Feeds:
רשומות
תגובות

Posts Tagged ‘חירות’

האחים גרים טענו שאוסף המעשיות הוא "עדות ללבבנו".

האגדה הבאה היא ללא ספק עדות ללבבי. עדות כל כך מופלאה ונוראה שבמשך שנים לא הצלחתי לדבר אותה.

בשבוע שעבר ניסיתי. זה מה שאמרתי בחלק השני של הרצאתי על הורים רעים בסיפורי האחים גרים.

(זה החלק הראשון)

*

ראשית התקציר (הקצת ארוך) של "הנערה ללא הידיים". החלק הראשון ברוטלי במיוחד, אז תחזיקו חזק.

ובכן: טוחן יורד מנכסיו ולא נשאר לו כלום מלבד הטחנה שלו ועץ תפוח שצומח בחצר האחורית. הוא יוצא ליער לחטוב עצים ופוגש זקן שמבטיח להעשיר אותו תמורת מה שעומד מאחורי הטחנה. הטוחן משער שהוא מתכוון לעץ, ומסכים לעסקה. והזקן אומר שבעוד שלוש שנים יבוא לקחת את שלו. כשהטוחן חוזר הביתה יוצאת אשתו לקראתו ושואלת מה פשר העושר שממלא את הבית. הטוחן מספר לה על הזקן שפגש, ואישתו מבינה מיד שמדובר בשטן. והוא לא התכוון לעץ אלא לבתם שטאטאה באותה שעה את החצר האחורית. וכעבור שלוש שנים הוא אמנם מגיע לדרוש את חלקו. הנערה מתרחצת ומיטהרת לקראת בואו. היא מציירת מעגל גיר סביבה והשטן לא מצליח לפרוץ לתוכו. הוא דורש מאביה להרחיק ממנה כל מים. האב מציית, ולמחרת בבוקר כשהשטן חוזר הוא מגלה שהיא בכתה כל כך שידיה נרחצו בדמעות. ושוב אין לו שליטה עליה. בזעמו הוא אומר לאביה את המשפט המדהים, "קצץ את ידיה אחרת לא אוכל לפגוע בה." הטוחן מתחלחל, אבל אחרי שהשטן מאיים לקחת אותו במקומה, הוא פונה אל בתו ומבקש ממנה להבין אותו ולמחול לו. היא מושיטה לו את ידיה ואומרת, "אבא יקר, עשה בי כרצונך, אני ילדה שלך." אחרי שהמעשה נעשה היא שופכת כל כך הרבה דמעות עד שגם הגדמים מיטהרים. השטן נאלץ לסגת בפעם השלישית והאחרונה ומאבד את חזקתו.

פדריקו גרסיה לורקה, ידיים כרותות (מה הוא ידע על הנושא?)

פדריקו גרסיה לורקה, ידיים כרותות (מה הוא ידע על הנושא?)

האב מציע לפצות את בתו בעושרו החדש אבל היא מסרבת, היא מעדיפה לסמוך על חסדם של זרים (כך היא אומרת בפירוש). לפי בקשתה קושרים את זרועותיה הכרותות על גבה וכך היא צועדת יום שלם, ועם רדת הלילה היא מגיעה לגן מלכותי מוקף מים. עצי הפרי זורחים באור הירח ומזכירים לה שלא אכלה כל היום. היא כורעת על ברכיה ומתפללת ומיד מופיע מלאך שמייבש את התעלה. הם חוצים אותה ביחד והנערה אוכלת אגס בפיה, ישר מן העץ. הגנן רואה הכל ולא מעז להתערב. למחרת בבוקר כשהמלך מגיע לגן הוא מבחין מיד בחסרונו של האגס. הגנן אומר שרוח רפאים אכלה אותו, וסקרנותו של המלך מתעוררת. למחרת בלילה הוא מצטרף אל הגנן ומביא איתו גם כומר ליתר ביטחון. כל השלושה צופים בנערה שחוצה את התעלה בעזרת המלאך ואוכלת אגס נוסף. המלך מתאהב בפולשת. הוא נותן לה ידיים מכסף ונושא אותה לאישה.

אחרי הנישואין יוצא המלך למלחמה והמלכה יולדת בן. אמו ממהרת לכתוב לו על המאורע המשמח. אלא שהשליח נרדם ליד נחל והשטן מחליף את מכתבה וכותב שהמלכה ילדה מפלצת. המלך נבהל ומתעצב אבל מורה לנהוג בה יפה עד שיחזור, והשליח שוב נרדם ליד הנחל והשטן שוב מחליף את מכתבו במכתב חדש שבו מורה המלך להרוג את אשתו ואת בנו. האם הזקנה לא מאמינה ושולחת מכתב בירור. והכל חוזר על עצמו ואפילו מחמיר. השטן דורש לשמור לו את לשונה ואת עיניה של המלכה.

אמו של המלך לא מוכנה לרצוח את כלתה ואת נכדה, ומצד שני היא חוששת שלא תוכל להגן עליהם. לפיכך היא קושרת את התינוק לגבה של הנערה שנפרדת ממנה בדמעות. ואז מגיע החלק השלישי והמופלא של הסיפור: המלכה ובנה מגיעים ליער פרא ומלאך מוביל אותם לבית קטן שעליו כתוב: "כאן גר חופשי כל אחד". שבע שנים היא שוהה ביער. ושם, בחופש, בטיפולה המסור של בתולה לבנה כשלג, ידיה צומחות מחדש.

כשהמלך חוזר ומגלה מה עולל השטן הוא יוצא לחפש את אשתו ואת בנו. שבע שנים הוא נודד בלי לאכול ובלי לשתות, הוא שורד בעזרת נס ומגיע לבית הקטן ביער, ושם הם חוזרים ומתאחדים וחיים באושר עד יומם האחרון.

נערה ללא ידיים, אלברטו ג'קומטי

נערה ללא ידיים, אלברטו ג'קומטי

*

ובכן, בהמשך להצהרתו של פלובר, "מאדאם בובארי זה אני", הנערה ללא הידיים היא אני.

זה לא רק טעון בשבילי אלא גם מציף. שלושה ימים לא יספיקו לכל מה שיש לי להגיד. אני אצטמצם ברשותכם, לכמה הערות על הורות ומגדר.

ילדים אינם שייכים להוריהם. לא כמו שרכוש שייך. הורה אינו יכול למכור את בנו לשטן או לעקוד אותו. ותסלחו לי שאני שוב חוזרת לאברהם; לעניות דעתי החילונית והילדותית והאימהית, אם מישהו מבקש ממך לרצוח את בנך זה חייב להיות השטן.

המערכה הראשונה של "הנערה ללא הידיים" היא תיאור מצמרר של העוצמה ההורית. כי את השטן לפחות אפשר לחסום בעזרת טוהר. אבל אין שום תרופה נגד אבא. רק להורים יש גישה חופשית וכוח אינסופי להזיק.

אומרים שאין מוקדם ומאוחר בתנ"ך ועל אחת כמה וכמה בנפש. גילים לא מתחלפים אלא מצטברים וקיימים בו זמנית. לתחושתי, חוסר האונים (העשה בי כרצונך) התמימות המוחלטת, הפסיביות, הבכי האינסופי, הטוהר, ואפילו העיגול הרחמי הזה, שייכים לתינוקוּת. כריתת הידיים היא חבלה אדירה בעצמאות, ביכולת העשייה והיצירה וגם ביכולת התנגדות. זה סוג של סירוס שמתחיל בגיל מוקדם מאד ונמצא ופועל בפנים גם כשגדלים. בסיבוב השני אגב, השטן לא מסתפק בידיים, הוא דורש גם את אברי הבכי וההבעה, את הלשון והעיניים של קורבנו.

בתמונה המופלאה שבה הנערה ניצבת בתוך הגן הלילי המוצף באור ירח, ואוכלת אגס ללא ידיים, ישר מהעץ, האגס הוא שד והנערה היא תינוק יונק. וגם התיאור מסגיר את זה לא בכוונה: "בחצות הלילה יצאה הנערה וזחלה מן השיחים, ניגשה לעץ ואכלה שוב בפיה אגס אחד." גם זוחלת וגם יונקת. תינוקת.

עץ מצרי מניק

עץ מצרי מניק

ומצד שני היא גם עץ. זה סיפור שכולו עצים (וגם בגלל זה הוא הסיפור שלי. מלבד כמה אנשים אין שום דבר בעולם שאני אוהבת יותר מעצים). בראשית הסיפור יוצא אביה של הנערה לחטוב עצים. הוא מתבלבל בינה לבין העץ שצומח בחצר האחורית, ולכן הוא ממשיך וחוטב גם את זרועותיה.

בעקבות העוול היא מתנתקת מהוריה האנושיים ובמין התרסה פיוטית מאמצת לה אם חדשה צמחית. היא יונקת משד אגסי.

הדימוי הזה של העץ לא מפסיק להחליף צבעים: מצד האב חוטב הזרועות זאת החפצה, ומצד הנערה שמבקשת אם אחרת זה נתק והתרסה שכמוסה בה אולי גם התקווה, שכמו שעץ יכול להצמיח ענפים במקום אלה שקוצצו כך יצמיח גם גופה ידיים חדשות (בני הקטן אמר לי פעם, אם תמותי את תצמחי מחדש).

ומשהו על עצים ומגדר. יש שני גני עדן בסיפור: הגן עדן העלוב של החצר האחורית (שהנערה אמנם מנסה לטאטא) והגן עדן השמור והמלאכי של המלך. בגן עדן הראשון צומחים עץ תפוחים ונערה. את תפקיד הנחש ממלא השטן. זה ליהוק מתבקש. אבל במין היפוך מגדרי הסיפור מלהק את האבא לתפקיד חווה החוטאת.

ויליאם בלייק, אדם וחוה 1808 (עוד על פיתוי)

ויליאם בלייק, אדם וחוה 1808 (עוד על פיתוי)

ויש מיתוס נוסף שמהדהד בסיפור: הנערה דוחה את סיר הבשר שמציע לה אביה, ויוצאת מעבדות לחירות. היא אפילו חוצה ים סוף קטן בדרך. מלאך מייבש לה מעבר.

הסיפור מגייס שני מיתוסים מז'וריים, גן עדן ויציאת מצריים, לשירות גיבורה צעירה.

נדודים כמרפא זאת הדת הפרטית שלי. אבל קשה לתאר מה הרגשתי כשהגעתי לבית הקטן ביער וקראתי את השלט, "כאן גר בחופש כל אחד". חשבתי שאני חולמת. לא בצחוק. כי זה כל כך פרטי ואישי מצד אחד, וכל כך רדיקלי ועתידני מצד שני.

כדי להסביר עד כמה נשווה אותו לרגע ל"אשת השלד". הסיפור היפהפה שמופיע ב"רצות עם זאבים") נפתח באב כועס שגורר את בתו לצוק ומשליך אותה לים. הדגים אוכלים את בשרה ומכרסמים את עיניה עד שדייג אחד דג אותה בטעות. היא נגררת אחריו לאיגלו מעורבבת כולה, ושם, אחרי שהוא מרחם עליה ומסדר את עצמותיה ואחרי שהיא שותה את דמעתו ומתופפת על לבו – בשרה צומח מחדש. "אשת שלד" משליך את יהבו על האהבה הרומנטית, זאת התרופה שלו לפצעי הילדות. "הנערה ללא הידיים" מקדים אותו בשנות אור. לא שהוא מזלזל בנישואין. זוגיות זה טוב ומזין, זה יכול לספק לך ידיים נהדרות מכסף. אבל רק חופש יכול לאחות את פצעי הדיכוי, להצמיח את מה שנכרת. והוא אומר גם שכדי שהאיחוד בין בני זוג יהיה מושלם הוא צריך להיות סימטרי. בשלב מסוים כל אחד מהם צריך לנדוד ולחפש את האחר.

עץ כף היד, נאוה פרנקל

עץ כף היד, נאוה פרנקל

*

הנערה ללא הידיים היא השישית והאחרונה בסדרת גיבורות הילדות שלי

מה למדתי מפצפונת של אנטון? (או סופי קאל של הילדות)

המוצא של הילדה אילת

מוכרת הגפרורים הקטנה

גילגי היתומה המאושרת

פוליאנה ואני

Read Full Post »

האם יודעים הכל די הצורך איך להיזהר ולהיזהר ולא לגעת בנשמת הילד הקטן? איך לצאת ולהשאיר אותה בלי סימני אצבעות, בלי עקבות לחיצה – להניח למהלכי סוד התפתחותה האישית והיפתחותה כאותה כותרת של פרח – מתוכה והחוצה? הכל שם כה רגיש, כה שביר, כה עדין, וחשש הוא שמגעים לא יעשו כלום אלא רק יקלקלו … תמצית כל החינוך האמיתי הוא: להיזהר. להיזהר שלא לקלקל. בקושי יודעים מה שם בדיוק. וכל כך קל לקלקל. קל כל כך. קל למדי. חידלו. הרפו לכם מנשמתו.

ס. יזהר, פרידה מן החינוך

ס. יזהר (בא לי לחבק אותו)

הוזמנתי* לדבר על "צנזורה של טעם" – כלומר, האם כדאי להתערב ברשימת הקריאה של ילדינו, להסיר, לדלל או לדחוק הצדה את הספרים הגרועים לטובת ספרים איכותיים? 

אהוב לבי שחלף על פני זה עתה, טוען שענני עשן לוהטים נפלטים מנחירי בזמן שאני כותבת. זאת לא אני, זו הילדה שבתוכי; חירות הקריאה היתה חלקת האלוהים שלה. הדבר הלא נגוע והלגמרי מאושר בעולמה.

כשהייתי ילדה קראתי מה שרציתי. שאלתי ספרים מהספרייה (בכל שלושת המנויים שלי, על שמי ועל שם אבי ואמי). קניתי ספרים בכסף שקבלתי מסבי וסבתי. הורי מעולם לא עיקמו את האף על ספר. מעולם לא רמזו שהוא לא לגילי או לרמתי. לא ידעתי שיש רמות לספרים. גיליתי את זה בעצמי, לאט לאט, בעונג, בפליאה. כי ככה זה: הניסיון מצמיח מומחיות. חשיפה ממושכת (לא חשוב למה) גורמת לך להבחין בגוונים.

אם מישהו היה אומר לי זה טוב וזה לא – הוא היה – במקרה הטוב – גוזל ממני את חדוות הגילוי. לקח לי תועפות של זמן ואנרגיה לרוקן את ראשי מערכים לא לי (שנדחסו לתוכי על פי מיטב הכוונות, ראו למשל צדיקים אינם מאמינים בדם או  סיפור על אדמה וחושך או סיפור ליום השואה). אבל גם לו היו ממלאים את מוחי באוצרות מלכת שבא, הם עדיין לא היו שלי, כי דבר "מונחל" לעולם לא יהיה שלך כמו משהו שגילית בעצמך.

*

שֹהם סמיט (אישה שאני מעריכה ומחבבת על אפה ועל חמתה של הילדה הפנימית) היא הדוברת הרהוטה והעדכנית של צנזורת הטעם:

אם 'הדרת האחר' ו'השתקת השונה', פירושו לפעול נגד ספרים שהם מאגרי סטריאוטיפים, דעות קדומות, ערכים קפיטליסטיים, נביבות רגשית, ועילגות לשונית אז כן – את האחר הזה אני מבקשת להדיר.

שהם סמיט, מתוך אני אחליט

אני לא אובייקטיבית (לא שהאחרים אובייקטיביים; כל אחד מדבר על עצמו. דיאלוג אמיתי הוא אשליה, או נס, או ראיה שבני האדם הם אחים). אני זקוקה למגוון כדי להרגיש בנוח, ואפילו למנה של זרות. לא "כי לא יפה להדיר", אלא כי כל הדרה נתפסת אצלי כאיום ישיר. כאילו אני הבאה בתור. אבל מעבר לשריטה הפרטית שלי – ספרים אינם נרות חנוכה ש"אין להשתמש בהם אלא לראותם בלבד". ספרים הם חפצים שימושיים. עם כל הכבוד והאהבה וההוקרה לסגולותיהם המולדות, הדבר החשוב באמת הוא אופן השימוש, כלומר, מה שמתרחש במפגש בין הספר לקורא.
ולמפגש הזה אין מתכון. אין גבול להפתעות.

אנשי צנזורת הטעם מחבבים מטפורות קולינריות והקבלות בין גוף לנפש; הרי לא תניחי לילדייך לגדול על ג'אנק וממתקים! מבלי להיגרר לדיון התזונתי – האלכימיה של הנפש הרבה יותר סבוכה ועלומה מהכימיה הפשוטה של הגוף. הגוף מגיע לשיא בגיל צעיר ומשם מתחילה הירידה הבלתי נמנעת אל הזיקנה והמוות. אפשר לעכב אותה קצת בעבודה קשה, אבל אי אפשר להפוך את הכיוון. ואילו הנפש לעומתו, יכולה להמשיך ולצמוח עד אינסוף.

ויש לה גם חסינות מסוימת מג'אנק, או ליתר דיוק – יכולת פלאית להתמיר אותו: באלכימיה של המפגש בין טקסט לקורא כל "זבל" יכול להפוך לזהב.

קחו למשל את אינספור סרטי הלחימה סוג ז' שטרנטינו ספג לתוכו. אי אפשר בכלל לדמיין את יצירות המופת שלו בלעדיהם (אמנם קולנוע אבל אותו עיקרון). או דוגמא אחרת, ספרותית יותר: לא מזמן פורסם כאן בבלוג מאמר שכתב עמוס נוי על קופיקו. אם עמוס לא היה נחשף לקופיקו בילדותו ספק אם הוא היה מגיע לאותן תובנות מרעישות. ולולא היינו אנו סופגים קופיקו בילדותינו ספק אם היינו יכולים להביט בראי הזה שעמוס-את-קופיקו העמידו. ואגב – הכל התחיל בכלל מגברת פשקוביצי (זוכרים את השכנה המשוגעת מספרי תוכידס? "פשקוביצי, פשקוביצי, די תפסיקי, אל תשוויצי,/ כל היום את במרפסת, תחתונים את מכבסת,/ ובלילה מה קורה לך, את שותה קפה עם מלח." וכן הלאה). עמוס רצה לכתוב על דמות האשכנזיה הערירית המשוגעת המופיעה בספרי ילדים עבריים משנות החמישים ואילך, שהיא בעצם (כפי שהוא טוען ובאופן משכנע ביותר) ניצולת שואה.

גם בספרות "הגבוהה" כמובן, אפשר לפגוש בניצולי שואה, אבל היתרון של הספרות "הנמוכה" הוא דווקא בחוסר-המודעות שלה, מה שגורם לחומרים להופיע בצורה הרבה יותר חשופה. ההגחכה של הניצולות אינה מלווה בנזיפתו המובלעת והמאזנת של הסופר. וכבר חזרתי וציטטתי את סלבוי ז'יז'ק שאמר שהוא תמיד הולך לתרבות הנמוכה כדי ללמוד על תרבות גבוהה, כי אותן מגמות מופיעות בה רק בגרסא יותר פשוטה וגלויה.

ובהמשך לכך, מפקיע רולאן בארת את הטקסט מידי המחבר ומעביר אותו לידי הקורא. על פי המאמר המכונן שלו מות המחבר – הקורא הוא האחראי לשחרור הפוטנציאל החתרני של טקסטים ספרותיים.
ילדים הם קוראים חתרניים כמעט בעל כורחם. הם עדיין לא יודעים איך צריך לקרוא. הם חופשיים להבחין במה שהאג'נדות שלנו מסתירות.

*

וכך כותבת לאה גולדברג, מלכת צנזורת הטעם העברית:

המעלה הגדולה שבטעם הילדים היא זו, שהוא גמיש, שהילד הוא בעל דמיון מטבע ברייתו, ויש אפשרות לחנך ולכוון את טעמו בכיוון הרצוי. ולשם כך דרוש לא אמון עיוור בטוב טעמו, אלא ידיעה ויכולת לנצל את גמישות טעמו.

לאה גולדברג, מתוך משהו על טעמו של הילד (ההדגשות שלי)

כל בשרי סומר מהאינדוקטרינציה, מהמניפולציה. וגולדברג ממשיכה ושופכת שמן למדורה: "חינוך הנוער בענייני ספרות ואמנות," (היא אומרת) "ממש כחינוך הנוער בענייני מוסר והשקפת עולם, הוא בידי מחנכיו ומדריכיו."

מילדות הסתייגתי מגולדברג. התפעלתי מלשונה הצחה ופקפקתי בתכנים. החושים המחודדים שלי אמרו לי שגולדברג היא נציגת הממסד. שההבנה שהיא מגלה כביכול לנפש הילד היא על תנאי ובערבון מוגבל. וכיוון שהיא מקשרת את צנזורת הטעם לחינוך, אין לי אלא להעמיד מולה את ס. יזהר. כך הוא ענה לה (במודע-או-שלא) במסתו המרגשת "פרידה מן החינוך":

לוקחים איפוא ילד רך ככל האפשר וקושרים אותו לאידאה גדולה ככל האפשר – ומה נפלא מזה? בפיסול אמנם כך הדבר: בראשית היתה האידאה ואחר כך מפסלים לפיה. אלא שפסל מעצבים מחומר גלם, ובני אדם אינם לא חומר ולא חומר גלם. ואסור איפוא לעצב בני אדם. לא לנסות וגם לא להתחיל לחשוב על כך.

לאה גולדברג

לאה גולדברג מניחה שאם לא תכוון אותי לא אמצא את דרכי. בלהטה החינוכי היא שוכחת שאמנות וצנזורה זה כמו שמן ומים. אמנות שייכת בראש ובראשונה למחתרת וצנזורה היא זרוע של הממסד.
הצנזור לטעמי, הוא הזאב מהמעשייה; גם אם יטבול את כפותיו בקמח כדי להלבינן הוא לא יהפוך לעז. ברגע שיפתחו לו את הדלת הוא יטרוף את הגדיים. ומי שחושב שהצנזור יעצור בטעם – טועה.

ובחזרה לס. יזהר. כך הוא כותב במקום אחר (ההדגשות שלי):

מתעמולה ועד גניבת-דעת, והקנייה, והרכשה, והנחלה, והחדרה ועיצוב – הם בדיוק הפעלים המעידים על לא-חינוך… [אלא על] מידות שונות של התעמרות, עריצות, כפייה והתעללות, שתמיד ידעה ההיסטוריה שכמותם מידי מתקנים גדולים ומידי בעלי כוונות טובות.

אחת מחברותי טענה פעם שצריך להוסיף את חירות הטעם הרע לרשימת חירויות היסוד (הומור, עוד משהו שקצת חסר לאידאליסטים).

*

החירות המבורכת של הורי בכל הנוגע לספרים לא חלה למרבה הצער, על תחומים אחרים. בבאר-שבע של ילדותי היה קולנוע תחת כיפת השמים. פעם, הזמינו אותי השכנים להקרנה של חמים וטעים. הייתי בת עשר בערך. התפקעתי מצחוק. חזרתי הביתה מרחפת. כשאבי שמע היכן הייתי פניו קדרו. זה היה סרט קפיטליסטי ומושחת מינית, לטענתו, שלא התאים לגילי, ועוד הרבה דברים שלא היה להם שום קשר לחוויה שעברתי ובכל זאת הצליחו לזהם ולכווץ אותה ולכבות את האור.

מה הרעיון בלהגיד לילד שמה שהוא מרגיש זה לא הנכון, לגמד את ההנאה שלו, לגרום לו בושה או אשמה (או זעם במקרה הטוב – מֶרי תמיד עדיף), לעקם את השיפוט שלו, למעוך אותו כשהוא קטן? וכן, אני יודעת שחלק מצנזורי הטעם דוגלים בדיאלוג, אבל מה הטעם בדיאלוג כשהתשובות ידועות מראש? כמו שגילגי אומרת למורה שמתקנת לה תשובה שגויה בחשבון: המורה, אם את יודעת, למה את שואלת?

ותמיד ישנה האפשרות שהילד רואה משהו שפספסנו, שהוא מזהה איכות ואמת שלא ראינו. כי בניגוד לתפיסה המקובלת, אלה לא רק ההורים שמרחיבים את אופקיהם של הילדים אלא גם להפך.

*

"אם טעמם של כל הילדים טוב כל כך," מתריסה לאה גולדברג, "מניין זה נמצא בסופו של דבר מספר גדול כל כך של אנשים מבוגרים המצטיינים בחוסר טעם?" ומכאן היא גוזרת גם את ההכרח לעמוד על משמר הטעם.

אבל באותה מידה אפשר לשאול: איך זה שיצאנו בכלל מהמערות, שיש מדע, אמנות, שירה? הרי לאה גולדברג לא היתה שם "לכוון את האדם הקדמון לכיוון הרצוי". נראה שהתשוקה להתפתח ולהעמיק היא עדיין חזקה ולו במעט, מהדחף להתעצל להיטמטם. זה לא שאלה של אמון בילד אלא באדם. אני מאמינה.

***

ובשולי הדברים, רק לשם הבהרה: ההתנגדות שלי לצנזורה אינה מוחקת את המבוגר או את הדיאלוג בינו לבין הילד. הורה אינו חייב לקרוא לילד ספר שמעורר בו התנגדות, מותר להודות שלא אוהבים ספר, ולהפנות את הילד למבוגר יותר סובלן. וגם להפך – מותר ורצוי לשתף ילד ביצירה אהובה, רק בלי לכוון ולהנחיל ולשפוט ולמעוך. כמו שמשתפים חבר בוגר (למשל).

.

* דברים שאמרתי בהרצאת אורח בקורס של תמר הוכשטטר ויותם שווימר במכללת ספיר. תודה על ההזדמנות לנסח את הדברים.

עוד באותו עניין:

הילדים שרצו לקרוא

קופיקו בעיר האושר

על אופרות סבון

לאה גולדברג לעומת קדיה מולודובסקי

בדיוק כפי שזכרתי

צדיקים אינם מאמינים בדם

סיפור על אדמה וחושך

סיפור ליום השואה

 *

ושימו לב לחדשות ספריית גן לוינסקי!

*

Read Full Post »

פעם, כשבני הגדול היה בכיתה א' הוא ערך רשימה של כל הלוחמים שהוא מכיר. חיפשתי אותה היום ולא מצאתי. זו היתה רשימה ארוכה ולא סלקטיבית שממנה אני זוכרת למשל:

אפאצ'ים
הונים
נינג'ות
אינדיאנים
אבירים
סמוראים
רומאים…

בתור אדם חזותי שתמיד רואה כל מילה, הערב-רב הזה של לוחמים מתקופות ותרבויות שונות נקרא לי כמו שיר ותהלוכה, משהו בין תצוגת אופנה לדף מאנציקלופדיה מצוירת.

כבר מזמן אני מרגישה צורך ברשימה נוספת, של ליצנים שאפשר לזַמן או סתם למְנות בימים של עצב (כמו היום). ליצנים הם כמובן לא רק שמחים אלא גם עצובים, ליריים, אכזריים, מרושלים, הדורים, גסים, תמימים, ערמומיים ועוד כמה דברים. וטוב שכך, אם הם היו סתם שמחים הם היו מחליקים על הנפש. ככה הם מסתננים לתוכה ושם הם עושים כאוות נפשם. כי בסופו של דבר ליצנות זה על חירות, כלומר על חתרנות.

אז אני מתחילה פה רשימת-תהלוכת ליצנים, תמונות נבחרות ובסופן רשימה שאותה אתם מוזמנים לעדכן.

התלבטתי אם לכלול בה שמות פרטיים (אני לא זוכרת אם הרקולס או ג'ינגיס חאן הופיעו ברשימת הלוחמים). לעת עתה החלטתי שכן. אם זה ליצן קצת נשכח כדאי להוסיף כמה מילים, אף שרוב השמות/כינויים ממילא מדברים בעד עצמם.

התמונות והרשימה מוקדשות לבני נמר, שבגיל שלוש או ארבע (הרבה לפני רשימת הלוחמים), היה מסתובב עם קלף של ג'וקר בטענה שזו תעודת הזהות שלו, והיום הוא להטוטן.

*

מתוך "הליצנים" (1970) סרטו התיעוד הנפלא של פליני

*

ליצנית של טולוז לוטרק

מסיבות היסטוריות אין יותר מדי נשים ליצניות. למי שמצטער ומוחה נכתב ספר הילדים הנלבב הזה שעניינו מלך ששוטה החצר שלו ברח ללמוד רפואה, והוא זקוק למחליף. בתו הנסיכה חושקת במשרה, אבל כמו שאמה המלכה מסבירה לה: "בארץ הזאת רק בנים גדלים להיות שוטים…"

*

ג'יובני דומניקו טייפולו, צייר במאה ה-18 אינספור סצנות של פולצ'ינלות (דמות מהקומדיה דל ארטה) בכל מיני הקשרים ופעילויות

*

סצנה מן הקומדיה דלארטה

*

ליצנית פוטוריסטית של דפרו 1918

*

ליצן פוטריסטי של הנרי לורנס, 1915

*

ירון מילגרום ב"ציק", מחווה לליצנים-לוליינים הליריים הכחולים והוורודים של פיקאסו (מתוך עבודות שכונה שאצרתי בפסטיבל הבינלאומי לתיאטרון בובות).

*

רקמה אנה קלאוזנרוב, 12.10.1944 – 23.7.1932

ליצן מתוך "אין פרפרים פה", קובץ ציורים ושירים של ילדים מגטו טרזין.

*

בובת ליצן משבט ההופי האינדיאני (מבנה הכובע מתחרז עם מצנפת שוטים מערבית)

*

ליצן חצר של ולסקז, המאה השבע עשרה. קראתי פעם ששוטי החצר לא היו בהכרח ננסים מוכי גורל, אלא אנשים נבונים ושאפתנים שהבינו  שרק בעמדה הזאת יוכלו להתבטא בחופשיות ולהשפיע.

*

ליצן מהמחלקה לתיאטרון של הבאוהאוס

*

בובות פנץ' וג'ודי

*

Joseph_Grimaldiג'וזף גרימלדי, שנחשב לליצן המודרני הראשון, בדמות "ג'ואי", ליצן שהפך לדמות במופעי הבובות של פנץ' וג'ודי.

*

ליצן רחוב קשה יום של דומייה, המאה התשע עשרה

*

ליצנים של ואטו (סצנה נפלאה ומסתורית) המאה השמונה עשרה

*

גילגי (הלא היא פיפי) היא דמות ליצנית לכל דבר, מן הצמות המזדקרות ועד לשמלה המוטלאת, לגרביים השונים ולנעליים הענקיות

*

לפוסט על האדם הצוחק של הדס עפרת

*

למעלה, ברוס נאומן: Mean Clown Welcome

*

ליצנים מאיימים של ארנה ברומברג. היום נפתחה בגלריה דביר תערוכה חדשה שלה. ועם או בלי ליצנים היא ציירת נהדרת (ולמען הגילוי הנאות גם חברה שלי).

סינדי שרמן גם היא ברשימת הליצנים המפחידים

סינדי שרמן גם היא ברשימת הליצנים המפחידים

*

והנה גם הג'וקר, הארכי נבל של קומיקס באטמן, שגולם בין השאר על ידי ג'ק ניקולסון והית' לדג'ר.

batman

דוד פולונסקי, ברמלי, לפני ואחרי - לפני - ליצן-שמאן שבטי, אחרי - ליצן מערבי וביתר פירוט על הספר המעולה הזה - כאן

דוד פולונסקי, מתוך "ברמלי" מאת צ'וקובסקי. מהפך מליצן-שמאן לליצן מערבי
וביתר פירוט על הספר המעולה הזה – קראו פה

*

קרגוז, לץ הצלליות הטורקי בצורת עז (ותודה למירי פארי ששלחה אותו)

*

"אילו בני אדם הם האמנים הללו! אך האומנם בני אדם הם? הנה הליצנים למשל, אותם יצורים משונים מעצם טבעם, שלא נבראו אלא להצחיק, עם ידיהם הקטנות האדומות וכפות רגליהם הקטנות בנעלי הבד ובלוריתם האדומה מתחת לכובע הלבד הכדורי, עם לשון העילגים שבפיהם ומנהגם ללכת על ידיהם, אלה הניגפים ונופלים בלי להרף, מתרוצצים רצוא-ושוב באין תכלית ומנסים לשווא לעזור לכולם, מתאמצים נואשות לחקות את תעלולי עמיתיהם הרציניים – הליכה על חבל לדוגמא – ונוחלים תבוסה מוחצת לקול מצהלות ההמון – האם אותם יצורים בני בלי גיל שקומתם לא צימחה די צורכה, בנים אלה של רוח השטות, שסטאנקו ואני התגלגלנו מצחוק למראיהם (אף שאני עשיתי כן מתוך איזו אהדה מהורהרת), האם הם, עם פרצופיהם הלבנים כקמח, המפורכסים בהפרזה שאין כמוה לגיחוך – גבות עיניים בצורת משולש, ערוצי דמעות מאונכים מתחת לעיניים אדמדמות, חוטמים שאין מוצאים כמותם בשום מקום, קצות שפתיים מעוקמים כלפי מעלה בחיוך אווילי – מסכות, בקיצור, המנוגדות תכלית הניגוד לתלבושתם המרהיבה; אטלס שחור מרוקם פרפרים של כסף, חלום ילדות ממש – האם, אני חוזר ושואל, בני אדם הם, גברים, בריות שניתן לתארם כאנשים מן היישוב, כבורגנים מן השורה? בעיני אין זו אלא רגשנות ריקה, לטעון ש"גם הם בני אדם" עם "לב אנושי פועם", ורצוי גם עם אישה וילד. לא, אני מהדר בכבודם דווקא, אני מגן עליהם מפני כל אותה הומאניות תפלה באומרי: לא, לא בני אדם הם, אלא מפלצות נלעגות של צחוק מטלטל סרעפת, נזירים מנצנצים של רעות-רוח שפרשו מן העולם, יצורי כלאיים כרכרניים, פרי הכלאה של אדם ואמנות התוהו."

מתוך "פליקס קרול, וידוייו של מאחז עיניים", מאת תומאס מאן, תרגמה נילי מירסקי

*

ליצנים, שוטים, בופונים, מומוס, פולצ'ינלות, הרשל'ה, חושם, מוקיונים, בדחנים, לצים, שוטי-חצר, ג'וקרים, ארלקינו, פיירו, פנטלונה, פטרושקה, קרגוז, גיניול, פנץ', קספרל, ג'ואי, ג'וזף גרימלדי, הרפו, גילגי, גראוצ'ו, צ'יקו, צ'רלי צ'פלין, כביריה, טיל אולנשפיגל, ג'וחא, חווג'ה נאסר-א-דין, ליצנים ללא גבולות, ליצנים רפואיים, השמן והרזה, באסטר קיטון, ג'נגו אדוארדס, בהלול, וַקְדוּנְקַגָה

הסברים
* פנץ', גיניול, פטרושקה, קספרל הם גלגול של אותו לץ בצורת בובת כפפה בארצות אנגליה, צרפת, רוסיה, גרמניה. קרגוז או קרגיוזיס הוא הדמות המקבילה בתיאטרון הצלליות הטורקי והיווני
* בהלול הוא שוטה-חכם פרסי
* וקדונקגה הוא הלץ של שבט הוִינֶבָּגוֹ בצפון אמריקה. הוא נושא על גבו בתוך קופסא את אבר המין הענקי שלו שתוך כדי הרפתקאותיו נאכל על ידי סנאי. ובלי שום קשר הוא מסוגל גם להפוך את מינו וללדת. ובכלל יש לו יחסים מיוחדים עם גופו. פעם הוא אוכל את מעיו שלו, ובשלב מסוים של הרפתקאותיו מתחולל קרב איתנים בין ידו הימנית לשמאלית (ראו כתוב בגוף 7 – אהרון והצרה היצירתית נגד היד החמקנית והמוח האופצלוכי). הפרטים המאלפים הללו מופיעים בספרו של אריה זקס "שקיעת הלץ".

*

על סיפורי ליצנים:

פניה ברגשטיין והליצן

גם מתוק גם פמיניסטי

*

עוד רשימות:

רשימת הפְּייטוֹת

רשימת התחפושות

רשימת הפיקניקים

דברים נפלאים (על מלכת הרשימות, סיי שונגון, פמיניסטית מן המאה העשירית ואמנית קונספטואלית שהקדימה את זמנה)

*

Read Full Post »

מוקדש באהבה לבני נמר שהיה קורא ב"גילגי" שוב ושוב ומתגלגל מצחוק

אושר מזוקק. זה מה שהיה הספר הזה בשבילי.

היו עוד ספרים שאהבתי בילדותי. כמה וכמה. אבל אף אחד מהם לא גרם לי אושר כמו "גילגי". וגם עכשיו כשאני כותבת על הספר (שעדיין נמכר באותה עטיפה טורקיזית של ילדותי) אני חשה בפלא, באותה נהרה צוהלת וחגיגית שהתפשטה בכל גופי.

גילגי אינה רק הגיבורה הפרטית שלי. אני מכירה כמה ילדות לשעבר, טום בויז כאלו, ששאבו נחמה גדולה מפראותה. אני מבינה אותן. אבל אני לא סבלתי ממצוקה מגדרית. אולי משום שגדלתי במשפחה של נשים דעתניות ודודות גדולות עם פה שנון ומלוכלך. מעודי לא רציתי להיות בן, אבל שנאתי להיות קטנה. שנאתי את הידיעה שכל מי שגדול יותר וחזק יכול להתעלל בי (למשל לזרוק עלי אבנים כל הדרך מבית ספר, עד שהעוזרת המיתולוגית שלנו סימון, תניס אותו בהשפרצות מצינור הגינה), או גרוע מזה – להחליט עלי.
כל כך רציתי להיות אדונית לעצמי. אבל לא היה מה לעשות בנידון. רק להשעות את עצמי, לחיות במחתרת. ולתוך המחנק הזה פרצה לה גילגי.
אם אני צריכה להסביר למה אושר, למה דווקא "גילגי", יותר מכל ספר אחר – התשובה ברורה: בגלל החירות כמובן. גילגי היא הגיבורה החופשייה ביותר בעולם.

ספרות הילדים מלאה יתומים; משלגייה ועד אוליבר טוויסט, מאן שרלי ועד הארי פוטר. זה ברור. חסות הורית הלא מנטרלת מראש כל הרפתקה, מייתרת את המסע הגדול מן הכאב והסכנה אל הבטחון והאושר. היתומים הספרותיים היו נפלאים. ביליתי שעות מענגות בחברתם. אבל גילגי היתה זן אחר, מיוחד. היא לא נאבקה בדרקונים, מכשפות ואפוטרופסים אכזריים. גילגי ניצחה את הדיכוי של היומיום שהיה בעיני הנורא מכולם. גם משום שהיה שלי, וגם משום שהיה סמוי מן העין (כמו שקוראים ללחץ דם "הרוצח השקט").
הכל נראה נורמלי, מוגן, חיובי. בייחוד אם חושבים על הילדים בהודו שאין להם מה לאכול. לי היה לחם ושוקולד. מחסה מהגשם. משפחה. אבל המחיר, המחיר היה החירות.

ספרים רבים מוקדשים למצוקתם של מבוגרים הלכודים בעבודה לא מספקת, בחיים מנוכרים. אבל כמעט אף אחד אינו נותן דעתו על חוסר החירות של ילדים, על חוסר האותנטיות של חייהם. לא סבלתי מדיכוי יוצא דופן, אבל מי שסיפק לי מזון ומחסה החליט גם מתי אקום ומתי אשכב, לאן אלך או לא אלך, מה אעשה ואיך אגיד ומה אלבש. וזה היה נורא.
ואז באה גילגי.
אסטריד לינדגרן כתבה את פנטזיית היתמות שלי. אמא של גילגי מתה בלידתה ואביה אבד בלב ים. לא מדובר בהורים "רעים". אין הורים "רעים" בספר! ועם זאת – גילגי מאושרת ביתמותה, כפי שנכתב בפשטות כבר בפיסקה הראשונה:

בקצה של עירה קטנה אחת מצויה גינה עתיקה ובה עומד בית ישן. בבית הזה גרה גילגי. גילגי גרבי היא בת תשע, וגרה שם לבדה, לבדה. לא אב לה ולא אם. דבר זה אולי נוח מאד, שהרי אין מי שמצווה עליה לעלות על משכבה דווקא ברגע המשעשע ביותר, ואין מי שיכריחנה לשתות שמן דגים כשחשקה נפשה בסוכריות.

שימו לב ל"לבדה, לבדה" הכפול הזה. פעמיים כי טוב.
ובסוף הספר, אחרי שגילגי מחליטה לחיות לבדה בבית קונדס, במקום להצטרף לאביה:

–          עשי כרצונך! אמר, סוף סוף כך נהגת מאז ומעולם!
גילגי נענעה את ראשה כסימן הסכמה.
–         נכון, כך נהגתי מאז ומעולם, אמרה בשקט.

ואחרי עוד כמה חיבוקים משקשקים וחילופי דברים נלבבים ("את צודקת כתמיד, בתי") על חשיבותם של חיים מסודרים לרווחתם של ילדים, גילגי מסכמת: "ללא ספק טוב ביותר לילדים לחיות חיים מסודרים במקצת. על אחת כמה וכמה כשהם זוכים לסדר אותם בעצמם."

וזהו. חד וחלק. פשוטו כמשמעו. בלי האירוניה העדינה של שלום עליכם למשל, שמזיל דמעה מעל לראשו של מוטל ("אשרי יתום אני") בן פייסי החזן.
המספרת, תבוא על הברכה, נותנת לגיבורה שלה גיבוי מלא: היא מציידת את גילגי בכוח פיסי עצום (יותר משל אביה, ויותר משל אדולף, כן, אדולף, האיש החזק בקרקס), ובארגז של מטבעות זהב, כלומר בעצמאות כלכלית. היא מניחה לה לעשות כל מה שאסור: להעדר מבית ספר, לפצח ביצה על הראש, לשקר בלי חשבון.
כשהגברות של מסיבת התה מתלוננות על העוזרות שלהן, גילגי בודה את מאלין, עוזרת מן הגיהנום ששירתה כביכול את סבתה: שחורה מלכלוך, נובחת, נושכת, גנבת פסנתרים, מנפצת כלים בפטיש, חומדת את החזייה הוורודה של גבירתה ומעזה להחמיץ לה פנים על המזלג שתקעה באזנה. הסצנה הזאת, שבה משתלטת גילגי בפטפוטיה על שיחת הגברות, היא פרודיה לא מעודנת במיוחד על צרות אופקיהם של המבוגרים.
זאת ועוד: גילגי משקרת מטעמים שונים ומגוונים; כדי להסיח את הדעת וכדי להתפאר (כשהיא מספרת למורה למשל, כיצד הרגה נחש רגזן באורך ארבעה עשר מטרים שזלל כל יום חמישה הודים ושני ילדים לקינוח) או כדי לבסס ולהצדיק את החלטותיה והעדפותיה המשונות (היא מעדיפה את שנת הלימודים בארגנטינה שיש בה בעיקר חופשות, וימי הלימוד המועטים מוקדשים לזלילת סוכריות).
מעבר לתענוגות הדימיון וההשתטות, השקרים הם בעצם פרודיה על האופן שבו מנצלים המבוגרים את יתרון הידע שלהם כדי לגַבּות את דרישותיהם המופרכות. (מופרכות בעיני הילדה שמתרעמת על היתרון הלא הוגן של "יש ילדים בהודו…", "כשתגדלי תביני", וכולי).

וגילגי אינה מסתפקת בצפצוף על נימוסים ומוסכמות. היא עושה גם את הדברים האסורים באמת, המסוכנים: היא קופצת מהגג, היא נוגסת בפטרייה לא מוכרת, היא מערה לגרונה קוקטייל שלם של תרופות…
לעיתים נדמה שהספר כולו אינו אלא תשובה מורחבת לנזיפה הקבועה המרחפת מעל ראשי ילדים: "זה לא משחק!" גוערים בהם. אז זהו, שֶׁכּן, אומרת לינדגרן. הכל משחק אצל גילגי, ואין שום השלכות: היא לא נפצעת ולא נענשת. היא לא מסתבכת. היא אפילו לא סובלת מנידוי חברתי. המורה מגלה סובלנות מפתיעה. הוריהם של טומי ואניקה אינם חוששים מהשפעתה הרעה. הם אינם אוסרים על ילדיהם להתרועע עמה.

אני לא זוכרת איפה קראתי שהגירסה הראשונה של הספר היתה עוד יותר אפלה ואנרכית. שהיא יצאה לאחרונה בשוודיה, במהדורה מוגבלת. הייתי נותנת הרבה כדי להניח את ידי על עותק (באיזו שפה שאני יכולה לקרוא). כדי לבלות עוד קצת בחברת הילדה עם השידה המלאה אוצרות והקוף והסוס במרפסת, הסופר-גירל הליצנית שמציירת על הרצפה וישנה כשרגליה על הכר, שמתענגת על החופש לנסות, לעצב את חייה בעצמה.
אחד משיאי הספר מתרחש כשהמורה מתקנת לגילגי תשובה שגויה בחשבון. גילגי לא מתרשמת. היא אפילו קצת מתפלאת על המורה: אם היא יודעת את התשובה, למה היא שואלת? (ובאמת – מה הטעם בלימוד כשהתשובות נתונות מראש?)

"גילגי" לא היה רק ספר בשבילי. הוא היה מקום. מקלט זמני וירטואלי, עד שאגדל ואהיה עצמאית. אבל "גילגי" הוא גם ספר חשוב ופורץ דרך בכל קנה מידה. לאו דווקא מסיבות מגדריות (מי שמתחיל במגדר ייתנגש בסיבוב הבא בתקינות של "מלך-כושים" וכולי). "גילגי" הוא ספר חשוב בגלל החתרנות ובגלל ההומניזם. בגלל האור שהוא זורה על הנפש האנושית. כי גם ילדים הם אנשים. רק צעירים יותר.

*

ובשולי הדברים: למתי המעט אשר אינם יודעים – בשוודית קוראים לה פִּיפִּי. כמובן שהיה צריך לשנות. אבל מה רע בגילגי? מה פתאום בילבי?
וגם – הפוסט הזה הוא ראשון מתוך כמה על גיבורות הילדות הספרותיות שלי.

עוד גיבורות ילדות (גילגי או פנטסיית היתמות, מה למדתי מפצפונת של אנטון או סופי קאל של הילדות, פוליאנה ואני, מוכרת הגפרורים הקטנה)

עוד על ילדוּתי
לא תחנות תרבות אלא תחנות תודעה על שלושה רגעים מכוננים בילדותי

בדיוק כפי שזכרתי

פרוייקט מרי דה מורגן

כמו שלחם אינו רק מזון צמה אינה רק תסרוקת

וגם המלצה חמה חמה על שוטי אמא שוטי / לין ג'ונל, פטרה מאדרס
ספר מופלא לגיל הרך יותר (3-7) שעוסק בעדינות רבה בדיוק באותו נושא
התרגשתי עד דמעות (וזה לא קורה לי כל יום)

Read Full Post »

הפרק ה-25 בסידרה של 29 מאמרים על אמנות הגוף של אהרון קליינפלד (גיבור ספר הדקדוק הפנימי של דוד גרוסמן) ועל הקשר שלה לדקדוק האמנותי של ויטו אקונצ'י.
המאמרים מתפרסמים אחת לשבוע, כל יום שלישי בשעה 20:00 בדיוק (בשביל הטקס).

"לשונו שלו הגמישה, השרירית, לשונו בת-החופש" (217).

חופשי ונידח (1)

הדקדוק אינו רק אמצעי מחשבה ויצירה בספר הדקדוק הפנימי, אלא גם אידאל ודרך חיים, כפי שאפשר ללמוד מאירועי הטקס שבו היה אהרון אמור להצטרף לתנועת הצופים.
סצנת מפתח זו (101-103) מופיעה כזיכרון מן התקופה שקדמה לספר; כדי להתקבל לצופים צריכים המועמדים הצעירים לפרוץ מעגל של חמשושים ולהגיע למדורה הבוערת במרכזו. אחרי שאהרון משלים את המשימה הוא מחליט להפוך את הכיוון של המעלל: לפרוץ שוב החוצה, ושוב פנימה וחוזר חלילה. הוא מצליח להחלץ אך לא לחזור, ובסופו של דבר הוא מרים ידיים ומסתלק.

הפריצה אל תוך המעגל היא טקס ההתקבלות אל מדורת השבט (הצופי וגם העִברי). ברגע שאהרון מגיע אל המדורה מתעורר בו "הכוח המשונה שלו", מין תשוקה להטביע את חותמו האישי. בזמן שהוא מהסס מצטרף גדעון למעגל. אהרון מתבונן בתשומת לב באוזניו המחודדות של חברו, האוזניים שירש מאמו ויוריש בבוא העת גם לילדיו, "לא תהיה להם ברירה". הוא חש אי נחת. עשן המדורה מחניק אותו. הוא קם ממקומו. ההנמקה שבה הוא משתמש בינו לבין עצמו כדי להצדיק את מה שהוא עומד לעשות היא לגמרי "לשונית": "מן האותיות המוכרות אפשר תמיד ליצור מילים חדשות, חשאיות".

הוא חש הכרזה, התרסה, לא ברור נגד מי או מה, כי לא מדובר בנמען מסוים אלא בחֵירוּת ההיפוך: "כן, כך, ככה הוא רוצה, בתנועה החופשית הלוך-ושוב דרך החומה הבצורה". והרצון הזה, לפרוץ למעגל ומחוצה לו, גם מקדים אגב, ומבשר, את התשוקה ההודינית להנעל ולהשתחרר שוב ושוב, כאוות נפשו.

הוא קצת חושש לבייש את הוריו המשקיפים על המתרחש משפת העמק, ובכל זאת הוא "ניתז ממקומו. זו היתה חירות, החדווה שניגרה בתוכו כשפרץ כעבור רגע החוצה מתוך המעגל, בידיים מתנופפות לצדדים כמטוס קטן; חירות אבל גם נידחות" – כי העריקה מקוממת נגדו את השבט; כשהוא פונה לאחור כעבור כמה צעדים ומנסה לחזור ולהתקבל על פי תנאיו – הם מתבצרים כנגדו ב"גופם היצוק. בלי טיפת אוויר". הוא מתחרט על פזיזותו (כפי שייבהל בעתיד, כשיצליח סוף סוף לשבור את ידו – עוד גבול שנפרץ ואין ממנו דרך חזרה, 314). אבל כשהוא מבין שגם גדעון מתנער ממנו, הוא מוותר ומסתלק לדרכו. הוא חושש לחזור להוריו אחרי ש"בייש את הפירמה", וכך הוא מוצא את עצמו לגמרי בחוץ.

הדס עפרת, ב"תום" (2003), משחזר את מדורת השבט. ואפשר לראות גם קטע וידאו. בימים אלה הוא משחזר את המדורה במסגרת הצגתה המומלצת של נעמי יואלי (בשיתוף עם קבוצת רותי קנר) "בין הספירות".

"או שאתה בפנים או שאתה בחוץ!" תתרה בו אמו כעבור שנים, "ושאני אומרת בחוץ אני מתכוונת בחוץ!" (260). אהרון לא יקשיב לה. הוא כבר עשה את הבחירה שלו אי-אז בטקס ההתקבלות לצופים; זיכרון הטקס המשובש הוא זכרון מכונן שבו נִגלה הדקדוק כאידאל וכדרך חיים: הדקדוק הוא החירות, היכולת להכיל דבר והיפוכו, לחיות את מגוון האפשרויות. לא סתם לשרוד כמקובל במשפחת קליינפלד, שרידה שמחירה "יכול להיות אפילו חוסר חיים. כמה שאתה פחות חי אתה שורד יותר," אמר גרוסמן בראיון ליעקוב בסר.

לו אהרון היה אקונצ'י הוא היה רושם לעצמו אולי, בצד הטקס המשובש:
התנועה כחופש – אני נע בין פנים וחוץ כדי להיות חופשי. (ראו בוקסת אקונצ'י בהמשך)
התנועה כמעגל חיים – אני פורץ מן המעגל כדי להפוך לפרפר וחוזר אליו כדי להפוך שוב לגולם (יש לנו גולם במעגל).
אני נע בין פנים וחוץ כי איני יכול להחליט לאן אני שייך.
אני נמלט מן הפח אל הפחת, מן המשפחה אל השבט ומן השבט אל המשפחה.
החירות היא הנידחות, ולהפך – הנידחות היא החירות.

(ואתם מוזמנים להוסיף)

חופשי ונידח (2)

ההיסטוריה חוזרת על עצמה כעבור שנים, בערב יום העצמאות. התבנית היא אותה תבנית, אבל הכל נורא יותר, עלוב, גרוטסקי וסופי. יום העצמאות של "השבט" הופך ליום העצמאות הנידח של אהרון. ריח החריכה העומד באוויר "לאחר שזיקוקי הדינור האירו ונשרפו" (279) מתאר (בין השאר) את ילד הפלא שהבריק וכָּבה, כלומר את אהרון. העצירות הפנימית הופכת לעצירות חיצונית (ראו פרק  הקרומים העדינים של החברות) ואהרון, כמו חרה קטן, נלכד בין החוגגים:

"הקהל כמו נוצק סביבו, חומת בשר בְּצורה". (השוו לזכרון מדורת השבט: "גופם היצוק של החמשושים", וכן: "ככה הוא רוצה, הלוך-ושוב, בתנועה החופשית דרך החומה הבצורה"  "… כאן אפילו הודיני לא יעזור לו" (280-281). הוא חש מחנק, בדיוק כמו אז, ליד המדורה: "לצאת מפה. מהר, לנשום".(284)

גם ההנמקה הלשונית של גיל עשר ")מן האותיות המוכרות אפשר תמיד ליצור מילים חדשות, חשאיות", 102(, חוזרת בווריאציה מִשלהּ בערב יום העצמאות; בשיא מצוקתו כ"ישיש בן ארבע עשרה וחצי" (285) ו"מת חי" (284), אהרון חוזר וממלמל לעצמו "מירוען" ו"שימג" – "נעורים" ו"גמיש" במהופך, כדי לחדש את המילים, ואולי, דרכן, גם את נעוריו וגמישותו.

ובאשר לבדידות ולנידחות – אהרון ויתר על ההגנה שסיפקו לו המדורה והחומה ונותר בודד ומיותם: מישהו מנסה לצרף אותו, כמו את אוליבר טוויסט, לכנופיית גנבים. אחר שופך עליו מיץ. לבית הוריו הוא לא יכול לחזור – גם בגלל המסיבה שהם עורכים, וגם בגלל שהם ויתרו עליו לפי תחושתו והחליפו אותו בתינוק החדש המתרקם בבטן אמו. יעלי רחוקה וכבר אין בכוחה לגאול אותו; הוא כבר יודע איך תיראה פעם, נפוחה ובצקית כמו דמותה האפויה. למקלט הוא לא יכול לרדת כי אין לו מפתח גנבים. מדירתה ההרוסה והנטושה של עדנה הוא פוחד, שלא לדבר על החושך השורר במערה שלו ושל גדעון. וכך, לגמרי חופשי – זה עתה ניצח במלחמת השיחרור הפרטית שלו – ולגמרי נידח, לא נותר לו אלא לפנות אל עצמו: להתעלל בעצמו ולחבק את עצמו מפני הקור.

 
 
 

 

 

See Through

הדקדוק הפנימי של אקונצ'י מבוסס על המתח בין הפעולות הפשוטות למשחק הפרשני השואף לכמה שיותר קריאות מקבילות.
ב- See Through סרטון בן חמש דקות מ-1970, הוא עומד מול ראי וחובט בבבואתו עד שהראי מתנפץ והבבואה נעלמת.
ההערות-הארות הנלוות לעבודה נפתחות (כהרגלו של אקונצ'י) במשחקי מילים. הוא מצמיד ל"פעלים" המרכזיים בעבודה מילות יחס שונות המשנות את משמעותם. למשל: get to me–get at me–get into me–get through me. אחרי ה"חימום" הדקדוקי הוא עובר לפרשנות:

"זוהי דרך להיפטר מעצמי. לא, זוהי דרך להיפטר מדימוי ולעמוד על שלי. לא, זוהי דרך להיפטר ממשען הכרחי. לא, זוהי דרך להיפטר מצל מטריד. לא, זוהי דרך לפרוץ מן המעגל הסגור ולהשיג מרחב לתנועה. לא, זוהי דרך להיפטר מעומק המרחב כך שאצטרך לדפוק את ראשי בקיר."

גם אקונצ'י וגם אהרון מנסים, כל אחד בדרכו, לבדוק כמה שיותר כיוונים ואפשרויות. (כמה יצהל אהרון כעבור שנים, כשיעלי תגיד לגדעון שצריך לתת לחבר'ה "לנסות גם כיוונים אחרים" 231). המודל של שניהם הוא השפה. אבל בעוד שאהרון מחיל את הדקדוק באופן ישיר על המציאות, אקונצ'י מסיט אותו אל האמנות.

הפרק הבא – הה"א הלאומית  

Read Full Post »

בתגובה לביטול המיס והמיסיס ומקבילותיהן על ידי הפרלמנט האירופי.

יש מעט דברים שֶחוקים צריכים לאסור – כמו רצח, אונס, התעללות בילדים. יש מעט (מאד) דברים שהורים חייבים לאסור (ולא ניכנס לזה עכשיו, בפעם אחרת) אבל באופן כללי אני לא מאמינה באיסורים.
מי שאוסר הוא תמיד בעל הכוח, הממסד, ואני לא מאמינה בממסד. אני לא מאמינה בכוונותיו הטובות ולא בשכלו הישר. ואני לא מאמינה באיסורים.

אני לא מתווכחת עם מה שעומד מאחורי ההחלטה. השוויון המיוחל בין גברים לנשים עדיין רחוק. וברור לי שיש יחסי גומלין בין הלשון, למחשבה ולמציאות. ברור לי שהן משפיעות זו על זו, אם כי הכיוון בו פועלת ההשפעה – מה השורש ומה הצמרת – עדיין שנוי במחלוקת:
האם אפשר לשנות את המחשבה ואת המציאות דרך הלשון? או האם כפי שאמר אחד העם "סלסלו את המחשבה והיא תרומם את הלשון"? ושמא צדקו הקומוניסטים והמציאות תמיד מנצחת, כלומר "ההוויה קובעת את התודעה"?

אבל כך או אחרת – אני פשוט לא מאמינה באיסורים. אני חושבת שהם מצמצמים את העולם. את האפשרויות של החזקים והחלשים כאחד, וכיוון שלחלשים יש פחות אפשרויות מלכתחילה – הם נפגעים יותר.
התגובה לאיסור היא כמעט פיסית אצלי. אני מרגישה מחנק, וכמעט בד בבד את הדחף לעבור עליו. זהו דחף ילדותי בנוסח "הם לא יחליטו עלי", אבל גם אינסטינקט השרדותי. הראדאר הפנימי שלי מאד רגיש לכל איום על חופש.

אז מה כן? במקום לצמצם את האפשרויות צריך להרחיב אותן.
דוגמא רחוקה מארץ רחוקה: איסלנד היא המקום הפמיניסטי ביותר שאני מכירה. לא פמיניזם תותב (שאני לא מזלזלת בו כלל) מעידן התקינות הפוליטית, אלא פמיניזם שמתחיל הרחק בימי הביניים, כשאישה היתה זכאית למשל, על פי החוק, למחצית מן הרכוש המשותף אם היתה לה עילה מוצדקת לגירושין. ועילה מוצדקת היתה, בין השאר, חוסר סיפוק מיני.
החוק הזה אמנם שיקף את המציאות, כפי שמוכיחות הסאגות האיסלנדיות שנתחברו אי אז בימי הביניים. גיבור אחד הסיפורים הוא אוֹלַף יפה התואר, בנם של איש רם מעלה ופילגש ממוצא מלכותי. אביו מציע לו לבקש את ידה של ת'ורגרד (בתו של גיבור נודע שסאגה שלמה מוקדשת לעלילותיו). אולף מעוניין בשידוך אבל מבהיר לאביו שאם ייענה בסירוב, הוא יהיה מאד לא מרוצה – אמירה שמבליעה איום באלימות. ואולף אינו סתם בחור יפה הוא גם לוחם נועז. אביו משיב בצמצום אופייני, שהם יקחו את הסיכון.
הם פונים לאביה של ת'ורגרד בזמן ההתכנסות השנתית לענייני חוק ומשפט. האב מרוצה מן השידוך, אבל משאיר את ההחלטה לבתו. הבת הגאה מסרבת. לא נאה לה להנשא לבן של פילגש. גם אחרי שאביה מזכיר לה שהפילגש היא בעצם נסיכה, היא לא מתרצה.
כשאולף שומע על הסירוב, הוא חוזר ואומר שלא יהיה מוכן לשאת כל השפלה. ואז הוא לובש את בגדי הארגמן שקיבל פעם מאיזה מלך, חובש קסדה מוזהבת ולוקח את החרב המפוארת שקיבל ממלך אחר. אביו מתלווה אליו. השניים מתקבלים בברכה בסוכה הגדולה של משפחת הכלה. האב מתיישב ליד המארח, והבן מבחין באישה יפהפייה שיושבת זקופה על מעין במה בעומק הסוכה (כלומר בת'ורגרד) ומתיישב לצדה. היא מברכת אותו לשלום ושואלת לשמו (הכל הצגה, אגב, שניהם יודעים היטב במי מדובר). אולף נוקב בשם אביו ואחר כך אומר "את בוודאי חושבת שזו חוצפה מצד בן של פילגש להתיישב לידך ולנסות לדבר איתך."
"עשית כבר דברים יותר נועזים מאשר לדבר עם נשים," היא עונה. וכך הם מתחילים לשוחח. השיחה מתארכת ומתארכת וכולם מגניבים אליהם מבטים ומנסים לנחש מה הם אומרים זה לזה. בערוב היום הם קוראים לאבותיהם; אביו של אולאף חוזר על הצעת הנישואין והפעם היא נעניית בחיוב. אפשר גם להוסיף שמדובר בנישואים מאושרים מאד.

מה שמקסים בסיפור הזה (בהקשר הנוכחי) הוא שהלוחם הנועז והגאה משתמש בדרך לגמרי "נשית" כדי לזכות באישה. הוא מפתה אותה ביופיו (כולל תיאור ארוך של התקשטותו לפני שהוא יוצא אליה) ובמילותיו.
כלומר השוויון מתבטא בתוספת של אפשרויות, לא בצמצומן.

ובתרגום לעברית: בפעם הראשונה ששמעתי את המילה כּוּסית – הצטמררתי, וגם בפעם השנייה והשלישית וכן הלאה. היא נשמעה לי גסה ומבזה. אלא שמתישהו צץ בן זוגה הכוסון והוסיף לה מין הומור שוויוני. קשה להגיד שאני מחבבת אותה עכשיו. היא לא נהיתה פחות גסה או מצמצמת, אבל היא כבר לא מפריעה לי, כי אי שם, בסביבה שבה היא מתקיימת, כבר יש מענה, תגובה. וזה קרה מעצמו. בלי הוראות וצווים. מישהי הרגישה מספיק בטוחה וזה תפס.

טוב, זה נשמע טיפשי ומלאכותי – אבל הייתי מעדיפה שתהיה מקבילה גברית להבדל בין מיס למיסיס, בדיוק כפי שיש עכשיו מקבילה נשית (מיז) למיסטר הניטראלי. שאם מישהו יפנה אל מישהי במיס או במיסיס וזה יפריע לה (ובתור מי שלא התחתנה בכוונה – זה בהחלט יכול להפריע) היא תוכל להשיב לו באותו מטבע. היא לא תצטרך להתלונן לפני הרשויות. כי איסורים אוסרים גם את מי שאוסר, כי הצורך לרוץ למישהו חזק שיגן על זכותייך, הוא סוג של החלשה. ושום דבר לא ישכנע אותי שלא.

*
סיפורים מהסאגות האיסלנדיות שתרגמתי

עוד סיפור איסלנדי נפלא מהמאה השלוש עשרה

*
*"סלסלו את המחשבה, והיא תרומם את הלשון" הוא המוטו היפהפה של הדר פרי, השכנה מרשימות.

Read Full Post »