Feeds:
פוסטים
תגובות

Posts Tagged ‘חוה’

הפוסט הזה עוסק בשמלות אור של אגדות, כלומר בטוהר וגם בסקס. יש בו שני סקופים (ככל שמידע על איורים יכול להחשב לכזה) וכמה מחשבות מטרידות על עירום בספרי ילדים.

*

1. טוהר וקדושה

איור, היינריך פוגלר 1872-1942 (גם האינטראקציה עם הזקן בפינה השמאלית למטה, מזכירה את חנה'לה והפחמי שלה).

איור, היינריך פוגלר 1872-1942 (גם האינטראקציה עם הזקן בפינה השמאלית למטה, מזכירה את חנה'לה והפחמי שלה).

לא, זאת לא חנה'לה עם שמלת השבת אלא גיבורת "מטבעות הכוכבים", מעשייה מס' 153 מאוסף האחים גרים, על יתומה קטנה שנותנת את פרוסתה האחרונה לאיש רעב ומחלקת את בגדיה לנצרכים, ואחרי שהיא מוסרת את כותנתה, "נפלו לפתע הכוכבים מן השמיים והיו למטבעות קשות ונוצצות, וכשם שנתנה את כותנתה, כך היתה עליה חדשה, מכותנה עדינה. היא אספה בתוכה את המטבעות והיתה עשירה כל ימי חייה."

הכותונת שצייר היינריך פוגלר היא שקופה, כיאה לבגד שמיימי מכּוּתְנַת כוכבים.

גם המלך הצעיר של אוסקר ויילד זכה בגלימת אור. זה היה אחרי שסירב ללבוש את בגדי ההכתרה היפהפיים במחאה על הסבל שהיה כרוך בהכנתם. הוא לבש בגדים גסים של רועה אבל כשכרע ברך בתוך הכנסייה "חדר אור השמש [מבעד לחלונות הצבעוניים] וכיסהו, וקרני השמש רקמו סביבו גלימה שהיתה אף יפה יותר מן הגלימה שארגו האורגים למענו … אור מופלא זוהר של מסתורין, קרן ממנו." (תרגם רפאל אלגד. עוד על הסיפור הנהדר שהוא מעין מסה בתולדות האמנות, כאן).

בשונה מגלימתו של המלך הצעיר, הכותונת השקופה של פוגלר חושפת את גופה של היתומה. זה עדיין מאד תמים וטהור (וגם ריאליסטי, אריגים דקיקים נוטים להיות שקופים).

האיקונוגרפיה הנוצרית מקשרת בין אור לרוח הקודש: כמו שהאור חודר מבעד לזכוכית מבלי לשבור אותו, כך חדרה רוח הקודש לרחמה של מריה מבלי לפגוע בבתוליה. והטוהר פה כבר מתקרב באופן מסוכן לסקס, בלי כאב ובלי לפגוע בבתולין עדיין. בלי כתמים.

כלה צוענייה בת זמננו. אורות מושתלים בשמלות הכלה הצועניות. החתנים פטורים מאור.

כלה צוענייה בת זמננו. אורות מושתלים בשמלות הכלה הצועניות. החתנים פטורים מאור.

*

2. אור תמורת חושך

שמלות אור הן טרנד לוהט באגדות. לא תמיד קוראים להן שמלות אור. לפעמים אומרים שהן רקומות שמשות זהב, סהרוני כסף וכוכבים נוצצים, או שהן זהובות כשמש, כסופות כירח וזוהרות ככוכבים, שהן "כאילו נארגו משלל קרני שמש". ולפעמים גם זה לא. אז איך אני יודעת שהן שמלות אור, כי הן נארזות ואולי מוטב לומר – נגנזות בקליפת אגוז. ואם אין קליפת אגוז תמיד אפשר להחביא אותן מתחת לאבן כמו שעושה "הכלה האמיתית" במעשייה 186 מאוסף גרים (ושוב – מה יכול להצטמצם כך אם לא אור?).

אהובה של "הכלה האמיתית" שכח אותה. והיא לא יחידה; גם הגיבורות של "תנור הברזל", "בן ובת מלך" ו"המתופף" (כולן מיערות גרים) נשכחו. הנסיכים שלהן עומדים לשאת נשים אחרות. ומה הן עושות כדי לתקן את זה?

הן סוחרות בשמלות האור שלהן. הן נותנות אותן ליריבותיהן תמורת חושך. תמורת הזכות לישון בפתח חדרו של החתן בתקווה שיתעורר וישכב איתן. זה לא נאמר במפורש אבל נדמה לי שהקישור בין אור לטוהר מיני הוא די ישיר פה.

זה לא סתם סחר חליפין אלא גם מאגיה בסיסית: שמלות האור מתַגברות את הטוהר והבתולין של היריבות, כלומר, מרחיקות אותה מגופו של החתן ומפנות מקום לכלות האמיתיות.

*

3. צניעות משונה

"מטבעות הכוכבים", אייר, ויקטור פאול מון, 1882

"מטבעות הכוכבים", אייר, ויקטור פאול מון, 1882

ובחזרה ל"מטבעות הכוכבים": איך אפשר להתעלם מהדבר הפאלי הזה בין שני הסלעים שאורב לילדה מאחור, פרט שכמו פרץ מתוך התת מודע של המאייר?

אני קצת מבינה את המאייר. יש משהו אפל ולא מוגן ומטריד בסיפור. אם זה היה חלום, הייתי חושבת שהוא על זנות. לא רק בגלל התפאורה הלילית וההתפשטות המפורטת: אחרי שהילדה מוסרת את חצאיתה היא נשארת בכותונת ואז מישהו מתחנן לקבל גם אותה, "חשבה הילדה החסודה: חשוך הלילה, איש לא יראה אותך…" בגלל הקשר הישיר בין ההתפשטות לכסף, למטבעות "הקשות והנוצצות" שהומטרו על הגיבורה.

משהו דומה הרגשתי כשקראתי את "שלוש מתנות" של י"ל פרץ, עוד סיפור "מופת" עם גיבורה חסודה (זוכרים? עלמה יהודיה נקשרת בשערה לזנבו של סוס דוהר ונגררת ברחובות העיר. היא מבקשת סיכות להדק את השמלה לבשרה כדי לשמור על צניעותה). אצל פרץ כמו ב"מטבעות הכוכבים" יש לצניעות ולטוהר טעם לוואי טראשי ופורנוגרפי.

משהו מזה חלחל גם לחנה'לה. יכול להיות שגם אוה איצקוביץ' (באיור שמתחת) חשה אי נוחות. אולי בגלל זה הירח שלה עוצם עיניים כשחנהלה מפשילה את שמלתה.

.

משמאל, ויקטור פאול מון (פרט), "מטבעות הכוכבים". מימין, אוה איצקוביץ', "שמלת השבת של חנה'לה", מצא את ההבדלים.

משמאל, ויקטור פאול מון (פרט), "מטבעות הכוכבים". מימין, אוה איצקוביץ', "שמלת השבת של חנה'לה", מצא את ההבדלים.

ותוספת מאוחרת, ללא מילים:

מימין, משמאל, חנה'לה, איירה אוה איצ'קוביץ

מימין, ציור פן-אפ של ז'יל אלבגרין. משמאל, חנה'לה, איירה אוה איצ'קוביץ

*

4. לפני ואחרי

"הכוכבים אשר היו לדינרי זהב" (מטבעות הכוכבים) מתוך עשר אגדות לילדים, איירה תום זיידמן פרויד, 1923

"הכוכבים אשר היו לדינרי זהב" (מטבעות הכוכבים) מתוך עשר אגדות לילדים, איירה תום זיידמן פרויד, 1923

.

למעלה האיור הנפלא של תום זיידמן פרויד ל"מטבעות הכוכבים". כבר פרסמתי אותו כאן פעם, ולא הייתי מטריחה אתכם לולא גיליתי שקדם לו איור שונה:

.

תום זיידמן פרויד, 1921. האיור המקורי שהופיע במהדורה הגרמנית.

תום זיידמן פרויד, 1921. האיור המקורי שהופיע במהדורה הגרמנית (לחצו להגדלה)

.

האיור הזה נפסל על ידי ביאליק, שותפם של בני הזוג זיידמן פרויד בהוצאת "אופיר" העברית.

אוריאל אופק טוען שביאליק התנגד לעירום בגלל הילדים. אני חושדת שהילדים היו רק האליבי.

לביאליק היה יחס מאד בעייתי (בלשון המעטה) למיניות. למשל:

רַק קַו-שֶׁמֶשׁ אֶחָד עֲבָרֵךְ,

וּפִתְאֹם רוֹמַמְתְּ וְגָדָלְתְּ;

וַיְפַתַּח חֶמְדָּתֵךְ וּבְשָׂרֵךְ,

וּכְגֶפֶן פֹּרִיָּה בָּשָׁלְתְּ.

.

וְרַק סַעַר לֵיל אֶחָד עֲבָרֵךְ,

וַיַּחְמֹס אֶת-בִּסְרֵךְ, נִצָּתֵךְ;

וּכְלָבִים נְבָלִים בַּהֲדָרֵךְ

יָרִיחוּ מֵרָחוֹק נִבְלָתֵךְ –

(במקור ציטטתי את העיניים הרעבות של ביאליק. אבל זה יותר מתאים. תודה ללי עברון ועקנין שהזכירה לי)

ובחזרה לתום זיידמן פרויד – האיור המקורי מממש את הפנים הכפולים של הסיפור: מצד אחד זו תנוחה של קדושה מעונה, של צליבה, כולל הראש השמוט והנוטה:

מימין, ג'וטו די בונדונה (פרט), משמאל, הרונימוס בוש (פרט)

מימין, ג'וטו די בונדונה (פרט), משמאל, הרונימוס בוש (פרט) לחצו להגדלה

.

ומצד שני זאת תמונה חושנית של חוה קטנה עירומה שקוטפת תפוח-כוכב ומכסה את ערוותה בעלה תאנה-כוכב. לימינה ולשמאלה מתנשאים-מתפתלים פרחים נחשיים.

.

מימין, חוה, מאת לוקאס קראנאך האב, 1526 (פרט)

מימין, חוה, מאת לוקאס קראנאך האב, 1526 (פרט)

.

החוה הקטנה של תום זיידמן פרויד היא פלאית ומיוחדת במינה. מלאת עוצמה ונקייה מכל רוע, התחסדות ואשמה. בחושניות שלה יש תמימות ושמחה.

לפני ואחרי

לפני ואחרי (לחצו להגדלה)

.

שני איורים (נפלאים, כל אחד בדרכו). אותה מאיירת, אותו סיפור, אותו רגע. דבר והיפוכו:

הן מבחינת הסגנון האמנותי – שרידי האר-נובו של תום זיידמן פרויד התגלגלו במודרניזם הנהדר שלה (על המודרניזם שלה כתבתי פה ולא אחזור על זה עכשיו).

וגם מכל הבחינות האחרות: במטמורפוזה שעבר האיור הילדה הולבשה, עיניה נפקחו, הזרוע "נשברה" כדי לבטל את רפיון הצליבה, הגבעולים הנחשיים התקצרו. את מקומן של חוה והמרטירית הצלובה תפסה רקדנית קטנה גיאומטרית בסגנון אוסקר שלמר.

*

שאלות מטרידות

ובלי ביאליק? כלומר כאן ועכשיו, האם היו מדפיסים את האיור המקורי?

בספק רב.

ולמה בעצם? על כך יש לי שתי תשובות שונות, וכל אחת מעציבה אותי בדרכה.

הסיבה הראשונה היא אימת הפדופילים שהפכה את כולנו ל[א]נשים שמתקשים להביט בילד עירום מבלי לחשוב על פדופילים ולהזדרז ולהסתיר מהם את הילד. פדופילים הם אמיתיים וצריך להישמר מפניהם, אבל זה די נורא כשהם מכתיבים, שלא לומר מזהמים, את היחס שלנו לגוף. והיחס הזה מחלחל גם לילדות ולילדים שלנו.

מתוך "במטבח הלילי" (1970), כתב ואייר מוריס סנדק.

מתוך "במטבח הלילי" (1970), כתב ואייר מוריס סנדק (לחצו להגדלה)

.

ולא, זה לא משנה אם זה ילד או ילדה. ראו שערוריית הפעוט העירום במטבח הלילי  של מוריס סנדק. (על ספרנים שהוסיפו לו טיטול ועל אלה ששרפו את הספר אפשר לקרוא כאן. ישראל עוד לא פוריטנית כמו ארצות הברית אבל היא מתקרבת במהירות).

וישנה גם התקינות הפוליטית שמקשרת בין עירום – ביחוד של נשים וילדות – לחיפצון (זאת לא שפת האם שלי, אז סליחה אם אני לא מדייקת אבל זה הכיוון). וגם זה מטריד אותי. כי האיורים של תום זיידמן פרויד ושל מוריס סנדק הם לא מחפצנים אלא מלאים רגש ועוצמה. הם מנכיחים תחושות שאני זוכרת מילדותי, חושניות ושחרור חלומי וחמלה חסרת גבולות ועוד. הם משקפים אותן ונותנים להן מקום.

והכי עצוב שזאת צנזורה של אהבה. הכל מאהבה. גם הדחף להגן על הילדים וגם הרצון לתקן את העולם ולהפוך אותו לצודק ושיווני יותר. אבל התוצאה היא צמצום וכיווץ של העולם ושל השתקפותו האמנותית (וסיפורים יכולים להציל, וגם ציורים, הם הצילו אותי, יותר מפעם אחת) מה שגורם לי עצב ומחנק. איך כתב איציק מאנגר:

בעיני אמי אביט
נפשי בי משתוחחת,
לא נתנה לי אהבתה
להיות ציפור פורחת.

(תרגם בנימין טנא. השיר המלא וגם קליפ נהדר, בשיחות עם אמא)

*

הפוסט הזה הוא חלק מההרצאה שנתתי בשבוע שעבר במוזיאון ישראל. תודה רבה לאילה דרורי נכדתה של תום זיידמן פרויד שפתחה לפני את אוצרותיה.

*

וגם חדשות מפתיעות. לעיר האושר יש דף פייסבוק.  בני היקר פתח אותו והוא גם זה שמעדכן אותו בכל פעם שמתפרסם פוסט. אני לא שם, מה שלא מפריע לי להיות לחוצה מזה באופן מגוחך. הוא מציע לי לחשוב למה, וגם אני מציעה לעצמי, ובינתיים אתם יכולים (רק אם אתם רוצים כמובן) להזמין את החברים שלכם לאהוב את העמוד על ידי שימוש באופציה invite your friends. אני מקווה שאתם מבינים (ואם לא, תשאלו אותו).

*

עוד באותם עניינים

חבל טבור מזהב, על המלך הצעיר של אוסקר ויילד (סיפור שהוא בין השאר מסה בתולדות האמנות)

אחת עשרה שמלות של אור (בעיקר תמונות)

סוף העולם, הערה ראשונה על תום זיידמן פרויד

איור וכוריאוגרפיה, הערה שניה על תום זיידמן פרויד

הנערה שלא רצתה להינשא לאביה, על כל מיני פרוות (עוד אגדה עם שמלות אור)

דיוקן האמן כמכשף צעיר – על האיורים של עפרה עמית לאחים גרים

*

Read Full Post »

זהו החלק הרביעי של "זרעי האהבה" מאת מרי דה מורגן, סיפור מוקדם שהוא כבר לגמרי דה מורגן: האינטסיביות השירית, ההבנה העמוקה בקסם (בפרקטיקה כמו במנוע הרגשי), הכישרון למתח וחרדה והזעם המגדרי המבעבע.
מומלץ לקרוא קודם את החלקים הקודמים.
לחלק הראשון
לחלק השני
לחלק השלישי

*

קצת אחרי שנולד הנסיך התינוק חלה המלך הזקן ומת, והגיע הזמן להכתיר את בלנשליס ובעלה. ושוב הוארה כל הארץ והפעם לכבוד ההכתרה. בלנשליס ובעלה ישבו על כסאות מלכות מוזהבים, כתרים הונחו על ראשיהם ולמרגלותיהם שכב התינוק בעריסת זהב.

המלכה בלנשליס הולבשה באטלס צחור ובזהב וכמה מן השושנים היקרות שלה הוצמדו לשמלתה. היא חייכה ובכתה מרוב אושר בזמן שההמונים הריעו וצעקו. כשזאיר ראתה אותה יושבת על הכס המוזהב לא היה גבול לשנאתה ולקנאתה. היא בכתה מרוב זעם כשראתה שבלנשליס עולה עליה בכל מובן, אף שגם לה היו בגד אטלס מפואר ותכשיטים בשיער.

בלילה נערך בארמון נשף גדול, אבל זאיר לא רצתה לרקוד ורק עמדה בפינה ועקבה אחרי בלנשליס כששפתיה רועדות מחימה. ופתאום התחלחלה מרעיון שעלה במוחה ופרצה החוצה אל הגן החשוך כשהיא לופתת את נר השעווה הקטן שקבלה מסבתה לפני זמן כה רב. הלילה היה אפל וקר, לא היו ירח או כוכבים בשמיים. רוח צווחנית שרקה וזאיר הצטמררה ורעדה בשמלת האטלס הצהובה שלה. גשם החל לרדת אבל היא הפשילה את שולי השמלה ותמרנה בין השלוליות בנעליה הדקות והנוצצות עד שהגיעה למקום שבו עמד עץ השושן של בלנשליס.

כאן עצרה ונטעה את הנר שלה היטב באדמה והדליקה אותו. הרוח נשבה והגשם ירד אבל הנר הקטן בער ללא הפרעה. ופתאום נשמעה מעין שריקה דומה ללחישת נחש וכבר צצה מולה דמותה המתועבת של ישישה נוראה לבושה שחורים. על ראשה היה כתר מלופף מנחשים חיים שטלטלו את ראשיהם וירקו ארס לכל העברים. אצבעותיה שהזכירו טפרים של חיה יותר מאשר מאשר יד אנושית, נלפתו אל מטה שסביבו התפתל נחש עם שבעה ראשים: הראשון של צפע, השני של קוף, השלישי של קרפדה, הרביעי של פרס, החמישי של טיגריס, והשישי והשביעי של גבר ואישה; וכל הראשים לחשו ופטפטו וירקו וצווחו בחימה. לרגלי הישישה שרצו צפרדעים וקרפדות וזוחלים מכל הסוגים, אבל נוראים מכל היו פניה, כה מצולקים ומכורכמים מעברה וזעם, שדמו לפני שד יותר מלפני אישה.

"מה רצונך ממני?" ליחששה בקול שגרם לזאיר לרעוד. "דַּברי, מה משאלתך?"

וזאיר הצביעה על עץ השושן ואמרה "אמרי לי איך להרוג את העץ הזה."

המכשפה צחקקה, שלפה מחזהּ צפעוני קטן והושיטה אותו לזאיר שרעדה אפילו יותר, ובכל זאת לקחה את השרץ הרירי והקר כמו אבן.

"קחי אותו," קרקרה המכשפה, "וחיפרי עד שתגיעי לשורשי השושן. הניחי אותו ביניהם והוא ייכרך עליהם ויהדק את אחיזתו עד שהעץ ימות."

"מי את ומה שמך?" נאנקה זאיר.

"אני קנאה," ענתה המכשפה; ושוב נשמעה שריקה ארוכה ונמוכה, הישישה נעלמה, וזאיר נותרה לבדה עם הצפעוני הקר והחלקלק שאחזה בידה. היא מיהרה אל הארמון ובחנה אותו באור כשאיש לא ראה. צבעו הירוק זוהֵר התנצנץ בזמן שזז. עיני השָּׁני שלו בערו ומפיו השתרבבה לשון מזלגית ארוכה. הוא שרק בארסיות אבל לא ניסה לפגוע בזאיר, והיא נישקה וליטפה אותו וטמנה אותו בחזהּ וחזרה לרקוד בנשף.

ג'וטו די בונדונה, יום הדין (פרט). גיהנום של שדים ושרצים (לחצו להגדלה)

למחרת בבוקר, כהרגלה, ירדה המלכה בלנשליס אל עץ השושן שלה ותינוקה בזרועותיה. זאיר ארבה מאחורי העץ וצפתה בה כמו תמיד.

"אה, עץ מתוק שלי, כל יום אתה יפה יותר ואני מאושרת יותר," אמרה המלכה בלנשליס, והיא כרכה את זרועותיה הלבנות סביב גזע העץ והניחה עליו את לחיה ולטפה אותו כמו תמיד.

"עץ המחמד שלך נראה טוב, הדודנית בלנשליס," אמרה זאיר והגיחה מהמקום בו עמדה.

"האומנם זו את, הדודנית זאיר?" אמרה בלנשליס וניתקה מהעץ.

"הביטי, גם לי יש יצור מחמד עכשיו," אמרה זאיר בזמן ששלפה את הנחש הקר והארוך מחזה והניחה לו להיכרך על זרועותיה ועל צווארה.

"איזה יצור מחריד יש לך שם, הדודנית זאיר?" קראה בלנשליס, כשהיא רועדת ומסתירה את עיניה מפני הנחש.

"לך יש עץ טיפוחים, למה שלי לא יהיה משהו משלי?" אמרה זאיר ונשקה את ראשו הירוק והמנצנץ של הנחש.

"אבל הרי לא ייתכן שתהפכי את היצור האיום הזה לחיית מחמד?" אמרה בלנשליס. "זאיר דודניתי היקרה, השליכי אותו, ואני אתן לך חיית מחמד יפהפייה – יונה, או צבי, או עץ שושן."

"לא אחליף את הנחש שלי בשום דבר על פני האדמה," אמרה זאיר ועיניה ברקו כמעט כמו עיני הנחש. היא פנתה ללכת בעודה מתרפקת עליו, והמלכה בלנשליס נרעדה והתעצבה אל לבה, אף שלא ידעה למה.

זאיר המתינה כל היום, וכשירד הלילה לקחה אֵת וירדה לגן לחפור בין שורשי השושן. איש לא ראה אותה והיא חפרה וחפרה בחשיכה עד שהגיעה אל השורשים הארוכים והעמוקים ביותר, הרחק בתוך בטן האדמה. אז נעמדה על שפת הבור ושלפה את הנחש מחזהּ ונשקה לו.

"נחש יפה," אמרה ברוך, "הדק את עצמך סביב שורשי העץ וחנוק אותו במהירות הגדולה ביותר שתוכל, כך שימות והדודנית בלנשליס לא תמצא נחמה."

והיא לקחה את הנחש בידה הקטנה והלבנה והניחה אותו בין שורשי העץ. לרגע שכב ללא נוע, ואז החל להתפתל באיטיות ולהיכרך סביבם טבעות-טבעות.

זאיר צחקה בזמן שצפתה בו. "היה שלום, נחש מתוק," אמרה; "עשה את עבודתך נאמנה." ואחר כך מילאה את הבור בעפר והחליקה עליו שאיש לא יידע.

*

וכמה הערות

טוטם, צמח
בדתות האנימיסטיות יש לכל אדם חיית טוטם המסמלת משמעות פנימית עמוקה ורבת עוצמה. אצל זאיר זה הצפעוני הירוק ואצל בלנשליס זה עץ השושן שזאיר מכנה אותו בלעג – your pet, כלומר חיית המחמד/בן הטיפוחים שלך. בסיפורים אחרים של דה מורגן זה יכול להיות גם חפץ (למשל המחרוזת של הנסיכה פיורימונדה) או אפילו חלק גוף (שערה של המלכה מעץ השיער).
ובחזרה לזרעי האהבה: על הנחש אין צורך להכביר מילים; הוא מגלם מעין תרכיז של קנאתה הרצחנית של זאיר. העץ מייצג את בלנשליס ואת אהבתה הפורחת (כמו שהפרגים סמלו את תמצית הנסיכה מברבורי הבר), וגם את הצד הפחות מלבב של אישיותה: אישה-צמח במובן הקליני כמעט, פסיבית וחסרת הכרה ובחירה.

צרפת, המאה ה14

*

מריה, חוה
ל"זרעי האהבה" הזה יש גם תיבת תהודה נוצרית; בלנשליס פירושו שושן צחור או בשמו העממי, חבצלת, שמסמלת טוהר ונחשבת לפיכך לפרח של הבתולה הקדושה. היונה שמסמלת את רוח הקודש מככבת בסצנת הנר שלה. ובשורה התחתונה – בלנשליס היא בת דמותה של מריה.
וזאיר לעומת זאת, עם הנחש הממית את עץ האהבה והחיים – היא גלגול של חווה, אם כל חטא.

בתמונות למטה – חבצלות בבשורה למריה:

הבשורה למריה, סימונה מרטיני, המאה ה 14 (לחצו פעמיים להגדלה. ציור יפהפה במיוחד)

הבשורה למריה, הורציו ג'נטילסקי, 1563-1639 (לחצו פעמיים להגדלה)

הבשורה למריה, בוטיצ'לי, (לחצו להגדלה)

הבשורה למריה, ויטורה קרפצ'ו (והנה גם יונים. לחצו להגדלה)

הבשורה למריה, קריבלי, 1486 (לחצו פעמיים להגדלה. ציור קסום במיוחד עם חבצלת ויונה)

.

אהבה וקנאה הן דמויות אלגוריות ממחזות מוסר מימי-הביניים. דה מורגן ניזונה מהתשתית הזאת וגם חותרת תחתיה.
ההשוואה בין הבתולה הקדושה לבלנשליס מבליטה את המוזרות והנרקיסיסטיות של האחרונה, שמוחקת את הגבר שמולה.
הסצנה של זאיר עם הנחש נפלאה במיוחד; דה מורגן לא שופטת את זאיר שנוהגת בנחש שלה ברוך חלומי ובאהבה, ממש כמו שבלנשליס נוהגת בעץ שלה.

והסימטריה שזאיר מנסחת בישירות כזאת – לכל אחת מאיתנו יש בן טיפוחים משלה – מהפנטת ומעוררת מחשבה.

*

ולבסוף – האהבה כנער חתיך, הקנאה כזקנה מכוערת. אם זה לא מציף את הבעייתיות המגדרית, אז מה כן?

*

עוד באותם עניינים

האדם הוא שילוב בין צמח לציפור – על ברבורי הבר של אנדרסן ועל האיורים של מרג'ה

מה זאת אהבה? על נדודי ארסמון מאת מרי דה מורגן

את תצטרכי כמובן, לטפל בכל נסיך לגופו – על המחרוזת של הנסיכה פיורימונדה מאת מרי דה מורגן

רשימת הפייטות

פיתתה ונאנסה, על המיתוס של מדוזה (נחשים ונשים)

*

ובשולי הדברים: נותר עוד חלק אחד אחרון ואני לא בטוחה שאשלים את התרגום. אם לא – אני מבטיחה להוסיף פה עדכון, של מה היה בסוף ואיזה אור (וחושך) זה שופך על הסיפור.

*

  Your Majesty and honorable guests, I'll now tell you end of story, it is sad ending, with sacrifice

כמו שאומרת המספרת בעיבוד המקסים הזה לאוהל הדוד תום. ובקיצור חזרתי לקיים את ההבטחה. ובכן:

הנחש אמנם ממית את העץ. וככל שהעץ נובל קטנה אהבתו של המלך לבלנשליס. הוא יוצא עם זאיר לציד ורוקד איתה בלילות. בלנשליס יוצאת לחפש את אהבה. וכפי שהזהיר אותה מראש – הוא אינו נמצא במקומות הצפויים – הוא לא צועד בתהלוכת חתונה מפוארת או מצחקק בחברת זוג נאהבים. לבסוף מגיעה בלנשליס לערבה צחיחה ושוממה, כמה בקתות רעועות וכנסייה על שפת ים פראי (כמו בחלום). היא מצטרפת ללוויה של בעל מתעלל. ודווקא שם, לצד האלמנה, היא מזהה את אהבה לבוש כאחד האבלים. הוא מספר לה מה קרה לעץ. יש רק תרופה אחת כמסתבר, שיכולה להשיב אותו לחיים: עליה לפלח את לבה באחד מחוחי העץ. דמה יזרום אל הנחש שבין שורשיו. הנחש יצטמק וימות והעץ יפרח מחדש. כשבלנשליס חוזרת היא מגלה שהיא נחשבת למתה וכל הארץ מקושטת לקראת חתונת המלך עם זאיר. היא מבררת בזהירות מה שלום בנה הקטן; המלך אוהב אותו אהבת נפש, אומרים שזאיר מקנאה, לו היתה מעזה היתה שולחת אותו למרחקים. בלנשליס שוטחת את סיפורה במכתב, וכשמגיע הלילה היא מתגנבת לארמון. ראשית היא ניגשת למיטתה של זאיר:

"הה, דודנית זאיר האכזרית," אמרה, "מעולם לא פגעתי בך. למה שנאת אותי כל כך? אבל את לעולם לא תהיי מלכה במקומי, אף שאת חולמת על כך עכשיו."

ואז היא ניגשת למיטתו של בנה הקטן ונושקת לו ומתרפקת עליו מבלי שיתעורר.

"אה, בן קטן," אמרה, "אם לא הייתי חוזרת הלילה, הייתה לך מחר אם חורגת אכזרית. אבל עכשיו לא תהיה לך אם חורגת לעולם ואביך תמיד יאהב אותך."

לבסוף היא ניגשת למיטתו של בעלה ומניחה את מכתבה ליד ראשו.

"אבוי! בעל יקר," אמרה, "הלילה אני מביטה בך ואתה אינך רואה אותי, ואילו מחר בבוקר אתה זה שתביט בי ואני לא אוכל לראותך."

היא נשקה לו ברוך שלוש פעמים ונפרדה ממנו לשלום ויצאה מן הארמון אל הגן שבו צמח העץ היקר שלה. כמה מעט נותר ממנו מלבד גדם שחור חשוף. המלכה בלנשליס השתרעה על האדמה וכרכה את זרועותיה סביבו ותלשה חוח ארוך וחלק מענף יבש ונעצה אותו בלבה, וברגע שטיפות הדם חלחלו אל שורשי העץ הצטמק הנחש בין השורשים ומת, והעץ התלבלב כולו.

ולמחרת, כשהמלך מתעורר הוא קובר את בלנשליס מתחת לעץ השושן ולא חדל להתאבל עליה. זאיר מולבשת בבגדיה הישנים ומגורשת לקבץ נדבות למחייתה. כשפרחי השושן החדשים נפתחים מתברר שהם כבר לא לבנים. הם נצבעו בדם לבה של בלנשליס.

*

והערות אחרונות

דה מורגן לא קונה את אידאל האהבה הטוטלית, את הכישוף המתוק (עד לזרא) הגדוש שושנים ולבבות וכנפי יונים שגורמים לך להשלים עם כל התעללות עד מוות. אהבה לא נמצא בחתונה אלא בבית הקברות! וגם היא עצמה נקברת מתחת לעץ אהבתה, אחרי שנדקרה באחד מחוחיו. האהבה הרומנטית על פי דה מורגן היא זמר שלוש התשובות של אלתרמן, והיא לא ממליצה על הנתיב הזה:

.

.

וגם הגאווה אינה הפתרון. רדיפת הכבוד והכוח של זאיר מתגלה כאובססיה עקרה. דה מורגן נדה בראשה אבל חסה עליה; האחים גרים כבר היו מגלגלים את זאיר בחבית מסומרת או מכריחים אותה לרקוד בסנדלים מלובנים (או אפילו לתוך שיח קוצים, יש מעשיות כאלה!). דה מורגן לא שמחה לאידה, היא רק מנשלת אותה מכל כוח ושולחת אותה לקבץ את לחמה.

הסיום עם השושנים הלבנות שהפכו לאדומות הוא סיום של מיתוס או של בלדה (ובאמת יש ברבות מהמעשיות של דה מורגן עוצמה טרגית של מיתוס) ובכלל – איך כתב פנחס שדה בפתיחת ספרו מות אבימלך ועלייתו השמיימה בזרועות אמו? "סיפור זה אין בו נועם, רק עלטה, זעם וכליון נפש."

לא, לא רק. כשזה מגיע לילד הקטן מתפוגגים הזעם והאמביוולנטיות של מרי דה מורגן. כי ככה זה אצלה; ילדים מעוררים בה רוך וחמלה ונחישות להגן עליהם. בכל זאת יש קצת אור בקצה "זרעי האהבה".

*

Read Full Post »