Feeds:
רשומות
תגובות

Posts Tagged ‘חיים האוזמן’

אז ככה: אתגר קרת כתב את "לשבור את החזיר" כסיפור קצר למבוגרים. הוא יצא לאחרונה כספר ילדים עם איורים של דוד פולונסקי (ולס עם באשיר, כנס העתידנים), ועורר עליו בין השאר וכצפוי, התנגדות מסוג "זה לא לילדים" (למשל בהמשך לבקורת האוהבת של יותם שווימר בפנקס). ואני בתגובה פבלובית – נזעקתי למחות.

אבל עוד לא. קודם אכתוב על מה שיש בסיפור ובאיורים בלי קשר לילדים. ובשבוע הבא אכתוב למה כן לילדים.

אני מודעת לכך שאני מספקת כאן תחמושת למפלגת ה"לא לילדים", אבל גם כשכתבתי על הדייג ואשתו, או על הנעליים השחוקות ממחולות או על כל מיני פרוות, או לחילופין על שפן של גלעד סופר, או אפילו על פצפונת ואנטון ורבים אחרים, לא כתבתי עליהם בהכרח כעל סיפורים לילדים, ואני לא מתכוונת להתחיל עכשיו.

ואף על פי כן וגם בגלל – זה כן לילדים וכן לילדים, על כך בפוסט הבא. 

*

הטקסט מופיע במלואו בשלל אתרים, אולי משום שנכלל בחומר לבחינת הבגרות. אני מעתיקה אותו לכאן לטובת אלה שלא קראו (השאר מוזמנים לגלול):

אבא לא הסכים לקנות לי בובה של בארט סימפסון, אמא דווקא כן רצתה, אבל אבא לא הסכים לי, אמר שאני מפונק. "למה שנקנה, הא?" אמר לאמא, "למה שנקנה לו? הוא רק עושה פיפס ואת כבר קופצת לדום." אבא אמר שאין לי כבוד לכסף, ושאם אני לא אלמד את זה כשאני קטן אז מתי אני כן אלמד? ילדים שקונים להם בקלות בובות של בארט סימפסון גדלים אחר כך להיות פושטקים שגונבים מקיוסקים, כי הם מתרגלים שכל מה שהם רק רוצים בא להם בקלות. אז במקום בובה של בארט הוא קנה לי חזיר מכוער מחרסינה עם חור שטוח בגב, ועכשיו אני אגדל להיות בסדר, עכשיו אני כבר לא אהיה פושטק.

כל בוקר אני צריך לשתות עכשיו כוס שוקו, אפילו שאני שונא. שוקו עם קרום זה שקל, בלי קרום זה חצי שקל ואם אני ישר אחרי זה מקיא אני לא מקבל שום דבר. את המטבעות אני מכניס לחזיר בגב, ואז, כשמנערים אותו הוא מרשרש. כשבחזיר יהיו כבר כל-כך הרבה מטבעות שכשינערו אותו לא יהיה רעש אז אני אקבל בובה של בארט על סקייטבורד. זה מה שאבא אומר, ככה זה חינוכי.

אייר דוד פולונסקי, מתוך

אייר דוד פולונסקי, מתוך "לשבור את החזיר" מאת אתגר קרת (לפולונסקי יש דרכים חזותיות להיות עוקצני כלפי גיבורים שהוא לא מחבב. כאן הוא משווה "בלי משים" בין המפתחות שמייצגים את האבא באיור לבין אחורי החזיר וזנבו המסולסל). לחצו להגדלה.

החזיר דווקא נחמד, האף שלו קר כשנוגעים בו והוא מחייך כשדוחפים לו את השקל בגב וגם כשדוחפים לו רק חצי שקל, אבל מה שהכי יפה זה שהוא מחייך גם כשלא. המצאתי לו גם שם, אני קורא לו פסחזון, על שם איש אחד שפעם גר בתיבת דואר שלנו ושאבא שלי לא הצליח לקלף לו את המדבקה. פסחזון הוא לא כמו הצעצועים האחרים שלי, הוא הרבה יותר רגוע, בלי אורות וקפיצים ובטריות שנוזלות לו בפנים. רק צריך לשמור עליו שלא יקפוץ מהשולחן למטה. "פסחזון, תיזהר! אתה מחרסינה," אני אומר לו כשאני קולט אותו מתכופף קצת ומסתכל על הרצפה, והוא מחייך אלי ומחכה בסבלנות עד שאוריד אותו ביד. אני מת עליו כשהוא מחייך, רק בשבילו אני שותה את השוקו עם הקרום כל בוקר, בשביל שאוכל לדחוף לו את השקל בגב ולראות איך החיוך שלו לא משתנה חצי. "אני אוהב אותך, פסחזון," אני אומר לו אחרי זה, "פייר, אני אוהב אותך יותר מאבא ואמא. ואני גם יאהב אותך תמיד, לא חשוב מה, אפילו אם תפרוץ לקיוסקים. אבל דיר בלאק אם אתה קופץ מהשולחן! "

אתמול אבא בא, הרים את פסחזון מהשולחן והתחיל לנער אותו הפוך בפראות. "תיזהר, אבא," אמרתי לו, "אתה עושה לפסחזון כאב בטן." אבל אבא המשיך." הוא לא עושה רעש, אתה יודע מה זה אומר יואבי? שמחר תקבל בארט סימפסון על סקייטבורד." "יופי, אבא," אמרתי, "בארט סימפסון על סקייטבורד, יופי. רק תפסיק לנער את פסחזון, זה עושה לו להרגיש רע." אבא החזיר את פסחזון למקום והלך לקרוא לאמא. הוא חזר אחרי דקה כשביד אחת הוא גורר את אמא וביד השנייה הוא מחזיק פטיש. "את רואה שצדקתי," הוא אמר לאמא, ככה הוא ידע להעריך דברים, נכון יואבי?" "בטח שאני יודע," אמרתי, "בטח, אבל למה פטיש?" "זה בשבילך," אמר אבא ושם לי את הפטיש ביד. "רק תיזהר." "בטח שאני אזהר," אמרתי ובאמת נזהרתי אבל אחרי כמה דקות לאבא נמאס והוא אמר "נו, תשבור כבר את החזיר." "מה ?" שאלתי. "את פסחזון ?" "כן, כן את פסחזון," אמר אבא. "נו, תשבור אותו. מגיע לך הבארט סימפסון, עבדת מספיק קשה בשבילו. "

פסחזון חייך אלי חיוך עצוב של חזיר מחרסינה שמבין שזה הסוף שלו. שימות הבארט סימפסון, שאני אתן עם הפטיש בראש לחבר? "לא רוצה סימפסון." החזרתי לאבא את הפטיש: "מספיק לי פסחזון." "אתה לא מבין," אמר אבא, "זה באמת בסדר, זה חינוכי, בוא אני אשבור אותו בשבילך." אבא כבר הרים את הפטיש, ואני הסתכלתי על העיניים השבורות של אמא ועל החיוך העייף של פסחזון וידעתי שהכול עלי, אם אני לא אעשה כלום הוא מת. "אבא", תפסתי לו ברגל, "מה יואבי?" אמר אבא, כשהיד עם הפטיש עוד באוויר. "אני רוצה עוד שקל בבקשה," התחננתי. "תן לי עוד שקל לדחוף לו, מחר, אחרי השוקו. ואז לשבור, מחר, אני מבטיח." "עוד שקל?" חייך אבא ושם את הפטיש על השולחן, "את רואה? פיתחתי אצל הילד מודעות." "כן, מודעות," אמרתי, "מחר." היו לי כבר דמעות בגרון.

אחרי שהם יצאו מהחדר חיבקתי את פסחזון חזק-חזק ונתתי לדמעות לבכות. פסחזון לא אמר כלום, רק רעד לי בשקט בידיים, "אל תדאג," לחשתי לו באוזן, "אני אציל אותך."

בלילה חיכיתי שאבא יגמור לראות טלוויזיה בסלון וילך לישון. ואז קמתי בשקט-בשקט והתגנבתי ביחד עם פסחזון מהמרפסת. הלכנו המון זמן ביחד בחושך עד שהגענו לשדה עם קוצים. "חזירים מתים על שדות," אמרתי לפסחזון כששמתי אותו על הרצפה של השדה, "במיוחד על שדות עם קוצים. יהיה לך טוב כאן." חיכיתי לתשובה אבל פסחזון לא אמר כלום, וכשנגעתי לו באף בתור שלום רק תקע בי מבט עצוב. הוא ידע שלא יראה אותי יותר לעולם.

*

ארבע הערות על הסיפור וארבע על האיורים.

נתחיל בסיפור:

אתגר קרת (מתוך כריכת

אתגר קרת (על הדש הפנימי של "לשבור את החזיר")

1. פסחזון

השם הזה, פסחזון, הוא שם מאגי כמעט, שמגונן על החזיר מראש. כמו שאבא לא הצליח למחות אותו מתיבת הדואר כך לא יצליח להשמיד גם את פסחזון עצמו. השם הוא תקציר העלילה במין קוד ובדיעבד. מכיוון שפסח הוא גם חג החירות, השם מכיל כבר גם את ההימלטות באישון לילה, מפרעה וגזירותיו אל מדבר קוצים. מבחינה צלילית סימפסון ופסחזון קרובים (אלה שמות שיכלו להתחלף בחלום, כמו סקורסזה וקורסאווה). הצליל רומז-מבשר על הצְלחת התחליף. ובו בזמן הוא מגלם את כל ההיברידיות של המציאות, את כל השעטנז הפוסט מודרני. (לקרוא לחזיר בשם כשר כמו פסח? לקרוא לצעצוע בשם של ניצול שואה מבוגר?).

*

2. אתגר קרת והנס כריסטיאן אנדרסן

"לשבור את החזיר" עד כמה שזה מפתיע, הוא סיפור-חפץ במיטב המסורת ההנס כריסטיאן אנדרסנית של הנפשה-ללא-הנפשה; כלומר סיפור שמקים חפץ לחיים מבלי לעבור על חוקי המציאות. ניתחתי את המנגנון הזה לעומק כשכתבתי על חייל הבדיל האמיץ. ב"לשבור את החזיר" הוא מתגלה במשפטים כמו: "הוא מחייך כשדוחפים לו את השקל בגב וגם כשדוחפים לו רק חצי שקל, אבל מה שהכי יפה זה שהוא מחייך גם כשלא." (מצד המציאות – ברור שהוא מחייך כל הזמן, ככה יצקו אותו. אבל יואבי מפרש את החיוך כבחירה, כביטוי רגשי אותנטי של קבלה ואהבה ללא תנאי). או כשהחזיר "מחכה בסבלנות" שיואבי יוריד אותו מהשולחן (כאילו יש לו אופציה אחרת). או "פסחזון לא אמר כלום, רק רעד לי בשקט בידיים" כשיואבי הנסער מחבק אותו ובוכה. ברור מי פה בעצם מקור הרעד. (עוד על המנגנון הזה וקסמו כאן)

"חזיר הכסף", הנס כריסטיאן אנדרסן, אייר וילהלם פדרסן 1855

3. לא אנדרסן, פלובר

קל מאד להשוות בין אנדרסן לקרת כי גם אנדרסן עצמו כתב סיפור על חזיר כסף ש"נמלא ונגדש כל כך עד שלא יכול עוד לקשקש, ואין חזיר כסף יכול להתעלות יותר מכך. כך היה עומד למעלה על המדף, משפיל הביט על כל אשר בחדר: היטב למדי ידע כי במה שמצוי בכרסו יכול הוא לקנות את המקום כולו" (תרגם אהרן אמיר). כלומר, החזיר של אנדרסן הוא קפיטליסט שיהירותו נובעת מכרסו המלאה כסף וממיקומו במרומי המדף, ומצד שני הוא חושב ללא הרף על צוואתו והלוויתו, כיאה למי שניפוצו נגזר מראש. אצל אנדרסן כמו אצל המרקסיסטים (וכפי שהראיתי שם),"ההוויה קובעת את התודעה": חפץ שמלא בכסף חייב לחשוב על כסף, חפץ שנועד להתנפץ חייב לחשוב על מוות. ואילו נפשו של החזיר של קרת אינה משועבדת לגמרי לחומריותו. כמו שקורה בדרך כלל עם צעצועים היא משקפת את בעליו. ויואבי קרוב יותר למשרתת פליסיטה, גיבורת סיפורו הנפלא של פלובר "לב תמים". הצורך העצום שלה לאהוב מתביית בסופו של דבר על תוכי, שמתמזג איכשהו בתודעתה עם רוח הקודש. וגם כשהתוכי הופך לפוחלץ אכול תולעים לא נגרע כלום מאהבתה. "וכשהוציאה את נשמתה, נדמה לה שהיא רואה, בשמיים הנפתחים, תוכי ענקי, מרחף מעל לראשה".

"לשבור את החזיר" הוא סיפור על נפלאות הנפש האנושית שיכולה להמיר אפילו חפץ משועתק וחומרני כמו חזיר כסף לאהבה.

*
4. ועל עוד כמה דברים (כמו כסף וחינוך וחוסר מודעות, של כל המעורבים, מקטן ועד גדול. על הקלות שבה כוונות טובות נהפכות לפעולות מרושעות. על חוסר ההבנה הטרגי בין בני אדם, למשל בין אבא לילד).

*

דוד פולונסקי המאייר (מתוך הדש של

דוד פולונסקי המאייר (מתוך הדש של "לשבור את החזיר")

ארבע הערות על האיורים:

הפורזץ כפרוטאז' של מטבעות שקל וחצי שקל, אייר דוד פולונסקי, מתוך

הפורזץ כפרוטאז' של מטבעות שקל וחצי שקל, אייר דוד פולונסקי, מתוך "לשבור את החזיר" מאת אתגר קרת. הכסף ורוד כמו החזיר.

1. פַּטישים וכסף

מבחינה מסוימת זה סיפור על כסף, על היחס לכסף. האב רואה בבובת סימפסון רכוש שבו חושק בנו. הוא נותן לו חזיר במקומה כדי ללמד אותו לכבד כסף והוא חושב שהצליח. את הנסיון של יואבי להרוויח זמן להצלת החזיר הוא מפרש כנסיון לצבור עוד קצת כסף.

מנסיוני שלי יש שני סוגי אנשים שכל הזמן עסוקים בכסף – קפיטליסטים וקומוניסטים. לא דיברתי עם פולונסקי אבל אני מוכנה לתת את ראשי שאחד הדברים שדגדגו אותו (וקרוב לוודאי במודע) היה הפטיש המונף, המסמל את הצד הקפיטליסטי של הסיפור, כלומר את נצחון הכסף על הרגש. בעוד שכפילו כיכב עד לא מזמן באמנות הסובייטית בתפקיד הפוך. זוהי ההערה החזותית של פולונסקי על שלל ההיפוכים והאירוניות שבהם טעון הכסף בסיפור.

פטישים מונפים, אייר דוד פולונסקי, מתוך

פטישים קפיטליסטים מונפים, אייר דוד פולונסקי, מתוך "לשבור את החזיר" מאת אתגר קרת.

פטישים מונפים מתוך כרזות סובייטיות וקומוניסטיות (מבחר אקראי, יש בלי סוף)

פטישים מונפים מתוך כרזות סובייטיות וקומוניסטיות (שימו לב שצל הפטיש הוא לפיד חירות. מבחר אקראי מתוך המון)

2. צבעים

פולונסקי מצייר בשחור-לבן (כשהשחור מרוכך בעצם לחום ספיה). רק החזיר חורג מן הסקאלה בוורוד הבוהק שלו.

להשתקף בחזיר, אייר דוד פולונסקי, מתוך

להשתקף בחזיר, אייר דוד פולונסקי, מתוך "לשבור את החזיר" מאת אתגר קרת. על כריכת הספר אפו של החזיר משמש כהילה (ראו למעלה, הימני בסדרת הפטישים)

ורוד זה צבע מקובל לחזירים, אבל בגלל נטרול הצבעים האחרים החזיר סופח אליו את כל המשמעויות האחרות של הצבע הוורוד, והופך לקרן שפע של אופטימיות, מתיקות ותמימות.

וזו גם הנקודה שבה הסיפור של פולונסקי שונה באופן מהותי מהסיפור של קרת (ואני לא מציינת את זה לגנאי, פשוט ככה זה). הסיפור של קרת הוא סיפור של יום. הוא מתחיל בבארט סימפסון (הילד הצהוב כמו השמש עם קווי המתאר החדים), ומתנהל בארוחות בוקר עד לליל הבריחה. פולונסקי לילי מלכתחילה. השחור-לבן הלירי-אקספרסיוניסטי שלו הזכיר לי את כריס ואן אלסברג, בייחוד את "המטאטא של האלמנה", אולי בגלל שגם שם הגיבור – מטאטא מכושף – מנופף בגרזן פטישי…

 מתוך

מתוך "המטאטא של האלמנה", כתב ואייר כריס ואן אלסברג

תובנה מאוחרת: רק אחרי שפרסמתי את הפוסט פתאום עלה בדעתי שהבחירה הצבעונית של פולונסקי היא גם מחווה (מכוונת או לא) לסרטו הנפלא והשובר לב של אלבר למוריס "הבלון האדום". סרט כמעט שחור לבן על חברות שנקשרת בין ילד בודד יום לבלון אדום בוהק ומושלם.

מתוך

מתוך "הבלון האדום" אלבר למוריס, 1956

יש דברים שנמצאים בסיפור כמעט בלי משים. הם פשוט נמצאים באוויר של המציאות הישראלית וקרת כמו מעשן פסיבי לוקח אותם לריאות. להגיד אותם במפורש זו גסות והגזמה אבל אני אגיד בכל זאת: יש בסיפור שמץ – גם של עקדה (כשאלוהים-אבא מצווה עליך להרוג את הדבר שאהבת יותר מכל) וגם של שואה. יואבי הוא סוג של חסיד אומות עולם שמבריח את החזיר ליערות באישון לילה (יחסית לגובהו של החזיר הקוצים הם לגמרי יערות) ולא תשכנעו אותי שלא. האיור המפוחם של פולונסקי מסכים עם זה בשתיקה.

איור השדה אגב, הזכיר לי את איורי Dear Milli המעשייה השוֹאתית ביותר שמוריס סנדק אייר, כשהבלוק העקום של פולונסקי מחליף את המצבות הנוטות והשבורות של סנדק.

משמאל, מתוך

משמאל, מתוך "מילי היקרה" אייר מוריס סנדק (יש מגן דוד על המצבה), מימין דוד פולונסקי, מתוך "לשבור את החזיר" מאת אתגר קרת. לחצו להגדלה.

ועוד לא סיימתי עם הוורוד, רגע.

*

3. גלגוליו של איור, או כל מיני ירחים

אייר דוד פולונסקי, מתוך

אייר דוד פולונסקי, מתוך "לשבור את החזיר" מאת אתגר קרת

הקריירה האחרת של פולונסקי כמעצב אמנותי ומאייר של סרטים ניכרת באיורי "לשבור את החזיר". פתיחת הסיפור "מצולמת" מתוך חלון הראווה של חנות הצעצועים (ומעניין שמזווית כזאת בדיוק נפתח הסיפור שאינו נגמר – עוד סיפור על ילד ואביו המנוכר. פולונסקי הוא זה שאייר את הכריכה לתרגום החדש. האם זה חלחל?).

אבל מתחשק לי להתחקות קצת אחרי גלגוליו של האיור הזה.

למעלה מימין מתוך

למעלה מימין מתוך "לילה בלי ירח", אייר דוד פולונסקי, למעלה משמאל, מתוך "ויהי ערב" אייר חיים האוזמן.

בראשית היה חיים האוזמן שאייר את ויהי ערב. פולונסקי התכתב איתו באיורי לילה בלי ירח. פתיחת "לשבור את החזיר" היא הגלגול הבא של שניהם. באיור הזה הילד שמצחו מעוך לזגוגית מפנה את גבו להורים המבליחים ברקע (קצת יותר אמנם מן האב החומק של "לילה בלי ירח").

ההורים נמצאים באור והילד שרוי באפלה, שבה צללי הצעצועים הם כמו תרכיז הנוכחות הרגשית של ההורים. הם משכפלים את דמותם על דרך המטונימיה שהופכת למטפורה, כמעט כאילו היו צלליהם המפחידים, בעיקר הצעצועים הכוחניים שמייצגים את האב (גם בארט נראה מפחיד כמו הפושטק הגנב שאליו יואבי אמור להפוך).

מקור האור פה הוא לא הירח והכוכבים כמו ב"ויהי ערב" ולא הילד עצמו כמו ב"לילה בלי ירח". הכוכבים של האוזמן הפכו אצל פולונסקי לכוכב שחור של 50% הנחה, והאור החשמלי והקפיטליסטי קורן משלטי החנויות המוארים, שמהם מבצבצות אותיות ORE – כמעט OR שפירושו זהב (וכשהוגים את המילה בקול שומעים "אור").

אבל כן יש ירח וכוכבים ב"לשבור את החזיר", ירח וכוכבים אמיתיים בניגוד למנורות והבהקי אור. הם מופיעים בתמונה האחרונה של הספר, והם ורודים. לחצו להגדלה אם אתם לא רואים.

כפולה אחרונה, אייר דוד פולונסקי, מתוך

כפולה אחרונה, אייר דוד פולונסקי, מתוך "לשבור את החזיר" מאת אתגר קרת. לחצו להגדלה.

אייר דוד פולונסקי, מתוך לילה בלי ירח

אייר דוד פולונסקי, מתוך לילה בלי ירח, מאת אתגר קרת ושירה גפן

ב"לילה בלי ירח" מרהיב פולונסקי באיורי חתולים ירחיים, אבל הירח הוורוד של "לשבור את החזיר" הוא שלב אחר באבולוציה, מיתוס מרומז, אפותיאוזה עדינה של החזיר שהופך לאור שמיימי או לפחות מתמזג בו (וגם זה מחזיר אותי לסיום "לב תמים" של פלובר).

*

4. ועוד על הסיום

שמעתי שקרת ביקש מפולונסקי להוסיף את הכפולה המסיימת שבה הילד מכסה את האב. הוא בקש להוסיף לסיפור קצת חמלה ופיוס. ובאמת יש חמלה ופיוס באיור, הרבה בזכות דלת המרפסת הפתוחה – הפתח הראשון בספר הסגור הזה – והירח הוורוד שנשקף ממנה.

אבל אני מה לעשות, רואה גם דברים אחרים באיור. אני רואה שהילד מכסה גם את פניו של האב כמו שמכסים את פניו של מת. ואני רואה שלראשונה בספר יש לילד צל, והצל של החזה חתוך בגלל צורת הספה כאילו נכרת לו חלק מהלב. ויכול להיות שאני רואה את זה כי זה קרה גם לי. והנה גם כל הסיבות למה זה כן לילדים. לגמרי.

*

אתגר קרת בעיר האושר

פוסט ארכיטקטוני? (על הבית שלו בוורשה)

מה עדיף, אבא מדכא או אבא נעדר? (על "לילה בלי ירח")

על גור חתול אדם ארוך שיער (חלק ראשון, בעיקר על הזיקה לאיורי גורילה האלמותי של אנתוני בראון)

על גור חתול אדם ארוך שיער (חלק שני וכל השאר)

*

דוד פולונסקי בעיר האושר

על בית חרושת לשירים של קובי מידן. וגם – כמו ילד שלקחו לו את הצעצוע (רשימה שנייה על בית החרושת)

איור אחד נפלא

צ'וקובסקי, אלתרמנסקי, פולונסקי, ברמלי

על טינקרטנק של נורית זרחי

*

Read Full Post »

בפוסט הקודם כתבתי על "ויהי ערב" של פניה ברגשטיין על פי אנדרסן. בסערת הנפש שעורר הספר שכחתי את אנדרסן (איך שכחתי את אנדרסן?). זהו פוסט של תיקון והמשך. ההשוואה בין המקור האנדרסני לעיבוד שופכת עוד אור (ירח) על הבחירות של ברגשטיין והאוזמן. ובאותה הזדמנות עוד כמה אוצרות שמצאתי ב"גן השבילים המתפצלים" של האינטרנט.

ונתחיל מהתחלה. "ויהי ערב" מבוסס על קטע מתוך סיפורו של אנדרסן "מה שראה הירח".
בהקדמה ל"מה שראה הירח" אנחנו מתוודעים לצייר עני ובודד (אם כי לא לגמרי ברור אם הכוונה לציור בצבעים או במילים). בחלון חדרו הוא רואה פתאום פרצוף עגול מוּכּר וידידותי. זהו הירח שמבטיח לבקר אותו ערב-ערב לכמה דקות ולתאר לו משהו שראה. הירח גם מציע לו לצייר את התמונות ולכרוך אותן לספר נאה. "יכולתי לרקוח מהתמונות האלה אלף לילה ולילה חדשים משלי," אומר הצייר, אבל בסופו של דבר הוא מסתפק בשלושים ושניים ערבים. כל ערב מכיל תמונה שתיאר הירח. בערבים מעוננים הצייר תורם משהו משלו. בסוף ההקדמה הוא מציע את רישומיו החפוזים לציירים מוכשרים, משוררים או מוסיקאים שירקחו מהם יצירה שלמה. ברגשטיין והאוזמן נענו להצעה. "ויהי ערב" מבוסס על סיפור הערב השני.

[הערה לא קשורה וקצת עוכרת שלווה: לא קראתי מחדש את כל סיפוריו של הירח. התרגום האנגלי שבידי הוא חצצי ולא מזמין. ובכל זאת רפרפתי וראיתי שהלילה האחרון נפתח בווידוי מפורט של הירח על כמה הוא אוהב להציץ בילדים בזמן שהם מתפשטים ומתלבשים ואיך הוא מנשק את אבריהם השמנמנים בגניבה.]

וזה מה שראה הירח בערב השני:

"זה היה אתמול," סִפּר לי הירח, "כשהבטתי לתוך חצר קטנה, מוקפת בבתים; שם רבצה תרנגולת עם אחד-עשר אפרוחיה, ילדה קטנה נחמדה דלגה סביבם, התרנגולת קרקרה ופרשה בבהלה את כנפיה על האפרוחים. אז בא אביה של הילדה ונזף בה, ואני גלשתי הלאה בלי לחשוב עליהם יותר. אבל הערב, לפני דקות ספורות, הבטתי שוב באותה חצר. היה שם שקט, אבל מיד הופיעה הילדה הקטנה. היא פסעה בשקט אל הלול, פתחה את הבריח וחמקה פנימה אל התרנגולת והאפרוחים; הם צרחו בקול רם והתעופפו סביב, הילדה רצה אחריהם, את זה ראיתי ברור כי הצצתי דרך חור בקיר. כעסתי מאד על הילדה הרעה, ושמחתי כשאביה בא ונזף בה עוד יותר משעשה אתמול, ותפס את זרועה. היא הביטה למעלה ועיניה הכחולות מלאו בדמעות. 'מה את עושה כאן?' הוא שאל. היא בכתה; 'רציתי לנשק את התרנגולת ולבקש ממנה סליחה על אתמול, אבל לא העזתי לומר לך!' והאב נשק את הילדה התמה והמתוקה על לחיה; אני נשקתי אותה על עיניה ופיה." (תרגם מדנית ניצן ורדי)

הסיפור הוא אותו סיפור. מה בכל זאת נשתנה?
אנדרסן כותב בפרוזה, ברגשטיין חורזת. אצל אנדרסן הירח מוסר מה שראה, אצל ברגשטיין המספרת נסתרת. אנדרסן פורש את הסיפור על פני שני לילות, הוא לא משתמש במילה הנוראה הזאת "סולח". ברגשטיין אינה מונה את האפרוחים, וכן הלאה. אבל ההבדל העיקרי והמכריע נגזר מנקודת המבט: המספר של אנדרסן משקיף מרחוק. המספרת של ברגשטיין הרבה יותר קרובה לילדה.

כלומר:
הסיפור של אנדרסן הוא מעין סיפור פואנטה. המספר הירחי הוא גבוה ומרוחק כמו האב, וגם כמונו הקוראים. הוא צופה בפעולותיה של הילדה בלי להבין את מניעיה. כשהיא מסבירה את עצמה הכעס והגינוי המשולש – של הירח ושל האב ושלנו הקוראים – מתפוגג וכולם נושקים ביחד לילדה התמה והמתוקה. הסיפור של אנדרסן הוא סיפור על אי הבנה, דרמה קטנה של כעס ופיוס (כמו שהציעו תימורה וטלי בתגובות לפוסט הקודם).

מה שאין כן "ויהי ערב": ברגשטיין אינה פותחת כמו אנדרסן, בילדונת עליזה שמדלגת בחצר, אלא בילדה בודדה "בלא אח וחבר" שרודפת אחרי אפרוחים ומבקשת: "אפרוחים בני כנף, נשחק, נשחק נא יחדיו!"
ובהתאם, ובניגוד לסיפורו של אנדרסן, גם אי אפשר לדבר על סוף טוב. כי גם אם נניח שהמצוקה המשנית של הכעס נפתרה, המצוקה הראשונית נותרה בעינה: האפרוחים לא הפכו לחברים. חוויית הדחיה והבדידות נותרה כמו סוד עצוב בינינו הקוראים לבין ילדה. לאב אין מושג. הוא מתעניין רק באיסור. כשנדמה לו שהילדה עברה עליו הוא מתבל את כעסו בסרקזם צולפני: "מי זה, תן או שועל? מי נכנס אל הלול בגנבה? לא שועל, לא תנה, זו בתי הקטנה… חיש הביתה, ילדה לא טובה! אסור לך, אסור לך להיכנס, את יודעת שאבא כועס?"

ואי אפשר שלא להיזכר בשירה של מרים ילן שטקליס (חברתה הטובה של פניה) – "מעשה בילדה בודדה":

ירח ירח ספר לי סיפור
ספר לי סיפור שמח!
ואל נא תגיד זה אסור וזה אסור,
ואל נא תגיד עתה אין לי פנאי-
ואל נא תגיד, סיפרתי לך די-
ספר לי סיפור ירח!
כי אמא איננה,
ואבא הלך.
וריק הבית, ריק כל כך-
כל כך לא שלנו הבית…

כך נפתח השיר. אני מדלגת על האמצע היפה וחותכת ישר לסיום:

והבית ריק.
אין איש בא,
אין איש צוחק.
אין איש גוער בי!
אין איש אומר לי:
זה אסור, וזה אסור…

ירח,ירח, ספר לי סיפור!
ועל מה לספר אם לא תדע,
ספר לי סיפור על ילדה בודדה…

וזו שוב אותה זיקה סמויה בין הבדידות לאיסור החונק הנחשב יותר מהילדה.

דרור בורשטיין כתב בשעתו רשימה מבריקה על איוריה של אילזה קנטור לספר אחר של ברגשטיין: "בוא אלי פרפר נחמד". בזמן שקרא את הספר לבתו הוא שם לב פתאום שבכל אחד מהאיורים יש גדר. גם בהקשרים המופרכים ביותר. דרור קישר את זה לגדרות של מחנות ההשמדה, אבל אני חושבת שהוא חשף את "גדרות האָסור" שחסמו וחנקו את הילדות: פניה, מרים ילן, אילזה.

אילזה קנטור היתה המאיירת המועדפת על פניה ברגשטיין. הן עבדו ביחד גם על "ויהי ערב". הספר כבר היה מוכן לדפוס כשההוצאה החליטה לגנוז את האיורים ולמסור את העבודה לחיים האוזמן, בלי להיוועץ בפַניה ובלי לקבל את אישורה. במהלך הכתיבה גיליתי את האתר המעולה הזה, ואת סדרת הפוסטים עתירי האינפורמציה על "ויהי ערב". הכותבת איתרה בין השאר, את האיורים המקוריים של אילזה קנטור ל"ויהי ערב" ונחשו מה? הם מלאים בגדרות.

"ויהי ערב" מאת פניה ברגשטיין, איירה: אילזה קנטור. "אך מי זאת? אך מי זאת פתאום האורחת, בלילה כאן דלת פותחת?" הכי חסום ונעול ואסור שאפשר.

קנטור עצמה היתה מודעת לריבוי הגדֵרות, ואף הסבירה אותו בראיון:

"יש לי מטרה לשחזר איך הילד מגיב, ולא לצייר ציור ילדי. כמו לדוגמא בשיר על הפרפר, חייב להיות משהו שחוסם את הילד מלרדוף, כפי שהיה נוהג באופן טבעי, אחרי הפרפר. כך כאמור נוצרה הגדר."

זהו תיאור של קונפליקט בזעיר אנפין: רצון ומעצור. וזוהי גם תמצית החוויה של החיים בצל האיסור: "חייב להיות משהו שחוסם את הילד מלרדוף." בא לי לבכות מהמשפט הזה.

[ואתנחתא קומית לפני הסיום: מתוך הביקורת של יעקב לוי, עורך "הד החינוך" על "ויהי ערב" (1949):
"… ועוד מן הראוי לציין כאן את ציוריו המצויינים של האוזמן, שהפליא לעשות בדמיונו העשיר ובמכחולו המחונן. חבל רק על דבר אחד, ששני הגבורים האנושיים היחידים שבספור זה, אבא והילדה, שניהם טיפוסים "גויים", גרמניים, זרים לנו, והרי כבר קיימים אצלנו טיפוסים מגובשים וניכרים למדי, הן של "צברים" קטנים, הן של "קיבוצניקים" בוגרים, ואיך זה לא ראתה אותם עינו המובהקת של האוזמן!? אין זה אלא שכאן פועלת עדיין מעמסת השגרה הלועזית, הזרה, שכן אפילו פרצוף הירח חרום האף הוא כאן גויי כ"כ! והרי הגיעה השעה ש"נייהד" אפילו אותו… שאף הוא לא ייראה זר בעיני ילדינו."]

והערה אחרונה. דעתי על הספר לא השתנתה בסיבוב הנוכחי, אבל נדמה לי שאני יכולה להסביר אותה עכשיו בצורה יותר בהירה. נכון ש"ויהי ערב" ממסדי ותעמולתי, שהוא "קושר בין החשיכה לאכיפה מוגברת" כפי שכתבה מיטל. אבל הבסיס שלו הוא טרגי. ברגשטיין מפנימה את הדיכוי בלי להאמין בו. אין שחר של יום חדש. אין גאולה מהבדידות. והפיצול הזה הבלתי ניתן לאיחוי הוא שהופך את הספר לאמיתי כל כך ומורכב וקורע לב ומלא חיים.

*

עוד באותו עניין

הם חושבים שאנחנו רעים – הפוסט הקודם על ויהי ערב

בדיוק כמו שזכרתי

אז מה יש בה בפניה ברגשטיין, שנכנס ישר ללב?

לסדרת האיורים השלמה של אילזה קנטור ל"ויהי ערב". (ובאותו מקום גם האיור הקודר של צילה בינדר ל"ויהי ערב" מתוך הקובץ העצוב "עיניים שמחות")

לפוסט היפה של תמי ניניו על "ויהי ערב"

לפוסט על הילדה אילת (עוד על דיכוי ילדות) ולשיחה הנהדרת בתגובות

עוד על אנדרסן:

על  חייל הבדיל

על מוכרת הגפרורים הקטנה

על בגדי המלך החדשים

*

Read Full Post »

עם הגיל, נחלשת בדרך כלל קרינתם של ספרי הינקות. "ויהי ערב" הוא בין המעטים שממשיכים לבעור מעבר לנוסטלגיה. חיפוש מהיר בגוגל מאשש את הקביעה האינטואיטיבית וחושף עוד עובדה מעניינת: הרגשות שהספר מעורר הם עזים והתובנות חדות, אבל אלה גם אלה שונים ולפעמים הפוכים זה מזה. למשל כאן, וכאן, וכאן (וכן הלאה). כמו יצירת אמנות מורכבת "ויהי ערב" משקף לכל קורא משהו אחר. הפוסט הזה הוא על המפגש שלי עם ספר; עם הסיפור של פניה ברגשטיין ועם האיורים הנהדרים של חיים האוזמן. וראשית – הטקסט:

ויהי ערב / פניה ברגשטיין, על פי אנדרסן

בשמי ערב כחולים,
בשמי ערב צלולים,
שט ירח עגול ובהיר.
חרש, חרש טייל
ודומם הסתכל
ביער, פרדס ובניר.

ולמטה – למטה, בין כרם וגן,
ראה בית יפה וקטן.

ובתוך החצר,
בלא אח וחבר,
אט הלכה לה ילדה חביבה.
והלכו לתומם
אפרוחים ואמם
ונקרו וצייצו בחדווה.

שמחה הילדה: – אפרוחים בני-כנף,
נשחק, נשחק נא יחדיו!

שמעה תרנגולת
יפת הכרבולת
את קול הילדה בדברה,
רועדת מפחד
התחילה בורחת
ואל הקטנים קרקרה:

– שובו בני אל הלול חיש מהר,
סכנה להיות בחצר!

אך הגיעו ללול –
ונשכח הטיול,
ושלום לקטני משפחה.
התיישבו להם יחד
בסדר ונחת,
ושקט… וליל מנוחה!

אך מי זאת? אך מי זאת פתאום האורחת
בלילה כאן דלת פותחת?

כל הלול מתעורר,
כל הלול מקרקר,
אין מנוח מזאת הילדה!
אפרוחים מקפצים
ובורחים ורצים
בצפצוף ובקול חרדה.

וטסות באוויר כרבולות וכנפיים
והרעש עד לב השמיים.

אבא בא ושאל:
– מי זה, תן או שועל?
מי נכנס אל הלול בגנבה?
לא שועל, לא תנה,
זו בתי הקטנה…
חיש הביתה, ילדה לא טובה!

אסור לך, אסור לך להיכנס,
את יודעת שאבא כועס?

רציתי לתרנגולת
לתת נשיקה בכרבולת,
כי הבהלתי אותה בחצר.
להגיד לה "סליחה"
וגם "ליל מנוחה"
ופתאום נבהלו עוד יותר…

כך אמרה הילדה הקטנה
ודמעה נוצצה בעינה.

אז אבא הרים בחיבוק רחמים
את בתו הטובה, הטובה.
בשמי לילה כחולים,
בשמי לילה צלולים,
הירח חייך בחדווה.

וכשאבא נשק לה, אוהב וסולח,
נשק לה גם הירח.

"ויהי ערב" שמחצית מאיוריו כחולים (כדי לחסוך מן הסתם בהפרדות צבעים) היה בילדותי הספר הכחול של העצב. יש משהו קורע לב בבדידותה של הילדה בלי "אח או חבר". אבל גם לו ההרפתקה הקטנה שלה היתה מסתיימת בהצלחה והאפרוחים היו צובאים עליה ונוהרים לחיקה, ספק אם היתה הילדה נגאלת מבדידותה. ואני לגמרי בטוחה שהנשיקה הכפולה של האב והירח לא הושיעה אותה. מצגת ה"הפי אנד" של הסופרת והמאייר, כולל מיוזיקל החיות שמרקדות ברקע, אינה מהפנטת אותי; איך יכולים הירח והאב להקל על מועקת הבדידות שהם עצמם גרמו? (כן, גרמו, גרמו) לשם כך הם צריכים להשתנות. וזה לא קורה ב"ויהי ערב", הכל נשאר אותו דבר. וחכו קצת לפני שאתם קופצים.

בביקורתה היפה של יעל דר על "לילה בלי ירח" (אתגר קרת ושירה גפן, איורים: דוד פולונסקי) היא דנה בין השאר, בזיקה של הספר ל"ויהי ערב".

"כזכור, [כותבת דר] הירח בעל הפרצוף העגול של "ויהי ערב" מלווה את כל ההתרחשות מלמעלה, ומסמן לקוראים במבעי פניו המשתנים מה לחוש כלפי הילדה." (ההדגשה שלי)

וכך, במין הערת אגב הגובלת בפליטת פה, חושפת דר את הנושא האמיתי של הספר: "ויהי ערב" הוא סיפור על דיכוי. ואת מה שמחסיר הטקסט, כלומר המוּדעות, משלימים האיורים בנדיבות. לילדה החביבה אין רגע של פרטיות. כל מעשיה ורגשותיה נמצאים תחת פיקוח צמוד. הירח הוא ספק כפילו של האב, ספק נציגו. ספק אֵל ילדותי-פגני, ספק מצלמה נסתרת. הירח מופיע בכל התמונות כמפקח עליון, אבל הוא מלווה בעשרות בעלי חיים: ציפורי יום ולילה וחיות אחרות שכולן צופות בילדה. לא, כולן, לא כל הזמן – פה ושם הן עוסקות כביכול בענייניהן, אבל באווירה הפרנואידית של "עיניים לכותל" – סביר יותר שהן רק מעמידות פנים כעוסקות בענייניהן, כמו כל סוכן סמוי. ומעל כולן מרחף הירח כמו זרקור ענקי שעוקב אחרי הילדה. לפי פרצופו החמוץ הוא מצפה שתמעד. מבחינת הממסד כבר אשמה, עוד לפני שחטאה. ובד בבד הוא גם מפקח על הקוראים הקטנים של דר, שלא ימעדו חלילה ויחטאו בתגובה עצמאית (התאפקתי לא לכתוב: שלא יחרגו חלילה מהקו הרשמי של המפלגה).

למעלה: האיור הפותח של "ויהי ערב", וכמו שכתבתי כבר, כאן, זו תמונה של תיאטרון רגע לפני התחלת ההצגה. היציעים מלאים קהל: בעלי חיים שונים ביציע הגבעה, ינשופים ביציע הענף, וכוכבים ביציעי שביל החלב והעננים. והירח בתפקיד הזרקור. זו תמונה מכוננת של חיים חשופים בלי קיר רביעי, וחוסר הפרטיות והאינטימיות הם כמו חץ לבדידות.

רק פעמיים במהלך הספר הירח נראה מרוצה: בתמונה הראשונה כשהבמה ריקה מאדם, ובתמונה האחרונה כשהיוזמה העצמאית נכשלת והסדר מושב על כנו. ואלה אגב, שתי הפעמים היחידות שהירח מוזכר בטקסט. את תפקיד "האח הגדול" ושותפו של האב הוא קיבל מחיים האוזמן, המאייר. הרבה מהסוגסטיביות של הסיפור נמצאת בפער בין המילים לאיורים. הרבה מחוויית הילדוּת (שלי לפחות), נמצאת בתהום שבין ההצהרות של המבוגרים לבין המעשים.

"וכשאבא נשק לה אוהב וסולח, נשק לה גם הירח." ("ויהי ערב," האיור האחרון)

אני לא חושבת שהאוזמן הערים על ברגשטיין והגניב מעין וירוס לסיפור שלה. הוא קלט מהות מרומזת וחשף אותה באיורים. יש משהו כל כך מניפולטיבי בסצנת הסיום (של ברגשטיין) שבה מוצג הרודן כאב רחום וסולח. זו פיסת תעמולה, הבזק של טכניקת חקירה שנועדה לשבור את רוחו של הקורבן, להשכיח שאין שחר לסליחה כי לא היה שום חטא.

סתם אסוציאציה: "אמא שלי" מאת ליב קויטקו (הקומוניסט) הוא אחד משירי הערש היהודיים בספר שעליו כתבתי כאן; הדובר בשיר הוא ילד שמרדים את אמו בסיפורי הרפתקאותיו. בכל פעם שהעניינים יוצאים משליטה, לנין נחלץ לעזרתו. פעם הוא שולח טנק לחסל את חיות היער, ופעם כשהילד כמעט טובע:

אז לנין שמע מה קרה בלב ים
ולנין שלח הליקופטר לשם,
ואת כל הסופות הוא הכריע
ואותי אל הקרמל הסיע.

אמא שלי, הוי אמא שלי,
הדלת נפתחת ומי בא מולי,
אותי על ידיים מרים ומביא
ומחבק אותי כך, כמו היה זה אבי,
ושואל הוא אותי מה נשמע שם, בים.
נחשי: מיהו זה? כבר ניחשת, מן הסתם.

בני הקטן היה עצוב ועצור בתחילת כיתה א'. לא היתה כל סיבה לכאורה: הוא היה לגמרי עצמאי, היו לו חברים, לא היו לו קשיים בלימודים. המסתורין היה מעיק עד שאם אחרת, חכמה, פתרה את התעלומה. בתה הלכה לאותו גן ילדים שאליו הלך בני. הגננת הנפלאה שלהם האמינה בטוב של הילדים. זה היה הבסיס לכל מה שאמרה ועשתה. הילדה היתה עצובה כמו בני, כשהגיעה לבית הספר, והיא גם הסבירה את עצמה. היא אמרה משהו כמו: "הם [כלומר בית הספר, המערכת, הממסד] חושבים שאנחנו רעים. שאם לא ישמרו עלינו כל הזמן אנחנו נהיה רעים."

וזה מאד מעציב, ולגמרי "ויהי ערב".

למעלה ולמטה: הירח הבלתי מרוצה עוקב אחרי הילדה. החתולים כסוכנים סמויים.

רבים מהאנשים שאהבו את הספר בילדותם נוטים לצנזר אותו לילדיהם. התיקון השכיח הוא החלפת ה"ילדה לא טובה" של האב, בתואר סלחני יותר כמו "ילדה שובבה". אני לא נחרדתי מההתפרצות של האב. אנשים כועסים, זה קורה. מה שהרס אותי היה "וכשאבא נשק לה אוהב וסולח". כי את ה"סולח" הזה אי אפשר לייחס רק לאב. המספרת הסמויה והכל-יודעת חוברת אליו. זה כבר לא עידנא דריתחא אלא סיכום מוסמך. והרי זה עולם הפוך. הילדה היא שאמורה/יכולה לסלוח לאב.
כשקראתי את הסיפור לילדי לא יכולתי להגות את ה"סולח" הזה, וכיוון שגם צנזורה קשה לי מנשוא, נקלעתי למצב מעורר רחמים.

ועוד מילה על הערב. "ויהי ערב", כך נקרא הסיפור המתרחש כולו לאור הירח. אין הרבה סיפורים ליליים לילדים כל כך צעירים. כלומר – יש סיפורי לילה טוב או סיפורים שמתמודדים עם פחדי חושך וחלומות. אבל סתם סיפור שמתרחש בשעת ערב… יש משהו מוזר בבחירה הזאת, שמקבל הגברה מן האיורים הלופתים את לבך במין כחול קריר ומלנכולי. מין שקט של תיאטרון שורר על הבמה, או שקט של איזור דמדומים בין עירות לשינה, שבו הנפש מאזינה לצלילים שהוחרשו בהמולת היום.

"ויהי ערב" הוא ספר נפלא. בטרגיות שלו, בדקויות הרגש והתודעה שהוא משרטט במילים ובאיורים. מעט שמחזיק מרובה. צד הילד וצד הממסד.
וכעס זה מצב צבירה אחר של כאב. אני יודעת.

*

לחלק השני של הרשימה על "ויהי ערב": מה ראה הירח?

*

סיפורים יכולים להצילהספר שכתבתי על אגדות ועל אמנות, יצא סוף סוף לאור!

*

 עוד באותו עניין: בדיוק כפי שזכרתי

וכן, מה עדיף, אבא מדכא או אבא נעדר? על לילה בלי ירח של שירה גפן ואתגר קרת

וכן,על שמלת השבת של חנה'לה (אם לא אונס מושתק, אז מה?)

אז מה יש בה בפניה ברגשטיין, שנכנס ישר ללב?

עוד רשימות על ילדוּת

*

דצמבר 2013 (עדכון)
טלי כוכבי, מיקירות עיר האושר (פעם, כשעוד היתה מסתובבת באינטרט) כתבה את ביום שמש בהיר תיקון מתנגן ל"ויהי ערב". ברגישות רבה היא פירקה את המטען; במקום ירח-מרגל היא כתבה קרן שמש "חמה וצוחקת" שמושיטה עזרה כמו פיה סנדקית. הילדה שלה אינה בודדה אלא "שקטה ובוטחת". ואין פלא, כשאִמהּ – בתסרוקת שהיא גרם שמיימי בפני עצמו – נותנת לה את מלוא המרחב, ההכרה והאהבה. הכול מתרחש ברחוב עכשווי צבעוני ומלא חיים, ונותרת רק התהייה – האם להחליף אבא באמא או בסבתא, זה תיקון או ניתוח מעקפים? (ולמה זה חשוב לעזאזל, מה שמציל חיים!)

איירה ליאורה גרוסמן, מתוך "ביום שמש בהיר" מאת טלי כוכבי

איירה ליאורה גרוסמן, מתוך "ביום שמש בהיר" מאת טלי כוכבי

Read Full Post »

זה הפוסט השני של ההרהורים. לקריאת החלק הראשון.

כשהוזמנתי להרצות בכנס  והמאייר הזה הוא אני לא היה לי מושג על מה אני רוצה לדבר. זה היה תירוץ להרפתקה, מסע בין איורים שתחילתו בספריית אגף הנוער במוזיאון ישראל וסופו בספרייתי הפרטית.

זהו חלקו השני של השיטוט, פוסט חופשי ואסוציאטיבי בדרך אל האיור הלא מתאים, לא מחשבות סדורות אלא אוסף של גלמים לפני שהפכו לפרפרים.

*

תוך כדי דפדוף נתקלתי במציאה:

קטינא כל-בו" מאת ביאליק, איורים א. ביהם ורחל שליט מרכוס, קליגרפיה פרנצ'סקה ברוך, הוצאת רימון, ברלין תרפ"ג.
והנה עוד כמה דפים בסדר אקראי (התודות לספריית אגף הנוער שאיפשרה לי לסרוק!):

האיורים של א. ביהם הם מחווה מחויכת לאיורים של כתבי יד מימי הביניים.
אני מכירה איורים פסאודו ימי-ביניימיים בספרים "תקופתיים" כמו הספר הנהדר הזה. נהדר בזכות הטקסט המבריק והפמיניסטי. באיורים המרשימים בדרכם, יש איזו כבדות וחוסר חיים בלתי נמנע כמעט, כשמדובר בחיקוי, מין פיחלוץ של סגנון. אבל במקרה של "קטינא כל בו" לא מדובר בחיקוי אלא במחווה חופשית. זעירותם של הגיבורים והצעצועים מצדיקה ומרעננת את אריגתם-רקימתם לדוגמאות ועיטורים בשולי הכתב. החרקים שמחליפים את הדרקונים והיצורים הקסומים של ימי הביניים, מוסיפים הומור ומין נופך יומיומי ועכשווי (יחסית לימי הביניים).
למטה – כמה כתבי יד מימי הביניים לדוגמא:

דף ממורה נבוכים לרמב"ם


שימו לב לסלסולים המשתרבבים מן הA  בתמונה למעלה. זה היה מאד שכיח בסוף ימי הביניים. פעם כשהייתי קטנה עבדתי אצל כורך ספרים שנתן לי לשחזר חלק מדף חסר בהגדה מהמאה ה-14 (זה נשמע דמיוני, אבל בחיי, אפילו קיבלתי פיסת קלף לאימונים, כי זה מגיב קצת אחרת מנייר). ובכל אופן – גם לאותיות העבריות היו כאלה קנוקנות. וא. ביהם "תרגם" אותן ל"שרוכים".
כמעט הרציתי על זה, אבל לא. המשכתי הלאה…


השורה שלפני גן העדן

חשבתי לדבר על הזיקה בין האיורים של "ויהי ערב" (חיים האוזמן) ל"לילה בלי ירח" (דוד פולונסקי), על הדמיון וגם על השוני: התיאטרון של "ויהי ערב" לעומת הקולנוע של "לילה בלי ירח".
האיור הראשון של "ויהי ערב" החזיר אותי לסביליה, לתיאטרון שבו ראיתי מופע פלמנקו. כמו להרבה תיאטראות אירופאיים, היו לו ארבעה יציעים והגבוה והזול שבהם נקרא "השורה שלפני גן העדן". וכך גם באיור – רגע לפי תחילת ההצגה היציעים מלאים קהל: בעלי חיים ביציע הגבעה, ינשופים ביציע הענף, וכוכבים בשורה שלפני גן העדן, ביציעי שביל החלב והעננים.

האיור הראשון מתוך "ויהי ערב" מאת פניה ברגשטיין, צייר: חיים האוזמן

אבל מהר מאד הבנתי שהרבה יותר דחוף לי לכתוב על הטקסטים של שני הסיפורים (על "ויהי ערב" כבר כתבתי, על "לילה בלי ירח" – בקרוב).

חשבתי אולי לקחת שיר קלסי כמו "קן ציפור" של ביאליק, או "מיכאל" של מרים ילן שטקליס, ולבדוק איך איירו אותו במשך השנים. (הרעיון היה הרבה יותר מלהיב מן הממצאים הסתמיים). חשבתי לדבר על השפה הסיפורית-איורית של מקדה בן נאה (בפעם אחרת), על הפיוט של עפרה עמית, בעיקר ב"ילדה משם" וב"כנפיים", אבל… תמיד היה אבל. פעמיים נסעתי למוזיאון ישראל ופעמיים חזרתי עם קדחת מחשבות ובלי שום החלטה, ובינתיים התחלתי לקבל מיילים שדוחקים בי למסור את שם ההרצאה…

וכאן (בשיא המתח) מסתיים החלק הזה של המסע. לספר הבא שבו עצרתי מגיע פוסט נפרד. גם משום שהוא הוביל בסופו של דבר ל"האיור הלא מתאים", וגם בזכות דלתות אחרות שהוא פותח. המשך יבוא.

עוד על כתבי יד מאוירים – ליתר דיוק על קומיקס מימי הביניים (בפוסט וגם בדיון בתגובות, וגם הכרות עם פמיניסטית מהמאה הארבע עשרה) עיר הגבירות 

לחלק השלישי והאחרון של הרהורים על איורים  – יש לי משהו עם אוטיסטים

Read Full Post »