Feeds:
רשומות
תגובות

Posts Tagged ‘חואן מנואל’

הרוזן לוקנור הוא קובץ של 51 מעשיות שנכתבו על ידי חואן מנואל, אציל ספרדי מן המאה ה-14. כל פרק נפתח בקושייה של הרוזן לוקנור ליועצו פַּטרונְיוֹ שמספר לו בתשובה סיפור עם מוסר השכל. הרוזן אסיר התודה מורה לכלול את הסיפור בספר ומוסיף לו תמצית מחורזת.

בגדול, אני מעדיפה את השיטה הפחות דידקטית של אלף לילה ולילה, שבה כל ויכוח בין שתי דמויות מוליד עוד ועוד סיפורים, שבהם מנסה כל דמות להוכיח את הטיעון שלה, וגם הדמויות שבתוך הסיפורים תורמות סיפורים משלהן, וגם הדמויות שבתוך הסיפורים שבתוך הסיפורים… עד שטעם הלוואי של הלקח נשכח מרוב אבנים יקרות גדולות כתפוחים ומבטים של אלף אנחות.

גם המוסר השכל עצמו מעורר פה ושם ספקות; אף פעם לא הבנתי את הצדיקים האלה מהסיפורים החסידיים (ובמקרה של חואן מנואל – נזיר טהור ותקיף) שמבררים מי יהיה שכנם בגן עדן. מאד שחצני מצדם להניח שהעולם הבא בכיס שלהם ועוד לעקם את האף על השכן כמו ועדת קבלה ליישוב קהילתי. שלא לדבר על חטא הגאווה, אחד משבעת חטאי המוות הנוצריים. ואולי אני סתם לא מחבבת את הפורטרט העקיף של חואן מנואל המצטייר מן הסיפורים ומהאחרית הדבר של פרופ' רות פיין.

ועם זאת, עדיין מעניין לקרוא סיפורים מהמאה ה-14 ולחשוב על גלגוליהם. לה פונטיין השתמש בכמה מהם כחומר גלם למשליו (כולל הסיפור השביעי שהזיקה שלו ל"החלבנית וכד החלב" לא מוזכרת בספר משום מה). שייקספיר ביסס את "אילוף הסוררת" על הסיפור ה27 וה35, שני סיפורים סדיסטיים ומיזוגניים, האחד נקמני והשני רצחני, ויום אחד עוד אכתוב גם על זה. ואנדרסן ביסס את "בגדי המלך החדשים" על הסיפור ה32.

וכך הגעתי לרוזן לוקנור מלכתחילה; כתבתי על בגדי המלך החדשים, ואביעד אליה (שאותו לא פגשתי מעולם) תרגם אותו למעני בנדיבותו. בינתיים תורגם הקובץ כולו על ידי מנחם ארגוב. ועכשיו, תוך כדי קריאה, גיליתי שיש חולייה נוספת בין חואן מנואל לאנדרסן: מיגל דה [דון קיחוטה] סרוונטס (1547-1616) כתב מחזה בשם "פרוכת הפלאים" על פי אותו סיפור. וכמובן שהתעוררה סקרנותי, ואביעד אליה היקר הסכים להמשיך במשחק בטלפון השבור הזה (שהוא קרא לו דווקא "גלגוליו של מעיל"), כלומר לתרגם גם את המחזה, שנוכל להשוות, כי ההבדלים בין חואן מנואל לאנדרסן מאלפים. אז המשך יבוא, ובינתיים הנה הסיפור כולל שיחת המבוא בין הרוזן ויועצו:*

דיוקן המחבר, דון חואן מנואל

משל XXXII: מה שארע למלך אחד עם הפרחחים שארגו את הבד

מאת: חואן מנואל, מתוך: הרוזן לוקנור, תרגם: אביעד אליה

בפעם אחרת דיבר הרוזן לוּקָנוֹר לפַּטרונְיוֹ, יועצו, וכך אמר לו:

"פטרוניו, בא אליי אדם ודיבר אתי על מעשה גדול ורמז לי כי יצמח לי רווח גדול ממנו; אך הזהיר אותי פן יידעו על כך הכל, והפציר בי שאבטח בו; וכל כך ביקש לשכנע אותי שאשמור את הדבר בסוד, עד שאמר שאם אגלה אותו לכל, אחוזתי כולה ואפילו חיי יהיו נתונים בסכנה גדולה. וכיוון שאני יודע שאף אדם לא יוכל לומר לך דבר מה שלא תבין האם הוא לטוב או שמא דבר מרמה, אני מבקש בך שתאמר לי מה אתה חושב על כך".

"האדון הרוזן לוקנור", פטרוניו אמר, "כדי שתבין איך עליך לנהוג בזאת, משפנית לעזרתי, טוב יהיה בעיניי אם תשקול את מה שעוללו למלך אחד שלושה נוכלים שבאו אליו."

הרוזן שאל אותו מה היה המעשה.

"האדון הרוזן", פטרוניו אמר, "שלושה נוכלים באו אל מלך אחד ואמרו לו שהם אוּמנים מומחים באריגת בדים, ובמיוחד הם מתמחים באריגת בד שכל מי שהוא אכן בנו של האדם שאומרים שהוא אביו, יראה אותו. אך מי שאיננו בנו של האב שהיה לו, ושהאנשים אומרים שהוא אביו, לא יראה את הבד.

נשא הדבר חן בעיני המלך, שסבר כי בעזרת הבד יוכל לדעת אילו מנתיניו הם בניהם של מי שנחשבים לאבותיהם ואילו מהם אינם כאלה. הוא חשב שכך גם יוכל להגדיל את הונו, שכן המוּרים אינם יורשים דבר מאביהם אם אינם באמת בניו.

ומשום כך הורה לתת להם ארמון שבו יארגו את הבד ההוא.

והם אמרו לו שאינם רוצים לשגות במלאכתם, ומשום כך הם מבקשים שיורה לסגור את דלתות הארמון ההוא עד שתושלם אריגת הבד. הדבר נשא חן מאוד בעיני המלך. הם נטלו עמם זהב רב, כסף ומשי ושלל חפצי חן, לארוג מהם את האריג, נכנסו אל הארמון ההוא ושם הסתגרו.

הם התקינו את נוליהם וממעשיהם עלה כי הם עוסקים באריגת הבד כל היום כולו .בתום כמה ימים הלך אחד מהם אל המלך ואמר לו שהאריגה החלה ושהאריג הינו הדבר היפה ביותר בעולם; הוא סיפר למלך אילו צורות ואילו עיטורים הם החלו לרקום ואמר שאם חפץ המלך, יוכל לבוא ולראות את הבד, אך אל יכניס עמו פנימה אנשים אחרים. הדבר נשא חן מאוד בעיני המלך.

קודם לביקורו שלו, שלח את אחד ממשרתיו לראות את הבד, אך לא הכין אותו לצפוי לו.

כשראה המשרת את האוּמנים ושמע את מה שאמרו על אודות הבד, הוא לא העז לומר שאינו רואה דבר. כששב אל המלך, אמר לו שראה את האריג. אחר שלח המלך אדם אחר, שאמר לו גם הוא כך ממש. אחרי שכל מי ששלח המלך אמר לו כזאת, הלך המלך בעצמו לראות את האריג.

כשנכנס המלך אל הארמון הוא ראה את האוּמנים אורגים ואומרים: "זהו עיטור כזה, וזהו עניין  כזה, וזוהי צורה כזאת, וזהו צבע כזה". הם עמלו על איזה דבר, אך לא ארגו מאומה. כשראה המלך שהם אינם אורגים אך אומרים באיזה אופן עשוי הבד, שהוא אינו רואה את שראו האחרים, הוא חש כמי שעומד למות. מסתבר, חשב, שהוא אינו בנו של המלך שהיה אביו, ועל כן אין הוא רואה את הבד. והוא חשש שאם יאמר שאינו רואה, יאבד את כתרו. לפיכך החל לשבח את הבד וללמוד מפי האוּמנים כיצד הם אורגים אותו.

ומאז ששב לביתו עם אנשיו, החל לדבר בשבחי הבד ולומר כמה טוב ומופלא הוא. דיבר על הצורות שבבד ועל מידותיו הטובות, אבל לבו היה אכול ספקות. לאחר יומיים או שלושה שלח את שר החצר שגם באוזניו סיפר על נפלאותיו ועד כמה יוצא דופן הוא, לראות את הבד. שר החצר הלך.

הוא נכנס וראה את האוּמנים אורגים ומדברים על הצורות שבבד ועל מידותיו הטובות, ומאחר ששמע מפי המלך כי הלה ראה את הבד, שהוא עצמו לא הצליח לראות, למד על כך שאיננו בנו של האב שגידל אותו, שהרי אינו רואה את הבד. והוא חשש שאם ייוודע הדבר, יאבד את כל כבודו. משכך, החל לשבח את הבד כפי ששיבחו המלך ואף למעלה מכך.

הוא שב אל המלך, אמר לו שראה את הבד וכי זהו האריג האציל ויקר הערך ביותר בעולם. רוחו של המלך נדכאה עוד יותר, שאם ראה שר החצר את הבד שהוא לא ראה, הרי שאין עוד ספק כי הוא אינו בנו של המלך שגידל אותו. מעתה הילל אף ביתר תוקף את אצילותו של הבד ואת מומחיותם של האומנים היודעים כך לאורגו.

למחרת שלח המלך אדם נוסף מאנשי חצרו, והלה, כמו המלך וכמו האחרים, שאל 'מה יש לומר עוד?' כך, באותה דרך ומתוך אותו חשש הוליכו שולל את המלך באי ביתו. איש לא העז להודות שלא ראה את הבד.

וכך היה המעשה, עד אשר קרב מועדו של חג גדול, והכל אמרו למלך כי עליו ללבוש את האריג.

האוּמנים הביאו עמם חבילות גדולות, הנתונות ביריעות בד כותנה, ומדבריהם עלה כי השלימו את אריגת הבד. הם שאלו את המלך מה הוא מבקש שיתפרו ממנו, והמלך אמר באילו בגדים חפץ, והם ערכו את מדידותיהם שלאחריהן יתפרו את בגדי המלך.

בבוא יום החג באו האוּמנים אל המלך עם בדיהם שארגו ותפרו, וממעשיהם ומדבריהם הוא למד כי עתה ילבישו אותו בבגדיו החדשים. וכך עשו, עד שהוא סבר שהוא לבוש, כי לא העז לומר שאינו רואה את הבד.

ולאחר שלבש את בגדיו היפים כל כך – כך שמע – רכב אל העיר. שיחק לו מזלו, והיה זה קיץ.

האנשים ראו אותו שכך הוא מגיע וידעו שמי שאינו רואה את הבד ההוא איננו בנו של האב שגידל אותו, וכל אחד חשש שהאחרים יראו את הבד שהוא אינו רואה, ושאם יאמר שאינו רואה, יאבד את כבודו והכל יבוזו לו. לפיכך, טיפחו את הסוד השמור, שאיש לא העז לגלות. סוף דבר, שאיש שחור אחד שראה את סוסו של המלך ושלא היה לו דבר שהיה עלול לאבד, קרב אל המלך ואמר לו:

"אדוני, לי לא יזיק אם יסתבר שאני אכן בנו של האיש שאני אומר שהוא אבי, או של אדם אחר, ולכן, אני אומר לכבודו: או שאני עיוור, או שאתה מסתובב עירום."

המלך החל לגדף ואמר לאיש, שמשום שאינו בנו של האב שגידל אותו, הוא אינו רואה את הבגדים.

מעת שאמר האיש את שאמר, האחרים ששמעוהו אמרו זאת גם הם, וכך חזרו ואמרו עד שהמלך וכל האחרים לא חששו עוד מלהכיר באמת והבינו כי הנוכלים הוליכו אותם שולל. וכשנפנו לחפש אותם, לא מצאו, כי הללו הסתלקו ובידם שללם שקיבלו מידי המלך, כפי ששמעת.

ואתה, האדון הרוזן לוקנור, אם אומר לך האיש ההוא שלא תספר לאיש על אודות מה שהוא מספר לך, הייה סמוך ובטוח כי הוא מבקש לרמותך. עליך להבין שאין לו טעם לרצות בטובתך, שאין אלה שאתה חייב להם כמו אלה החיים אתך, שרבים אסירי תודה לך ולמעשיך, ועל כן יש להם טעם לדרוש בטובתך ולבקש את הגנתך.

הרוזן החשיב זאת לעצה טובה, נהג על פיה והדבר הסתיים בכי טוב. משראה דון חואן כי זהו לקח ראוי, כתב אותו בספר הזה, וחתם בשורות הבאות:

היועץ לך כזאת, הסתר מחברך דבר מה,
יותר משתי תאנים ממך ייטול הוא במרמה.

כתב יד של "הרוזן לוקנור"

*

* אביעד אליה הסכים שאעלה את התרגום לאינטרנט, ובו בזמן בקש להסתייג ממנו בעדינות. אני ממלאת את בקשתו בעל כורחי ובשולי (בימי התיאטרון שלי למדתי שלא מתחילים הצגה בהתנצלות).

Read Full Post »