Feeds:
פוסטים
תגובות

Posts Tagged ‘חביבה פדיה’

סוֹבְבִים כַּדּוּרֵי-צִבְעוֹנִים בְּשׁוּרָה,
סוֹבְבִים נוֹצְצִים כּוֹס, פִּנְכָּה וְגָבִיעַ,
סוֹבְבִים מְהֵרָה, כִּבְכִשּׁוּף וּסְעָרָה,
אַךְ בְּסֵדֶר עָרוּךְ, בִּנְתִיבָה נִגְזָרָה,
וְיָדָיו שֶׁל הָאִישׁ רַק נָעוֹת נִיעַ-נִיעַ…

… וּבְתוֹךְ כָּכָה, בֶּן שַׁחַת,
עוֹד מַסְפִּיק הוּא לִשְׁלֹף מִמְחָטָה מִכִּיסוֹ
וְלִמְחוֹת הַזֵּעָה מִקָּרַחַת…

מתוך – נתן אלתרמן, הַזּ'וֹנְגְלֶר

*

נתחיל מהאסון האקולוגי בזעיר אנפין שנקרא "כתיב מלא".

אני יודעת שאותיות אהו"י נחשבות לתנועות, אבל אלה תנועות מתבוללות שנראות כמו עיצורים ולפעמים מתנהגות כמותם.

וגם הדלוּת מכעיסה אותי: כל O נהפך ל"אוֹ", בין אם היה חולם מלא או חסר, קמץ קטן או חטף קמץ. דקויות ומוזרויות נמחקות בשם הנוחות.

חבורת אהו"י תוקעת מקלות של וָוִים בגלגלי הניקוד, בכל אותם צירופי נקודות וקווים זעירים שנתחבים מתחת למזרן ומוקפצים לתוך האותיות או אל ראשן ומערערים את יציבותן הבעלבתית.

כבר ציטטתי פעם את אביגיל מ"על מצבו של האדם" של פנחס שדה:

בתחילה לא הייתי יודעת שאני אוהבת חרקים. ואיך נודע לי? אני אהבתי לנקד, פשוט לנקד, והייתי יושבת הרבה ומנקדת כל מיני דברים שהיו נופלים לידי, אפילו עיתונים שלקרוא בהם לא היה לי עניין, ובכל מקום שאפשר הייתי מוסיפה פסיקים ונקודות, גם מקפים, ומרכאות וכדומה. עד שפעם שאלתי את עצמי מדוע אני אוהבת לנקד? אולי זה בגלל הנקודות עצמן? ועלה בדעתי שאני אוהבת בעצם נקודות קטנות, דברים קטנים מאד, אבל שיהיו בהם חיים. מאז התחלתי להתעניין בחרקים קטנים; הייתי מתבוננת שעות רבות בממלכות הנמלים, שהם דומים לנקודות, ובמשך הזמן התחלתי לאסוף כל מיני חרקים, גם קצת יותר גדולים, וגם מעופפים וצבעוניים.

בשביל אביגיל סימני הניקוד הם חרקים.

ואילו החיריק הקטן של אלתרמן הוא מין חרק אנושי שהעפיל למרומי הו"ו, וכבר באמצע הדרך קרא: עוּרוּ, עוּרוּ! שׁוּרוּ! שׁוּרוּ! ויצר את השורוק, ואחרי שהמשיך וטיפס וברא את החולָם שב אל אחיו הסֶגול והצֵירֶה ואל "התנועות הגדולות וקטנות הנושאת את הכתב כגלים, וטורחות לעורר ולהניע כל אות ולהעיר ולכוון את היגוי המילים…" (מתוך נתן אלתרמן, "מעשה בחיריק קטן").

ר' יצחק סגי נהור (המאה הי"ב, פרובנס) מתאר את העיצורים כגוויות ואת התנועות כרוחות שמחַיות ומניעות אותם, כפי שלמדתי מן המאמר היפהפה של חביבה פדיה בקולה של המילה.

ובשבילי סימני הניקוד הם אביזרי קרקס. העברית היתה תמיד שפה ג'אגלרית בשבילי.

למטה, נמר בְּני הלהטוטן נראה כמו אות לא ידועה בעברית עם ניקוד אדום על הראש.

נמר גולן, להטוטן

נמר גולן, להטוטן

העברית היא תהלוכה צוענית:

והמשכילים יזהירו, (דניאל יב ג) / כעין התנועות המנגנות / ובניגונם הולכים אחריהם אותיות ונקודות ומתנענעות בעקבותן.

מתוך ספר הזוהר, תרגמה חביבה פדיה, מצוטט מאותו מאמר בקולה של המילה.

ועוד ציטוט. ר' יוסף ג'יקטילה (המאה הי"ג, קשטיליה):

למשל החֹלָם היא אותיות מֶלַח יסוד הברית, הקיום והשימור (במיוחד בעולם העתיק בו לא היו מכשירי קירור), אבל היא גם אותיות חלום, והחלימה מתרחשת בעין: "ואתה יודע כי העין היא נקודה פנימית אחר כמה פנימיות והיא מקור האור."

בלי האישונים של הניקוד העברית הופכת לעוורית.

רק הערבית נותרה להטוטנית, עם כל הזרועות וכפות הרגליים שמשתרבבות מן השורה ומעיפות את הכדורים.

"ערבית היא שפה להטוטנית" – ככה זה נראה בתרגום גוגל:

.

اللغة العربية هي اللغة المشعوذ

.

כמו תהלוכה מספר הזוהר.

ועל אחת כמה וכמה עם ניקוד (באדיבות רוני ה. תודה! הג'אגלינג עולה בחזקה):

.

arabic.

ואולי יש כאן הצעה קבלית-פוטוריסטית לכתיבה במרחב, בעברית/בערבית, בעזרת גוף וכדורים. צ'יר-לידרס בגרסה להטוטנית. משהו אחר לגמרי.

*

הפוסט הזה הוא מחווה לנמר, בני הז'ונגלר (זה שהסתובב עם קלף של ג'וקר עוד בגיל שלוש, בטענה שזאת תעודת הזהות שלו), לכבוד סרטון הג'גלינג החדש-חדש שלו (מומלץ להגדיל למסך מלא).

.

*

עוד בענייני להטוטים

בפוסט לאדם אחד הראיתי שרבים מסיפורי הברון מינכהאוזן הם בעצם נמברים להטוטניים בעטיפה סיפורית. בקצה הפוסט יש סרטון שבו תריסר להטוטנים ובני ביניהם, יושבים במסעדה בואנקובר ומתכננים סשן של "ג'אגלינג שולחן" על מפית, ואחר כך מבצעים אותו בהנאה מדבקת. (הסימנים שהם רושמים על המפית הם סייטסוואפ תרגום של להטוטנות קלאסית לתבניות מתמטיות ואסתטיות.)

מחווה להטוטנית נלבבת ומרגשת לפינה באוש

הלהטוטנית (גם מתוק גם פמיניסטי)

קרקס התלושים (על הקרנפים של חליל בלבין ומירב קמל)

*

ומצד האותיות

געגועים לגופה של העברית (פוסט האם והאב של הפוסט הנוכחי)

הפוטוריסטים ואני

כמו ילד שלקחו לו את הצעצוע 

ארבע חתימות

קולה של המילה

כשהמילה תהפוך לגוף ועוד רבים מפרקי הספר

*

Read Full Post »

מוקדש לאורנן ברייר, חייט הפלאים

.

הסעודה האחרונה (אחרי שיחזור)

לאונרדו דה וינצ'י, הסעודה האחרונה (אחרי שיחזור) לחצו להגדלה

.

פעם בסדנת תיאטרון חזותי, נתתי תרגיל: לצאת מתמונה. מישהי (השמות נשתכחו לצערי) בחרה בסעודה האחרונה של לאונרדו דה וינצ'י. לא בכל התמונה. היא הסתפקה בארבע הדמויות מימין. היא הכינה פיסת שולחן והעמידה את השחקנים מאחוריו כמו בציור.

אחר כך היא לקחה חוט ומחט ותפרה אותם זה לזה. לא את הבשר חלילה, רק את הבדים. את כל נקודות המגע בין חלקי הבגדים ובין הבגדים למפה. וכך הם היו צריכים לאכול ולשתות, בשיתוף פעולה כוריאוגרפי, מבלי שהתפרים ייפרמו.

.

הסעודה האחרונה (פרט עם סימוני תפרים)

הסעודה האחרונה (פרט, עם סימוני תפרים למי שרואה אותם)

.

זה היה רק תרגיל מהיר ללא המשך, אבל כמו שקורה לפעמים הוא נגע בפקעת של נושאים.

דו ממד, תלת ממד

הציור של לאונרדו הוא ייצוג של תלת-ממד לפי מיטב עדות הפרספקטיבה, אבל כשהוחזר על ידי התלמידה לתלת-ממד של המציאות היא התעלמה מן המקור בנאיביות מכוונת, והעתיקה אחד-לאחד את הדו-ממד הציורי, כאילו עבר על השחקנים מכבש (בלי תופעות הלוואי הרצחניות) ודחס אותם כפי שהם למין תבליט. כלומר גם דמויות שלא נגעו זו בזו במציאות – למשל דמות שנמצאת קצת מאחורי דמות אחרת – במציאות יש רווח ורק בציור יש להן קו גבול משותף – הקו נתפר. וכנ"ל גם נקודות המגע בין אדם לבין עצמו, אם זרוע מורמת נניח לגובה החזה, שרוולה ייתפר לחזה הבגד; התרגום המכני מתלת-ממד לדו-ממד וחוזר חלילה, משנה את התמונה בהדרגה, כמו במשחק הזה שבו מתרגמים משפט בתרגום גוגל שוב ושוב עד שקשה להכירו, והופך למין הרהור מיצגי על דו-ממד ותלת-ממד באמנות.

*

מגדר

תפירה כפעולה נשית מסורתית לעומת אמנות הציור של הגברים.

"כשהייתי קטנה כל הנשים בבית שלי השתמשו במחטים," אמרה לואיז בורז'ואה פעם, "מחטים תמיד הקסימו אותי, הכח המאגי שלהן. המחט משמשת לתיקון הנזק. זוהי תביעה לסליחה".

(מתוך פוסט על עבודת המחט של בורז'ואה, שבע במיטה. לא אחזור על הדברים, אבל כל הפוסט ההוא הוא מעין איבר בדיעבד של הפוסט זה).

דורית נחמיאס (פרט מתוך טרילוגיה)

דורית נחמיאס (פרט מתוך טרילוגיה)

*

קיבעון וכפייה

וזו גם עבודה על כפייה חברתית. על האופן שבו הסביבה מקבעת אותנו ונותנת לנו תפקיד שמאפשר מעט מאד תמרון ובחירה. פתאום נזכרתי ב"תמונת נישואין", עבודה של חביבה פדיה (מימי לימודיה בחזותי, השם לא נשתכח כי נשארנו בקשר) שהתרחשה כולה בתוך ועל רקע מיטה זוגית עומדת. באחד החלומות של הכלה מגיחות הסבתא והאמא של החתן מאחורי המיטה מצוידות במחטים ובחוטים ענקיים ותופרות אותה לסדין. תוך כדי כך מצלצל השעון המעורר אבל הסבתא והאמא ממשיכות לעבוד.

*

קהילה

ובו בזמן זו עבודה על שיתוף הפעולה ההכרחי כדי שהתפרים המחברים בין בני אדם לא יפקעו. "כולנו רקמה אנושית אחת חיה", שרה חוה אלברשטיין.

ב1981 יצר ויטו אקונצ'י את Community House פסל-בית סגור מפיברגלס גלי, מוקף בששה זוגות אופניים. דיווש על האופניים פתח את דלתות המבנה וחשף מסדרון עם חדרים סגורים משני צדדיו. השיטוט בבית היה תלוי במדוושים שיכלו לפתוח, לחסום או ללכוד מישהו באחד החדרים. השימוש בבית דרש שיתוף פעולה בין קהילת הצופים. הפסל היה מעין מודל של תלות הדדית (אקונצ'י אמנם ביקר את העבודה אחר כך כדרכו, כמכנית וגימיקית מדי, קרובה מדי לטריק של קוסם).

.

ויטו אקונצ'י, Community House 1981

ויטו אקונצ'י, Community House 1981

.

שיעור בפרימה

ובהמשך לויטו אקונצ'י ובחזרה לתפירה. בבית הספר לתיאטרון חזותי למדו בשעתו כמה תלמידים מהשטחים. ביניהם היה צייר מוכשר מעזה (גם שמו נשתכח לצערי). בשיעור הראשון נתתי תרגיל היכרות: לעצב פֶּה ולהפעיל אותו. התלמיד פיסל פה גדול מקלקר ותפר אותו בחוט צמר אדום. ואז הוא העביר אותו ביננו שנפרום ונפתח. (ואחר כך בשיחה כשאמרנו צנזורה, הוא התפלא מאד. זה לא עלה בדעתו. זה היה רק משחק).

.

אצבעות תפורות, יוכבד וינפלד 1974-1975

אצבעות תפורות, יוכבד וינפלד 1974-1975 לחצו להגדלה!

*

עוד באותו עניין

על שבע במיטה מאת לואיז בורז'ואה

הרצפה הבלתי מטוטאת

חיוכי האתמול והמחר על שלוש מונה ליזות (ועוד אחת)

איך לא ראיתי את גרון עמוק, חמש פעמים

***

ושתי הודעות משמחות, ואחת ישנה ועצובה:

הילה פלשקס, מתוך זכרונות חבושים

הילה פלשקס, מתוך זכרונות חבושים

הילה פלשקס המוכשרת נפרדת מילדותה בספר קומיקס מצולם.

היא מגייסת תמיכה בהדסטארט. היכנסו לדף הפרוייקט!

*

ומחר!!!  בספריית גן לוינסקי  אחד שחור חזק!

.

SHA

תיאטרון קהילתי שיצרה קבוצת מבקשי מקלט סודאנים בשאיפה ליזום שינוי חברתי בדרכי דיאלוג ופתיחות.

 הצגת הבכורה תתקיים מחר, יום שבת ה22.6  בשעה 20:00 בגן לוינסקי.

כולכם מוזמנים לשמוע סיפור חשוב ולהיחשף לקבוצת אנשים מיוחדת ומעוררת השראה.

במסגרת האירוע  שיתחיל ב 19:00  ויימשך אל תוך הלילה יתקיימו גם מופעי מוזיקה חיה של הקהילות השונות הפועלות בספרייה. מומלץ בחום!

לאירוע בפייסבוק

*

ולבסוף הישן והעצוב – ב29 ביוני, עוד שבוע בדיוק, ימלאו ארבע שנים למותה של פינה באוש.

כל שנה בתאריך הזה אני מעלה פוסט שקשור אליה (למשל חוג ריקודי פינה באוש) עד שייגמר לי. מזמינה את כל מי שרוצה להצטרף, לשתף במחשבות וזכרונות ורגשות ובכלל.

*

Read Full Post »

הפרק ה22 בסידרה של 28 מאמרים על אמנות הגוף של אהרון קליינפלד ועל הקשר שלה לדקדוק הפנימי של ויטו אקונצ'י.
המאמרים מתפרסמים אחת לשבוע, כל יום שלישי בשעה 20:00 בדיוק (בשביל הטקס).  

רגע הפרפר הבוקע מן הגולם

היחס למילים בספר הדקדוק הפנימי נע בין פנטזיה בלשנית בהשראת סיפוריו המחורזים של אלתרמן מעשה בפ"א סופית ומעשה בחיריק קטן*, לבין מיסטיקה פרטית, קבלה ספונטנית ונטולת-אל, על אף ההגברה שהיא מקבלת ממילות ההפטרה.

[* במעשה בחיריק קטן מגיח החיריק הקטן והעקשן ממקומו בתחתית השורה, מטפס על הו"ו ויוצר את השורוק ואת החולם. זכר המעלל הזה מהדהד אולי בשמו החולָמי של אהרון המנצנץ אליו "כמו חיריק צוהל המסתתר בתוך חולם" (87).]

אחד הדברים המייחדים את הקבלה של אהרון הוא שנוצרה על ידי גולם, או יותר נכון – על ידי תערובת ילדותית-פיוטית של גלמים מסורתיים וחילוניים:
אהרון הוא גולם קלאסי על פי המדרש והתלמוד, כלומר מצב גמור למחצה של האדם העשוי עפר, לפני שאלוהים נופח בו רוח חיים ונשמה. אלא שאהרון הוא גולם אוטרקי, ששואף להפיח רוח בעצמו, בלי עזרת האל: "ובמהירות נשף לתוך התלולית, ואמר – יהי איש, אבל כרגיל נשף חזק מדי והעפר התפזר ועף לכל רוח" (87).

משחקי ילדים

לפני שנים, בסוף הדוקטורט שלה, הגיעה חביבה פדיה ללמוד בבית הספר לתיאטרון חזותי. הקטע שהציגה כבחינת קבלה היה מופע קולי ותנועתי המבוסס על משחקי ילדים. אני מביאה כאן קטעים מן הדף שצירפה:
"משחקי ושירי ילדים מעניקים בהצגה זו כלים סימבוליים ותיאטרליים לביטוי הצמיחה האנושית מתוך ולמרות ה'היזרקות הקיומית'.
[…]
"מוטיבים חוזרים במשחקי ילדים נבחרו להשתרשר זה בזה ולהשתלב בתהליך הדרגתי של התפתחות: שינה ('מחבואים'), איבוד ('הלכה לנו ילדה לאיבוד'), קיפאון ('דג מלוח'), גילוי ותפיסה ('תופסת'), שבירה והחלפת זהויות ('נשברה הקערה').
"תהליך זה כולו נתון במסגרת הכוללת של שיר-משחק: יש לנו גולם במעגל. היציאה מן הגולם מקדמת את ההתפתחות לפרפר. המעגל רומז למחזוריות של שבירה וצמיחה.
"המשבר מהווה את התנאי ההכרחי להתקדמות. מבחינה זו הנפילה ל'קערה' היא החזרה ההכרחית והמשחררת לתוך 'הקערה הגדולה' הראשונה: הרחם, התהום, הדכאון, המלכודת הקיומית. בתוכה מתארע הקתרזיס (יציאת העכבר) המאפשר התגבשות הזהות, ופריחה מחוזקת של האישיות מתוך הכרתה בקיומם ובזכותם של מיני אני שונים בתוכה."

ואהרון הוא גם גולם גם במובן שבו הוא מופיע בפיוט – יצור עוּבּרי שניחן בכוחות הכרתיים.

ויותר מכל הוא גולם של פרפר: הוא "מתגלמינג" בתוך הפְּרֶזֶנט קוֹנְטִינְיוּס ומצפה ל"רגע הבקיעה הפלאי, רגע הפרפר" שבו נטווה החוט הדקיק והמתנוצץ של האהבה (בין מיכאל לרינה למשל, 283) או בינו לבין יעלי אשר "נבקעה כמו פרפר חי בשיעור ההוא לבאלט" (242).

גם טקסי ההִטהרות של אהרון נדברים עם טקסי הטהרות מסורתיים. אהרון עושה מדיטציה בטָהוֹרינג, ונמנע מחירבון ומאוננות ("הרי הוא כל כך טהור … אפילו לחרבן הוא לא מחרבן פה כבר שנים … אפילו לשפשף הוא לא משפשף" 279).
ולא פחות חשוב – גם "ספר היצירה" של אהרון מבוסס על ההנחה שצירופי אותיות הם הטכניקה של הבריאה גם החומר שלה. ולא משנה אם הפרקטיקות הפוכות לעתים: בקבלה הרשמית למשל, יש לשיבושי מילים כוח הרסני: אמירת הא-ב מהסוף להתחלה הופכת את הגולם לאבק. ואילו בקבלה השירית של אהרון נטען ההיפוך בכוחה המרפא של ההזרה.
וכך או אחרת – המאגיה של אהרון נגזרת מן הלשון; הסיומת הדקדוקית "ינג" מאטה את הזמן, הפתקים עם שמה של יעלי שהוא מכניס לסנדוויץ' שלו ובולע לידה בהפסקות (229) מנפישים מן הסתם, את האהבה המתרקמת בלבו, וגם לאותיות שהוא אוכל (כלומר תזונת הא-ב שהמציא, 88) אפשר לייחס הנמקות קבליות.
תהייתו של אהרון, האם הפה העבה של אבא יכול לבטא מילים ארוכות ומסובכות, מתחלפת בתהייה אם "הפה של אבא מסוגל בכלל לבטא מילה דקה כזאת כמו חוט" (216). אלה שתי שאלות דומות אך לא זהות: הראשונה נגזרת מן העילגות של אבא ומן החשש הטכני והפיסי ששפתיו גסות מכדי לעקוב אחרי פיתוחיה של מילה ארוכה. אבל "חוט" היא דווקא מילה קצרה וקלה להגייה. הקושי נגזר מן הניגוד בין השפתיים הבשרניות לאידיאה הדקה והרוחנית: "חו-ט, לואט אהרון בדקות שפתיים, בכוונה גדולה, חו-ט, כאילו הוא עצמו נמשך והולך מתוכו, מקרביו שלו, מיתרי ודק ונוגן, אבל גם אוורירי, ערפילי, כמו ההילה של האנשים בפילמים שלו, ויכול לעבור בעדינות דרך כל סדק ולהשתחל כמו דרך קוף של מחט" (216). אהרון מתקשה לקבל את הפער בין גופו העדין של החוט לגסות הפה שאומר אותו. הוא כמהָ לאותה הוויה שלמה המתממשת לרגע בחזונו, כשהוא עצמו וגדעון ויעלי הפנימיים "דובבים חרש במילים היפות והטהורות ביותר שבעולם, ראשיהם קרבים ומתמזגים לרגע זה בתוך זה, לעולם לא ייפרדו עוד, שפה אחת להם" (291).

ובזאת אגב מסתיים (לפי הספירה המחמירה ביותר), העיסוק בפנטזיה ובמדב בספר הדקדוק הפנימי.

בשבוע הבא אנו מגיעים לפרקי: "לשונו בת החופש"

והראשון שבהם הוא אקונצ'י מאוננינג מתחת לרצפה, או  Seedbed כמשל

אותיות קוסמיות בבלוג של נח ברוש השכן מרשימות 🙂

עוד על הגולם במדרש, בתלמוד ובפיוט, במאמרה היפה של לילי יודינסקי אשר בו נעזרתי בכתיבת הרשימה

Read Full Post »

readingmachine.co.il

הספר "קולה של המילה" הוא מבחר מאמרים על שירה-פרפורמנס בעריכתי.

הוא יצא בהוצאת בבל (2004) בעקבות פסטיבל "קולה של המילה".

בשנה שלפני, התלוננתי לפני הדס עפרת (המנהל האמנותי של הפסטיבל, ידיד יקר ושותף לדרך בינתחומית ארוכה) על הקטלוג. טענתי שאי אפשר לפרסם קטלוג משמעותי ביחד עם הפסטיבל, כי רבות מן העבודות נשלמות רק אחרי שהוא נכתב. אמרתי שצריך קטלוג "פוסט מורטם", והוא תיכף שאל אם אני רוצה לערוך אחד. זאת התוצאה.

הכריכה אגב, היא פרט מתוך "דיוקן הקשת בענן" של המלכה אליזבת. היא לובשת שמלת עיניים ואוזניים המסמלות את תהילתה: כולם שומעים ומדברים עליה.

איכשהו (בגלל הטייה מולדת של העורכת) הוא עוסק לא פחות ב"צורתה של המילה".

להלן שלוש מובאות מתוך הספר ועוד קצת שקשורות בטבורן.

*

1. התחלה אמצע וסוף של שפת אמי – עבודת וידאו של גרין.
האמן מוציא מילים מתוך פיו ומדביק אותן לזכוכית שבינו לבין המצלמה.
ברקע בליל יידיש – קטעי שירים ודיבורים שערך.

*

2. ההופעה וההתגלות, מאמר מאת חביבה פדיה

*

3. שני מאמרים בקולה של המילה הוקדשו להעולם עגול, מופע-קול שיצר ג'וזף שפרינצק על פי סיפור הילדים (היחיד) שכתבה גרטרוד סטיין, על ילדה בשם ורד (rose) השואלת את עצמה "האם היא לא היתה ורד אילו לא היו קוראים לה ורד".

את עבודתו של ג'וזף שפרינצק ראיתי בחיוך. חיוך היה נסוך על פני מראשיתה ועד סופה. ומהו חיוך: מעגל. לא צחוק ולא בכי. תמיהה. פליאה. לא בגלל שהעולם טוב והכל מושלם. גם לא בגלל שהעולם מתוק, אלא בגלל שהעולם עגול. כלומר, בגלל שהכול תמוה, מופלא, יפה וכאוב, חידתי. והחידה היא סוד ההתחלה והסוף ואיך שהם אחוזים זה בזה. כך שנוצר מעגל. (חביבה פדיה)

שפרינצק תרגם, עיבד ובצע את הסיפור בשיתוף עם ז'אן קלוד ג'ונס (קונטרבס וכלים אלקטרוניים).
לחצו כאן לגירסת האודיו של המופע.

*

4. "לפעמים נדמה לי שאנחנו עורכים תחרות מי יתאבד ראשון"
ניתוח של "סתום ת'פה" המיצג של קובי אור וחן שיינברג.

*

5. רשומה על "הבוהמה הביתית" של אפרת מישורי, שקשורה בטבורה לספר ולפסטיבל.

*

במידה מסוימת כל עיר האושר היא המשך של "קולה של המילה". לרשומות נוספות על מיצג (מרינה אברמוביץ', סופי קאל, ויטו אקונצ'י ואחרים) לחצו כאן.

*


Read Full Post »