיוק הלמד"ים של היום, אלא של הכתב הרהוט הספרדי (גרסת כתב היד של כתב רש"י).

M7

ואם כבר שני למ"דים – הרשו לי לחזור רגע להלדרלין.

פרנצ'סקה ברוך, דף השער של "הלדרלין, שירים נבחרים", הוצאת תרשיש.

פרנצ'סקה ברוך, דף השער של "הלדרלין, שירים נבחרים", הוצאת תרשיש.

זה דף השער שעצבה פרנצ'סקה ברוך. אריאל ורדי כותב שצווארם הארוך של הלמ"דים מעלה על הדעת משהו מעולם העופות, ומכוון בלי משים לדעתו של ביאליק: "הלמ"ד – הרי זו חסידה פושטת צוואר ועומדת על רגל אחת, מעין זו שדָרָה בראש האילן אחורֵי ביתנו," הוא כותב ב"ספיח", אוסף הזכרונות של ילדותו.

ובחזרה לשלמה מולכו. בין חלומותיו יש עוד חלום ארוך ומכונן. לא אספר אותו במלואו, כי יש אנשים, כך שמעתי, שמשתעממים מחלומות. ולצרכינו די בפתיחה שבה מופיע הזקן מן החלום הקודם ומזמין את החולם לחורבה בירושלים. הדרך מתארכת עד שהם מגיעים לשלושה אילנות שיוצאים משורש אחד.

ואני עוצרת לרגע, כי מולכו שוב חולם על אותיות. הן שוב מסתננות לחלומו באיצטלה של נוף. הפעם הוא לא מודה בזה במפורש, אבל בתור חולמת על אותיות בפני עצמה, אני תיכף מזהה את שלושת האילנות שיוצאים משורש אחד:

M9

שי"ן זאת לא רק האות הראשונה בשמו של שלמה מולכו, אלא בו בזמן ובראש ובראשונה השי"ן של "שדי" שחקוקה על תפילין ומזוזות.

הכתר הקטן שמקשט את האילן השמאלי מופיע על כל אותיות שעטנז-גץ. אבל המקרה של שי"ן ייחודי, כי שלושת התגים יוצרים מעין שי"ן קטנה על שי"ן גדולה. מה שמזכיר לי את הספר הזה, ספר שפיצר: ספר גדול שיש בתוכו ספרים קטנים. בשבילי (כמי שנשלטת במידה רבה על ידי הדמיון החזותי שלה) ספר שפיצר הוא סוג של חיה מיתולוגית. קנגורו של נייר רב כיסים וגורים.

M9A

ספר קטן בתוך ספר גדול, כפולה מתוך "ספר שפיצר".

ספר קטן בתוך ספר גדול, כפולה מתוך "ספר שפיצר".

ספר קטן בתוך ספר גדול, כפולה מתוך "ספר שפיצר".

והוא גם סוג של ספר ספרים, לא בה"א הידיעה כמו התנ"ך, אלא פשוטו כמשמעו: ספר הספרים של תרשיש.

והחלום של שלמה מולכו נמשך: ליד עצי השי"ן זורם נהר. מעבר לו נמצאים פרשים חמושים שמנסים לפגוע בעץ המשולש בטענה שהוא שלהם (וכבר ברור לגמרי שזה חלום של אנוס שאמונתו נמצאת תחת מתקפה), אבל הפרשים מצליחים לפגוע רק בכמה מן היונים שמרחפות בין הענפים. עופות גדולים אוכלים את הגוויות מבלי להשאיר שריד. ואנשים שואלים את החולם מה זה צריך להיות, והוא עונה, היכו את היונים האפורות והשחורות, ועכשיו הם רוצים לפגוע ביונים הלבנות ששומרות על העץ שלא ייבש.

בשביל שלמה מולכו השי"ן היא עץ חיים.

בשביל ביאליק היא דווקא דרקון, ובמילותיו שלו: "השי"ן – הרי זה מין שפיפון בעל שלשה ראשים" (שוב "ספיח").

ובשביל משה שפיצר את עמנואל גראו – השי"ן היא גוף של ספינה.

לוגו. מתוך "בשר ודם" מאת יצחק שנברג, הספר הראשון של הוצאת תרשיש.

לוגו. מתוך "בשר ודם" מאת יצחק שנברג, הספר הראשון של הוצאת תרשיש.

השי"ן הגדולה של הספינה, מופיעה פעמיים, לא רק במילה תרשיש אלא גם בשמו של משה שפיצר, שמסתנן כמו נוסע סמוי לספינת הלוגו.

ועכשיו שאלה: האם ספינת הלוגו שטה על גלים או נישאת על כנפי ציפורים? זה הזכיר לי את האפיזודה המלבבת שבה נתקע הברון מינכהאוזן בלב ים. הים היה כל כך שקט שהוא חתם באצבעו על הגלים ולמחרת עדיין ניתן היה לקרוא את החתימה. הוא נאלץ להזעיק שחפים ואלבטרוסים ולרתום אותם לספינה כדי להתקדם.

Noa_Snir_Munch14_847

נועה שניר, איור לברון מינכהאוזן

ויש עוד משהו שמבדיל בין חתימה ללוגו; חתימה היא כתב יד, זאת אומרת שיש בה יסוד קבוע אבל גם גמישות מסוימת, היא משתנה על פי הנסיבות. וגם מבחינה זו הלוגו של תרשיש מתנהג כמו חתימה.

אתן כמה דוגמאות בולטות.

פרט מתוך כריכת Palestine stories הוצאת תרשיש.

פרט מתוך כריכת Palestine stories הוצאת תרשיש.

אני אניח את הלוגו לרגע ליד הלוגו הקודם לשם השוואה:

M11A

הספינה שעל כריכת Palestine stories לא שטה על ציפורים, רק על גלים, הפונט שלה אחר. אבל מה שנפלא בעיני במיוחד זה שהמפרשים פונים לכיוון ההפוך, כי באוקינוסים של האנגלית הרוחות נושבות בכיוון ההפוך.

לוגו טיפוגרפי, ירחמיאל שכטר

לוגו טיפוגרפי, ירחמיאל שכטר

למעלה, גרסה יבשתית, לוגו טיפוגרפי של ירחמיאל שכטר.

ועוד גרסה, של אביגדור אריכא; זה כבר ממש כתב יד כחוט השערה מאוטוגרף:

לוגו אביגדור אריכא, מתוך דוד רוקח, "מועדי ערגה".

לוגו אביגדור אריכא, מתוך דוד רוקח, "מועדי ערגה".

והנה עוד אריכא, בים האדום של "פרחי אש". כאן יש אפילו דגל כמו של שלמה מולכו. שתי הספינות אגב נבדלות בפרטים רבים. אולי התערב פה גם משה טמיר שיצר את הדפסי האבן שמלווים את השירים.

לוגו אביגדור אריכא (?) מתוך "פרחי אש", חיים גורי, עם הדפסי אבן של משה טמיר.

לוגו אביגדור אריכא (?) מתוך "פרחי אש", חיים גורי, עם הדפסי אבן של משה טמיר.

כריכת ספר שפיצר (פרט), עיצוב עדה ורדי

כריכת ספר שפיצר (פרט), עיצוב עדה ורדי

וגם עדה ורדי תרמה למשחק, כשהסירה את האותיות הצדדיות שהפריעו לספינה לשוט. אמנם קצת הצטערתי על השי"ן הקטנה שנחה על ראש הציפור כמו ציצה של דוכיפת, אבל עדה צדקה, האותיות האלה הפריעו לספינה לשוט, והן בעצם מיותרות כי כפילותיהן כבר מוטמעות בציור, בכתב היד של המפרשים (חפשו אותן, כמו ב"ציור השבועי לילד" של ג'קי בידיעות אחרונות).

ולא רק בגלל זה שמחתי שעדה הסירה אותן. זה מה שנפלא בעיני ב"ספר שפיצר", אחד הדברים: שזה לא רק מחקר ותיעוד, אלא גם שיחה חיה עם שפיצר ומפעלו.

וכל מה שכתוב פה גם הוא חלק מאותה שיחה.

קודם אמרתי שהחתימה של לורקה היא שיר, ובהמשך לכך, גם הלוגו של תרשיש הוא שיר. שיר קונקרטי, מצויר, מינימליסטי, של מילה אחת.

ותרשיש זאת מילה נהדרת, מוסיקלית, מרשרשת, רבת שכבות. זה שם של אבן יקרה מהחושן, שמופיעה בכל מיני פסוקים זוהרים כמו, בְּעֵדֶן גַּן-אֱלֹהִים הָיִיתָ, כָּל-אֶבֶן יְקָרָה מְסֻכָתֶךָ אֹדֶם פִּטְדָה וְיָהֲלֹם תַּרְשִׁישׁ שֹׁהַם וְיָשְׁפֵה, סַפִּיר נֹפֶךְ, וּבָרְקַת וְזָהָב; (זה מיחזקאל, עושר כזה, על אף ה"רש" שאצור בה). תרשיש זה גם שם של עיר מקראית. חוקרים מתווכחים אם מדובר בטַרְסוּס שבאסיה הקטנה או בטַרְטֶסוֹס הספרדית המוזכרת בכתבי הרודוטוס. ופתאום מבליח בויקיפדיה משפט ספק בורחסי ספק לואיס קרולי:" פרשנות זו מבוקרת בחומרה, היות שקיומה של העיר בכלל מוטל בספק, וייתכן שהיא כלל לא התקיימה מעולם." ואף על פי כן מופיע בספר דניאל מלאך בגודל העיר תרשיש: וּגְוִיָּתוֹ כְתַרְשִׁישׁ, וּפָנָיו כְּמַרְאֵה בָרָק וְעֵינָיו כְּלַפִּידֵי אֵשׁ, וּזְרֹעֹתָיו וּמַרְגְּלֹתָיו כְּעֵין נְחֹשֶׁת קָלָל; וְקוֹל דְּבָרָיו כְּקוֹל הָמוֹן. ולבסוף – מן העיר שאולי לא היתה יצאו ספינות מלאות זהב וכסף, בדיל, ברזל, עופרת ובעלי חיים אקזוטיים כמו פילים תוכים וקופים, ולפיכך נקראו ספינות משובחות, ספינות תרשיש.

ואם אנחנו כבר בשירה, אני רוצה לחזור להלדרלין בפעם השלישית והאחרונה. כל כמה שאהבתי את גוף הספר, השירים עצמם נותרו זרים. גם אריאל הירשפלד לא אהב את התרגום. "מן הדיבור המרחף, החופשי עד גבול החידה של הלדרלין," הוא כתב, "נותרו כאן גדמים קפוצים, משותקים כליל מרוב מאמץ." אבל אז גיליתי את תרגומיו של פנחס שדה להלדרלין, ובראש ובראשונה את תרגומו ל"מחצית החיים":

עם אגסים צהובים
ושופעת ורדי בר
תלויה הארץ באגם.
אתם ברבורי חן,
ושיכורי נשיקות
ראשיכם תטבולו
במים צלולי הקודש.

אלליי, איפה אקח,
בחורף, הפרחים, ואיפה
את זיו השמש
ואת צל האדמה?
החומות ניצבות
אילמות וקרות, ברוח
הדגלים יָשוֹקוּ.

לא רק שאני אוהבת את השיר הזה אהבת נפש, אני גם בטוחה שאני יודעת מה גרם לכתיבתו. לא את הסיבות העמוקות, רק את הטריגר, החוויה המיידית החושית. אני בטוחה שהלדרלין ישב על שפת אגם ביום חורף יפה. כשיושבים בשמש שוכחים לרגע כמה קר, העולם צלול וחמים וזוהר. אבל ברגע שענן מכסה את השמש, היום מחשיך והצינה חודרת ואם נושבת רוח באותו רגע, אז אלליי…

פנחס שדה אגב, היה גם חלק מן ההרצאה המקורית שלי. אי אז בשנות השישים הוא עיבד את מיכאל קולהאס לקומיקס שפורסם בהמשכים על הכריכה האחורית של "הארץ שלנו". "אחד נגד כולם", כך נקרא הקומיקס שהסעיר את הילדה שהייתי. לקראת ההשקה רציתי לחזור ולהציץ בו. התקשרתי לספריית בית אריאלה והתברר שאין גישה לכרכי הארץ שלנו. הם לכודים באחד המרתפים בגלל השיפוץ שנערך בבניין, ואין לדעת מתי יחולצו.

הפרט הזה קִבל פתאום גוון אפל סימבולי, ספק פסיכואנליטי ספק אקטואלי, כי זאת באמת תקופה שבה ספרי העבר, ואולי ספרים בכלל, נעולים באיזה מרתף ועתידם לא לגמרי ברור. וגם ספר שפיצר נראה לי לרגע כמו גוש שיש, מצבה. לא רק לשפיצר, לעולם הולך ונעלם של נייר.

ספר שפיצר, עיצוב ועריכה עדה ורדי

ספר שפיצר, עיצוב ועריכה עדה ורדי

אהוב לבי (אותו אחד מהלדרלין) אומר שאסור לי לסיים ככה בעצב. וספר שפיצר אמנם מפליג בכיוון ההפוך. זו שמחה גדולה שדווקא בימים אלה יוצא ספר כל כך ייחודי וחושב וסבלני ומוקפד. ואפשר לראות בכריכה גם הבטחה, הזמנה לשַיִט בים הלבן של הדף.

*

והנה כתבתי גם קצת על מיכאל קולהאס ופינס

עוד באותם עניינים:

האוונגרד והקסם של מרי ריינולדס (אמנית הכריכות הנפלאה נפלאה)

הפוטוריסטים ואני

על הבוהמה הביתית של אפרת מישורי

מאחור את ממש כמו מלפנים

געגועים לגופה של העברית

על שירה וקסמי חפצים

כשהמילה תהפוך לגוף

הפוסט השני על הנסיך הקטן – על האיורים

ועוד

*

ובלי שום קשר

אם עוד לא ראיתםן – מחר יום ה' ה16 ביוני, אקס חמותי החורגת בליאו מודל בירושלים.

וגם

חמוטל ורוניקה סונג מנסה לשחרר דמויות מצוירות ותוך כדי כך גם את עצמה (כי אמנות זה ראי). יש עוד 15 יום להדסטארט של ספר הילדים הרגיש שלה.

*

Read Full Post »

בעצם רציתי לכתוב על הקשר בין היְלָדוֹת בציורים של בלתוס לילדות בצילומים ובכתובים של לואיס קרול. וכמו תמיד, כיפה אדומה שכמותי, ירדתי מהשביל לקטוף פרחים.

הנה אחד מהם. חלום בהקיץ של צייר לא ידוע, משנות השבעים של המאה התשע עשרה.

חלום בהקיץ, צייר לא נודע, שנות השבעים של המאה התשע עשרה

חלום בהקיץ, צייר לא נודע, שנות השבעים של המאה התשע עשרה

ילדה בוהה בריק. משני צדדיה רובצים בעלי חיים; הכלב הוא מעין הד שלה, בצבעוניות הלבנה-ערמונית שלו, באוזניו המקבילות לתסרוקתה ובכפתו ההפוכה כמו סוליית נעלה. החתול מתבדל מעט (כדרך החתולים) על כריתו. לפניהם רצפה בצבע חול, כמעט ריקה למעט חוברת דקיקה ושטוחה ופקעת צמר שהתגלגלה.

מאחורי גבם לעומת זאת, הכול דחוס ומגובב כמו בוידם או מחסן. ערבוביה של חושך וחפצים קטועים (על ידי הפריים ועל ידי חפצים אחרים) מתרוממת כמו נחשול שמאיים לגרוף אותם. פיתולי הקש של כסא הנדנדה הקטוע מזכירים סימנים אלכימיים ובדלי הגבעולים הכהים כמו שרבוטי דיו רק מדגישים את איכות התת מודע של התפאורה.

וזאת רק ההקדמה, כי הרגל המורמת של הילדה יוצרת מעין צללית של ארנב מאחורי גבה (הרבה בזכות החותלת השחורה שהתרופפה וניתקה מעט מנעלה). זה מובהק יותר ככל שמתרחקים. הנקודה המבהיקה על הנעל מסמנת את העין שלו.

187

הפרוותיות של השמיכה מחזקת את הארנביות (סילואטה+פרווה=ארנב), אבל כשמביטים בשמיכה פעם נוספת מתגלים בתוכה ארנבים נוספים. ובעצם, השמיכה כולה היא מעין ארנב ענקי שרובץ מאחורי הילדה (בפרופיל, פרצופו כמעט נוגע בחתול), כולל שתי אוזניים ועין עצומה, מופשט וברור כמו צורות שרואים לפעמים בעננים.

התאפקתי לא לקרוא לפוסט הזה "ארנבים" או אפילו "ארנבים בהקיץ". זה כמו לרתום את פתרון לפני החידה; זה חושף אותה טרם זמנה, מפזר את העמימות וההשהייה, את תחושת החלום בהקיץ של משהו שאיננו וישנו בו בזמן, של ריק והיבלעות, שהחזירה אותי ללואיס קרול. לאליס שלו, לחלום בהקיץ שמתחיל בארנב, ויש בו חתולה ממשית בשם דינה וחתול מתבדל ונעלם (כמו ענן ארנבי), ואפילו כלב בתפקיד אורח. הצייר לא ידוע. אפילו לאומיותו לא ידועה, רק התאריך ידוע, סביבות 1870. רפתקאות אליס בארץ הפלאות יצא ב1865.

18Cheshire_Cat_Tenniel
*
עוד חלומות בעיר האושר

חבל טבור מזהב – על חלומות המלך הצעיר של אוסקר ויילד

המחאה והחלום של בתיה קולטון

קורסאווה חולם על ואן גוך

אנטומיה של חלום (עוד פוסט שהתחיל מבלתוס)

האישה שרצתה להיות מלך

מה עושות הנסיכות בלילות? (על הנעליים השחוקות ממחולות)

אז מה עדיף, אבא מדכא או אבא נעדר? (נעדר, נעדר) על "לילה בלי ירח" של אתגר קרת ושירה גפן

*
ואי אפשר להגיד ארנבים בעיר האושר, מבלי להזכיר את תום זיידמן פרויד ואת סדרת הפוסטים על ספר הארנבות המופלא שלה. למשל זה.

*
ובשולי הדברים – עוד משהו חלומי: אני לא מכירה את מירב בן דוד, מעולם לא פגשתי אותה, אני סתם מנסה לתקן קצת את העולם שלא איכפת לו על פנינים שנעלמות בין סדקי הרצפה. ועכשיו זה לא רק אני. שניים מן האנשים שהלכו למופע בעקבות מה שכתבתי עליו, חזרו לספר איך היה:

"הייתי שם אתמול," כתב מגיב בשם מ. "ואני רק מצטער שאין תאריך נוסף להצגה כדי שאוכל לשלוח את כל ידידי ומוקירי זכרי. קסם אמיתי."

ו"הופכת צדפים" כתבה, "… מופע מהפנט. קשה להסביר במילים את החוויה. אולי מעשה כישוף, צללים וצלילים. תודה על ההמלצה ותודה ענקית למירב בן דוד ויוצרי המופע המוכשרים."

המנון לקופסה: תיאטרון חיפה, יום ה| 10.3 | 20:30| כרטיסים
תיאטרון הפרינג', באר שבע: יום ד | 16.3 | 20:30| כרטיסים

*

Read Full Post »

לא מזמן התפרסם פה הפוסט היפה יפה והעצוב של עמוס נוי על "המסע אל האי אולי" של מרים ילן שטקליס. הוא תוכנן בהתחלה כפוסט זוגי – עמוס על הסיפור ואני על האיורים של בתיה קולטון, אבל בסופו של דבר העדפתי לא לפצל את הקשב. אז קצת באיחור, שלוש הערות על האיורים, ועוד אחת בכיס.

וראשית, למי שעדיין לא קרא, זה מה שכתוב בגב הספר:

קוּץ הדב, רוּץ הכלב, מוּץ החתול ודני יוצאים באמצע הלילה למסע אל הרופא הגדול של הצעצועים, כדי לתקן את הבובה השבורה אלישבע.
אבל הרופא נמצא בארץ רחוקה- רחוקה – היא שוכנת באי "אולי" בלב האוקינוס הגדול, ורק הלויתן הזקן מכיר את הדרך לשם.
לאן יוביל אותם מסעם הארוך, ומה יעלה בגורלה של אלישבע?

חושך: איירה בתיה קולטון, מתוך "המסע אל האי אולי" מאת מרים ילן שטקליס

חושך: איירה בתיה קולטון, מתוך "המסע אל האי אולי" מאת מרים ילן שטקליס

פטר והזאב, מאת סרגיי פרוקופייב. אייר פ. האקן (Frans Haacken 1958). הטכניקה שבה איירה קולטון את החושך, הזכירה לי קצת את איוריו החרותים.

פטר והזאב, מאת סרגיי פרוקופייב. אייר פ. האקן (Frans Haacken 1958).
הטכניקה שבה איירה קולטון את החושך, הזכירה לי קצת את איוריו החרותים.

1. חושך ואור

טוני מוריסון חזרה וסיפרה בראיונות, שהיא נוהגת לקום ולכתוב בחושך לפני עלות השחר. זה התחיל כשילדיה היו קטנים; אלה היו לדבריה, שעות השקט היקרות. אבל מאחורי הנימוק הטכני חבויים אולי טעמים עמוקים יותר; הכתיבה בחושך שלפני עלות השחר מבשרת ומשקפת איזו תבנית יסוד בכתיבתה; הספרים של טוני מוריסון יוצאים מחושך גדול (לאו דווקא פיסי) אל אור מהסס, ראשון.

המחצית הראשונה של "המסע אל האי אולי" מתרחשת בחושך. בתיה קולטון חזרה וסיפרה בראיונות כמה התקשתה לשהות בחושך הארוך כמו לילה של חורף סקנדינבי.

לקולטון יש היסטוריה של צמצום החושך. בשרשרת זהב למשל, היא זיקקה וכיווצה אותו פעמיים, באמצעות האנשה. ב"מסע אל האי אולי" משמש הלוויתן השחור כמרחב ביניים, פיסה של חושך מתמעט שעל גבה (ובעצם על קצה אוזנה, אם להאמין למרים ילן שטקליס) שטה החבורה אל אי האור – "אולי".

חושך: "מתחת לארון/ הלילה מתחבא:/ בבוקר הוא נכנס,/ בערב הוא יוצא." מתוך "מתחת לארון" מאת אנדה עמיר פינקרפלד, איירה בתיה קולטון, ל"שרשרת זהב".

חושך: "מתחת לארון/ הלילה מתחבא:/ בבוקר הוא נכנס,/ בערב הוא יוצא." מתוך "מתחת לארון" מאת אנדה עמיר פינקרפלד, איירה בתיה קולטון, ל"שרשרת זהב".

חושך: "למה לגרש החושך?/ והרי הוא ילד טוב..." מתוך "עייפה בובה זהבה" מאת מרים ילן שטקליס, איירה בתיה קולטון, ל"שרשרת זהב".

חושך: "למה לגרש החושך?/ והרי הוא ילד טוב…" מתוך "עייפה בובה זהבה" מאת מרים ילן שטקליס, איירה בתיה קולטון, ל"שרשרת זהב".

לוויתן. פיסת החושך האחרונה מתרחקת כשהחבורה מגיעה אל אי האור - "אולי". מתוך "המסע אל האי אולי", איירה, בתיה קולטון.

לוויתן. פיסת החושך האחרונה מתרחקת כשהחבורה מגיעה אל אי האור – "אולי". מתוך "המסע אל האי אולי", איירה בתיה קולטון.

אלא ש"המסע אל האי אולי" לא רק מתחיל בחושך. הוא גם מסתיים בחושך. בתמונת השִׁיבה של בתיה קולטון מונחת אלישבע המתוקנת על הכוננית, אבל במקרה או שלא במקרה רגלה האחת מוסתרת ומלבה את הסָפֵק: היה או לא היה? האומנם הושבה רגלה החסרה של אלישבע, או שקסמו החלומי של ה"אולי" כבר מתחיל להתפוגג בחושך העצוב של המציאות?

אלישבע סוף: איירה בתיה קולטון, מתוך "המסע אל האי אולי" מאת מרים ילן שטקליס

אלישבע סוף: איירה בתיה קולטון, מתוך "המסע אל האי אולי" מאת מרים ילן שטקליס

2. צעצועים

צעצועים. איירה בתיה קולטון, מתוך "המסע אל האי אולי" מאת מרים ילן שטקליס (לחצי להגדלה)

צעצועים. איירה בתיה קולטון, מתוך "המסע אל האי אולי" מאת מרים ילן שטקליס (לחצו להגדלה)

"המסע אל האי אולי" של בתיה קולטון הוא בין השאר אפוס הוליוודי עתיר ניצבים-צעצועים, בן-חור שכזה בזעיר אנפין.  כששאלתי את קולטון על הבחירה המפתיעה (כי כפי שציין עמוס נוי, לא רק בזכות "המסע אל האי אולי" אלא גם בזכות שירים כמו "מיכאל" ו"פרח נתתי לנורית" נתקבעה דמותה של מרים ילן שטקליס כמשוררת הצער שבלב, כלומר בקוטב הלירי ולא האפי של השירה) התברר שאלישבע מייצגת בשבילה את עַם-הצעצועים המדוכא מכל העמים והמגדרים והגילים. נקודת המבט החברתית (המקסים גורקי-ת כמעט) של קולטון מוסיפה לסיפור נופך קלאסי. כי הקול החברתי כמו קול הרבים בכלל, כמעט נכחד מספרות הילדים. ברירת המחדל העכשווית היא לגמרי אינדיבידואלית.

ובכלל, אף שה"איורים מצוינים" כפי שכתב יותם שווימר בואינט אין כאן שום הוקוס פוקוס, אלא כובד ראש (עניין שונה לגמרי מעצב הפורט על מיתרי הלב והדמעות) ועמלנות ומין "והצנע לכת" (הססמא שנחקקה בשעתו על סמל בית הספר הריאלי, ואין סיכוי שהיתה נחקקת היום על סמלו של בית ספר חדש). באחריות החברתית של האיורים יש טעם של פעם, ובו בזמן זה גם הטוויסט שמקנה רעננות לאיור, ומכייל את הספר כולו לגובה הצעצועים.

למעלה, הפורזץ של "נדי בצרה גדולה" מאת אניד בלייטון. למטה, פרט מתוך המחווה של בתיה קולטון לביק (Harmsen van der Beek) המאייר של ספרי נדי.

למעלה, הפורזץ של "נדי בצרה גדולה" מאת אניד בלייטון. למטה, פרט מתוך המחווה של בתיה קולטון לביק (Harmsen van der Beek) המאייר של ספרי נדי.

לקולטון יש משיכה גדולה לצעצועים. בסתר לבה היא עדיין מאמינה שהם קמים לתחייה כשכולם ישנים. וגם הגבול בין איור לצעצוע הוא די נזיל בביוגרפיה שלה. בילדותה היה אביה מפרק את הספרים שאהבה ומכין פזלים מהאיורים. היא אומרת שהיו לזה שני צדדים; מצד אחד הוא פשט את עורם של האיורים והרס אותם, ומצד שני, כשמרכיבים פזל הלא ממששים את התמונה וצוללים לתוך פרטי-הפרטים באינטימיות שלא מתקיימת עם האיור השלם בספר.

וכך או אחרת – הפרטנות שבה מצוירים הצעצועים ב"מסע אל האי אולי" היא חלק מן האתיקה של הספר, מקסמו ומאמינותו. וחבל רק שהפורמט הקטן, הנאה והנעים והצנוע לכשעצמו, קצת מסתיר (מומלץ להסתייע בזכוכית מגדלת כדי ליהנות מן השפע והגיוון).

מזוודת הפזלים שהכין אביה של קולטון מאיורים

מזוודת הפזלים שהכין אביה של קולטון מאיורים

ועוד משהו קטן על צעצועים ואותיות: כותרת כל פרק ב"מסע אל האי אולי" מצוינת באות של מספרו הסידורי וסביבה איור קטן, פרט שנגזר מתוך אחד מאיורי הפרק (חוץ מפרק אחד. איזה? תגלו בעצמכם). ועם זאת, בניגוד למסורת עשירה של איניציאלים (אותיות פתיח מעוטרות) בספרות בכלל, ובאיורי ילדים בפרט – קולטון לא עשתה שום מניפולציות באותיות. לא מתחה אותן ולא עיקמה ולא קיפלה ולא צבעה ולא הסוותה. היא השאירה אותן נוקשות ושלמות, כמו אובייקטים-צעצועים.

מקבץ איניציאלים מטופלים

מקבץ איניציאלים מטופלים מספרים וכתבי יד

איניציאלים מתוך "המסע אל האי אולי" מאת מרים ילן שטקליס, איירה בתיה קולטון

שלושה איניציאלים מתוך "המסע אל האי אולי" מאת מרים ילן שטקליס, איירה בתיה קולטון

3. מפת הפנטזיה

"הפנטזיה של ספרי הילדים לוקחת אותנו לאן שתיקח, עם או בלי מפה – המפה היא רק הניסיון הכושל שלנו ללכוד לרגע את החלום."

כך מסתיים הפוסט היפהפה של גילי בר-הלל על מפות מסע של ספרי פנטזיה. "המסע אל האי אולי" משתייך אל מה שהיא מכנה ספרות ה"לשם ובחזרה". והנה, מי שמביט בתמונה התלויה מעל מיטתו של דני רואה שזוהי בעצם מפת "המסע אל האי אולי" (בעיקר החלק הימי המואר של המסע, אם כי בפינה השמאלית למטה יש "מקרא" קטן מצויר, שמציין גם את הלילה).

לפני המסע: התמונה התלויה מעל מיטתו של דני היא בעצם מפת המסע אל האי אולי. איירה בתיה קולטון (פרט)

לפני המסע: התמונה התלויה מעל מיטתו של דני היא בעצם מפת המסע אל האי אולי. איירה בתיה קולטון (פרט)

אחרי המסע: המפה כבועית חלום של אלישבע. איירה בתיה קולטון, מתוך "המסע אל האי אולי" (פרט)

אחרי המסע: המפה כבועית חלום של אלישבע (קוץ הדוב חולם על הברווזה). איירה בתיה קולטון, מתוך "המסע אל האי אולי" (פרט)

האם התמונה התלויה בחדרו של דני התחברה לחמלה על אלישבע והתממשה בחלום המסע שלו?

או שאולי זאת בכלל בתיה קולטון המאיירת שמדברת עם הקוראים מעל לראשו הישן?

ואולי זה בכלל החלום של אלישבע – המפה בסוף הספר כמעט בוקעת מראשה כמו בועית מחשבות של קומיקס – אולי המפה היא "רק הניסיון הכושל של אלישבע ללכוד לרגע את החלום."

או שכל האפשרויות נכונות. בתיה כאמור מאמינה בחיים הנסתרים של הצעצועים.

*

ויש לי עוד הערה חשובה, רביעית, אבל אני שומרת אותה לפוסט אחר שייכתב בעתיד הקרוב (אני מקווה). שכבר נכתב.

*
עוד על החיים הסודיים של צעצועים וחפצים:

אזרחות כפולה: על חייל הבדיל האמיץ (רשימה מכוננת)

פניה ברגשטיין והליצן

הספר הנפלא ביותר

דניס סילק, הקדמה

משהו קטן על המומינים, או שירה וקסמי חפצים

*

על בתיה קולטון: איך נראית ילדות

וכמובן – עמוס נוי על "המסע אל האי אולי" (ושם בפוסט נמצאים גם שני האיורים האהובים עלי בספר, לא רציתי לחזור עליהם פה).

*

ונותרו עוד ימים ספורים להצטרף להדסטארט השווה של "יואל אמר"!

*

Read Full Post »

בלתוס, החתול הים תיכוני, 1949. לחצו להגדלה

בלתוס, החתול הים תיכוני, 1949. לחצו להגדלה

את הציור הזה של בלתוס כבר הבאתי פעם כהצעה לכריכת השטן במוסקבה (או "האמן ומרגריטה" כפי שהוא נקרא במקור אבל גירסא דינקותא מנצחת; בייחוד שהציור מזכיר לי גם את השטן ודניאל וובסטר. לפחות את הקטע שבו דניאל וובסטר עובר ליד הנהר והדגים קופצים לו לכיסים כי הם יודעים שאין להם סיכוי נגדו).

הפעם אני שמה לב לאופן שבו החתול אוחז בסכין ובמזלג, וזה מחזיר אותי לאוטוביוגרפיה העגמומית של כריסטופר מילן, הלא הוא כריסטופר רובין מפו הדב: פעם בילדותו אסרו עליו להחזיק את הסכו"ם בניצב, והוא שאל למה, ואביו אמר שאם במקרה יפול מישהו מהתקרה, הוא עלול להיפגע…

אבל לא בגלל זה החזרתי את החתול אלא בגלל הקולאז' הזה של מקס ארנסט שתמיד נדמה לי כמו חלום על הציור של בלתוס.

מקס ארנסט, שלווה, 1929. מתוך הרומן הקולאז'י La Femme 100 Tetes (אשת מאה הראשים?).

מקס ארנסט, שלווה, 1929. מתוך הרומן הקולאז'י La Femme 100 Tetes (אשת מאה הראשים?).

זו שטות גמורה, אני יודעת. הארנסט קדם לבלתוס בהרבה. הקישור הוא לגמרי ספקולטיבי ומשחקי (בהשראת גוזמאי-הבדאי מן הסתם, והקשר המענג בין שטות לחירות). ועדיין, באיזו מציאות מקבילה הקולאז' הוא חלום על הציור.

גם בחתול של בלתוס יש משהו חלומי, כל כך צוהל ומלא תנופה אמנם שמיד הייתי מתעוררת. החלום של מקס ארנסט הרבה יותר מופנם וקודר. הוא מחצין את הצד האירוטי בציור של בלתוס: הוא מבליט את האישה הספק מעורטלת (היא לובשת סריג הדוק בצבע גוף וחצאיתה מופשלת) שנגרפת עם סירתה אל החתול ותיכף תתהפך אל רגליו המפושקות מתחת לשולחן, את המגדלור הפאלי ברקע ואת הקשת המשפריצה של הדגים שלא נעצרת בצלחת כמדומה, אלא מכוונת כמו הלובסטר אל תוך האישה.

בחלום של ארנסט מתחברים המגדלור והקשת, הרציף נעלם והאישה טובעת, רק זרועה המונפת נותרה.

התכוונתי להסתפק בשתי התמונות האלה (אני מנסה לתרגל קיצור) אבל קשה לעצור את המחשבות שמתגלגלות ישר לתמונה הזאת של בריאת חוה מצלעו של אדם. אולי בגלל אדם הישן, אולי בגלל הנהר של גן עדן שממוקם במקרה או שלא במקרה, במקום מאד מסוים באנטומיה האלוהית.

George Kastrophylax 1740 (שימו לב שאלוהים מושיט-קוטף לה גם פרח)

George Kastrophylax 1740 (לחצו להגדלה ושימו לב שאלוהים מושיט-קוטף לה גם פרח)

לחלום ולמיתוס יש סיבות משלהם להפריד אברים מן הגוף ולנטוע אותם בנוף. אבל אם כבר יצא פוסט כל כך פאלי, אני לא יכולה שלא להביא את הדיוקן הנפלא של לואיז בורז'ואה שצילם רוברט מייפלת'ורפ.

לואיז בורז'ואה. צילם רוברט מייפלת'ורפ

לואיז בורז'ואה. צילם רוברט מייפלת'ורפ

פעם ראיתי הצגה בולגרית של כיפה אדומה: שני מספרים גילמו את כל התפקידים בעזרת אביזרים וחפצים. כשהגיע תורו של המספר לגלם את הזאב הוא אחז בידו זנב. היה קל ופשוט להצמיד את הזנב למכנסיו, אבל הבמאי בחר להניח אותו ביד השחקן, להבליט את המלאכותיות, את חוסר האורגניות באופן מצחיק ופיוטי; יש לי זנב, אני זאב. וזהו. כאן אני עוצרת. בחריקה.

*

נ. ב. תוספת מאוחרת על תרגום שמו של הרומן הקולאז'י של מקס ארנסט La Femme 100 Tetes.
אשת מאה הראשים? שאלתי. וארנה ליברמן (תודה, ארנה!) ענתה:

יש כאן משחק מילים. "מאה" בצרפתית מבוטאת כמו "בלי" (מילים הומופוניות):
cent מאה
sans  בלי
כך שאפשר גם לחשוב על אישה בלי ראש. ויש עוד אפשרויות לקרוא את הצירוף הזה. לסיכום:
La femme cent têtes
La femme sans tête
La femme sang tête
La femme s’entête
עזרה בתרגום:
sang דם
s’entête מתעקשת
עד פה נעזרתי בפירושי האתר הזה. עם זאת אני רואה עכשיו שאפשר עוד להמשיך באסוציאציות. אבל הדם כבר עולה לי לראש… אז רק עוד הכותר בתרגומו לאנגלית:
The Hundred Headless Woman

*

עוד באותם עניינים

האש הגוף והבית בסיפור שמשון

על 7 במיטה של לואיז בורז'ואה

הרפאים של לוסיאן פרויד

קורסאווה חולם על ואן גוך

הבשורה האחרונה של פרה אנג'ליקו

מתומאס מאן עד פין אפ גירלס

ועוד

*

Read Full Post »

לילה בלי ירח, מאת שירה גפן ואתגר קרת, איורים דוד פולונסקי, תקציר למי שלא זכה:

אבא משכיב את זוהר לישון ויוצא מהחדר: "'את האור הקטן שכחת,' קראה אחריו פעמים. / 'לא צריך אור קטן הלילה, יש ירח מלא בשמיים.' / אבא אמר ואת הדלת סגר." זוהר עצובה. על אף הבטחתו של אבא אין שום ירח בחלון וגם לא במרפסת. היא יוצאת לחיפוש אחר הירח האבוד ומגיעה לחורשה. שם היא מתדפקת על דלת בקתה ואיש קירח משרבב את ראשו: אין לו שום ירח, הוא מכריז וטורק את הדלת בפרצופה. זוהר מטפסת על סולם גבוה שנסמך אל קיר הבקתה. היא מציצה בחלון "ודרכו – אלוהימא! לא יאומן! / ירח יחף מרקד על שולחן! / וליד הפסנתר, האיש הקירח / מנעים נעימות לאורח!" היא מתפרצת לבקתה ונוזפת בבעל הבית: "שקרן שכמותך, גנב ירחים, / איך יכולת להיות כל כך אנוכי?" האיש מצטדק ומתוודה על בדידותו. גם הירח מרכין את ראשו. הוא חוזר לשמיים בעזרת הסולם ומבטיח לבקר פעם בחודש. "אז אם פעם תהיו עצובים, ילדים, / בלילה אפל בלי ירח, / תזכרו שאי-שם, באמצע היער, / יש איש אחד שמח."

 

אז על מה הסיפור? (1)

האם זה סיפור על בדידות? זה מה שכתוב פחות או יותר, באפילוג שנדחק אל הכריכה האחורית: "למחרת בבוקר זוהר סיפרה לאמא את הכל … אבל בעיקר היא סיפרה לה על איש, שרצה שיהיה לו חבר."

ואולי זה סיפור על אור, כפי שכתבה יעל דר? 

אור, או בעצם החיפוש אחריו, הוא המניע העלילתי של הסיפור, שמסופר בדיוק ובאיפוק ובעדינות ספרותית נדירה. ואור, הרבה-הרבה אור, מלווה אותו לכל אורכו בעזרת איוריו המזהירים, תרתי משמע, של פולונסקי.

איוריו עוצרי-הנשימה של דוד פולונסקי אכן מבליטים את האור; הן במשחק בין הזוהר של (זוהר) הילדה לזוהרו של הירח האבוד ושל הירחים הכוזבים הנקרים בדרכה, והן בניגוד בין הזוהר הלבן-ירחי של הילדה למצע הכסף שעליו מודפסים האיורים. הכסף הוא בו-בזמן חושך וגם סוג אחר של אור ירחי, המקושר באופן ארכיטיפי לכסף לקור ולמוות, לעומת הזהב החם והמחיה של השמש.  

 

הסלון, הבקתה והמעשייה

בלי לבטל את שתי האפשרויות אני מרגישה שהבדידות היא קודם כל של זוהר, ושהחיפוש אחרי האור הוא רק העטיפה וסיפור הכיסוי; כלומר – הנושא האמיתי של הסיפור הוא בדידותה של הילדה שנשארה לבדה, והחיפוש אחרי האב הנעדר המשתמט, האב שמשקר בקלות דעת – "לא צריך אור קטן הלילה, יש ירח מלא בשמים", סוגר את הדלת והולך לבלות בסלון.
גם אם זה לא ממש חופף לכוונה המוצהרת של המחברים – בין הסיפור להצהרות אני בוחרת בסיפור, ו"לילה בלי ירח" מזכיר לי מעשיות רבות, כמו כיפה אדומה למשל, הנפתחות בסיטואציה משפחתית ביתית ומפליגות ממנה אל עולם הפנטסיה.
אלא שהפנטסיה, כפי שהבחינו פסיכואנליטיקאים רבים, אינה מתרחקת למעשה מן הבית ומן המשפחה אלא משקפת אותם ביתר עומק וצלילות. או במילים אחרות, הפנטסיה היא מעין חלום שאותו אפשר לפענח בעזרת הנתונים הביוגרפיים הנמסרים בסצנת הפתיחה.

החורשה שפולונסקי מצייר היא לגמרי יער של מעשייה

הדברים שכתב ההיסטוריון האמריקאי רוברט דרנטון (באירוניה מסוימת) על כיפה אדומה, חלים בהתאמות מזעריות גם על "לילה בלי ירח":

בחסכנות המוסרית של הנפש [כתב דרנטון] יכולות אמהות לשמש סבתות, והבתים משני צדי היער הם למעשה אותו הבית עצמו.

ובהסבה ל"לילה בלי ירח": הבקתה בחורשה היא בבואה של הסלון המואר, ובעל הבקתה הוא בעצם האב. הדלת שהוא טורק בפרצופה של הילדה היא אותה דלת שהאב סגר בתחילת הסיפור. בפנטסיה שלה הילדה פותחת את הדלת ומתעמתת עם הבטלן האנוכי שסגר אותה, כלומר עם אביה. קודם בסצנת הפתיחה הוא שיקר ואמר שיש ירח והשאיר אותה לבדה. ועכשיו בחלום (כמו במין תקבולת הפוכה) הוא משקר וטוען שאין ירח ומשאיר אותה לבדה. (בתמונות הבאות – פעמיים חריץ הדלת)

חריץ הדלת הנסגרת של חדר השינה.

והשיקוף החלומי: חריץ הדלת הנסגרת של הבקתה.

האור שבוקע מהבקתה הוא אותו אור קסום מסתורי הבוקע משאר חדרי הבית כשהילד מתקשה להרדם בחדר החשוך. כפי שכתב פנחס שדה ב"שירת ירושלים החדשה": "הפנסים, כחמניות-ענק, שופכים אור מסתורי / כאור שרואה הילד בהקיצו לעת-חצות, והאם עודה מבשלת / לקראת החג שלמחרת…"

שני איורים. לפני ואחרי:
 
 

 

התמונה הזאת שבה הירח עוזב את הבקתה מזכירה את השורה מפונאר: "לבלי שוב הלך לו אבא ועמו האור..."

צמד הקירחים
האב ב"לילה בלי ירח" מתפצל ל"צמד קירחים", אנושי ושמיימי, שעושים חיים ביחד: הקירח המנגן והקירח הרוקד. האב חומק לסלון כמו שהירח חומק מן השמיים. בשניהם יש משהו מתעתע: "לפעמים הוא רחוק, לפעמים הוא קרוב," ככה מתארת זוהר את הירח לשוטר, "לפעמים הוא זקן, לפעמים הוא צעיר…" כלומר ילדותי וחסר אחריות.

 

אז על מה הסיפור? (2)

כש"לילה בלי ירח" יצא, הוא עורר בי הסתייגות מסוימת על אף האיורים המרהיבים. בסיפור עצמו היה משהו חלול ולא משכנע. גם קוראות נדיבות כמו גילי בר-הילל וטלי כוכבי הסתייגו בהתחלה; גילי התלוננה על סיפור דל וחרוזים מנג'סים, טלי חשבה שהחריזה מגושמת. שתיהן חזרו בן בהמשך. אבל אני לא השתכנעתי. אני כותבת את זה בעצב כי מדובר בשני סופרים מעולים שאת ספרי הילדים האחרים שלהם אני מאד אוהבת: גם את "אבא בורח עם הקרקס" של קרת, וגם את "על עלה ועל אלונה" (ש"נשמע כמו 'על הלב ועל אלונה'," אמר עליו בני, ובצדק, זה סיפור שכולו לב) ואת "בלונה" של גפן.

ובהמשך למה שכתבתי למעלה, אני יכולה גם לנסח את הבעיה: מסע חיפוש אחרי אב משתמט הוא נושא טעון ומורכב, אבל גם המחברים, כמו האב, קצת מזגזגים ומתחמקים. לרגעים הם כותבים סיפור על ילדה במצוקה – העצב, הנחישות, הדמעות, וברגעים אחרים הם גולשים למין פטפטת שנונה. ולעתים, רחוקות יותר אמנם, גם האיורים (הנפלאים והמסתוריים והטעונים) מתכחשים למצוקה ומתנהגים כאילו סתאאאם, הכל משחק. למשל באיור הבא שבו זוהר מתפלפלת עם השוטר במין חכמנות עליזה שמנתקת אותה ואת הקוראים מן הרגש.

שלא תבינו אותי לא נכון – משחקים זה נהדר. אני יכולה להיזכר לפחות בספר אחד משחקי ומבריק על ילד וירח. אהרון מ"אהרון והעיפרון הסגול" מצייר לו בתחילת הספר ירח כדי שיוכל לטייל לאור הירח, ובסופו, כשהוא רוצה לחזור הביתה הוא מוצא את חדר השינה שלו לפי הירח.

קרוב מאד להתחלה של "אהרון והעיפרון הסגול", כתב ואייר קרוקט ג'ונסון

לקראת הסוף של "אהרון והעיפרון הסגול", כתב ואייר קרוקט ג'ונסון

אבל "אהרון והעיפרון הסגול" הוא לגמרי משחקי. נקודת המשען והמוצא היא שעשועי העיפרון הקסום. בעוד ש"לילה בלי ירח" כאילו לא החליט מה הקול שלו; רגע הוא מתחייב לגרעין הרגשי ורגע הוא מתעלם ממנו ומותיר מין טעם לוואי משונה, קצת נבוב. וזה חבל שבעתיים כי יש כאן גרעין של ספר נדיר. אבות שקרנים והפנטסיה (הטרגית, הנדונה לכישלון) של הילדות שלהם למצוא אותם ולהחזיר אותם למוטב, אינם שכיחים בספרי ילדים. זה לא מספיק "חינוכי".

 

אז מה עדיף, אבא מדכא או אבא נעדר? (אבא ליצן)

אז מה עדיף, האבא-ירח המדכא של "ויהי ערב"? או האבא-ירח הנעדר של "לילה בלי ירח"?
(נעדר, נעדר), אבל אי אפשר לסיים מבלי להזכיר את "הנסיכה שרצתה את הירח" הנפלא של ג'יימס ת'רבר, שבו מתברר שרק ליצנים יכולים להבין ללבן של ילדות. ואבות אינם ליצנים למרבה הצער. הלוואי שהיו.

 

מעין נ. ב.

פוסט שלם על "לילה בלי ירח" מבלי להתייחס כמעט לאיורים הקולנועיים היפהפיים של דוד פולונסקי, ולזיקה ביניהם לבין איוריו של חיים האוזמן ל "ויהי ערב"… זה כבר לא יקרה הפעם, ובכל זאת עוד איור אחד לקינוח: 

"לא, זה לא הירח, זה סתם חתול שמנמנן"

למה דווקא זה?
בגלל שלמותם החלומית של החתול-ירח והעשב המתפזר כקרני אור.
בגלל גודלם האגדתי של החרקים שנמשכים לחתול (כלומר לאור).
בגלל המסתורין ושמץ האימה המתובלים בהומור, בגלל הבעת החתול וההקפדה המענגת שבה מצויר פי הטבעת שלו.

וכיוון שכבר דובר על הקשר בין האיורים להדפסים יפניים, העדפתי אסוציאציה אחרת, יותר אישית. תצלום החתול המת של פסי גירש (יום אחד אכתוב גם עליה). וקשה (לי) שלא להיזכר בשיר החתולה הדרוסה של נתן זך: "לישון ישנה חתולה דומייה / מוות עבר על צלמה ושִינה / לשונו יבבת חתולה הומייה / לישון ישנה חתולה דומייה…

הם חושבים שאנחנו רעים – על ויהי ערב של פניה ברגשטיין

מה ראה הירח – פוסט המשך על ויהי ערב

עוד על ילדות והורים – גיבורות ילדות

ובלי שום קשר אבל חשוב! עצומה נגד גירוש ילדים.

אנא חיתמו והעבירו הלאה 

 http://www.atzuma.co.il/lomegarshimyeladim/

Read Full Post »

אמנות, מהפכנות, קתוליות וטבע בסיפורו של אוסקר ויילד.

לע' שגרם לי לחשוב על כל זה.

1. תקציר:

כל תקציר הוא חטא ועל אחת כמה וכמה כשמדובר באוסקר ויילד. התימצות מגלח את הקישוטים והסלסולים שבהם ארוגה ופתוכה נשמתו. אז למי שלא קרא את "המלך הצעיר" (1891) – המקור נמצא כאן,  התקציר הוא לכל היותר פיגום לזיכרון.

המלך הצעיר הוא בסך הכל בן שש עשרה, פרי רומן אסור בין בת המלך לאמן נודד. עם היוולדו נגנב מחיק אמו ונמסר לרועה עיזים. וכך גדל בלי לדעת על ייחוסו, עד שהמלך הזקן חלה והתחרט והחליט להכיר בו כיורשו.
הסיפור נפתח בליל הכתרתו. המלך הצעיר סוגד ליופי ומוקסם מן הגלימה, הכתר והשרביט המחכים לו.
בחצות הליל הוא סוף סוף נרדם. בחלומו הוא מוצא את עצמו בעליית גג טחובה וחשוכה. אנשים מורעבים וילדים חולניים עמלים באריגה ובתפירה. אחד מהם שוזר חוט זהב והמלך הצעיר שואל למה הוא מיועד. לגלימה שילבש המלך הצעיר ביום הכתרתו, הוא נענה, ומתעורר בזעקה.
ושוב הוא נרדם וחולם שהוא שוכב בספינת משוטים ארוכה שעבדים עירומים חותרים בה. הצעיר שבהם משוחרר מכבליו, נחיריו ואוזניו נאטמים בשעווה ואבן כבדה נקשרת למתניו. הוא יורד למים וכעבור זמן הוא מגיח עם פנינה. וכך שוב ושוב עד שהוא נופל ומת. גופתו מושלכת המיימה. מפקד הספינה בוחן את הפנינה היפהפייה העגולה כמו הירח במלואו. הפנינה הזאת תיקבע בשרביטו של המלך, הוא אומר בסיפוק, והחולם שב ומקיץ בזעקה.
החלום השלישי מתרחש בג'ונגל. המון אנשים מחטטים וחופרים באדמתו. הקמצנות והמוות משקיפים עליהם מרחוק. הקמצנות מסרבת לחלוק עם המוות את שלושת גרגרי החיטה שלה, ובנקמה הוא מכה את  האנשים בקדחת בדֶבֶר ובמגפה. המלך בוכה ושואל: מי היו האנשים האלה, ומה הם חיפשו? אבני אודם לכתרו של המלך, אומר מישהו מאחוריו. המלך מסתובב ורואה עולה רגל אוחז בראי כסוף. איזה מלך? הוא שואל, ועולה הרגל מפנה אליו את הראי. המלך רואה את בבואתו ומתעורר בצווחה.
כשהשחר עולה סוף סוף, המלך הצעיר דוחה את הגלימה, את הכתר ואת השרביט. הוא מתעטף בפרוות הכבשים הישנה שלו ונוטל את מטה הרועים. כשהנער המשרת שואל, ספק בצחוק, היכן הכתר, המלך מכופף ענף של ורד קוצני וחובש אותו לראשו. וכך הוא עולה על סוסו ויוצא ברכיבה אל הכנסייה.
הופעתו המשונה מעוררת כעס ואי הבנה; העשירים בזים לו, העניים חוששים לפרנסתם. הבישוף מאשים אותו בכפירה. המלך הצעיר כורע ברך בתפילה. האצילים מתפרצים לכנסייה בחרבות שלופות. המלך הצעיר נפנה אליהם בעצב ואז חודרות קרני השמש מהויטראז' ועוטפות את גופו בגלימה של אור צבעוני. חבצלות מנצות ממקל הרועים שלו ושושנים אדומות פורחות בין קוצי העטרה. גבעולי החבצלות הופכים לכסף מבהיק ועלי השושנים לזהב טהור. העוגב מנגן מעצמו, נערי המקהלה שרים. הכל כורעים לפניו, והבישוף ממלמל: "גדול ממני הכתיר אותך למלך."

זר קוצים של אפרים משה ליליֶין (נולד בדרוהוביץ, עירו של ברונו שולץ ופעל בגרמניה ובארץ ישראל) מזוהה עם זרם היוגנדסטיל, וריאנט של אר-נובו.

2. שערה במרק

אני אתחיל מהסוף, כלומר מההתחלה.
אני לא זוכרת בת כמה הייתי כשנתקלתי בסיפור לראשונה, אבל הוא המשיך לרצד בתוכי זמן רב, כמו אותם כתמים שרואים אחרי שמביטים לתוך אור: קדרותו של החלום הראשון, הצבעוניות האוריינטלית וחדות הפרטים של החלום השני, האפוקליפסה של החלום השלישי: המוות הצוחק ושורק דרך אצבעותיו ואישה מעופפת אל הג'ונגל, המלה דֶבֶר כתובה על מצחה ועדת נשרים חגה סביבה…
וגם התוכחה על הניצול, המוות. האידאליזם הדומע.
המלך הצעיר הוא מעין תיקון לגביר של עגנון, זה שהזמין את הכותונת משלוש האחיות. ביתן של התופרות היה חשוך כמו עליית הגג מחלום המלך. הן ירקו דם על הכותונת, אבל הגביר לא הבחין בכאבן. הוא ראה רק כתם, טומאה ורשלנות ותואנה להלין את שכרן. המלך הצעיר מבחין בסבל מבעד לברק האטום של הזהב. במין אקטיביזם פיוטי הוא מסרב ללבוש את הגלימה "שנארגה בנול הצער ובידיו הלבנות של הכאב", להתקשט בפניני המוות ובאבני האודם המדממות.
והוא צודק כמובן. לא רק מצד הפוליטיקה אלא גם מצד המאגיה. כי ככה זה באגדות, החפץ הוא סך-כל ההיסטוריה הרגשית שלו: מסנדל הזכוכית של סינדרלה ועד לשמלת האש שמדאה שולחת לצרתה; האריג ספוג באדי קנתה ושנאתה. הכישוף הוא רק הניצוץ, הדובדבן בקצה הרגש.
וכמה מוזר ונורא שאיש אינו מבין את המלך. אפילו העניים ("האין העשיר והעני אחים?" הוא שואל אותם. "כן, ושמו של האח העשיר הוא קין," הם עונים). הבישוף נוזף בו. האצילים שולפים את חרבותיהם להכותו. ואז, ברגע האחרון, קורה הנס וכולם מכירים בצדקתו…

ובתוך סערת התמונות והרגשות של ילדותי היתה גם אי-נחת, פרט קטן ומטריד כמו עדשה מתחת לערימה של מזרנים, כמו שערה במרק: זה קרה כשגבעולי החבצלות נקרשו לכסף, כשעלי השושנים הפכו לזהב. במחלקה המשפטית שלי נרשמה הערה על זיוף.

אז לא יכולתי להסביר את זה, רק ידעתי שרומיתי. היום, אחרי שנים של תיאטרון חזותי – ההסבר פשוט מאד, אבל גם מורכב. או ליתר דיוק – לכוד בסבך פתלתול-אוסקר-ויילדי-אר-נובואי של טבע, אמנות, להט מהפכני ונצרות.
"אז תשלפי את החרב ותכי," אומר אהוב לבי, אחרי שהוא מברר על מה אני נאנחת. הוא מתכוון לאלכסנדר מוקדון שביתק את הקשר הגורדי בחרבו וכבש את אסיה. אלא שלי אין חשק להתחפש לאלכסנדר מוקדון; אני מעדיפה להתחקות אחרי החוטים ולפרום אותם אחד אחד. כמו הכלות של פעם, שנבחנו על סבלנותן.

3. אופנה

"המלך הצעיר", כמו "בגדי המלך החדשים" של אנדרסן, עוסק באופנה. המהות והמשמעות של הסיפור כמוסות בבגדים ובאביזרים. אבל בעוד שלמלך של אנדרסן יש רק תלבושת אחת, אוונגרדית וקונספטואלית (כלומר הבגדים החדשים הם בגדר רעיון), למלך של אוסקר ויילד יש שתיים – המהפך הרגשי והתודעתי שלו מתורגם למהפך אופנתי: הוא מחליף את גלימת הברוקד בפרוות כבשים, את האבנים היקרות בענפים וקוצים, ואת מלאכת המחשבת בעיבוד מינימליסטי, כמעט נא.

4. קתוליות

שיאו של הסיפור מתרחש בקתדרלה, ולא בכדי. ויילד האנגליקני תמיד נמשך לקתוליות ואף המיר את דתו על ערש דווי. "המלך הצעיר" ניזון ממסורת כנסייתית של תנועה בין חומר לרוח, שראשיתה בהתגשמות האלוהים בדמותו הארצית של ישו, ואחריתה בתרגום של תכנים רוחניים לתמונות ולפסלים, לתלבושות, לאביזרים ולטקסים מרהיבים.
מעבר להשראה כללית ולרוח גבית – אוסקר ויילד שואל גם כמה דימויים ספציפיים מן האיקונוגרפיה הנוצרית: מטה הרועים ופרוות הכבשים רומזים לישו המתואר כרועה נאמן וכשה אלוהי כאחד. חבצלות מייצגות טוהר, בייחוד את זה של מריה (המלאך המבשר על הולדת הבן תמיד מושיט לה חבצלת). השושנים האדומות קשורות לדמו של ישו, והאור מזוהה עם רוח הקודש. כבר הזכרתי בהקשר אחר שחלונות הויטראז' של הכנסייה מסמלים את הריונה של הבתולה: כשם שהאור חודר דרכם מבלי לנפץ את הזכוכית, כך חדרה רוח הקודש לרחמה של מריה מבלי לפצוע את קרום הבתולין.

בסרטון – תצוגת האופנה הקתולית מתוך רומא של פליני. למי שלא מכיר – ממש כדאי. זה מצחיק והזוי ופראי ויצירתי עד הסוף המהמם.

5. טבע

מטה הרועים, פרוות הכבשים, החבצלות והשושנים, אינם פועלים רק בשירות הנצרות. הם מתפקדים כסוכנים כפולים – של הדת מצד אחד ושל החי והצומח מצד שני, כלומר של הטבע.
ויילד ממזג בקסם רב בין החומריות הטבעית לסביבה הכנסייתית: החל מהטריק האופטי שאורג את גלימת-הילת האור הצבעוני, וכלה במטה ובעטרת הקוצים המתפקדים כמו ייחורים של נס.
אבל ברגע האחרון הוא לא מתאפק ומוסיף כסף וזהב. הוא מקלקל את הפשטות החומרית ומקפיא את הצמיחה. הוא עוצם עין ומגניב בחזרה, בדלת האחורית, את העושק ואת הניצול.

חלון כנסייה מימי הביניים

זהרורי אור על קירות הכנסייה

6. אר נובו, או ההבדל בין אנדרסן לאוסקר ויילד

למלך הצעיר יש שני אבות: אביו הביולוגי היה אמן – נגן נבל או צייר פרסקאות איטלקי, המספר לא לגמרי החלטי בנקודה הזאת. אביו המאמץ היה רועה עיזים; כבנו של הרועה הוא זר בארמון. הוא "משתרע על הכרים כמו עופר איילים, בן יער שניצוד." כבנו של האמן הוא חש ש"היופי הוא מפלט מן הצער". הוא משוטט בין חדרי הארמון ומתפעל משכיות החמדה, כורע ברך לפני תמונה, מנשק את מצחו של פסל עתיק ונשאר ער כל הלילה כדי לראות איך הוא נשטף באור הירח.

אבל הפיצול הזה הולך ומיטשטש. אוסקר ויילד קצת מורח אותו בהמשך, את הפער בין טבע לאמנות, בין גבעול חי ליציקת זהב.

זה לא היה קורה לאנדרסן למשל, שבמרכז סיפורו "הזמיר" עומד ניגוד דומה, בין הזמיר האמיתי הקטן והאפרורי לזמיר המלאכותי "שמראו ממש כמראה הזמיר החי אך כולו משובץ יהלומים וספירים ואבני אודם," (העקיצה כמו כּוּונה ישירות לאוסקר ויילד). בזמן שהציפור המלאכותית מזמרת היא "מכשכשת בזנבה המבהיק בשלל רשפי כסף…" הקיסר רוצה להעניק לזמיר האמיתי את הזכות לתלות את נעל הבית המוזהבת שלו על צווארו אבל הציפור מעדיפה (משום מה) את הדמעות שנקוו בעיני הקיסר. "הדמעות הן האבנים הטובות המשמחות את לב הזמר," מסביר הזמיר, כלומר אנדרסן.

אלא שאוסקר ויילד אינו אנדרסן. ויילד הוא איש האר נובו.
אר נובו (מילולית, האמנות החדשה), היה זרם פופולרי בכל תחומי האמנות והעיצוב במערב, במחצית השנייה של המאה ה-19. היצירות השטוחות והמסולסלות נוצרו בהשראת הטבע ואמנות המזרח הרחוק.


לטבע של האר נובו אין קשר לטבע כפי שהוא נתפס היום. אין לו קשר לפשטות, חומריות, תלת ממדיות, אור וצל. הטבע הוא בסך הכל השראה צורנית, מודל לקישוט. אוסקר ויילד מזוהה עם האר נובו, ולא בכדי: המקצב, המבט, תנופת המחשבה והתחביר, מתעקלים ונארגים בכתיבתו בחן של קוי אר נובו. העומס, השטיחות והחדות מתורגמים למשפטים ועלילות.

האר נובו והזהב – דיוקן אדלה בלוך באואר (1907) מאת גוסטב קלימט, נשיא הזסציון, הגרסה הוינאית של האר נובו

7. עושר סגנוני

כל שלושת חלומותיו של המלך הצעיר הם פלסטיים וחזותיים, ואף אחד מהם אינו בסגנון אר נובו. זה מפתיע במיוחד כיוון שכל אחד מהם מתייחס לתקופה אחרת בתולדות האמנות. "המלך הצעיר" הוא מעין מסה-מסע בתולדות האמנות. חלק מתחושת הדחיסות נובע מגיבוב הסגנונות.

החלום הראשון מתרחש בסדנת יזע מחניקה נטולת צבע כמו צילום שחור-לבן. פנים חיוורות וידיים רועדות מבליחות מן החשיכה. האורג עונה על שאלותיו של המלך בזעקה מרה. זה מין ריאליזם נוסח גורקי.

בתמונה למעלה סדנת יזע. באתר הזה יש תמונות עוד יותר משכנעות של סדנאות כאלה, אבל חששתי להוריד אותן.

בחלום השני מתחלפת האפלה בשמש בוהקת. האווירה אקזוטית והקומפוזיציה מורכבת מסצנות קטנות צבעוניות ומפורטות: ספינת משוטים ארוכה עם עבדים עירומים ונוגשים מצליפים. אי-שם על החוף דוהרים שודדים ערביים. אחד מהם נורה בקשת צבועה, אישה צהובת צעיף מביטה בו מן הגמל שעליו היא רוכבת. מפקד הספינה השחור חובש מצנפת אדומה ועונד עגילי כסף. הוא מחזיק מאזני שנהב ושקיק עור ירוק לפנינים. קוסם כרישים מתופף כדי להבריח את מפלצות הים. כושים מתקוטטים על ענק נוצץ. זוג עגורים מרחף מעל לראשם. בועות עולות מן המים, מהמקום בו צלל שולה הפנינים. וקצת אחר כך – דם פורץ מאוזניו ומנחיריו, וכן הלאה. זוהי תמונה פרה רפאליטית מכל בחינה: עושר הפרטים, הצבעים העזים, הקומפוזיה המורכבת, הסימבולית והמורבידית.

ויליאם הולמן האנט 1886-1905 – הליידי משלוט, אגדתיות ועושר של פרטים

סר ג'ון אברט מילה 1829-1896, לורנצו ואיזבלה, צבעים עזים

ודוגמא לקומפוזיות הפרה רפאליטיות המורכבות (זה היטשטש בקטן) – פורד מדוקס בראון 1852-65, עבודה

החלום השלישי נפתח בג'ונגל טרופי דחוס וססגוני בנוסח אנרי רוסו (1844-1910) בן זמנו של ויילד (1854-1900); פירות משונים ופרחים ארסיים, פתנים, תוכיים, צבי ענק, קופים וטווסים.

אנרי רוסו, הפתעה

למעלה: באף אחד מהג'ונגלים של רוסו לא מופיעים טווסים, אבל הנאיביות של הציורים סופגת בקלות את התוספת הדקורטיבית.

למטה: אובריי ברדסלי, גלימת טווס וכתר טווסי. מכל אמני האר נובו ברדסלי הוא אולי המזוהה ביותר עם אוסקר ויילד.

המלך הצעיר חוצה את הג'ונגל ומגיע לערוץ נהר שבו מתרוצצים בני אדם וחופרים. שתי דמויות משקיפות עליהם מפתח אפל של מערה: המוות והקמצנות, שתי דמויות אלגוריות שכמו ירדו מפרסקו גותי או יצאו ממחזה מוסר נוצרי מן המאה הארבע עשרה. ויש גם דמות שלישית בחלום, מעין צליין מסתורי עם ראי כסוף. לדמות הזאת אין שם, אולי משום שהיא מייצגת שתי יישויות בו-בזמן: הראי שהיא מחזיקה שייך לחטא הגאווה. ומצד שני הוא המכשיר של "האמת", הוא מאפשר למלך הצעיר לגלות את פרצופו האמיתי.

פרט מתוך חטא הגאווה, הרונימוס בוש. השטן מושיט לאישה את הראי.

גוסטב קלימט, האמת העירומה (אוחזת ראי כסוף)

החלום השלישי ספוג בסימבוליקה נוצרית עם הבזקים מחזון יוחנן; למשל, אחרי שהמוות הורג את כל האנשים בקדחת ובדבר ובמגפה, הוא דוהר לדרכו על גב סוסו האדום המהיר מהרוח. ובחזון יוחנן: "וָאֵרֶא וְהִנֵּה סוּס יְרַקְרַק וְהָרֹכֵב עָלָיו שְׁמוֹ מָוֶת וּשְׁאוֹל יוֹצֵאת לְרַגְלָיו וַיִּנָּתֵן לָהֶם שָׁלְטָן עַל־רְבִיעִית הָאָרֶץ לְהָמִית בַּחֶרֶב וּבָרָעָב וּבַדֶּבֶר וּבְחַיַּת הָאָרֶץ׃ או – אחרי שהמוות והקמצנות מסתלקים מן החלום מגיחים מערוץ הנהר תנים ודרקונים וכל מיני יצורים נוראים בעלי קשקשים כמו "הַחַיָּה הָעֹלָה מִתְּהוֹם" של החזון.

חזון יוחנן, ויליאם בלייק, המאה ה18

החיה מחזון יוחנן, שטיח מימי הביניים

8. כיוונים

חלומותיו של המלך הצעיר הם חובקי עולם  – מאנגליה הויקטוריאנית ועד הודו, אפגניסטן, מצרים וסמרקנד (הקמצנות מנסה לפתות את המוות לבקר שם). הם מתרחשים בארצות ממשיות ודימיוניות, בחושך ובאור, בעיר בים ובאדמה. הפער בין יסורי המצפון של החולם לבין העטיפה שבה הם מגיעים הולך וגדל. הסיפור פועל בשני כיוונים סותרים: הידיים דוחות את הפאר העקוב מדם, והרגליים נמלטות מעליית הגג העלובה והסוציאליסטית אל השיכלול הפרה רפאליטי והיופי הכנסייתי.

9. שמרנות ומהפכה

סוציאליזם, טבע ונצרות משתלבים בקלות אצל מישהו כמו פרנציסקוס הקדוש שנושא דרשות לציפורים, סנאים, חולדות, קרפדות וחרקים ומתאהב ב"גבירה דלות". אבל הקתוליות של אוסקר ויילד קשורה בטבורה המסתלסל לזהב. "היופי הוא מקלט מהצער" מכריז ויילד מתוך גרונו של המלך הצעיר, אלא שהמקלט של ויילד עשוי בין השאר מ"חומרים יקרים ונדירים". כדי ליישב את הסתירה הוא ממציא במין דאוס-אקס-מכינה זהב אחר מזויף ושמיימי שאינו כרוך בסבל. או במילים אחרות, הוא מפנה את הראש הצדה ומרמה כמו סבתא שלי במשחק הפסיאנס.

כי אוסקר ויילד הוא אסטתיציסט בכל שס"ה גידיו המשתרגים כמו שבכת אר-נובו. הוא מעדיף את הייפיוף על החיים. זה לא רק הפסל שהוא מנשק, או התמונה שלה הוא סוגד, מור החבצלות וזהרורי הצבעונין של האור הכנסייתי. זה ניכר כמעט בכל שורה. בהתפייטות שבה הוא מתאר את הרגעים האחרונים של המלך לפני השינה: הוא מאזין לשירת הזמיר העולה מן הגן, שואף את ריחם העדין של היסמינים, פורט כמה צלילים על נבל וכמעט נרדם, ואז נכנסים המשרתים, יוצקים מי ורדים על ידיו ומפזרים פרחים מפזרים על הכר. זמיר, יסמינים, נבל, מי ורדים, פרחים. התמוגגות של נערה מתבגרת בלי טיפת אירוניה. (התגעגעתי ללורקה שגם בגנו צמחו יסמינים, והוא אמר שריחם היה חריף כל כך בלילה, שבן אדם היה מקיץ משנתו עם כאב ראש לירי.)

"בעתיד ישחקו איתי רק אלה שאין להם לב!" קוראת נסיכה קטנה בסיפור אחר של אוסקר ויילד – "יום ההולדת של האינפנטה". זה קורה אחרי שהפרא הקטן שהובא לשעשעה מת מצער ומאהבה. ויילד מטביע את המלך הצעיר ברגשנותו ובלהט המהפכני שלו, אבל ברגע האמת כשהוא נדרש לקצץ ב"יופי" – גם הוא כמו האינפנטה, מעדיף חברים חסרי לב.
השערוריתיות של הכרזתו המצוטטת שלו "אני מתקשה לחיות באופן שיהלום כהלכה את החרסינה הכחולה שלי", מתגלה כקליפה דקה על שמרנות.

9. סיום ופתיחה

כשהייתי ילדה התרשמתי מאוסקר ויילד אבל לא לקחתי אותו ברצינות. היום אני יכולה להצביע על השטיחות הזיוף. אבל יש לי גם ספקות. חשבתי עליהם כשקראתי את מאמרו של סלבוי ז'יז'ק על "דיוויד לינץ' כפרה רפאליט".

"בהיסטוריה של האמנות," כתב ז'יז'ק, "הפרה רפאליטים הם מקרה הגבול הפרדוקסאלי של אוונגרד בחפיפה עם קיטש: הם נתפסו בתחילת דרכם כנושאי הדגל של מהפכה אנטי-מסורתית בציור, כשבר עם המסורת כולה, מן הרנסאנס ואילך – רק כדי להגיע לפיחות בהערכתם זמן קצר לאחר מכן, עם עליית האימפרסיוניזם בצרפת, כתמציתו של קיטש פסאודו-רומנטי, ויקטוריאני וטחוב. דירוג נמוך זה היה בתוקף עד שנות השישים של המאה שלנו, כלומר עד הופעתו של הפוסט מודרניזם."

הוא ממשיך וטוען שבציוריו של האנט, המתקתַק מבין הפרה רפאליטים, יש ממד מאיים. הטבע שלו רקוב ובצקתי, צבעיו זוהרים מדי. בהנאה ובמיניות מכרסם מיאוס. ז'יז'ק מצביע על חוסר העומק בתמונות, תחושת התבליט (בגלל הנסיגה מהפרספקטיבה הרנסאנסית), הבובתיות של הדמויות, והוא משווה את הציורים לסרטיו של דיוויד לינץ'. "קטיפה כחולה" למשל, כשמרחוק הכל נראה מושלם ומקרוב רקוב ומאיים.

ובחזרה לויילד – אולי דווקא המריחה האידיאולוגית, האמביוולנטיות, הקלילות השטוחה, הרגשנות שלא ממש מסתירה את הגרעין הקשה של הניכור, אולי דווקא אלה עושים את ויילד רלוונטי ועכשווי במיוחד. אבל על כך אצטרך לכתוב כבר בפעם אחרת.

המלצה לקריאה – "קישוט ופשע", מתוך "דיבור לריק, למרות הכול", מבחר מאמרים של אדולף לוס, בבל 2004 מופרך, מבריק, פרובוקטיבי, אלים ומעורר מחשבות.

עוד בגדים נושאי רגש ומשמעות

היו, אילו… על שלוש אחיות של עגנון (על עוד בגד ספוג בכאב ובניצול)

בגדי הכעס והאהבה, על cut piece של יוקו אונו

כתבתי גם על אמנות פלסטית בקולנוע ובמחול. למשל –

על אמנות פלסטית ברשומון של קורסאווה

האיש האישה והחיה – על אוהבים אש של יסמין גודר

לב פראי וראש מוזר – פנטסיה ומציאות בלב פראי לדיוויד לינץ' (בעיקר פופ-ארט)

ועוד…

אה, כן, ואל תשכחו להרשם לעדכונים במייל.

Read Full Post »

הפוסט הזה הוא טיוטה של פרק בסיפורים יכולים להציל

*

רוב הנשים השנואות באגדות הרוויחו את השם הרע שיצא להן. בדרך כלל מדובר במכשפות או באמהות חורגות ומתעללות ולפעמים גם וגם: המכשפה שכמעט טרפה את הנזל, המלכה שנסתה לרצוח את שלגייה, האם החורגת שהפכה את סינדרלה לשפחה, וכן הלאה. אבל מה בדיוק עשתה אשת הדייג ולמה יצא שמה לשימצה?

*

הפתיחה

היה היו דייג ואשתו שגרו יחדיו בסִירלַיְלָה קרוב לים. יום יום הלך הדייג לים ודג ודג. ישב פעם ליד החכה והביט לתוך המים הבהירים. הוא ישב וישב. פתאום צלל החוט עמוק לקרקעית, וכשהעלה את החכה, הוציא דג פוט גדול. אמר לו הפוט: "שמע נא, דייג, אני מבקש ממך, תן לי לחיות. אני לא דג פוט אמיתי, אני נסיך מכושף. מה יעזור לך אם תהרוג אותי? ממילא לא אהיה טעים לך. החזר אותי למים והנח לי לחיות."
"בחייך," אמר האיש, "אתה לא צריך לדבר כל כך הרבה. דג פוט שיודע לדבר? בוודאי שאניח לו לשחות."
הוא החזיר אותו למים הצלולים, והפוט ירד למצולה והשאיר אחריו פס ארוך של דם. אחר כך קם הדייג והלך לאשתו לסירלילה.
"בן אדם," אמרה האשה, "היום לא תפסת כלום?" – "לא," אמר האיש, "תפסתי פוט, שאמר שהוא נסיך מכושף, אז הנחתי לו לשחות." – "ולא בקשת כלום לעצמך?" שאלה האשה. – "לא," ענה האיש, "מה אני צריך לבקש?" – "אח," אמרה האשה, "החיים די עלובים כאן בסירלילה המסריח והמגעיל; היית יכול לפחות לבקש בשבילנו בקתה."

("הדייג ואשתו" מתוך האוסף המלא של האחים גרים בתרגום שמעון לוי)

*

טוב? רעה?
חמלה על בעל חיים היא ארוע מכונן באגדות, שמעיד על טוב לבו של החומל ועל העתיד הצפוי לו; בן המלך הצעיר שחס על שועל (בסיפור "ציפור הזהב" למשל) זוכה באושר ועושר, וטמבל לא נחשב (כמו הדייג) וכמו הבן הצעיר בסיפור "מלכת הדבורים" גואל ארמון מכושף וזוכה בנסיכה, בזכות נמלים, ברווזים ודבורים שגומלים לו על טוב לבו.
הדייג של "הדייג ואשתו" מסיים את הסיפור באותו סיר לילה שבו התחיל, וזה כבר אומר דרשני.
וגם האשה אגב, אינה נענשת; קומקום של זפת לא נשפך עליה כמו על ראש הנערה החמדנית מ"גברת הולֶה", וקרפדות לא קופצות מפיה בכל פעם שהיא מנסה לדבר כמו שקרה לחמדנית אחרת מ"שלושה גמדים ביער". היא פשוט חוזרת לאותה נקודה שבה התחילה, מה שמגדיר אותה מבחינה מוסרית כנייטרלית, לא טובה ולא רעה.

*

הבעל
ונחזור לדייג. כל יום הוא יוצא אל הים ומשאיר את אשתו עקרת הבית, בסירלילה "המסריח והמגעיל". כשהיא מתפלאת שלא בקש כלום מהדג, הוא מתפלא בחזרה: "מה אני צריך לבקש?" הוא שואל בתמיהה.
מילא שלו עצמו לא איכפת לגור בסיר לילה, אבל הוא לגמרי אטום למצוקתה של האשה. ובשלב הזה של הסיפור, קשה להאשים אותה בחמדנות. כי מי שאינו שואף אפילו לעבור מסיר לילה לבקתה, אינו צנוע וטוב לב אלא סתם סמרטוט. גם אחרי שהאשה שולחת אותו לבקש בקתה, הבעל ממשיך ומיתמם: "למה לי ללכת לשם שוב?"

אשת הדייג מבקשת לצוות על השמש שתזרח, אייר מוריס סנדק

לבסוף הוא נכנע, הולך לים ומדקלם:

מאנטייה מאנטייה טימפה טם
דג הפוט דג הפוט שבים
רוצה אילזביל אשתי
דברים שאינם כהוויתי

וכיוון שהתרגום לעברית קצת עמום, הלכתי אל התרגום הנפלא לאנגלית (נפלא לא בגלל השורות הבאות אלא בכלל) ושתי השורות האחרונות הן:

For my wife, good Ilsebill
Wills not what I'd have her will

ועכשיו כבר ברור באיזה מין בעל מדובר, כי אתה יכול להתנגד, לשכנע, להתקוטט, להימלט כדי לא לבגוד בערכיך, אבל אם אתה כבר הולך לדג, זה כל כך פחדני ולא לויאלי ה"זה לא אני, זה אשתי" הפתלתול שלו. זו לא צניעות ולא אידאלים, והמרצע אכן יוצא מן השק בסיבוב הבא: "אני לא רוצה לחזור אל הדג כל כך מהר," אומר הדייג לאשתו, "זה עלול להרגיז אותו."

ונחזור לאשה, מאדאם בובארי מסיר הלילה. מהו בעצם פשעה? היא בסך הכל רצתה, כמו רובנו, לשפר מעט את מצבה. אלא שבעלה (מי שאמור לדאוג לה, על פי הסידור המסורתי) הוא נמנע מקצועי שחושש להסתבך עם השררה; ואין כל בסיס לפחד, כפי שמתברר שוב ושוב. הוא לא מספיק להגיד שאשתו רוצה בקתה, והפוט כבר עונה: "לך לשם, כבר יש לה." (למה הפוט כל כך נדיב ונחמד? על כך בהמשך).

*

"זה לא בסדר, זה לא בסדר"
אבל בזאת לא תם הסיפור. לאחר שבועיים האשה מואסת בבקתה ושולחת את הדייג להשיג לה טירה, ובפעם השלישית היא כבר רוצה להיות מלך:

"לך אל הפוט," [היא אומרת לבעלה]  "אנחנו נהיה מלכים." – "אח, אשה," אמר האיש, "למה לנו להיות מלכים? אני לא רוצה להיות מלך." – "נו," אמרה האשה, "אם אתה לא רוצה להיות מלך, אז אל תהיה. אני רוצה להיות מלך. לך לפוט, אני אהיה מלך."
"אח, אשה," אמר האיש, "למה את רוצה להיות מלך? אני לא רוצה להגיד לו את זה." – "למה לא?" אמרה האשה, "לך אליו מיד, עלי להיות למלך."
האיש היה אומלל מאד משום שאשתו רצתה להיות למלך."זה לא בסדר, זה לא בסדר,"הוא חשב.

(הדייג ואשתו, תרגם שמעון לוי)

האשה לא רוצה להיות מלכה, היא רוצה להיות מלך, קיסר, אפיפיור, אלוהים, או – אם לנסח זאת בקיצור – היא רוצה להיות גבר. (ושימו לב שבסיבוב האחרון, כשבעלה מסרב ללכת לדג, היא משתוללת וקורעת באופן סמלי ביותר דווקא את מחוכה – כמו פמיניסטית ששורפת חזייה). אשת הדייג היא יותר שאפתנית מבעלה, וזה לא בסדר. פעמיים לא בסדר. גם היום זה עדיין לא בסדר. ההגחכה והתיעוב הם בין השאר, עונש על החריגה מן המשבצת הביתית. שתחזור לסיר לילה שלה, הכלבה. וכל מה שעדיין אומרים על נשים כאלה.

איור של ירמי פינקוס לתרגום החדש של פושקין – מעשה בדייג ובדג הזהב, אחוזת בית, 2008

*

נסיך החלומות
אבל זו רק הקליפה של הסיפור שמערבב חומרי מציאות בתת מודע ובחלום. אפילו הסיר לילה שבו הם מתגוררים נשמע כמו המצאה חלומית, ולא פחות ממנו הים שמשתנה מבקשה לבקשה: מצלול לצהבהב-עכור, לסגול-אפור סמיך, לשחור מסריח מריקבון מצולות, לשחור מבעבע ורותח, לסערה משתוללת תחת שמיים אדומים עם טלאי קטן כחול, ולרעש אדמה עם משברים גבוהים כמגדלי כנסיה וכהרים מוכתרים בקצף.
גם לשיבוש הדקדוקי, לטבעיות שבה האשה משתוקקת להיות מלך (בלשון זכר) יש מרקם חלומי.
ובל נשכח את הנסיך המכושף; הפוט טוען שהוא נסיך מכושף, וזה קצת מוזר. כי נסיכים מכושפים הם חסרי אונים (אחרת לא היו מצליחים לכשף אותם). והפוט לעומת זאת, הוא קוסם רב עוצמה, כל-יכול כאלוהים. ונדמה לי ש"הנסיך" הזה הוא פליטת קולמוס מהתת מודע של האשה. הדג הוא נסיך החלומות שלה, התיקון המושלם למפסידן שלו נישאה, זה שיגשים את חלומותיה.

*

היא נראתה קשוחה כמו קרש
אשת הדייג אינה נערה צעירה וחולמנית אלא אשה "שכל תקוותיה הושלכו כמו סנוניות פצועות לתוך הבוץ" (הים), כמו שאמר פלובר על מאדאם בובארי. מתנותיו של הדג רק מדגישות את הדיכאון המשתק שלה. בתור מלך, קיסר, אפיפיור – היא לא עושה שום דבר, היא לא שולטת באיש, היא בסך הכל אביזר בתפאורה, חלק מתמונה חיה:

"וכשנכנס ראה את אשתו יושבת על כס, כולו גוש זהב אחד, שני מילין גובהו, כתר זהב גדול לראשה שלוש אמות גובהו, ובו יהלומים ואבני חן; בידה האחת היה שרביט ובשנייה כדור מלכות, ומשני צדיה שתי שורות אנשי משמר, כל אחד ואחד מהם נמוך מקודמו, מהענק בגובה שני מילין ועד הגמד הקטן ביותר שלא היה גדול מאצבע." (אשת הדייג כקיסר. מזכיר לי את תמונת הקיסרית תיאודורה המוקפת בגבירות חצרה, כשכל אחת דורכת על רגל חברתה הפחותה ממנה.)

בפאזת האפיפיור שלה הקיפאון עוד יותר מוחצן: "היא נראתה קשוחה כקרש, ולא נעה ולא זעה."

מים מסמלים רגש. דם (אותו שובל דם שהותיר דג הפוט אחרי שהדייג שיחרר אותו) מסמל כאב. אבל עד הרגע האחרון כמעט, האשה אינה מסגירה כל רגש. היא שולחת את בעלה אל הדג שוב ושוב, בנחישות קרה וסהרורית. בכל פעם שבעלה מציע לה להסתפק במשאלה שקיבלה, היא מגיבה ב"נחשוב על זה," הלא מתחייב.

השלבים הרבים, המפורטים והמסודרים של עלייתה, החזירו אותי לרגע, לבית הספר היסודי; כדי למלא את הבור השחור של השיעמום היינו מבלים את השיעורים בפריטת כתובתינו עד אינסוף: מרית בן ישראל, רח ברק 9, באר שבע, הנגב, ישראל, המזרח התיכון, אסיה, כדור הארץ, מערכת השמש, וכן הלאה.
וגם האשה אגב, מתרצת את רצונה להפוך לקיסר בשעמום: "משעמם לי, אני כבר לא יכולה לסבול." היא אומרת. השעמום הזה משקף את הדיכאון שאין לו תחתית, שום גדוּלה שבעולם לא תרפא אותו, לא תמלא את הריק.

רק בסצנה האחרונה האשה מאבדת סוף סוף את עשתונותיה ומשתוללת כמו הים: שערותיה מתעופפות פרא על ראשה, היא צורחת, בועטת וקורעת את מחוכה. וזו גם הפעם היחידה שבה מעיד המספר על הרוע שבו נתקפה. אבל אם נתקפה, סימן שלא היה בה מלכתחילה. וברור שבסצנה הזאת היא יוצאת מדעתה, באופן זמני לפחות.

*

הדייג ואשתו (האחים גרים) לעומת הדייג ודג הזהב (פושקין)
מעבר למיזוגניות המצויה, נדמה לי שפושקין בגרסתו "החינוכית" אחראי במידה רבה לשם הרע שיצא לאשת הדייג. הסיפור היפהפה של האחים גרים (באמת יפהפה, רק בגלל אורכו לא הבאתי את כולו) הוא חינוכי כמו חנוך לוין בערך (גם אצלו הם יכלו לגור בסירלילה) כלומר בכלל לא. הפיוט המסתורי שלו, עם טיפת הומור של הפרשות, הכאב, הרגישות הפסיכולוגית, הריאליזם; האשה אינה מרשעת והאיש אינו דוד חביב. הכל הרבה יותר מסובך ומציאותי.
איני יכולה לשפוט את היכולת הלשונית של פושקין, את החריזה והמצלול וכן הלאה, אבל בכל מישור אחר פושקין השטיח את הסיפור וסתם את הפערים בשנאת נשים. דג הפוט הגדול המסתורי והפצוע הפך לדג זהב קטן שמדגיש את החמדנות. התקיפות הסהרוריות של האשה הוחלפה בנרגנות מרושעת וסטריאוטיפית. הצארינה (צורת הנקבה המקהה את העוקץ המגדרי) של פושקין רודה במשרתיה באכזריות וכמעט עורפת את ראשו של בעלה. הים אמנם עובר מתכלת לסערה, אבל ללא המסתורין והעוצמה הרגשית של המקור. פושקין פשוט מזדהה עם הדייג, וכל העיבודים שהתבססו עליו אמנם הציגו את האשה כמפלצת. 

הדייג ודג הזהב של פושקין, תרגום מאיר זאב זינגער 1897

*
התעוררתי והנה חלום
בעיבוד של פושקין לסיפור משאלתה האחרונה של האשה היא לשלוט על הים ועל הדג שבתוכו. זה מאד הגיוני בסיפור שעוסק בחמדנות, זו המדרגה העליונה. אבל אצל האחים גרים האשה מבקשת לשלוט דווקא על השמש והירח; ונדמה לי שאני מבינה מה עומד מאחורי המשאלה. הרצון לשלוט בגרמי השמים אינו מעיד רק על גאווה מטורפת ואבדן קשר עם המציאות. הרצון לשלוט על היום והלילה הוא הרצון להמשיך ולחלום.
קשה להפריד בין חלום למציאות בסיפור הזה, האגדה מערבבת אותם ביעילות, אבל אם נחזור לאופציית החלום – הלילה מתקרב מן הסתם לסופו. אור השחר חודר מבעד לעפעפיה העצומים של האשה. והיא היתה רוצה להאריך עוד קצת את החושך ואת החלום המתוק. אבל זמנו של נסיך החלומות נגמר, הגיעה השעה להתעורר, ולחזור לסיר הלילה, כלומר למציאות.

*

מעין נספח:
ובגירסא הציונית אין בכלל אישה – "יגאל ואניית הזהב"
של רפאל ספורטה הוא עיבוד מחורז שבו ילד אילתי קטן ושמו יגאל, לוכד דג זהב, ומסכים להחזיר אותו למים תמורת ספינת זהב, שבה הוא מפליג עם דגל ישראל, מציל ילדי עולים שספינתם נשברה וכולם חוגגים יחד את יום העצמאות.

*

הפוסט הזה הוא טיוטה של פרק בספרי  סיפורים יכולים להציל

*

עוד על סיפורי האחים גרים

הפמיניזם המפתיע של האחים גרים

טוב לב מנצח צייתנות וגם יופי לא מזיק

ללמוד פחד

מה עושות הנסיכות בלילות? (על הנעליים השחוקות ממחולות)

ועוד

Read Full Post »

מעולם לא אהבתי את "בגדי המלך החדשים" של אנדרסן.
לא אהבתי את הילד המעצבן, את ההשפלה החינוכית ואת הסוף הפתאומי.
לאחרונה חזרתי אל הסיפור וגיליתי אותו מחדש.
"משהו ללבוש", מסה על "בגדי המלך החדשים", היא פרק מסיפורים יכולים להציל ספר שכתבתי בהזמנת "סל תרבות". היא התפרסמה גם במגזין "אורות" המוקדש לאנדרסן. היא קצת ארוכה מדי לאינטרנט ובכל זאת – בתקווה שתצמיח שיחה – הנה היא כאן, בשלמותה.

*

בגדי המלך החדשים, המאה התשע-עשרה

"לפני שנים רבות חי מלך שכה אהב בגדים חדשים עד אשר בזבז עליהם את כל כספו." כך נפתחת המעשייה הנודעת של אנדרסן. שני נוכלים מחליטים לנצל את חולשתו של המלך. הם מציעים לארוג לו בדים מרהיבים ולתפור מהם בגדי פלא, שאינם נראים לעיני טיפשים או לעיני אלה אשר אינם ראויים למִשׂרתם.
כל אנשי העיר מתעניינים בבגדים המופלאים (כל אחד משתוקק לגלות את טיפשותם של שכניו). גם המלך עצמו סקרן וקצת מודאג. הוא שולח את ראש השרים לבדוק את התקדמות העבודה. ראש השרים נחרד למראה הנוּלים הריקים, אבל מתעשת ומהלל את הצבעים ואת הדוגמאות, וכך עושים גם השליחים הבאים. המלך ממלא את כיסי הנוכלים בזהב. הוא מעניק להם תוארי כבוד ומחליט להציג את הבגדים לבני עמו בתהלוכה חגיגית.
בערב התהלוכה מבַצעים הנוכלים פנטומימה שלמה לאור נרות: הם גוזרים את האוויר במספריים ענקיים, ותופרים בזריזות, במחטים ללא חוטים, בגדים כה קלים, לטענתם, שהגוף כמעט אינו חש במגעם. הכול נותנים יד להעמדת הפנים: המלך, שמושיט את ידיו לשרוולים הנעלמים; השרים, שמגששים אחרי שובל הגלימה; ואנשי העיר שמריעים. עד שילד קטן קורא "המלך עירום!", וכולם פורצים בצחוק. המלך מבין את טעותו, אבל מזדקף וממשיך לצעוד, ואחריו השרים הנושאים את השובל הבלתי נראה.

*

בגדי המלך החדשים, המאה הארבע-עשרה

"בגדי המלך החדשים" מבוסס על סיפור ספרדי מן המאה הארבע-עשרה. מעבר להבדלים טכניים בין הסיפורים (שלושה חייטים במקום שניים, וכדומה) קיימים גם כמה הבדלים משמעותיים:
המלך הספרדי שוכר את שירותיהם של החייטים אחרי שהם מבטיחים לו ש"רק מי שהוא בנו של מי שאומרים שהוא אביו יוכל לראות את הבגדים", או במילים אחרות – רק יורשים חוקיים יבחינו בם. המלך אינו חומד את הבגדים אלא את הכסף שיוכל להשיג באמצעותם, על ידי זיהוי יורשים לא-חוקיים והפקעת רכושם.
שלב ההכנות והשליחים דומה למדי בשני הסיפורים, אבל בסיפור הספרדי אין זכר לתהלוכה. המלך פשוט מודד את הבגדים בבוקר החג, ומאחר שכולם מהללים את מראהו, הוא יוצא לרכוב. כל מי שנקרה בדרכו מחמיא לו, מלבד איש שחור שאין לו מה להפסיד. הוא ניגש למלך ואומר: "אדוני, לי לא יזיק אם יתברר שאני אכן בנו של האיש שאני אומר שהוא אבי או של אדם אחר, ולכן אני אומר לכבודו: או שאני עיוור, או שאדוני עירום."

ובשורה התחתונה – הסיפור הספרדי הוא פוליטי וחתרני. בתקופה שבה נכתב שורר קוד לבוש נוקשה. הבגד נגזר מן המעמד וממשלח היד. אין לו קשר לביטוי עצמי. המלך רואה בבגדים אמצעי לסחוט את בני עמו. ועל כך הוא נענש פעמיים: ראשית הוא נופל בפח שכרה – "כמעט אוחז בו המוות", נאמר, כשהוא נוכח שהוא עצמו אינו רואה את הבגדים, ומסיק שאינו בן חוקי ואינו זכאי, לפיכך, לשבת על כס המלוכה. ולקינוח הוא זוכה גם במנה נאה של השפלה; ככה ייעשה למלך החומד את רכוש נתיניו.

הגישה של אנדרסן היא הרבה יותר פרטית ושוויונית. הבגדים שלו הם חדשים – הן כמושא תשוקה, והן כמבדק על-מעמדי של אינטליגנציה ושל התאמה לתפקיד.

*

עיצוב אופנה

ב- 1858 התחיל צ'רלס פרדריק וורת' (Charles Frederick Worth) חייט פריזאי יליד אנגליה, לתפור תוויות יצרן לבגדים שהכין. וורת', החייט הראשון ש"חתם" על יצירתו והראשון שהעסיק דוגמניות חיות, נחשב לפיכך ל-couturier  (מעצב האופנה) הראשון.

סיפורו של אנדרסן נכתב ב-1837, יותר מעשרים שנה לפני "ספִירת עיצוב האפנה". קדמו לו מעשיות רבות על חייטים אמיצים שזכו בנסיכוֹת ועל טוות חרוצות שנישאו למלכים, אבל זהו, ככל הידוע לי, הסיפור הראשון העוסק באופנה כפי שאנחנו מכירים אותה היום: הן במובן העלילתי המיידי, כסיפור על מפגש בין מלך מכוּר לבגדים לבין צמד חייטים "סלבריטאים" שמסתיים בתצוגת אופנה, והן במגוון הנושאים שהוא מעלה: ההילה הרגשית של מותגים, הקשר בין יצירתיות לעסקים והבגד כתדמית או כביטוי אישי. גם אופייה הסהרורי של התצוגה כמו מנחֵש את האסתטיקה האוקסימרונית של האופנה, שבה המכוער הוא היפה הבא, והמיושן ביותר הוא גם החדיש.

את השיעור הזה למדתי בדצמבר 1983, כאשר נָחַתִּי בניו יורק לבושה בחצאית צמר עתירת קפלים שתפרתי בעצמי. מתוך החצאית הציצו גרביים צבאיים אפורים ונעליים מגושמות, ומעליה לבשתי כמה סוודרים, שלא לדבר על מטפחת הצמר האדומה שכרכתי על אוזני הרגישות לקור. וכך, כמו רועת אווזים שהוטלה אל העתיד באיזו תאונה של מכונת הזמן, נכנסתי לחלל התעשייתי של המותג "קוֹם דֶה גַרְסוֹן", שבו הוצגו סוודרים עתידניים בעלי ארבעה ואפילו שישה שרוולים. אמרו על הסוודרים האלה שהם נמכרים עם "הוראות הפעלה", והמוכר אמנם הראה לי שאפשר לקשור את השרוולים העליונים ברישול על הצוואר, ואת הזוג האמצעי או התחתון אפשר לחגור על המותניים או על הירכיים, אבל זה קרה בהמשך. ברגע שנכנסתי לחנות פרץ המנהל ממשרדו ולחץ את ידי בהתרגשות. לקח לי כמה דקות להבין שהוא חושב אותי (רועת האווזים) למעצבת אופנה.

ואולי נוח לי לחשוב על בגדי המלך כעל תצוגת אופנה, אשר מקהה במידה מסוימת את השפלתו הנוראה של המלך. וכן, אני יודעת שהוא הביא את זה על עצמו בריקנותו ובפחדנותו. אבל רהב וקונפורמיזם הם פגמים אנושיים שאינם ראויים לטעמי, לעונש כה אכזרי. ואם כבר מדברים על יושרה – יש משהו מטריד בליהוק זוג נוכלים לתפקיד "חינוכי".

והרי ההשפלה אינה בשום פנים חלק הכרחי מן הרעיון, כפי שהוכיח שרל דֶה קוֹסְטֶר (Charles  de Coster 1827-1879) באפיזודה דומה שסיפר על טיל אוּלֶנְשְׁפִּיגֶל.

*

גרדום או קרדום

במהלך נדודיו נשכר טִיל לצייר דיוקן של משפחה רמת יחס. בזה אחר זה ניגשים בני הבית אל הצייר: הדוכס השָׁמן דורש שירזה אותו, וָלא – הוא מאיים – יתלה את טיל. הגברת בעלת החטוטרת תובעת ממנו לסלק את "הזיז" שעל גבה ולהוסיף "שני זיזים" על חזהּ השטוח (בניסוחו הנלבב של המתרגם העברי, המשורר אברהם שלונסקי) או שימצא את עצמו על גלגל העינויים. אחת הנערות מודיעה לו שאם לא יצייר את שיניה החסרות יבותר לגזרים בחרבו של אהובה. והמזמין – הוא דורש שהציור יהיה נאמן למציאות, אחרת ימלוק את ראשו של טיל.
ִרהר אולנשפיגל בינו לבין עצמו ואמר: גרדום או קרדום, גלגל, או על הצד הטוב יותר, עץ התלייה, הרי מוטב לי בתכלית הפשטות, שלא אהיה מצייר איש מהם…"
הוא ושלושת העוזרים ששכר מבזבזים את כספי המקדמה השמנה בזלילה וסביאה. כשמגיע הרגע לחשוף את הדיוקן, מסביר טיל לקהל שרק מי שניחן באצילוּת יִראה את הציור, לכל האחרים הוא יירָאה כמו קיר חלק…

גם שרל דה קוסטר, כמו אנדרסן, מלגלג על טיפשות ויוהרה, אבל שמחת החיים של טיל מרככת את הנזיפה ואת הצדקנות. ויש לה עוד יתרון, רֵטורי: הסיבוך והסכנה מוסיפים מתח, והנאה מן הפתרון השנון. בגִרסה של אנדרסן, לעומת זאת, אין כמעט עלילה. האקספוזיציה הארוכה כמו מתנגשת בסוף הפתאומי.

*

קצוץ-השפתיים המכונה "מַהביל ההבל"

וגם זו נקודה שתמיד הפריעה לי ב"בגדי המלך החדשים": האופן שבו נקטע הסיפור כשהילד קורא את קריאתו. כשהייתי ילדה, תמיד חיפשתי מוצא בשביל המלך, הברקה שתסגור את הקצוות ותהפוך את ההשפלה לניצחון. כמו המוצא שהגה שַׁכָּאשִׁךְ קצוץ-השפתיים המכונה מהביל ההבל, אחיו השישי של הגלב הטרדן מ"אלף לילה ולילה". שַׁכָּאשִׁךְ העני והרעב הוזמן פעם לארוחה בארמון מפואר. אבל עד מהרה התחוור לו שמדובר במהתלה משונה: הכל ב"כאילו" – מן המים הדמיוניים לנטילת הידיים ועד לתבשילים הבלתי-נראים שהמשרתים מגישים לשולחן שאינו קיים: "והיה בעל הבית מניע בשפתיו ועושה עצמו כאוכל ואומר [לאורח]: אכול ואל תתבייש, שהרי רעב אתה."
ואם לא די בכך, מוסיף בעל הבית חטא על פשע ומשבח את המאכלים בתיאורים חושניים שמזילים ריר מפי האורח המסכן. ההתעללות נמשכת על פני כמה עמודים. שַׁכָּאשִׁךְ נבוך מכדי להתלונן, או שאולי הוא רק מעמיד פנים בזמן שהוא מטכס עצה. לבסוף הוא מבקש מן המארח להחליף את ה"משקה" שהוגש לשולחן ביין ישן-נושן. בעל הבית נענה לבקשתו (ממילא הכל בדמיון). הם ממשיכים "לשתות" ביחד, עד שהאורח מתנפל עליו במכות. להגנתו הוא טוען שפשוט השתכר מן היין…
*

בין פנטומימה לתיאטרון מחול

את כל ה"חסרונות" שמניתי בסיפור (הלקח המוגזם, הקיצור ופשטות העלילה) אפשר להצדיק בקלות רבה, אם קוראים את "בגדי המלך" כמשל. "היפה – יפה בסוגו," אמר אריסטו, והמשל היה מאז ומעולם אלגוריה קטנה וחסכונית לצורך מוסר הַשְׂכל. לפעמים, בתנ"ך למשל, הוא נטוע בהקשר סיפורי שטוען אותו במתח וברגש (משל יותם, או משל כבשת הרש). אבל בסך הכול מדובר בסוגה ביקורתית הפונה אל השכל. אין טעם לגנות את חומרת העונש, כי הכל ב"כאילו" – לא רק הבגדים, אלא גם המלך, השרים, הנוכלים והילד – אינם אלא דמויות קרטון בהדגמה.

אז מה עדיין מטריד אותי?
בספרה "מסע אל עולם הריקוד" מנסה הרקדנית דבורה ברטונוב להסביר את ההבדל בין פעולות יומיומיות שמבצע פנטומימאי כמו מרסל מרסוֹ, לאותן פעולות המבוצעות בתאטרון מחול; מרסו, לדבריה, הוא אמן האשליה: "כאשר הוא עולה ויורד במדרגות דמיוניות, הוא גם מוצא את הריתמוס המתאים של העולה והיורד, המפסיק צעידתו לרגע קט בהגיעו למפנה בסולם [גרם] המדרגות." ברטונוב טוענת שיש קסם בַּדיוק, אבל הקטע נשאר כללי. הוא מתייחס רק ל"מכניקה" של התנועה ומתעלם מן המרכיב הפסיכולוגי, הרגשי. אילו ראינו לעומת זאת, כיצד אחד, רסקולניקוב (מ"החטא ועונשו") עולה או יורד במדרגות – לפני ואחרי הרצח…
או, במילים אחרות: התנועה בפנטומימה נגזרת מן החושים ופונה אל החושים. בתאטרון המחול היא טעונה ברגש ומעוררת אותו.

ובחזרה לסיפור: האם התנועות שמבצעים הנוכלים ב"בגדי המלך החדשים" הן בגדר פנטומימה, או תאטרון מחול? והתנועות של המלך? השרים?

שני הנוכלים הם ללא ספק פנטומימאים בסגנון מרסל מרסו. הם מנסים לאחז את חושי הצופים, לשכנע אותם בקיומו של בד באמצעות חיקוי מדויק של אריגה, גזירה ותפירה.

המלך, לעומת זאת, קרוב יותר לתאטרון מחול. תנועותיו ספוגות ברגשות סותרים. כשהוא משחיל את זרועו לשרוול הנעלם, הוא מתאמץ לחוש בו ולראותו בראי, ובו בזמן להפגין התלהבות ולהסתיר את העובדה שאינו רואה דבר. שלא לדבר על הרגע הנורא שבו הוא נוכח בטעותו, ו"מתחרט במקום שחרטה לא תועיל", כמו שאומרים ב"אלף לילה ולילה". ההצגה חייבת להימשך. הוא נאחז בהעמדת הפנים כבשארית של כבוד עצמי. הסיפור כולו משתנה: השנינה מתחלפת במין ריאליזם פסיכולוגי שחורג מגבולות המשל.

המלך של אנדרסן מזכיר לי את אהרון קליינפלד, הילד מ"ספר הדקדוק הפנימי" של דוד גרוסמן. כשאמו של אהרון מסלקת את הכלב שלו מן הבית, הוא מחליט להמשיך ולגדל כלב מדומה במקומו. "גומי", זהו שמו של הכלב, ואהרון נחוש בדעתו לגדל אותו בשתים-עשרה השנים הבאות עד שימות, כביכול, באופן טבעי. וכך הוא שורק לכלב הבלתי-נראה, מקרצף את בטנו, חופן את פרוותו ומדגדג אותו בנקודה שמקפיצה לכלבים את הרגל. אבל גם פרויקט "גומי", כמו פרויקט הבגדים, משתנה עם הזמן: הוא מתחיל כהברקה נהדרת, ואט-אט, עם הפיחות שחל במעמדו של אהרון, מתעפשת גם ההברקה והופכת מוזרה וטרחנית. אבל אהרון (כמו המלך, להבדיל) מתעקש ונאחז בהחלטתו.

*

ואם לא משל

אז מה כן?אני חוזרת לשיאו של הסיפור, לתהלוכת הניצחון: דברים כאלה הלא קורים לפעמים בחלום: בעיצומו של איזה אירוע פומבי אתה נוכח לאימתך ששכחת להתלבש (איך כתב יהודה אטלס? "חלום שחוזר לפעמים / ועושה לי פחד: / אני עומד בלי בגדים, / וכולם רואים לי ת'תחת"). מה יקרה אם נחליף את המשל בחלום? האם הסיפור הוא חלום?

הסצנה המתעתעת של תפירת האוויר כמו נולדה בחלום, וגם עונשו המופרז של המלך שוב אינו מעורר אי-נוחות. החלום הלא משוחרר מן המידתיות המציאותית; ומה בדבר העלילה הקלושה והסוף הקטוע? התעוררתי, והִנה חלום. הכול יסתדר, ובנוחות גדולה יותר.

ופתאום מתברר לי ההבדל המהותי ביותר בין סיפורו של אנדרסן לבין המקור הספרדי: החייטים הספרדים הם נוכלים. הבגד שהם "תופרים" אינו יכול להבחין בין בן חוקי לממזר. הבגדים בסיפורו של אנדרסן, לעומתם, מקיימים את ההבטחה; הנוכלים של אנדרסן אינם נוכלים אחרי הכול. בגדי הקסם שלהם חושפים ביעילות רבה את הטיפשים ואת מעמידי הפנים. הם מוכיחים למלך שאינו ראוי למשרתו, וזוהי תובנה נוראה המסבירה את עוצמת ההשפלה. לא מדובר בעונש מוגזם, אלא בחלום מכונן, בפתח לשינוי ולצמיחה. אם לא אצל המלך, לפחות אצלנו הקוראים.


*

מתוך "משהו ללבוש" סרטו של רוברט אלטמן

מתוך "משהו ללבוש" סרטו של רוברט אלטמן

אפילוג – בגדי המלך החדשים, המאה העשרים

בסרטו "משהו ללבוש" (1994 Pret-a-porter) יצר הבמאי רוברט אלטמן מעין דיוקן קבוצתי של קהילת האופנה. כיאה לסרט המתרחש בשבוע האופנה בפריז נגזרים היחסים והעלילה מלבושן של הדמויות; "המדיום הוא המסר", במלוא המובן; הבגדים מבטאים את הקונפליקטים הפנימיים והחיצוניים:
כך למשל, העיתונאית האמריקנית (ג'וליה רוברטס) שאיבדה את מזוודתה מבלה לפיכך את רוב זמנה עטופה בחלוק הרחצה של המלון, או בין הסדינים עם עיתונאי הספורט (טים רובינס), שבגדיו שלו נגנבו על ידי חסר-כול (מרצ'לו מסטרויאני), המקצץ אותם לפי מידותיו. וכן הלאה והלאה.
אלטמן מביים את הדימויים האלה במין אגביות, המטשטשת את האינטנסיביות הסמלית שלהם. רק לקראת סוף הסרט היא אכן מתממשת בתצוגת אופנה הנערכת בעירום מלא.
המסלול מתמלא אט אט בנשים דקיקות, עירומות, הצועדות במין נחת קסומה. אחת מהן, בהריון מתקדם, עוטה הינומה ארוכה שנשׂרכת בעקבותיה, ואוחזת בזר כלולות (השובל הארוך והכרס הבולטת מזכירים באופן עמום וחלומי את האופן שבו מתואר המלך באיורים לסיפורו של אנדרסן).

זוהי תצוגת המחאה של סימון לו (אֵנוֹק אֶמֶה), מעצבת שנושלה מן העסק שלה על ידי בנה המושחת. הסצנה הזאת על כל ניגודיה – הליריות, ההתרסה, החשיפה הרגשית והביצוע המסוגנן – היא מחווה מודעת ויפהפייה ל"בגדי המלך החדשים". לא רק בגלל העירום, אלא בגלל הפונקציה שהוא ממלא: התהלוכה הקטנה חושפת את אופיין של הדמויות ואת יחסי הכוחות בין המשתתפים – בין האם לִבנהּ, למתעשרים שקנו את המותג, לצופים שמביטים זה בזה (כמו אצל אנדרסן) ומחליטים בסופו של דבר להריע.

זאת ועוד: קיטי פוטר (קים בסינג'ר) הכתבת הבלתי-נלאית של תחנת טלוויזיה מטקסס המסקרת את התצוגה, מנסה להתאים את עצמה לנסיבות. בתחילת השידור היא מכשירה את התצוגה במבחר קליאות. (התואר "חדש" חוזר שוב ושוב, כרמז נוסף אולי, ל"בגדי המלך החדשים"), אבל תוך כדי שידור היא עוברת מהפך: כל כמה שהיא מתאמצת, היא לא רואה את הבגדים, והיא מסיקה, ממש כפי שהבטיחו הנוכלים, שאינה מתאימה למשרתה. אני מסיימת איפוא, במונולוג של קיטי פוטר, המפלרטט עם סיפורו של אנדרסן:

"אתה מצלם? כאן קיטי פוטר, בשידור חי מפריז, מתצוגת האופנה של סימון לו. ובכן… מה אני יכולה להגיד? סימון לו הראתה לנו ה-כול! זאת אומרת, אני לא יודעת כמה מִזה יגיע בסוף לטלוויזיה, אבל זה… זה… משהו חדש, זאת אומרת… אֶה, לגמרי עתיק, זאת אומרת… אֶה… היא מראה את זה כמו שזה. זה… אֶה… זה כל כך עתיק וכל כך אמיתי. כל כך אמיתי, שזה חדיש. זה המראה החדיש העתיק ביותר. המראה העתיק החדיש ביותר. זה… אפשר להגיד ש… סימון לו יצרה מראה חדש-חדש… לכל איש, אישה וילד. מראה שכו-לם יכולים להרשות לעצמם. זה נקרא "המראה החשוף". אז הידד לסימון לו… על מה אני מדברת לעזאזל… זאת אומרת, וואו וואו, בשם ישו, ממ…מה הולך פה בעצם? אתם יכולים להגיד לי מה קורה על הפלנטה הזאת? זזז…זאת החגיגה של המטורללים שקורית פה לעזאזל. האם זאת אופנה, זאת אומרת?  האם יש כאן איזה מסר? זאת אומרת, הרבה אנשים מסתובבים כאן בלי בגדים. נצח שלם אני מנסה להבין את החרא הזה, ואתם יודעים מה? אתם יודעים מה? נמאס לי. נמאס לי. שלום, Au revoir. סופי – [מושיטה לעוזרת שלה את המיקרופון] כרגע זכית בקריירה."

מתוך "משהו ללבוש", סרטו של רוברט אלטמן

מתוך "משהו ללבוש", סרטו של רוברט אלטמן

***

הערות
Pret-a-porter
– בגדים מן הקולב (צרפתית: "מוכנים ללבישה"), דרג הביניים בין אופנה עילית לבין ייצור המוני. אלה הם בגדים ייחודיים המיוצרים בכמויות קטנות ומוצגים בערים הגדולות פעמיים בשנה ב"שבוע האופנה".

המקור ל"בגדי המלך החדשים" הוא סיפור ספרדי בשם "מה שאירע למלך עם הנוכלים שארגו את הבד", מתוך "הרוזן לוּקָנוֹר" מאת דון חוּאן מנוּאל  1282-1349   כל הציטוטים מן הסיפור הספרדי בתרגום אביעד אליה (ושוב תודה רבה!)

***

על סיפורים נוספים של אנדרסן:

על חייל הבדיל

על מוכרת הגפרורים הקטנה

האדם הוא שילוב בין צמח לציפור, על ברבורי הבר של אנדרסן

גנבה, פליטת קולמוס או פרשנות נועזת? רשימה שנייה על ברבורי הבר

***

ובלי שום קשר – הודעה
מחר, יום שישי ב-15:00 (בתקווה שלא ירד גשם) נערוך בספריית גן לוינסקי לעובדים זרים ולפליטים אירוע קטן בשיתוף עם עמותת א.ס.ף ובמסגרתו תהיה הצגת ילדים של מוטי ברכר, והופעה של להקה שתנגן מוסיקה מסורתית מאריתראה. (בכריסמס היתה הצגה של שחר מרום ומתנות מסנטה, והיה מקסים) נשמח אם תבואו וגם אם תספרו לחברים שזה יכול לעניין אותם.  

Read Full Post »

שתים עשרה בנות מלך יפהפיות ישנות באותו אולם, מיטה ליד מיטה. כל לילה המלך מבריח את דלתו ובבוקר הוא מגלה שנעליהן שחוקות ממחולות. מי שיגלה היכן הן מחוללות בלילות, הוא מכריז, יוכל לבחור אחת מהן לאישה ולרשת את מלכותו. כך נפתח סיפורם של האחים גרים "הנעליים השחוקות ממחולות". כל מועמד מקבל שלושה ימים. מי שנכשל מאבד את ראשו. נסיכים רבים נרדמים ומקפחים את חייהם, עד שמגיע לעיר חייל עני שנפצע ושוחרר מן השירות. הוא נמנע מלשתות את היין שהנסיכות מגישות לו, מעמיד פני ישן, ורואה בחצי עין איך הבכורה בנסיכות מקישה על מיטתה והמיטה שוקעת באדמה. אז הוא מתעטף בגלימת רואה-ואינו-נראה ועוקב אחרי הנסיכות לעולם שמתחת למיטה, ביחד הם חולפים בין עצים עם עלי כסף, עלי זהב ועלי יהלומים ומגיעים לאגם גדול. שם מצפות לנסיכות שתים עשרה סירות שבתוך כל אחת מהן יושב נסיך. כולם שטים ביחד לארמון יפהפה שמוסיקה בוקעת מחלונותיו המוארים, ושם הם מחוללים עד השעה שלוש, עד שכל הנעליים מתבלות ובנות המלך נאלצות לחדול. שלושה ימים עוקב החייל אחרי הנסיכות ובסופם הוא מתייצב לפני המלך עם שלושה ענפי יקרוֹת ששבר ועם גביע שגנב. לנוכח הראיות אין לנסיכות ברירה אלא להודות. המלך שואל את החייל במי מבנותיו הוא בוחר. "אינני צעיר עוד," עונה החייל, "אז תן לי את הבכירה." והשניים אמנם מתחתנים. והנסיכים המכושפים? הם אינם נגאלים. תקופת הכישוף שלהם מתארכת באותו מספר ימים שבו רקדו עם הנסיכות.

                                            צילום מרינה אברמוביץ'

*

מלכים של סיפורי המעשיות אינם עוסקים בדרך כלל בפוליטיקה או בניהול ממלכות. המילים "מלך" ו"מלכה" הן שם קוד לאבא ואמא. זה ברור מתמיד ב"נעליים השחוקות ממחולות". שתים עשרה בנות שהגיעו לפרקן מצטופפות בחדר אחד – זה נשמע יותר כמו טוביה החולב מאשר כמו בית מלוכה.

זאת ועד: יש לי חשד גדול שגם הנעליים אינן שחוקות ממחולות אלא מחסרון כיס. הבנות כדרכן פשוט שוגות בדמיונות: כמה נחמד לו היו הנעליים מתבלות ממחולות עם נסיכים מכושפים… העולם הרומנטי והנוצץ שמתחת למיטה הוא עולם החלומות והחלומות בהקיץ, שממנו הן נאלצות להתפכח. לא נסיך מצפה להן אלא חייל פצוע, עני ומבוגר.

איך כתב ביאליק?

אֹמַר לְאָבִי: הֲמִיתֵנִי –
וּבְיַד זָקֵן אַל תִּתְּנֵנִי!

לְרַגְלָיו אֶפֹּל וְאֶשָּׁקֵן:
אַךְ לֹא זָקֵן, אַךְ לֹא זָקֵן!

(מתוך "לא ביום ולא בלילה")

the_story_of_saint_nicholas_giving_dowry_to_three_poor_girls_ca_1437

פרה אנג'ליקו, ניקולאס הקדוש נותן נדוניה לשלוש נערות עניות

בורחס כתב מסה בשם "הפרח של קולרידג'" שבה הוא מצטט הרהור פלאי של האחרון: "אם היה אדם עובר בחלומו בגן העדן, ופרח היה ניתן בידו, להוכחה שאמנם היה שם, ואם לאחר שהתעורר היה הפרח עדיין בידו – מה אז?"

"הנעליים השחוקות ממחולות" הוא סיפור דומה אבל הפוך. יש משהו כל עצוב, כמעט חסר תקנה, בגסות שבה פולש החייל לחלומן של הנסיכות. הוא דורך על שמלתה של הצעירה, שובר ענפים בלי שום כבוד לאקולוגיה של הדמיון, מכביד על הסירה הזוגית עד שהיא כמעט לא זזה ושותה מכוסה של נסיכה אחרת. שלושה ימים הוא מציץ על הנסיכות ולבסוף הוא סוחב גם גביע, לא כמתנה מגן העדן אלא כשלל.

כי זו המעשייה המסתורית והמלנכולית על המפגש הבלתי נמנע בין המציאות לחלומותיהן של נערות.

*

העולם שמתחת למיטה, מעין נ. ב.

פעם לפני שנים, הפלגנו אהוב לבי ואני בסירה על נהר המיסיסיפי בחברת עוד כמה מטיילים. כשהתברר שאנחנו ישראלים הכריז אחד מהם שהוא יודע משפט בעברית.

איזה משפט? שאלנו.

אין שום דבר מתחת למיטה! אמר האיש בפסקנות, בדיקציה כמעט מושלמת.

אתה יודע מה זה אומר? שאלנו.

There is nothing under the bed, תרגם. 

התברר שהוא עבד פעם בבית מלון יווני, ושם הוא קלט את המשפט. מישהי בטח קראה לבעלה: חיים, בדקת מתחת למיטה? והבעל צעק לה בחזרה: אין שום דבר מתחת למיטה!.

?But what does it realy mean, שאלה אישתו של המלונאי לשעבר, אמריקאית ממוצא אסייתי.

There is nothing under the bed, חזרנו כולנו.

?Yes, but what does it realy mean, התעקשה האישה.

היא חשבה שיש לזה מובן מטפורי, כך התברר לבסוף, אחרי עוד כמה לופים, משהו כמו "אין לו שלדים בארון".  

*

עוד על אותו שבר – חלומה של נערה (מאת סופי קאל)

עוד על משאלותיהן של נערות:

על נסיך צפרדע של האחים גרים, הרהורים על אהבה ערכים וממסד

טוב לב מנצח צייתנות וגם יופי לא מזיק

Read Full Post »

 

למי שכבר ראה ורק זקוק לתזכורת – זהו התסריט של "עורבים", החלום החמישי מתוך "חלומות" של קורסאווה (1990). 
(צייר יפני צעיר משוטט בתערוכה של ואן גוך. הוא נעמד מול תמונה של גשר על נהר עם כמה כובסות, חובש את כובעו ונכנס לתמונה שקמה לחיים. רחש מים וצלילי פסנתר.)  
צייר צעיר (צרפתית): שלום, אתן יודעות איפה גר מסייה ואן גוך?
כובסת (צרפתית): אם אתה מחפש אותו הוא חצה לא מזמן את הגשר והלך בכוון ההוא.
צייר צעיר (צרפתית): תודה. (פונה ללכת)
כובסת (קוראת אחריו בצרפתית): אדוני, היזהר, הוא רק יצא מבית המשוגעים. (צוחקות. הצייר ממהר בנופים אמיתיים עם נגיעות צבעוניות נוסח ואן גוך. הוא מוצא את ואן גוך מצייר באמצע שדה שנקצר. ואן גוך מגולם על ידי הבמאי האמריקאי מרטין סקורסזה, אוזנו חבושה.)
צייר צעיר (צרפתית): אתה וינסנט ואן גוך, לא כן? (ואן גוך מהנהן. הצייר הצעיר מסיר את כובעו דרך כבוד.)
ואן גוך (באנגלית – מכאן ואילך שפת החלום היא אנגלית): למה אינך מצייר? בשבילי הנוף הזה הוא לא יאמן. נוף שנראה כמו תמונה אינו יוצר תמונה. אם תטרח להתבונן מקרוב לטבע כולו יש יופי משלו. כשהיופי הטבעי נמצא שם, אני מאבד את עצמי בתוכו, ואז כמו בחלום, המראה פשוט מצייר את עצמו בשבילי. כן, התמונה מופיעה לפני גמורה. אבל קשה להכיל אותה בפנים.
צייר צעיר: ואז, מה אתה עושה?
ואן גוך: אני עובד בפרך, אני מניע את עצמי כמו קטר. (רושם, תולש, זז בקדחתנות, תקריבים שחורים של גלגלי רכבת, ארובה פולטת עשן). עלי למהר, הזמן אוזל, נותר לי כל כך מעט זמן לצייר! (מכתף את הציוד שלו ופונה ללכת)
צייר צעיר: אתה בסדר? נדמה לי שאתה פצוע.
ואן גוך (מצביע על אזנו החבושה): זה?
צייר צעיר: כן.
ואן גוך: אתמול ניסיתי להשלים דיוקן עצמי, האוזן לא יצאה נכון, אז חתכתי אותה והשלכתי אותה. (הולך) השמש. מכריחה אותי לצייר. איני יכול להשאר כאן ולבזבז את זמני בשיחה איתך.
(הצייר מתבונן בשמש. כשהוא חוזר ומביט סביבו הוא לבד בשדה. נשמעת מעין שריקה של ספק רוח ספק רכבת. הוא חובש את כובעו ורץ בתוך הנוף שמתחלף בציורים ענקיים של ואן גוך. השחקן הקטן והנטורליסטי נראה זר בתוכם. מתישהו הנופים המצוירים חוזרים ומתחלפים בנופים מצולמים. הצייר רואה את גבו של ואן גוך מתרחק לתוך שדה חיטה. הצללית המשולבת של כובעו ושל המכחולים המזדקרים מצדי תרמילו מזכירה עורב ענקי. פתאום מגיחים לתוך הפריים המון עורבים. הם מעופפים וצורחים עד שהתמונה קופאת והופכת לתמונת העורבים מעל שדה חיטה של ואן גוך. תמונת העורבים תלויה בתערוכה שפתחה את החלום. הצייר מביט בה ומסיר את כובעו.) 

מעין הערת אזהרה – זה פוסט שעוסק לכאורה בקולנוע ובציור, אבל למעשה זהו פוסט על חלומות. רק שמי שחלם אותם היה צייר ובמאי וזה קשור לנושא החלום (וגם לעובדה שהם מתועדים בסרט).   

הקומפוזיציה זהה לקומפוזיציה של התמונה. אבל זו לא חזרה לאחור אל הנוף המקורי. נגיעות הצבע באבני הגשר מסגירות את עברו התמונתי.
קורסאווה, ואן גוך, סקורסזה
צייר צעיר עוזב את הסביבה המציאותית של הגלריה ונכנס לתוך תמונה. כלומר לא בדיוק לתוך תמונה אלא לתוך מציאות חילופית שהיא ספק תמונה חיה, ספק סרט קולנוע: מצד אחד נגיעות צבע וקומפוזיה ציורית, ומנגד דמויות מדברות וצלילי שופן המלווים את הסצנה; הנגינה אינה חלק מהמציאות המיוצגת בסרט אלא פסקול קולנועי.
הצייר היפני הוא החולם, כלומר קורסאווה הצעיר שהתחיל את הקריירה שלו כצייר. את דמותו של ואן גוך לעומת זאת, מגלם הבמאי האמריקני מרטין סקורסזה. זקנו הג'ינג'י של סקורסזה נצבע לכתום העז של הפורטרטים העצמיים של ואן גוך, ועם זאת הוא אינו מתמזג בדמותו או בייצוגיה המצוירים. סקורסזה מגלם את ואן גוך אבל ממשיך להיות גם הוא עצמו. הוא מדקלם את הטקסטים של ואן גוך באנגלית האמריקאית שלו, המודגשת על רקע הצרפתית של אַרל שבה נפתח החלום.
סקורסזה מייצג את המימוש האמנותי בציור ובקולנוע, כלומר את הפנים הכפולים של קורסאווה כצייר וכבמאי. ושימו לב גם לדמיון בשמות: קורסאווה וסקורסזה – כמעט אותו שם בשיכול קל של צלילים.
גם הדרך שואן גוך (סקורסזה) והצייר הצעיר (קוראסווה) עושים בחלום היא זהה: שניהם חוצים את הגשר, מביטים בשמש, עומדים לבד בלב שדה שנקצר, הולכים לאיבוד בתמונות ומסיימים בשדה העורבים והמוות. ואן גוך נבלע בתמונה וקורסאווה הצעיר צופה בה מבחוץ. 
  

מרטין סקורסזה הצעיר. שרידי הג'ינג'יות ניכרים ועוד יותר מהם הדמיון הכללי לואן גוך (השוו לפורטרטים העצמיים מתחת). בזכות הדמיון הזה הוא זומן מן הסתם לחלום, כמו גם בזכות הדמיון הצלילי בשמות – סקורסזה-קורסאווה.



הגבול בין פנים לחוץ

בזמן האחרון כתבתי על הבחירה בשגעון ועל נצחון הפנטסיה על פני המציאות. אבל מן החלום עולה דווקא החרדה מטשטוש הגבולות. מהערבוביה המכאיבה וההרסנית בין פנים לחוץ: ואן גוך נושא נאום קטן ומלא סתירות על יצירה: כל דבר הוא נושא לציור. צריך ללכת לאיבוד, לוותר על שליטה, צריך לעבוד בפרך, צריך לטרוף את הנוף, ואז התמונה מופיעה בחוץ גמורה, אבל קשה להכיל אותה בפנים.
ואן גוך חתך את אוזנו לפי הסברה המקובלת, ושלח אותה לזונה. אבל בחלום הוא טוען שחתך את האוזן כי היא לא יצאה טוב בדיוקן; במקום לתקן את הציור על פי המציאות, הוא מתקן את המציאות על פי הציור. כלומר הוא מתבלבל בכיוונים, והבלבול הזה מתממש גם בעצם הכניסה לתמונה, בהתרוצצות בין הנופים המצויירים כאילו היו אמיתיים.

*

עורבים ופיח
הכניסה לעולם האמנות מתחילה בתמונה פסטורלית כחולה וקרירה מלווה בקולות צחוק, רחש מים וצלילי פסנתר, וממשיכה אל תוך שדה יבש ושמש קופחת. הדחיפות, הבּעֵרה הפנימית, מיוצגת על ידי קטרי פחמים ושמשות ואן גוכיות ענקיות רוטטות. מבחינה ויזואלית – שחור העורבים הפורחים הוא לא רק שחור המוות אלא שחור הפיח המתעופף.
"
עורבים" הוא החמישי בשמונת החלומות של קורסאווה. כמה מהחלומות מסתיימים במעין פיוס. גם ב"עורבים" מצליח החולם להחלץ מן התמונה ולהחזיר אותה לפרופורציות הבטוחות של התערוכה. אבל ככלל מדובר בחלומות עצובים עד סיוטיים מכל הסוגים – חרדות וכאבי יצירה, מלחמה, פצצה אטומית ואסון אקולוגי מאיים. כולם חוץ מחלום "כפר טחנות המים" השמיני והאחרון.
*
כפר טחנות המים
בחלום זה מגיע החולם לכפר פורח שתול על פלגי מים. הוא פוגש בזקן המתקן גלגל של טחנת מים. הזקן מסביר לו שתושבי הכפר החליטו לוותר על נוחות הטכנולוגיה ולשוב לחיים בריאים ושמחים. בסוף השיחה חולפת על פני המשוחחים תהלוכת לוויה. המתה היתה חברתו הראשונה של הזקן, אבל הלוויה נחגגת בשירה ובריקוד בשל גילה של האישה ובשל החיים הארוכים והטובים שחייתה. הזקן מצטרף לתהלוכת הלוויה כאחד המנגנים.
לצערי לא הצלחתי למצוא סרטון באיכות טובה מלבד זה המדובב לספרדית. אז פשוט תשתיקו את הסאונד ותביטו בזקן של קורסאווה, ואחר כך בציור למטה, של ון גוך.

 

הזקן של ואן גוך. אפילו השרוכים האדומים של כובעו חלחלו לתוך הסרט, כפי שרואים בהמשך החלום.

 
לכאורה אין כל קשר בין המוות של "כפר טחנות המים" למוות של "עורבים". בין השמחה, השלווה וההשלמה של "כפר טחנות המים" לבין הביוגרפיה הטרופה של ואן גוך. אלא שהזקן מהחלום נראה לי מוכר משום מה. והסיבה בציור שלמעלה; הזקן הצרפתי שואן גוך צייר בארל ב-1888 התגלגל והפך לזקן היפני של "כפר טחנות המים". והנוכחות הטבעית הזאת של ואן גוך בלב הפיוס והשמחה, גורמת לי לחשוב שקורסאווה אולי מצא בסופו של דבר בזיקנתו, את השלווה שחיפש ואת ההרמוניה בין חייו ליצירתו.

 

כתבתי גם על

לב פראי וראש מוזר – מציאות ופנטזיה בלב פראי לדוויד לינץ'

פוגה לשוד יהלומים – על כלבי אשמורת של קוונטין טרנטינו

על אמנות פלאסטית ברשומון של קורסאווה

את נראית כמו אישה ממאדים – על עד כלות הנשימה של גודאר

ועוד

Read Full Post »

Older Posts »