Feeds:
פוסטים
תגובות

Posts Tagged ‘חינוכיות’

פיקצ'רבוק (הגיע הזמן למצוא שם עברי לסוגה הזאת!) הוא כל ספר שמובל על ידי האיורים לפחות כמו על ידי הטקסט, אם לא יותר.

"בוא הביתה, טיטוס!" מאת שמעון צבר, הוא מקרה קיצון ייחודי: לא רק שה"איורים" שבהם הוא מתהדר צוירו בידי רמברנדט, הם קדמו לעלילה ואף הולידו אותה.

אהבת נפש אהבתי את הספר בילדותי, אף שתמיד נטיתי אל המיתי והפיוטי ו"בוא הביתה, טיטוס!" כולו ריאליזם יומיומי. כבר ניסיתי פעם להסביר את סוד קסמו – כלומר, סודות, ברבים, כי יש כמה וכמה, ומאז נוספו עליהם תובנות חדשות. הפוסט נכתב בהזמנת הפנקס ופורסם גם שם בשינויים קלים

וכך זה נפתח:

קצת רחוק רחוק מכאן, בארץ הנחלים ותעלות המים, בארץ שקוראים לה הולנד, גר הצייר רמברנדט ון רין יחד עם אשתו ססקיה ובנו הקטן טיטוס.

הם גרו בבית קטן מול חצר גדולה, לא רחוק מטחנת הרוח שבתמונה למעלה.

גבוהה היתה טחנת הרוח, גבוהה מכל הבתים שבעיר.

כנפי הטחנה היו מסתובבות בלי הרף. כמו מדחף של אווירון – אבל הרבה יותר לאט. כאשר היה טיטוס רואה את הכנפיים מסתובבות, היה שואל את אימו:

אמא, מי מסובב את הכנפיים?
הרוח, היתה האם עונה לו.
למה?
כדי לסובב את אבני הריחיים!
למה?
כדי לטחון את החיטה לקמח דק!
למה?
תמיד היה טיטוס שואל:
למה?

  1. טיטוס ואנה קרנינה

ילד קטן משחק עם חבריו בחצר, נקרא הביתה לאכול, מסרב ומוחזר הביתה בעל כורחו, בוכה וצורח ומשתתק כי משהו מסיח את דעתו, אוכל ארוחת ערב, מבלה קצת עם אביו הצייר ושאר בני משפחתו, ומושכב לישון. עלילה פשוטה ויומיומית, אף שלא מדובר חלילה, בריאליזם המדולל מבית מדרשה של לוסי ספראג מיטשל הכוהנת הגדולה של "ספרות הכאן והעכשיו" לפעוטות ("ספרות המתרכזת בעלילה קטנה ומעוטת דמויות המתרחשת בהווה" על פי הגדרתה של יעל דר בדודה של שום איש). הריאליזם של שמעון צבר אינו מעוך ומסונן כמו מחית לתינוקות. זהו ריאליזם של מבוגרים (עם טוויסט קל אנכרוניסטי), ריאליזם נדיב, שופע פרטים בלתי מהותיים – כמו אצל טולסטוי, שמתאר דווקא את התיק האדום של אנה קרנינה בזמן התאבדותה.

רמברנדט, מתוך "בוא הביתה, טיטוס!" ערוך ומסופר בידי שמעון צבר

עמודים רבים בספר מוקדשים להתבוננות בציוריו של אבא רמברנדט; המוזרויות הקטנות שלהם מזינות את השיחה בין הדמויות על מה שיש ועל מה שאין; למשל ציור של ים סוער וחצי איש בשמיים. "למה רק חצי איש?" שואל טיטוס. זה לא חצי איש אלא חצי מלאך, עונה רמברנדט. "רציתי לצייר מלאך שלם, אבל אתה התחלת לצרוח…" "צייר לי מלאך, אבא, מלאך שלם רוכב על פיל", מבקש טיטוס. אבל מלאכים אינם רוכבים על פילים, יש להם כנפיים, וחוץ מזה הם גרים בשמיים ושם אין פילים, מסביר רמברנדט ומצייר פיל בלי רוכב. אל השיחה מצטרפים גם סבא שמחמם את ידיו הקרות מול האח, ואמא ססקיה שסבתא קולעת את צמותיה. זו שיחה חופשית, מדלגת מעניין לעניין כמו התודעה הערנית של ילד קטן, ומתוכה מצטייר לו דיוקן מלא חיים של טיטוס הקטן בחיק משפחתו.

סבתא קולעת את צמותיה של אמא ססקיה, רמברנדט, מתוך "בוא הביתה, טיטוס!" ערוך ומסופר בידי שמעון צבר

לבסוף מגיע הזמן לישון, אף שטיטוס מתחנן ומבקש, רק עוד ציור אחד ודי. "קחי אותו ממני, אמא," אומר רמברנדט, וססקיה מושיבה את הילד על ברכיה ומספרת לו על "אפרוח שהלך לשוק לקנות ביצה. בדרכו הביתה נפלה הביצה ונשברה ומתוכה יצא אפרוח, שהלך לשוק לקנות ביצה. בדרכו הביתה נפלה הביצה ונשברה ומתוכה יצא אפרו…" סבא נזכר שעדיין לא הקציע את המשענת לכסא, אבל ססקיה אומרת, "אל תתחיל לעבוד. הילד כבר נרדם." היא משכיבה את טיטוס במיטתו ונושקת לו. "לילה טוב, טיטוס", היא לוחשת. וזהו פחות או יותר.

אני עדיין זוכרת כמה חי היה העולם שנברא בספר. טיטוס היה אמיתי כמו אלה-קרי וכמו לילבס ילדת הקרקס ושאר הגיבורים המצולמים של סדרת ילדי העולם. בסתר ליבי אני חושדת ש"בוא הביתה, טיטוס!" הוא בנה הלא-חוקי של הסדרה. הספר הראשון, "אלה קרי, הילדה מלפלנד", תורגם ב-1954, כעשור לפני טיטוס (1965). הצלמת חנה ריבקין בריק תיעדה את משפחתה של אלה קרי במשך חודשים, באלפי תמונות, שמתוכן נבחרו כמה עשרות ועל פיהן חיברה אסטריד לינדגרן את הסיפור. וגם שמעון צבר בתורו, בחר כמה עשרות מתוך אלפי הרישומים שהותיר רמברנדט, ומצא בהם – ואולי המציא בעזרתם – את הטוויסט שלו על סדרת ילדי העולם: טיטוס, הילד ההולנדי מהמאה ה-17.

*

2. משחקי ילדים

אבל "בוא הביתה, טיטוס!" הוא לא רק ספר ריאליסטי, אלא גם מעין "טלפון שבור" ששמעון צבּר משחק עם צייר אהוב. רמברנדט ראה וצייר, ועכשיו תורו של צבר לתאר מה הוא רואה. ושלא כמו הצלמת של אלה קרי, רמברנדט לא עבד בשירותו של צבּר; אין מספיק "חומר" על טיטוס, ולא רק שצבר לא נרתע, הוא הופך את האילוץ למנוף סיפורי ולנוגדן אפקטיבי לבנאליה; טיטוס שלו כל כך חי וקיים, שרק עכשיו שמתי לב כמה מעט הוא נוכח ב"איורים". אלה-קרי למשל, מופיעה ב-29 מתוך 42 צילומי הסיפור, בעוד שטיטוס מופיע רק ב-5 תמונות מתוך 19 (וגם זה בדוחק: באחת מהן הוא חלק בלתי מובחן מההמון, ובאחרת הוא מתגלה רק אחרי חיפוש, כמו במשחק מחבואים). הציורים שעליהם משוחחות הדמויות לעומת זאת, תופסים 7 עמודים תמימים שמתפקדים כמו תקריבים בסרט והופכים את החיסרון ליתרון, המגבלה מרעננת את הרישום ומקנה לו עכשוויוּת.

"אני אצייר לך מלך רוכב על סוס", רמברנדט, מתוך "בוא הביתה, טיטוס!" ערוך ומסופר בידי שמעון צבר

כמה מן ה"איורים" מתאימים לכתוב, ואחרים רק כמעט; ההבעה לא לגמרי מדויקת או שיש איזה פגם בהמשכיות, בצבע, בתאורה. צבר לא מתאמץ לטשטש את הפערים, את אי ההתאמות. הוא מתענג על השרירותיות, על החן האנכרוניסטי. הוא סומך על הקוראים: ילדים הלוא רגילים לשחק במה שיש ולהשלים את החסר בדמיונם.  

*

3. 0% חינוכיות

לו היו מסמנים ספרים כמו שמסמנים מוצרי מזון, "בוא הביתה, טיטוס!" היה מסומן כ"לא מכיל חינוכיות". זה לא שהוא אנטי חינוכי, הוא פשוט לא מניח לשום אג'נדה למַשטר את ההתבוננות.

רמברנדט, מתוך "בוא הביתה, טיטוס!" ערוך ומסופר בידי שמעון צבר

כשטיטוס צורח וזורק צעצועים צבר לא שופט אותו. הוא לא מנפח את הקונפליקט ולא מנצל אותו לדיון חינוכי. רמברנדט פשוט יוצא מהחדר ואומר, "אל תצעק טיטוס, אתה מפריע לי לצייר." וטיטוס מפסיק ליילל כי סקרנותו התעוררה. אבל גם סקרנותו של טיטוס אינה מנוצלת כדי להגניב מידע לימודי. ובכלל יש בספר יותר שאלות מתשובות, וגם התשובות אינן נחרצות. לא פעם נותר בסופן עוד זנב של סימן שאלה: למה כועס האריה?" שואל טיטוס על האריה המצויר. "אילו סגרו אותך בכלוב לא היית כועס?" שואלת אמא בתשובה. "אינני יודע, אף פעם לא סגרו אותי בכלוב," הוא עונה.

רמברנדט, מתוך "בוא הביתה, טיטוס!" ערוך ומסופר בידי שמעון צבר

כשטיטוס שואל למה, עונים לו קצת, כמו במציאות. אבל לא מנפחים את סקרנותו, לא עושים מזה עניין כמו שקורה לפעמים בספרי ילדים.

ולא רק טיטוס, גם המבוגרים אינם עומדים למבחן. צבר פשוט משרטט את דמותם דרך מעשיהם, לא הורים אידאליים (כמו בספריו של דויד גרוסמן למשל) וגם לא מתעללים חלילה, כמו באגדות. אני זוכרת את תחושת החירות הנפלאה, הקלילות הכמעט אופורית שנוסך ספר שמשוחרר מן הדחף המייגע לגנות או להצדיק, דחף שסוחט את הטעם מההתבוננות, מהחיים. 

וגם האמנות לעומת זאת, לא מוצבת על שום כַּן: צבּר לא "מנחיל" לקוראים הצעירים את גדולתו של רמברנדט, לא רומז להם שהם אמורים להתפעל. הוא "רק" מתבונן בציורים בתשומת לב אוהבת ויצירתית, הוא זורע משהו, לא תוחב אותו בכוח לגרון (וכל כך מכבד ילדים שמתחשק לי לחבק אותו).

בדף האחרון של הספר יש דיוקן עצמי קטן של רמברנדט, ומתחתיו, באותיות זעירות, נמסר שהיה מגדולי הציירים בכל הדורות ו"בין ציוריו המפורסמים: עיטורים לתנ"ך, דיוקנאות שכניו היהודים ותמונות ורישומים מחיי משפחתו".

"גאון-ציירים זה מן הגויים השיג באורח פלא את הנשמה העברית ובא עד חקר תכונתה כאשר לא השיגה שום צייר מן היהודים", כתב ביאליק על רמברנדט (בהקדמה לספרו של לאוניד פסטרנק "רמברנדט: יצירתו וערכו ליהדות", יבנה 1923). היה קל מאד, טבעי כמעט, לנווט את השיחה לשכנים היהודיים ששימשו מודלים לציורי התנ"ך של אבא רמברנדט, אבל צבר לא הולך לשם. בלי משים (ואולי עם קצת) הוא בוחר בנתיב אחר. לא לאומי, אלא הומניסטי.

*

"אל תצעק, טיטוס, אתה מפריע לי לצייר". רמברנדט, מתוך "בוא הביתה, טיטוס!" ערוך ומסופר בידי שמעון צבר

4. למה טיטוס?

טיטוס נודע במחוזותינו כרשע וצורר שדיכא את המרד הגדול והחריב את בית המקדש. על פי אגדות החורבן הוא בעל פרוצה בזמן שהחריב אותו. את החלק הזה לא סיפרו בבית ספר, אבל כן סיפרו שהוא דקר את הפרוכת בקודש הקודשים והיא זבה דם, סיפרו שהוא נענש ביתוש שניקר במוחו במשך שבע שנים. בקרב הרומאים לעומת זאת, נחשב טיטוס לשליט אהוב ומיטיב (על פי עדותו של ההיסטוריון סווטוניוס: באחד הימים, כאשר נזכר טיטוס כי היום חלף מבלי שגמל חסד לאיש, הכריז – "חברים, אבד לי יום". ותודה לויקיפדיה).

ופתאום, ילד ושמו טיטוס. ילד ככל הילדים. אמו עקרת בית ואביו צייר. צבר לא המציא את השם, אבל גם לא ניסה להעלים או להצניע או להתנצל עליו. הוא חוגג את ההיפוך בכותרת, בקריאה, "בוא הביתה, טיטוס!"

ואני זוכרת היטב איך זה סדק והפך את היוצרות. ערבב את השחור בלבן. זרע מורכבות, סובלנות, תקווה. פתאום השם הזה טיטוס הופקע מחברת פרעה והמן. התגלתה בו שכבה חדשה, אנושית. טיטוס, תקשיבו, זה נשמע כמו שם חיבה.

*

5. האמת

כשכתבתי על הספר בפעם הראשונה היה מי שהאשים אותי או את צבר ואולי את שנינו – באידאליזציה, ולא בכדי: ססקיה אשתו האהובה של רמברנדט נפטרה חודשים ספורים אחרי שטיטוס נולד, וזו היתה תחילתה של הידרדרות שנמשכה עד מותו של רמברנדט, בודד וחסר כל, שנה אחרי טיטוס). אין לי ספק שצבר ידע את כל זה, ובכל זאת בחר "לערוך ולספר" את התמונות כפי שבחר. האומנם נכנע לנורמת האופטימיות והחיוביות הנדרשת מספרי ילדים? ייתכן, אבל לא ממש סביר בהתחשב באישיותו הרדיקלית והטוטאלית (שגרמה לו לגלות ללונדון בעקבות מלחמת ששת הימים ולעבוד כנהג מונית וכפועל בניין עד פרישתו לגמלאות).

סופרים ויוצרים אחרים, עושים את זה מדי פעם, מנסים לתקן את המציאות דרך האמנות.

לוסי מוד מונטגומרי מחברת "האסופית", היתה בעצמה פעוטה שאומצה על ידי סביה המבוגרים והקפדניים באי הנסיך אדוארד, אלא שבניגוד לאן שרלי מעולם לא כבשה את ליבם. "האסופית" הוא הניסיון המכמיר לב שלה לתקן את המציאות דרך הספרות (יש לי עוד דוגמאות אבל אני מקצרת). אולי גם צבר ביקש לתקן, להחזיר לצייר האהוב עליו יום אחד ביתי ומשפחתי מאלה שהמציאות גזלה.

זאת ועוד: היתה תקופה בחיי שבה בלעתי כל דבר שקשור לגתה (1749-1832) שלא היה רק סופר, משורר, מחזאי  והומניסט, אלא גם מדען. כך גיליתי בין השאר, שהיתה לו תורת צבעים שנסמכה על אבחנות של ליאונרדו דה וינצ'י והופרכה על ידי ניוטון. גתה זעם על תורתו של ניוטון: "איני תופס מה תועלת ומה שמחה לאדם בתורה כזו שכל מחשבה משותקת בה", התלונן באוזני אקרמן (ה"דוקטור ווטסון" שלו).

זה הקסים ושעשע אותי בשעתו, האופן שבו נופנפו העובדות לטובת השמחה שאפשר להפיק מן התאוריה.

ובהמשך לכך – בשנים האחרונות נכתבות אינספור ביוגרפיות של אמנים ושל אמניות לילדים. חלקן פשוט נפלאות כמו זו, אבל רובן דלות, סטריליות, וכל כך מכוונות אג'נדה (מעצימה כביכול) שלא נותרה בהן שום אנרגיה, שום חיים.

זה לא שאני ממליצה על סטייה מהעובדות, רק שהשמחה והמחשבה והקירבה לרמברנדט שהספר הזה עורר חיות בליבי עד היום.

*

סדרת איור אחד נפלא

איור אחד נפלא, ענבל לייטנר מאיירת שלומית כהן אסיף

איור אחד נפלא, לנה גוברמן  

איור אחד נפלא, גבריאלה ברוך

איור אחד נפלא, רוני פחימה  

איור אחד נפלא, דוד פולונסקי  

איור אחד נפלא, אורה איתן  

איור אחד נפלא, נועה שניר מאיירת עגנון ועוד אחד

איור אחד נפלא, אנונימי

איור אחד נפלא, בתיה קולטון  

שני איורים נפלאים – לירון כהן  

שני איורים נפלאים, איזבל ארסנו ולואיז בורז'ואה

*

ובלי שום קשר אבל שווה: נעמי יואלי (חברה יקרה, גילוי נאות) ויוסי מר חיים

"יאללה בטטה" באפריל, בתיאטרון הבית, רחוב נועם 5 יפו

לרכישת כרטיסים

לחצו להגדלה

Read Full Post »

יאנוש קורצ'אק כתב ספר ילדים: ביוגרפיה של לואי פסטר. "הנער העקשני" קראו לו בילדותי, בתרגומו של שמשון מלצר.

הישגיו של פסטר מעוררים השראה אבל אפילו יותר מן התוכן נחרתה בי הספרות, הצורה. הספר, כך הרגשתי, היה שונה מספרים אחרים ועל אחת כמה וכמה מן "הביוגרפיות החינוכיות" שעליהן נמנה.

ועכשיו הוא יצא מחדש (2013 זה עדיין עכשיו?). "נער אחד עקשן" הוא נקרא בתרגומו הצלול והמעט מעובד (אויה!) של אורי אורלב.

זו ההזדמנות שלי לברר ולהסביר את הפלא.

הספר מלווה באיורים עדינים, מעט מלנכוליים ונוטים אל הפיוט של ענבל לייטנר.

*

1. ספרות

"נער אחד עקשן" אינו הביוגרפיה היחידה של פסטר לילדים. קדמה לו למשל, "האויב מבעד למקרוסקופ" מאת ס. קוזניצובה. כדי להבין את הרדיקליות והייחוד של קורצ'אק די להתבונן בכל עמוד אקראי. סרקתי באופן שרירותי את העמוד הראשון המלא מכל ספר. ראשית קוזניצובה:

העמוד השני של

מתוך "האויב מבעד למקרוסקופ" מאת ס. קוזניצובה. תרגמה יהודית בן נון. מסדה (1919?)

מתוך

מתוך "נער אחד עקשן" מאת יאנוש קורצ'אק. תרגם ועיבד אורי אורלב. איורים, ענבל לייטנר. צלטנר ספרים, 2013.

.

קורצ'אק, בניגוד לקוזניצובה, נצמד לעובדות ונתונים. הוא נמנע מלנחש או להמציא לגיבורו מילים או מחשבות. הוא מודה בחוסר היידע שלו ומצר עליו:

על מה דיבר עם אביו הזקן?
איננו יודעים.
חבל שאיננו יודעים יותר על שיחתו עם אביו. הוא לא ידע שזאת תהיה שיחתם האחרונה.
חבל שאיננו יודעים על מה חשב לואי כששכב במיטה בבית שבו אמרה לו אמו כל כך הרבה פעמים "לילה טוב".

(מתוך "נער אחד עקשן" מאת יאנוש קורצ'אק, תרגם אורי אורלב).

במקום לטייח את מיעוט היידע קורצ'אק מבליט אותו והופך אותו ליתרון. בצמצום שלו מהדהדת היושרה המדעית של פסטר; האמונה בעובדות ונתונים, החיפוש הדקדקני והבלתי מתפשר אחרי האמת.

ויש עוד מאפיין סגנוני לכתיבתו: חזרות. קורצ'אק מעלה איזה נושא, וחוזר אליו שוב ושוב ושוב. קחו למשל את הפצעים. בעמוד הסרוק שלמעלה נכתב על החיילים: "אחד הוכה בחרב. אחר רק נפצע." מן העיבוד של אורלב הושמטו השורות הבאות, המובאות לפיכך בתרגומו של מלצר:

לצבא יש רופאים. הם מרפאים את החיילים.
מי שיש לו פצע הולך לבית החולים. והרופא ירפא אותו.
אבל אז לא היה כך. מי שנפצע בידו היה מת מפצעו. מי נפצע ברגלו היה מת מפצעו. אפילו פצע קטן היה גורם למיתה.
עד שבא לואי פסטר ולימד את הרופאים, איך צריך לחבש פצעים. עד שבא לואי ולימד לרפא את האנשים כך שלא יהיו מתים מפצעים קטנים.
אך אותה שעה עדיין לא היה לואי בעולם. מפני שעוד לא נולד. הוא רק עתיד להיות.

וכמה עמודים לאחר מכן יופיע מר דימון, הרופא צבאי שנהג לשוחח עם האב על המלחמה, לדבר על פצעים שאינם נרפאים, בזמן שלואי הקטן צייר והקשיב. וכעבור כמה עמודים שוב יחזור קורצ'אק אל הפצעים. אורלב הרשה לעצמו לדלל את הריבוי. אבל זו טעות לקצר. החזרות אינן מקריות, הן לא סתם טיק סגנוני:

ראשית, הן משקפות את גיבור הספר. ככה זה עם עקשנים, הם נטפלים למשהו ולא מרפים.

ושנית, המוטיבים האלה שחוזרים וצצים מוסיפים מוסיקליות לטקסט הרזה העובדתי.

זאת ועוד: חלקים ניכרים מן הטקסט של קורצ'אק כתובים בשורות קצרות. זה קשור לצמצום המדעי אבל גם לשירה. מדובר בטקסט פרוזאי עד העצם שהוא בו בזמן גם שירי. זה החלק מן הקסם, המיזוג בין היובש לפיוט.

קורצ'אק לא היה כמובן הראשון או האחרון שמקשר בין מדע לשירה. נזכרתי בספרו של הזואלוג קונסטנטין דווידוב "מסעי הציפורים" שכותרת המשנה שלו היתה "פואמה מדעית", ואפילו סנט אקזופרי ששנא כביכול מספרים, מעיד שהנסיך הקטן הצטער להיפרד מכוכבו של מדליק הפנסים בגלל שהיו בו 1440 שקיעות ב24 שעות. ועדיין, "נער אחד עקשן" ממזג בין היובש לפיוט בדרכו הייחודית.

(עוד באותו עניין, בפוסט על הנסיך הקטן והאוונגרד).

"האב נסע לפריז להחזיר את בנו. הוא לא הרבה בדיבור." זה הכיתוב מתחת לתמונה. פסטר שנשלח ללמוד בפריז בעודו נער חלה מגעגועים והוחזר הביתה. ברבים מן האיורים של ענבל לייטנר יש שכבות שונות של ממשות, תודעה ורפאים.

.

אני מצטערת שאורלב קיצץ בחזרות ומצרה גם על כמה מן ההשמטות האחרות. אבל אני לא שוכחת שגם עיבודים מקוצרים יכולים להעניק חוויה בלתי נשכחת, ואולי אני סתם נשבית בקסם העברית הצלולה והיפה שלו, או באחרית הדבר שבה הוא מספר איך פסטר (כלומר הטיפול שהמציא) הציל את אחיו הקטן שנושך על ידי כלב חולה כלבת. אורלב גם זכה לפגוש את קורצ'אק עצמו ב1940. הוא הוצג לפניו בתור המורה של המורה שלו. זה עשה עליו רושם עז בשעתו. לימים תרגם רבים מכתביו ברגישות ובאהבה שניכרת גם בעיבוד הזה.

*

2. קמטים במוח

להכריז על אמת חדשה פירושו להפריך טעויות ישנות, דעות קדומות.
לאמת חדשה יש אויבים.
אחד מתייחס בעוינות מפני שאין לו חשק לחשוב. הוא רוצה שהכול יישאר כמו שהיה. אחד פועל מתוך יהירות. הוא אמר משהו אחר ואינו רוצה להודות בטעותו, מתבייש. שלישי מקנא מפני שהוא לא הצליח. רביעי מעמיד פנים שהוא כבר יודע וצועק בקול גדול כדי שהאנשים יחשבו שגם הוא מדען דגול.
אויבה של האמת החדשה מעורר ריב ומדון, או יושב בפינה ומשמיץ בשקט. פה ושם, מפה לאוזן. לפעמים מעמיד פני ידיד, מעמיד פנים שהוא עוזר. אומר דבר אחד ישר בפנים, ודבר אחר מאחורי הגב.
לא כל אחד נאבק בצורה גלויה והוגנת.

(מתוך "נער אחד עקשן" מאת יאנוש קורצ'אק, תרגם אורי אורלב)

את עלילת "נער אחד עקשן" מלווים הרהוריו של קורצ'אק. ייתכן שהושפע מאריך קסטנר של פצפונת ואנטון. אולי הם פשוט היו נפשות אחיות. וכך או אחרת, קורצ'אק מהרהר על שלל נושאים, מן הקושי במציאת חברים ועד התנהגותם של בני האדם (ראו למעלה). ובין לבין זרועים גם הרהורים ארס-פואטיים על כתיבת ביוגרפיות;

כלומר, "נער אחד עקשן" הוא גם ספר על ספרות.

אני יודע מתוך ניסיון שיש ילדים שקוראים ברצון רב הרהורים כאלה," כותב אריך קסטנר בפצפונת ואנטון, "…ילדים אחרים היו מעדיפים לאכול רק דייסה במשך שלושה ימים ולא להתעסק בעניינים מורכבים שכאלה. הם דואגים שאולי המוח הקטן והנחמד שלהם יקבל קמטים. (תרגם מיכאל דק)

חלק מן ההרהורים, בייחוד הארס פואטיים שבהם, הושמטו מן העיבוד החדש. אולי משום שהספר על פי הפורמט שלו, פונה לילדים קטנים יותר. מוחי שלי אגב, לא התקמט מן העושר הרב תחומי. להפך (ותנוח דעתכם, על אף הקיצורים בכל זאת נותרו בספר לא מעט הרהורים).

"היה שלום בני היקר." זה הכיתוב מתחת לתמונה, ציטוט ממכתבה האחרון של אמו החולה. הוא לא הספיק להיפרד ממנה. מתוך "נער אחד עקשן" איירה ענבל לייטנר. התמונה הקטנה על המדף אגב, היא דיוקן של האם שצייר פסטר עצמו כשהיה נער.

דיוקן האם שצייר פסטר בילדותו. חשבו שיגדל להיות צייר.

דיוקן האם שצייר פסטר בילדותו. חשבו שיגדל להיות צייר.

*

3. בעיית החינוכיות

"נער אחד עקשן" הוא ביוגרפיה חינוכית. אני יודעת שחלק מכם אינם מבינים מה הבעיה פה. אני אשתמש במרק טוויין כדי להמחיש את נוראות הז'אנר הזה. בסיפורו הנלבב על בנג'מין פרנקלין, הוא מסביר כיצד פרנקלין נולד בכוונה למבשל סבון כדי לגמד את הישגיהם של כל הילדים שלא נולדו למבשלי סבון, וממשיך:

בזדון לב שאין שני לו בהיסטוריה היה [פרנקלין] עובד במשך כל היום ולאחר זאת יושב בלילה ולומד אלגברה לאורו של נר מבליח, וזאת רק כדי שגם שאר הנערים יצטרכו לעשות כמותו, ולא – יספגו את בנימין פרנקלין על ראשם. מאחר שנוהג חיים זה לא השביע עדיין את רצונו, הנהיג לו אותו פרנקלין מנהג נוסף: הוא חי על לחם ומים בלבד, ולמד אסטרונומיה בשעת הארוחות. מעשה זה הביא עמו סבל רב לכל הנערים, שהוריהם קראו אי פעם את תולדות חייו המושחתים של בנימין פרנקלין."

(מרק טווין, 1870. תרגם זאב הר-טבי)

"האם החיים נוצרים בחומר דומם?" זה הכיתוב מתחת לתמונה. פסטר עולה להרים בחיפוש אחרי אוויר נקי מחיידקים. מתוך "נער אחד עקשן" איירה ענבל לייטנר.

.
אז איך הצליח קורצ'אק לנטרל את המוקש הזה? לא רק ביפי הכתיבה ובנסייניות העדינה שלה. קחו למשל את העקשנות. כבר אז היא גירדה לי, וגם היום היא לא נחשבת לתכונה תרומית. עקשנים אינם צייתנים. הם מקשים על הורים ומורים. וקורצ'אק לא טרח להכשיר את העקשנות ולכבס אותה במילים כמו "דבקות במטרה". ואם לא די בזה הוא משתף את הקוראים בלבטיו:

היו אומרים שלואי פסטר כעסן הוא. בשל דבר של מה בכך הוא כועס ומתקוטט.
אף אני האמנתי בכך. כתבתי ספר על פסטר, "הכעסן הגדול".
אבל אחר כך קראתי את תולדות חייו. קראתי שלוש פעמים, חמש פעמים. ואני רואה שאין זה אמת.
פסטר היה רק עקשני, אך לא איש מדון, לא כעסן.
היה אומר את האמת בפניו של אדם, והאנשים אינם אוהבים דבר זה. היה כועס בשעה שהפריעו אותו. על האמת נלחם. ללא רחמים היה מבער את המשפטים הקדומים ואת השגיאות.
ולכן השלכתי אל התנור ושרפתי מה שכתבתי קודם. פסטר לא היה כעסן, אלא אדם עקשני. רצה לדעת, רצה להבין, רצה להוכיח וללמד.

(מתוך "הנער העקשני" מאת יאנוש קורצ'אק, תרגם שמשון מלצר. גם הקטע הזה הושמט בעיבוד של אורלב)

לואי פסטר (לפי הצילום, גם עקשן וגם כעסן וגם נבון וגם טוב לב)

לואי פסטר (לפי הצילום, גם עקשן וגם כעסן, וגם נבון וטוב לב ועצוב)

.

ספרות חינוכית היא קרובת משפחה של תעמולה, וכמוה היא נוטה בדרך כלל להצניע, שלא לומר להעלים, את כל מה שעלול לפגום בתכליתה. יושרה היא איכות יקרה מפז. והספר הזה ספוג בה.

איך כתב אריך קסטנר על אבא של פצפונת: "ככל שאני מכיר את מר פֹּגֶה ערכו עולה בעיני." ככה אני ויאנוש קורצ'אק. בדיוק.

*

הלוגו של צלטנר ספרים, עיצבה רחלי בילנקו

הלוגו של צלטנר ספרים, עיצבה רחלי בילנקו

התכוונתי לכתוב עוד כמה וכמה דברים על הנער העקשן ועל ימינו וגם על צלטנר ספרים, הוצאה עם נשמה יתרה בבחירת הטקסטים והאיורים. אבל אם ימציאו קנס על התארכות של פוסטים אני אתרושש. אז אגיד רק שאפילו הלוגו של ההוצאה שובה את לבי. אין לי מושג למה נבחרה דווקא ג'ירפה. אני יכולה רק לשער: ספרי ילדים הם דקים יחסית, ואולי הם חיפשו מישהו שירגיש בנוח במרחב הצר והארוך של גב הספר. כמו שהמגדל של רפונזל מתאים לצמה, כך גב של ספר ילדים מתאים לג'ירפה של צלטנר.

*

עוד באותם עניינים:

טלטלה אסתטית וקיומית – על ילדי המים של צ'רלס קינגסלי

למה אני כל כך אוהבת את הסיפור שאינו נגמר

על מות הילדה

הגמד חוטם ואני

המוצא של הילדה אילת

מה למדתי מפצפונת של אנטון?

על מוכרת הגפרורים הקטנה

ועוד.

Read Full Post »

 

"ילדי המים", הוצאת מודן ואוקינוס 2010, איור הכריכה בתיה קולטון, עיצוב עדה ורדי

זוהי רשימה שנייה על "ילדי המים" של צ'רלס קינגסלי (מומלץ להתחיל בראשונה).

בפעם הקודמת הודיתי שמדובר ספר חינוכי. כלומר, לא די שיש לו ערכים, הוא גם מטיף להם בגלוי. אז איך יכולתי להתמסר לו, נשאלתי על ידי אחותי, ולא כאישה לאישה; זו הילדה שבתוכה ששאלה את הילדה שבתוכי איך יכולתי לבגוד ולחבור לאויב?

אז ככה:

ראשית, קינגסלי הוא לא רק מחנך, הוא גם חתרן. חלק ניכר מהחינוכיות של "ילדי המים" עובר דרך החתרנות שלו; הספר לועג לחברי פרלמנט, לראשי ערים, לאנשי מדע, לכל ממסד אפשרי, מלבד אולי, לכנסייה. אני לא מצליחה לזכור אמירה ישירה בגנותה. ועם זאת, מעניין שהסמכות הדתית והמוסרית של הסיפור, היא על טהרת הנשיות. הפיה האלוהית אומרת לטום ואלי ששמה כתוב בעיניה:

הם צללו לעיניה הגדולות, העמוקות והרכות, שצבען השתנה שוב ושוב כמו גווני אור ביהלום. "עכשיו קיראו בשמי", אמרה לבסוף. ולרגע אחד, עיניה נצצו לכדי אור בוהק, בהיר ומסנוור עד כדי כך שהילדים לא יכלו לקרוא בשמה, והם הרכינו ראש והסתירו את פניהם בכפות ידיהם. (תר' אבני)

וגם בעצם ההמרה המגדרית יש מן החתרנות והמחאה.

"ילדי המים", איירה בתיה קולטון. הפיה, אלי וטום שגופו הצמיח קוצים

"ילדי המים", איירה בתיה קולטון, טום במסעותיו. האם מן העננים משגיחה עליו דמותה של אלי?

אבל את עיקר האש והגופרית שומר קינגסלי לאלה שפוגעים בילדים: רופאים, מטפלות רשלניות, מעבידים אכזריים…
פיית המים מושכת באוזניהם של מורים רעים "שנהנו להכות ילדים רק משום שלא העזו להתמודד עם מישהו בגודל שלהם", חובטת בראשם בסרגל וצועקת לעברם "יש לי עיניים בגב!"
המספר עצמו מתרתח על "הורים ומורים חסרי סבלנות (יהיו כאלה שיכנו אותם עצלנים) שבמקום להקשיב לילדיהם כפי שירצו שילדיהם יקשיבו להם, הם מכריחים אותם להתוודות מרוב פחד … את השיטה המתועבת הזו לא תמצאו בשום מקום אחר, אולי רק באינקוויציה או אצל קומץ נבזים ושפלים נוספים שהטילו פחד על העולם…" (תר' אבני, ההדגשה שלי).

הוי כמה שהייתי שמחה לקרוא את המילים הללו בילדותי, וכמה חבל שהן לא מופיעות בגירסה שקראתי. הן צונזרו על ידי ההוצאה או על ידי המתרגם! ובכל זאת קלטתי משהו בין השורות: "דעו לכם שאין אויבים מרים כבני משפחה," אומר קינגסלי, "דגי האלתית מתייחסים לדגי השמך כשם שחלק מהמבוגרים מתייחסים אל חלק מהילדים – כאל משהו הדומה להם עד כדי כך שאינם יכולים לסבול זאת" (תר' אבני).

הוא לא היה צבוע, קינגסלי, וזה עורר בי נדיבות כלפיו, כולל ההטפות. זאת ועוד: נקמת הפיה במורים הרעים לא נשמעת כמו סנקציה בוגרת אלא כמו פנטזיית עין-תחת-עין של ילד זועם ומתוסכל. (קינגסלי, אגב, מגן על הפיה כשטום חושב אותה לנקמנית: הצורך להעניש חזק ממנה, זה מין מנגנון שהותקן בתוכה בראשית הזמן. הוא גם קצת מרחם עליה שיש לה כל כך הרבה עבודה, עדיף כבר להיות כובסת, "אבל דעו לכם שאנשים לא תמיד בוחרים במה יעסקו" – וגם האירוניה אגב, מזנבת כל הזמן בחינוכיות).
אבל אם נחזור רגע לילד הזועם – אני חושבת שגם את זה קלטתי, את הרב-קוליות של המסַפר.

קינגסלי הוא מסַפר מתוחכם (אומר יואב אבני באחרית דבר היפה שלו) הכותב בשני קולות: האחד תזזיתי ותוקפני, האחר פיוטי וקסום.

ואני אומרת: רק שניים?! כל כך אהבתי את הריבוי הזה כילדה: את הקול האירוני בצד הקול הסנטימנטלי, את קול הילד הזועם בצד קול הזקן המביט לאחור, את הקול הספקני והקול המבלבל בכוונה ("אתם שואלים אם אני רציני? מה פתאום! אינכם יודעים שזהו סיפור פיות וכולו שעשוע והעמדת פנים, ושאסור לכם להאמין לאף מילה ממנו, גם אם כולו אמת?") וכן הלאה והלאה… זה היה מרתק, כי לא ידעת מי ידבר בשורה הבאה. וזה היה מנחם, כי הקולות הסותרים התקיימו זה בצד זה ללא הפרעה. קינגסלי לא ניסה למעוך אותם למחית של מְסַפר אחד. וזה, יותר מכל ההצהרות הישירות, גרם לי לבטוח בו. בעולם שבו יש מקום לכל כך הרבה קולות, יש סיכוי גם לקול שלי להתקבל, בלי שיימעך ללא הכר.

ועוד תובנה מאוחרת, מפתיעה: "ילדי המים" הוא קרוב לוודאי המקור וההשראה ל"מחלת הסוגריים" חשוכת המרפא שלי, כמו גם לקול ההפכפך של המספרת ב"בנות הדרקון" (לא ידעתי שאני הפכפכת עד שקראתי את דורה).

*

התרגום של יואב אבני ככלל, בהיר ונלבב. לעתים, בעיקר בגזרת השמות, הוא קצת ארצי מדי לטעמי. בן אליעזר היה הראשון שלי, וייתכן שאני קצת מוחתמת על ידו (כמו אפרוח שבקע מהביצה והולך אחרי הנפש הראשונה שהוא פוגש), ובכל זאת אני מעדיפה את "חומת הנוגה" על "החומה הנוצצת" ואת "אבן בדד" על "סלע הבדידות".
אבל הדבר היחיד שבאמת צרם לי הוא שמות הפיות; במקור הן נקראות Mrs Doasyouwouldbedoneby ו – Mrs Bedonebyasyoudid. בן אליעזר תרגם: גברת מֶה עשיתָ – יֵעָשה לך" וגברת "עשה-מה-תשאל-יעשה-לך". מסורבל, כן, אבל גם המקור חצצי. יואב אבני תרגם גברת צדיקוְטוֹבלו וגברת רָשעוְרַעלוֹ. זה יותר אלגנטי וקליט אבל גם קצת פסקני ומפשט ולא לטובה. לא רק משום שגברת רשעוְרַעלו גם גומלת לטובים, מה שבאמת מפריע לי הוא הסימטריה הנגזרת מהשמות, החלוקה לשניים – טוב ורע, צדיק ורשע – שמקפחת את הצד השלישי, צד-החסד המסתורי והפלאי של הספר, צד הפיוט והמשאלה שגם הוא דרך אגב, ממוסס את גלולת החינוכיות: השוליים העודפים של החסד מפצים על המלחציים של הדין.

"ילדי המים", איירה אוה רוס

ומעבר לצחוק ולקסם ולמסתורין ולחינוכיות "ילדי המים" ספוג בעצב קיומי על מה שאי אפשר לתקן ולאחות. וגם התוגה הזאת, הכל כך נדירה בספר ילדים, נגעה ללבי. פירשתי אותה כאותנטיות וכמחוות כבוד. הנה סופר שלא חושב שאני קטנה מכדי להבין.

"ילדי המים" אינו ספר מושלם. לפעמים הוא סטאטי מדי, פעמים אחרות צדקני או מטרחן בנאומים ארוכים, אבל זו קטנוניות להתחשבן: הספר הזה היה מים חיים בילדותי, והוא ייזכר לתמיד כנפלא שבנפלאים.

"ילדי המים" הוצאת שטיבל, 1934

ושוב – בשולי הדברים: לתרגום של בן אליעזר מ-1934 קדם כמסתבר תרגום של ג. גלברט מ-1928. האם מישהו יודע עליו משהו (על הספר או על המתרגם)? אני יודעת רק שמלבד "ילדי המים" הוא תרגם גם את ג'יובני אפיסקופו של דנונציו לספריית תרמיל.

טלטלה אסתטית וקיומית – על ילדי המים של צ'רלס קינגסלי (רשימה ראשונה)

על המלך הצעיר של אוסקר ויילד, עוד ויקטוריאני שונה וקצת דומה, במארג של פרה רפאליטיות, פיוט וסוציאליזם נוצרי, כאן באתר.

דורה קישינבסקי על עוד סיפור ויקטוריאני מלא תוגה וקסם "מעבר לרוח-צפון", ג'ורג' מקדונלד

גיבורות ילדות שלי

*

ובלי שום קשר – בקורות, עדכונים, מבצע – כשדויד גרוסמן פגש את ויטו אקונצ'י, על אמנות הגוף בספר הדקדוק הפנימי

Read Full Post »

[פוליאנה תולה מנסרות בדולח על חלונו של מר פנדלטון החולה]
חדר המיטות המפואר אך המשמים ההוא הפך לארץ האגדות. כולו היה מלא בכתמים מרצדים של אדום וירוק, סגול וכתום, זהוב וכחול. הקיר, הריצפה והרהיטים, אפילו המיטה עצמה, הוארו ברסיסים מבליחים צבעוניים.
"אוה, אוה, אוה, כמה יפה!" לחשה פוליאנה; אחר כך פרצה לפתע בצחוק. "אני פשוט חושבת שהשמש בכבודה ובעצמה מנסה לשחק במשחק, אתה לא חושב?" …
"אני חושב שהמנסרה הכי נהדרת מכולם זו את בעצמך, פוליאנה."

תזכורת עלילתית: פוליאנה, בתו של כומר חסר-כל מצפה לבובה שאמורה להגיע במשלוח צדקה. במקום הבובה מגיעים קביים קטנים. הילדה פורצת בבכי ואביה מנחם אותה בעזרת "משחק השמחה". יש רק כלל אחד במשחק: בכל מצב ולו הקשה ביותר (למשל קביים-במקום-בובה) צריך למצוא סיבה לשמוח. בגיל אחת עשרה פוליאנה מתייתמת מאביה ונשלחת לגור עם דודה פולי העשירה, המנוכרת והקפוצה. לאט לאט כובשת היתומה העליזה את לבם של כל תושבי העיירה. ודווקא אז, כשהכל מתחיל להסתדר פוליאנה נפצעת בתאונה. אנשי העיירה מתחילים לשחק ב"משחק השמחה" כדי להצהיל את רוחה, ותוך כדי כך הם עוזרים בלי משים לעצמם: העצב והמדנים נעלמים, יתום קטן מוצא בית, ודודה פולי שבורת הלב (כמסתבר) מתאחדת עם אהובה משכבר הימים.

"אז את רואה יקירתי, רק את עשית את זה. כל העיירה משחקת במשחק. וכל העיירה מאושרת יותר, וזה נפלא – והכל בזכות ילדה קטנה אחת שלימדה את האנשים משחק חדש – ואיך לשחק בו." (דודה פולי ליד מיטת חולייה של פוליאנה)

ילדים חושבים שהעולם כולו תלוי בהתנהגותם. בדרך כלל זה נגמר במפח נפש וברגשי אשם: לו רק הייתי ילד טוב, חושב ילד שהוריו התגרשו, הם לא היו נפרדים… "פוליאנה" מממש את הפנטסיה במלוא עוצמתה המגלומנית; מגע הקסם של הגיבורה הקטנה הופך כל ייאוש לשמחה, כל קור לאהבה. ולא מדובר רק במשפחתה הקרובה. פוליאנה מושיעה עיירה שלמה, על כל גלמודיהָ, מנודיהָ ונרגניהָ חשוכי המרפא.

"אבל אתה רגזן רק כלפי חוץ – בפנים אתה בכלל לא רגזן!" (פוליאנה למר פנדלטון)

וזו לא רק הפנטסיה של הילדים שמתממשת, אלא גם הפנטסיה של המבוגרים: לא משנה כמה אתה חמוץ ומיזנטרופי, עמוק בתוכך חבוי לו איש טוב וחם. העיניים התמימות של הילדה יבחינו בנסיך מבעד לקרפד ולבה הטהור ימיס את קליפתו המכוערת.

הרעיון הזה כבר מצא למעשה את ביטויו המושלם כמעט שלושים שנה קודם לכן, בספרה של פרנסס הודג'סון ברנט "לורד פונטלרוי הקטן". גיבור הספר, ילד מלא חן תמימות ואהבה, הופך את סבו העשיר השנוא והאנוכי לנדבן מלא אהבה.

אלא שיש גם כמה הבדלים מהותיים בין לורד פונטלרוי לפוליאנה; פונטלרוי הוא ילד מושלם בעל קסם מוּלד וטבעי. לא כן פוליאנה – לא מבחינת המראה החיצוני (ואל תניחו להיילי מילס לבלבל אתכם. הילדה שבספר אינה יפהפיה, היא "שמחה" שאין ראי בחדרה, כך לא תוכל לראות את הנמשים שלה) ולא מבחינת האופי. "אופיה" של פוליאנה הוא תוצאה של "טכניקה" נלמדת (הקרויה אמנם משחק כדי לחמם ולהמתיק את התרופה). זהו סוג בסיסי של חשיבה חיובית שכל אחד יכול לתרגל. מתחת לעטיפה הסיפורית "פוליאנה" הוא בעצם ספר הדרכה עצמית, וזה חלק ניכר מקסמו ומן הפיתוי הגלוי שלו. זה עבד גם עלי בתור ילדה ואפילו בתור נערה. ומי שרוצה לנצור ולשמר את הקסם הזה, טוב יעשה אם יחדל לקרוא עכשיו.

היילי מילס כפוליאנה

לורד פונטלרוי הוא פנטסיה. אבל ב"פוליאנה" יש קו מאד ארצי המיוצג על ידי ננסי המשרתת. לננסי יש כמה תפקידים בסיפור: בצד התפקיד המסורתי של המשרתים בקומדיה – לתקוע סיכות בבלון הנפוח של האדונים – היא גולשת פה ושם למעין מקהלה יוונית של איש אחד, המשקיפה מרחוק על המתרחש, אבל יותר מכל היא נציגת הקוראים: ננסי היא העוגן של הספר; שילוב של שכל ישר, חום ואמינות מוסרית. היא מבטאת את חרון אפם של הקוראים מול היחס המחפיר שלו זוכה פוליאנה, ומשמשת לה תחליף אם עד שדודה פולי תשיל את קליפתה. ננסי עריבה לאמיתותו של הסיפור. שתי רגליה נטועות עמוק במציאות. נוכחותה שוללת קריאה פנטסטית שלו.

קחו למשל, לשם השוואה, את בּוֹסֶה גיבור "מיו מיו" של אסטריד לינדרגן. בוסה כמו פוליאנה הוא יתום שהוריו המאמצים מתעמרים בו. ערב אחד, כשהוא יושב לבדו בחורשה, הוא מגלה שהוא בנו האהוב של מלך ארץ מרחקים. הוא עובר הרפתקה מפחידה ונהדרת, ובסופה, אחרי שהוא חוזר ומתאחד עם אביו המלך, הוא אומר שייתכן שדודתו המאמצת חושבת שהוא עדיין בחורשה, שהוא משחק בבקבוק ריק או באיזו פסולת אחרת ומסתכל בחלונות המוארים של משפחות שאוכלות ארוחת ערב… אבל היא טועה, כי הוא נמצא בארץ מרחקים בין צפצפות כסף מרשרשות, עם אביו המלך, וכן הלאה. ככל שבוסה מפליג בתיאורים של איפה הוא כן ואיפה הוא לא, ככל שהוא מבטיח ומשכנע, הולכת הפנטסיה ומתפוגגת, התפרים נחשפים, והלב (של המבוגר שקורא את הספר, וגם של הילד שמרגיש משהו, אי אפשר לא) הלב נקרע.

לא כן "פוליאנה". האופטימיות של הספר היא קצת עבה ורעשנית. אין בה כל שבריריות או איכות מתעתעת של פנטסיה.

"ובכן, בשם אלוהים! אני לא יכולה לראות שום דבר בקביים שיכול לשמח; מה זה משמח לקבל זוג קביים כשרצית בובה?"
פוליאנה מחאה כפיים.
"יש בהם משהו, יש משהו," קראה בגיל. "אבל גם אני לא יכולתי לגלות בהתחלה, ננסי." היא מיהרה להוסיף בכנות. "אבא היה צריך לומר לי."
"ובכן, אז עכשיו נניח שאת תספרי לי." ננסי כמעט זעמה.
"רגזנית אחת! כן, פשוט להיות שמחה מפני שאת לא – זקוקה להם!" צהלה פוליאנה בתרועת ניצחון.

יש קטע כזה ב"הקמצן" של מולייר שבו משכנעת הסרסורית את הקמצן שהכלה הענייה תזַכּה אותו בהכנסה של שנים עשר אלף ליברות בשנה. בכובד ראש היא מחשבת את כל המאכלים שהנערה לא תאכל ואת כל השמלות והתכשיטים שלא תרכוש.

השמחה על הקביים-במקום-בובה רק מפני שלא צריך אותם, מזכירה לי את ההיגיון האבסורדי של המעמד הזה. השמחה שהכומר מציע היא מכנית ותלושה ומופרכת כמו הסכום שאליו מגיעה הסרסורית. היא הופכת את גיבור השימחה לדמות בסרט מצויר שממשיכה ומדלגת בשמחה לאוויר שמעבר לצוק בלי להבחין בתהום הנפערת מתחתיה. הדילוג תלוי באשלייה. ברגע שאת מגלה את החסך את צונחת ישר לתוכו.

מרי פיקפורד כפוליאנה

יש רגע אחד שבו מכיר הספר כביכול, במגבלות השיטה. זה קורה בשלב מאוחר יחסית: פוליאנה המשותקת אינה מסוגלת לשמוח בפציעתה. היא אינה מסוגלת לשחק במשחק. הנתק הזמני הזה בין הרגש לתודעה אינו משמש להתבוננות, אירוניה או כל מורכבות אחרת, אלא מגויס כל כולו כדי לסחוט דמעות; סיפור השמחה-שאת-לא-זקוקה-לקביים הוא הסיפור המכונן של הספר. הוא מוזכר שוב ושוב, וכולנו – תושבי העיירה וקוראים – בקיאים בו. השמחה נולדה מאי-הצורך בקביים, ועכשיו שהגיבורה הקטנה זקוקה להם פתאום כולנו מאבדים את עשתונותינו. מסתבר שהקביים היו בעצם האקדח של צ'כוב, זה שמופיע במערכה הראשונה ויורה באחרונה.

[הפסוקים העליזים]
"ובכן, כך אבא היה קורא להם," היא צחקה. "התנ"ך בטח לא קרא להם כך, אבל אלה הפסוקים שמתחילים ב'שימחו בה' או 'גילו מאד' או 'הרנינו' וכל זה. אתה יודע – יש המון כאלה. פעם, כשאבא שלי הרגיש רע במיוחד, הוא ספר אותם. הוא הגיע לשמונה מאות."

ברשימה קודמת שפרסמתי בסדרה, ניסה מגיב יקר להשוות בין גילגי לפוליאנה. אבל מעבר לנמשים ולצמות גילגי אינה פוליאנה. גילגי היא ליצן, כמו הרפו מרקס. את המשחקים החתרניים שלה היא ממציאה כל זמן בעצמה.

לא כן פוליאנה. יש לה רק משחק אחד שאותו למדה מאביה, הכומר (בעל לב החב"דניק). קודם טענתי שזה לא משחק אלא שיטת הדרכה, אבל לאור המקור הדתי המפורש זה אפילו יותר קיצוני: פוליאנה אינה משחקת, היא מטיפה. פוליאנה אינה גילגי ולא הרפו מרקס, אלא ישו קטן ומנומש הגואל את אנשי העיירה. פוליאנה היא "השיה הקטנה" כפי שננסי המהימנה קוראת לה לאורך כל הספר: "שיה" כמו השה הקדוש, כמו "שה האלוהים הנושא את חטאת העולם". כלומר ישו כפי שתואר בפי יוחנן המטביל.

זאת ועוד: פציעתה של פוליאנה היא נקודת המפנה בעלילה. הכאב כמו מוסיף למשחק את המרכיב החסר של החסד והופך את פוליאנה למחוללת ניסים של ממש: היא מרפאת אלמנות מייאושן, מחזירה בתשובה אישה סוטה ("אישה צעירה מסוימת בעלת לחיים בצבע ורוד בלתי רגיל ושיער צהוב מוזר; אישה שנעלה נעלי עקב גבוהות וענדה תכשיטים זולים; אישה צעירה שהעלמה פולי הכירה היטב אותה ואת השם שיצא לה") ומאחדת אותה עם משפחתה. היא גורמת לזקן קמצן וגלמוד לאמץ ילד, מאחה את הלבבות השבורים של דודתה ושל דוקטור צ'ילטון, ואפילו מחזירה את כומר העיירה אל דרך הישר.

פוליאנה היא הילד הקטן שהפך את לבו של הענק האנוכי בסיפורו של אוסקר וויילד. לקראת מותו של הענק חוזר הילד ונגלה תחת עץ זהב עם פרות כסף ופרחים לבנים. הענק ממהר אליו ומבחין שכפות ידיו וכפות רגליו נקובות במסמרים. "אלה הם פצעי האהבה" מרגיע אותו הילד המופלא. "אתה הנחת לי פעם לשחק בגנך, היום אקח אותך אל גני שלי, גן העדן."

"אוה, אבל זה [המשחק] לא משונה – זה נחמד," טענה פוליאנה בהתלהבות. "ואנחנו שיחקנו כך תמיד מאז. וככל שזה יותר קשה, כך גדול יותר התענוג כשיוצאים מזה."

גם אבא שלי היה כומר כזה (הוא עדיין ישנו, ה"היה" מתייחס למקום שלו בילדותי) בעל לב של חב"דניק. הדת שלו היתה הציונות. היא היתה המקור המוחלט לשמחה ולגאולה. וכיוון שזר לא יבין זאת, אספר כאן את מה שסיפר לי יותר מפעם אחת: פעם, באיזו מלחמה, הוא הגיע לביקור אבלים במעברה. הבן נפל בקרב. בני המשפחה בכו. הנשים זעקו ויללו. המהומה היתה גדולה, ופתאום קמה הסבתא וקראה: "יהודים, מה אתם בוכים? תשמחו! הילד לא נרצח. הוא מת בקרב, בשביל המדינה!" ובמקום הזה היה אבי נאנח בהערצה, על הסבתא "שהראתה להם."

ועוד סיפור קטן. קטנטן (על האבסורד של המשחק): כשהייתי בגן ילדים היה לי שיער קצר ומקורזל. כשסירקו אותו הוא הזדקר לצדדים כמו בלורית השיבה המפורסמת של מנהיג מסוים. יום אחד הגעתי הביתה בוכיה: הילדים קראו לי בן גוריון. אבי אמר שזאת מחמאה, בן גוריון הוא איש דגול.

כשהייתי קטנה אהבתי את פוליאנה. קניתי את הספר לידידי כדי לחצוץ בינם לבין צערם. כשגדלתי גיליתי את התרמית. פוליאנה בגדה בי. במקום ההעצמה המובטחת היא נתנה לי טכניקה חלולה. פוליאנה ניצלה את תמימותי. היא חדרה לתוכי כגייס חמישי מטעם אבי. ועל כך קשה לי לסלוח. כי פוליאנה לא היתה סוכרייה סנטימנטלית נהדרת כמו הלורד הקטן. זה היה ספר חינוכי שמלמד אותך להשלים עם גורלך.

*

עוד גיבורות ילדות בעיר האושר:

 

עוד על ילדותי – לא תחנות תרבות אלא תחנות תודעה

Read Full Post »