בני היקר לא התעורר בזמן לבית ספר. מאוחר יותר אמר לי, "ישנתי דרך השעון" בתרגומית שמקפיצה אותי כל פעם מחדש. אבל כיוון שכל מידע עובר אצלי דרך העיניים, זכיתי גם בתמונה פנטסטית. ולמה אני מספרת את זה עכשיו? כי "ישנתי דרך עמבה". משהו כזה.
על "עמבה", תערוכה של בובות בד זעירות שתפרו חליל בלבין ומרב קמל (מוטציות של זימה ופנטזיה, עקבות של אקטואליה כמו בעישון פסיבי ומחוות לתולדות האמנות) בצד ציורי שמן של שי אזולאי. בעיקר על הבובות.
*
- צאן ברזל
חליל בלבין ומרב קמל, 2017
.
על ההזמנה לתערוכה נקרא הכלב "מטאטא כבישים" (כדורי הקטיפה כאלטרנטיבה למברשות המסתובבות של רכבי הניקוי?). אבל כמו מילים מסוימות בלשון שיש להן משמעות כפולה והפוכה – "לקלס" נניח, שפירושו גם להלל וגם ללעוג – מטאטא הכבישים מזמן גם את היפוכו – כלב בעל גחון "שקי קקי" שזנבו הוא מחרוזת גללים.
.
משמאל, רישום של מרב קמל וחליל בלבין (מימין – שקי קקי "כי איכפת לי", לא עמדתי בפני הצירוף)
.
ובכל מקרה, עד שהגיע לתערוכה הכלב כבר נקרא "צאן ברזל".
בשם "נִכְסֵי צֹאן-בַּרְזֶל" (inalienable goods) אנו מכנים נכסים תמידיים ובני קיימא. למשל, יצירות תרבות בתחומים שונים (ספרות, שירה, משפט וכד'), שנכנסו לקאנון הלאומי והפכו לחלק מנכסי התרבות של העם
… בזמן המשנה כינו בשם "צאן ברזל" את הנכסים שהביאה האישה בנישואיה. נכסים אלו הותרו בשימוש, אך הם נותרו בבעלותה: בעלה יכול היה ליהנות מפירותיהם, אך לא למכור אותם או לכלות אותם.
(מתוך מילון השפה העברית)
לקרוא לכלב צאן, זה משהו בין "עובדה אלטרנטיבית" להתקרבנות הלאומית, שבה תמיד נהיה הצאן (לטבח), גם אם, "הייתי פעם כבש וגדי שליו/ היום אני נמר וזאב טורף," כפי ששרה חוה אלברשטיין.
ובהמשך לכך, צאן ברזל, נשמע לי פתאום כמו שם של מבצע צבאי (מסוג "עופרת יצוקה" "עמוד ענן" וכן הלאה), צירוף סוגסטיבי שמחובר למציאות בחוט אסוציאטיבי רופף ופועל כמין מטהר אוויר. רק שכאן המנגִנון חשוף כמו בבדיחות. וכבר פרויד הצביע על הזיקה בין חלומות לבדיחות.
.
הזאבה מניקה את רמוס ורומולוס
מימין, ארי רון, מתוך איה פלוטו (שימו לב לפונפון בקצה זנבו של פלוטו)
אביגדור אריכא, כריכת כלב חוצות, מאת ש"י עגנון, אוסף פרקי בלק הכלב המיתולוגי מתוך תמול שלשום, תרשיש 1960.
.
וישנו גם בלק, כלב החוצות המיתולוגי של עגנון, כפי שאייר אותו אביגדור אריכא להוצאת תרשיש. מי יודע איך פועל מחזור המים התודעתי, איזה אדים מתעבים והופכים לגשם. אין לי מושג אם קמל או בלבין נתקלו ברישום של אריכא, אבל לא יפליא אותי למצוא את עקבותיו ב"צאן ברזל".
.
כלב, אלברטו ג'קומטי, 1951
.
ואם כבר ברזל או לפחות ברונזה – הכלב הזה שעליו אמר ג'קומטי, "זה אני. יום אחד ראיתי כך את עצמי ברחוב. אני הייתי הכלב," הוא היפוכו של הכלב של קמל ובלבין. כי ג'קומטי, כפי שאיבחן להפליא ז'אן ז'נה, "יודע לסלק את מה שמפריע למבטו על מנת לגלות מה ייוותר … לאחר שיוסרו כל אחיזות העיניים." ואילו הכלב של קמל ובלבין הוא סך כל אחיזות העיניים, הגיאולוגיה הדחוסה שלהן.
בתחריטים של חליל בלבין העומס נפרש במרחב במין חידה ציורית, ואילו כאן השכבות מתמזגות זו בזו דרך גורם משותף – נניח, עטיני הקטיפה של הכלב סופחים את עטיני הזאבה הרומית ואת גחונו הגלי של בלק על פי אריכא (?), כמו במתמטיקה של צמצום שברים, כשכדי לפשט את המונה והמכנה, מחלקים אותם בגורם משותף.
זה לא היה עובד כמובן, ללא המוסיקליות של הקווים והעיגולים (כמעט שורת תווים), האופן שבו ה"עטינים" והאוזניים מתחרזים עם פקעות הזנב/הגללים (כמו שכפתורי מדיו של החלילן מ"קרנפים" מתחרזים עם חורי החליל, ראו כאן).
ואני ממשיכה וחושבת על פסלי השומן והלבד של יוזף בויס שנוצרו בין השאר כאלטרנטיבה לפסלי השיש והברונזה הסטָטיים והיוקרתיים. גם בבויס היה משהו מן הליצן, ליצן קצת מלנכולי וסמואל בקט'י אמנם, קמל ובלבין הם לצים יותר מוחצנים, ובהמשך לכך, אין פלא שפנו לבד. שיש וברונזה הם חומרים נוקשים וכבודים מדי למשחק.
ועוד כלב, אחרון להיום, של חואן מירו. בובת תיאטרון שעיצב להצגה אנטי פשיסטית שיצר עם Joan Baixas ב1978 בעקבות מותו של פרנקו.
.
בובת תיאטרון שעיצב חואן מירו להצגה אנטי פשיסטית שיצר עם Joan Baixas ב1978 בעקבות מותו של פרנקו (שימו לב לזנב) לחצו להגדלה
.
בתמונה למטה, שולחן העבודה (רב הבובות) של פרויד. לפעמים נדמה לי שהבובות של בלבין וקמל הן עדכון ומחווה וחילול של אותו שולחן.
.
שולחן העבודה של פרויד.
*
- טוטם וטאבו
מתוך "קרנפים" של חליל בלבין ומרב קמל (מתוך הפוסט קרקס התלושים)
.
ב"עמבה" זונחים קמל ובלבין את התחבולות הקרקסיות שבעזרתן העמידו סצנות על ראש עמודים (כמה מלאכים יכולים לרקוד על חודה של מחט? שאלה מסתורית שהעסיקה תיאולוגים נוצריים מאז ימי הביניים), ובד בבד הם מגדילים את חלקו של הפריק שואו בסדרת בובות שנולדו מקטיעות, הכלאות והרכבות אברים.
.
מימין, לואיז בורז'ואה 2004 The Reticent Child, משמאל, חליל בלבין ומרב קמל, שעון חול, 2017 לחצו להגדלה
לואיז בורז'ואה, אדיפוס 2003
.
הממולאים של קמל ובלבין קרובים לפסלים הרכים של לואיז בורז'ואה, אבל גם הפוכים מהם. כי אצל בורז'ואה מקור העיוות הוא פנימי, זה הרגש שבורא את האנטומיה בצלמו, ואילו קמל ובלבין כמו צמד שדונים או מלאכי חבלה מפרקים את הגוף האנושי ומחברים אותו מחדש ברוח הזימה, הכאב והמשחק של אלף לילה ולילה, בחֵירוּת זדונית משוחררת מסנטימנטליות ואג'נדה כאחת.
.
מימין, חליל בלבין ומרב קמל, מסחטה. משמאל, חליל בלבין ומרב קמל, סבון נוזלי (סוג של גיבור על?) לחצו להגדלה
.
[ורק בהערת שוליים, ומבלי להיכנס לציורים היפים של שי אזולאי, יש לי ספקות באשר לשידוך עם הבובות. אזולאי אינו אנרכיסט וכופר כמו חליל ומרב. ההבדל בין מי שמפרק למי שמנסה לאחות הוא תהומי, וההרמוניה האופטית של הצבעים ומשחקי הצורות מעמעמת את הייחוד של כל צד.]
.
"עמבה" – שילוב יפהפה אבל בעייתי
.
ובחזרה לפריקים של "עמבה" – קורה שהלצון, או מראית העין שלו, אוזלים פתאום ונותר רק סיוט של קטיעות ותפירות נוסח גויה ומנגלה (שניהם. ואני לא יודעת אם זו אבחנה או דאגה, נחיה ונראה). ופעמים אחרות חדוות ההכלאות מדבקת, כמו ב"בוא לגדול איתנו" שלמטה, טוטם צעצוע עם קלילות וחן להטוטני, קריצה למִחזוּר, להנדסה גנטית ולחיים הסודיים של חפצים.
.
קישוטי דלת טוטמיים, מלנזיה, אמצע המאה ה19
משמאל, חתול תעלול של דר סוס, באמצע, ג'ני ג'אגר, להטוטנית 1909-1986 (ראו כאן) מימין, חליל בלבין ומרב קמל, "בוא לגדול איתנו". לחצו להגדלה
חליל בלבין ומרב קמל, "בוא לגדול איתנו" (פרט)
וכמובן –
מימין ובאמצע, פסלים של חואן מירו, משמאל חליל בלבין ומרב קמל, "בוא לגדול איתנו". לחצו להגדלה
*
- זימה, עצב, מוות
הרבה ממה שכתבתי על "קרנפים" תערוכת הבובות הקודמת של קמל ובלבין (כאן וגם כאן) חל גם על "עמבה". אבל במבט מקרוב רואים דווקא את האבולוציה, ההצעות, הגישושים, האפשרויות שחלקן עדיין בארון. לא אתייחס לכולן (או שלא יהיה לפוסט הזה סוף) אבל אי אפשר לסיים בלי שתי עבודות נפלאות באיכותן הפיוטית והמיתית (זה כבר לא רק ליצני חבלה, כוח נוסף התערב).
.
יכול להיות שאני משוחדת, כי פלאש בק נראה לי כמו גרסת המבוגרים לאיורים הנפלאים של אליס ומרטין פרובנסן לאיליאדה ואודיסאה. זה החזיר אותי לקלסיקה על אף ודרך הבוטות. (יש לי הרבה מה להגיד על זה, אבל כבר הארכתי דיי. וחלק כבר כתבתי בפוסט שמתחיל בבובת מין שקמה לתחייה).
האיליאדה והאודיסאה ההם יצאו בשעתו גם בעברית בהוצאת עמוס, אבל לא מצאתי סריקה טובה של העברית, אז הנה כריכת המקור.
.
האיליאדה והאודיסאה, מאוירות על ידי אליס ומרטין פרוונסן. 1956 לחצו להגדלה
תוספת מאוחרת: לגמרי שכחתי לבושתי את ז'אן קוקטו ומזל שדורית נחמיאס זכרה אותו, כי זה ללא ספק המקור לפלאש בק, רק הזנב אבד, אולי כדי למנוע תחרות מהשיפוד (ועכשיו לא תהיה לי ברירה אלא לחזור לאורפאוס שלו).
ולסיום:
.
באחת הביקורות קראתי שליצור הרכון על הישן יש זין זקור. אני לא שמתי לב לקיומו (וגם בתמונות לא איתרתי כזה) ובשביל מה נחוץ לו זין בעצם, כשיש לו מכחול שבו הוא צובע את פניו של הישן בכחול של זימה, עצב, מוות?
הרבה מקסמם של הפרטים הולך לאיבוד בצילומים, התרגום המשגע של החומרים – מטבעת הכסף שלופתת את שיער המכחול ועד לכלי ה"שקוף" העשוי רשת מנצנצת שגוש של כחול מוטל בתוכו. במשחק הצורות קל יותר להבחין: החן הספירלי של זנב הקוף הלבן ומפרקי הגמל-שלמה שלו, המכחול האנכי כמו גפיו מעל לקווים האופקיים המקבילים של המיטה, המזרן, הישן. זה פשוט יפהפה, מלא חיים וחלום.
Read Full Post »
עיר-האושר 
