Feeds:
פוסטים
תגובות

Posts Tagged ‘ז'ן וינגארד’

זוכרים את טוס ברהינדי הגיבור? פעם הוא הושלך לבור עם חמישה אריות: ביום הראשון הוא אכל את האריה הראשון, ביום השני הוא אכל את האריה השני, ביום השלישי הוא אכל את האריה הרביעי, וביום הרביעי הוא נזכר שהוא שכח לאכול את האריה השלישי… משהו כזה קרה גם לי. הבטחתי שלושה פוסטים על אגדות פמיניסטיות שלא יובשו על ידי האג'נדה. זהו הפוסט השלישי, שמקדים את השני.

גאוין האביר והגבירה המגעילה, כך נקרא הספר בעברית. הוא גדול על הסורק שלי ולכן הכריכה באנגלית.

גאוין האביר והגבירה המגעילה, כך נקרא הספר בעברית. הוא גדול על הסורק שלי ולכן הכריכה באנגלית. לחצו פעמיים להגדלה

קודם התקציר (הקצר ככל האפשר) ואחריו כמה הערות על הסיפור.

המלך ארתור רודף אחרי צבי צעיר. בלי משים הוא מתרחק מן הפמליה שלו ומגיע לאגם אפל. על הגדה הנגדית ניצב פרש שחור שקורא אותו לדו קרב. חרבו האגדית של ארתור נותרה הרחק בארמון. הוא חסר אונים ויריבו נותן לו הזדמנות אחרונה להציל את עצמו ואת מלכותו: הוא צריך לענות על השאלה, מה רוצות הנשים יותר מכל? יש לו שלושה ימים למצוא את התשובה. בדרך הביתה עוצר המלך כל אישה שהוא פוגש ושואל אותה מה היא רוצה יותר מכל, וכל אחת עונה תשובה שונה (אחת רוצה יופי, אחרת עושר, עוצמה, בעל צעיר, ישועת נפש וכן הלאה). כעבור שלושה ימים הוא חוזר ללא פתרון. הוא מתכונן למותו, ופתאום קורא קול מתוק בשמו. הוא חוזר לאחור ורואה אישה מכוערת עד אימה. אני אחסוך מכם את תיאורה אבל הנה למשל תקריב של כף ידה שהבעית את שני ילדי.

מתוך גאוין האביר והגבירה המגעילה (פרט), אייר ז'ן וינגארד

מתוך גאוין האביר והגבירה המגעילה (פרט), אייר ז'ן וינגארד

הגבירה המגעילה (כך היא מכונה בסיפור) צוחקת כשהיא שומעת את סיפורו של ארתור. זו שאלה ממש קלה לדעתה. אם יבטיח למלא את משאלתה, תהיה אשר תהיה, היא תגלה לו את התשובה. ארתור מסכים והגבירה לוחשת לו את הפתרון. הוא נושם לרווחה אבל כשהוא פונה ללכת היא אוחזת בשרוולו. היא דורשת שישיא אותה בתמורה, לאחד מאביריו. המלך נחרד אבל אין לו ברירה. כבודו תלוי בקיום ההבטחה. וקודם עליו להתייצב בפני האביר השחור. הטבע כולו משתתק כשהוא מוסר לו את פתרון החידה: יותר מכל, אומר ארתור, רוצות הנשים לנהוג כאוות נפשן. האביר הנורא שואג בזעם ונמלט. ועכשיו גם המלך צריך לקיים את חלקו בעסקה. סיר גאווין הצעיר והנאמן מתנדב להציל את כבודו, ולמחרת בבוקר יוצאת תהלוכה קטנה ליער שבו ממתינה הכלה. הכול מתחלחלים מכיעורה אבל סיר גאווין לא נרתע. הוא כורע ברך ומבקש את ידה. האווירה בחתונה קשה. הכלה המסכנה מתכווצת מגניחות הגועל ואנקות הרחמים על החתן. בחצות פורש הזוג הצעיר לחדרו. גאווין טומן את ראשו בכפות ידיו ואז הוא שומע את אישתו קוראת לו בקולה המתוק. הוא מסב את ראשו בחשש ורואה את האישה היפה בעולם. מסתבר שזאת הגבירה המגעילה. הנישואין שחררו אותה ממחצית הכישוף, אבל עדיין עליה ללבוש את דמותה המכוערת מחצית מהזמן, אלא אם כן ישיב על שאלתה: האם הוא מעדיף שתהיה יפה ביום וזקנה ומכוערת בלילה, או להפך. גאווין מתבלבל לרגע ואז הוא נזכר שזה ליל כלולותיו. הוא מעדיף שתהיה יפה בלילה, הוא אומר, כמו עכשיו. אישתו מזעיפה לו פנים: בעל אוהב אינו דן את אישתו ללעג ולבוז, לדעתה. וגאווין מתחרט ומשנה את החלטתו: הוא מבקש שתהיה יפה ביום ומכוערת בלילה. אבל גם זה לא מוצא חן בעיני הגבירה. האם לא איכפת לו איך תרגיש כל לילה כשתבוא אליו בצורתה המגעילה, איזה מין בעל אוהב נוהג כך? גאווין משתתק. נראה שכל תשובה שלו תחטיא את המטרה. לבסוף הוא אומר, גבירתי, איני יכול לענות על שאלתך, זו החלטה שלך, את צריכה לבחור כאוות נפשך. כשהאישה שומעת את זה היא צוחקת. זו התשובה הנכונה. הוא נתן לה את מבוקשה של כל אישה, להחליט על עצמה, לנהוג כאוות נפשה. וכיוון שכך היא משוחררת מן הכישוף, היא תישאר לתמיד בדמותה היפה (והם חיו ביחד באושר ועושר ובכלל).

*

וכמה הערות:

בקרדיטים כתוב "סופר מחדש" על ידי סלינה הייסטינגס. אני לא מכירה את המקור, אבל בטקסט של הייסטינגס יש משהו ישיר ועכשווי (על אף התפאורה הימי ביניימית) וכך אני מתכוונת להתייחס אליו.

*

הסיפור נפתח במרדף שמוביל לנוף מאיים ומסתורי. סכנת חיים מרחפת על המלך חסר האונים (שלא לומר אימפוטנט, הוא לא מוצא את החרב שלו). הדרך היחידה להינצל היא לברר מה הנשים רוצות.

הישירות החלומית של הסצנה הזאת עוצרת נשימה. זה כמו מסר מהתת מודע שאומר אם לא תקשיב לנשים (מיד, תוך שלושה ימים) תמות.

*

ומי היחידה שיודעת את התשובה? הגבירה המגעילה כמובן, הפמיניסטית מהסטריאוטיפ, הבודדה המכוערת, רק היא יכולה להציל את המלך. ויש לה מחיר. המלך לא יוכל להמשיך ולהדיר אותה. הוא צריך להכניס אותה לארמונו ולהשיא אותה לאחד מאביריו (שזה כמו לשאת אותה בעצמו. האבירים הם שלוחה של המלך וגאווין יותר מכולם).

(מזכיר לי את המאמר שקראתי פעם פעם על האחיות של סינדרלה:  אז מה אם הן היו מכוערות, גם הן רצו להתחתן עם נסיך. דגש מיוחד ניתן שם לרגליים הגדולות, במובן שהן רצו גם להתחתן עם הנסיך וגם לעמוד על דעתן, כלומר על רגליהן שלהן, לא להינשא על כפיים כמו בובות.)

*

בדרך כלל יש מתח בין הממד הרגשי והממד הריטורי של סיפורים. הרגש הוא אותנטי ובעל עומק ואילו הריטוריקה (אמנות השכנוע והפיתוי של הקוראים) ערמומית ומניפוליטיבית, כל האמצעים כשרים. בסיפור הזה הם כמו תאומים סיאמיים שמחוברים באברים חיוניים.

מה רוצות הנשים יותר מכל? הקוראים מגלים ומפנימים את התשובה ביחד עם הגיבור (ארתור-גאווין).

בשלב הראשון מוצגת השאלה באופן חזיתי בצורת תעלומה וחידה של חיים ומוות. כמו ארתור גם הקוראים (נשים כגברים) תוהים מה רוצות הנשים יותר מכל, וכמוהו הם מתקשים למצוא תשובה אחת.

בשלב השני מוצג הפתרון. זה לא פתרון שרירותי; "לנהוג כאוות נפשן" אכן מכסה רצונות סותרים של נשים שונות ומשונות – אבל זה עדיין פתרון שִׂכלי שמגיע מבחוץ ולא צומח מבפנים.

בשלב השלישי והקובע – השאלה מופיעה בתחפושת, בצורת חידה חדשה ואישית. ושוב, הקוראים כמו גאווין מתקשים בפתרונה, כי רק מי שהפנים את פתרונה של השאלה הגדולה, יכול לענות עליה נכונה ולגאול באופן שלם את הגבירה ואת גאווין.

*

אפשר לקרוא את הסיפור בשתי דרכים: באחת מהן האביר השחור הוא מעין גולם שנברא מן העצב והזעם של האישה המדוכאת (כמו ששלוש הטוות המכוערות נבראות מדמיונה של הנערה המבועתת) כדי לאלץ את ארתור לתת לה את מבוקשה. אבל אני מעדיפה לראות בו נציג של ארתור, גלגול חלומי של האשמה והקלקול שהוא חש. כי כוח תמיד משחית ומעוות ודיכוי פוגע גם במי שמדכא, גם אם בדרכים מושהות ונסתרות יותר. וגם את זה אני אוהבת בסיפור, את ההבנה שהגאולה של הגבר ושל האישה כרוכות זו בזו, זו אותה חבילה.

*

ובשולי הדברים:

הספר יצא ב1988 בספריית הפועלים בתרגום משה דור עם האיורים המקוריים של ז'ן וינגארד (כך הוא כתוב על כל פנים בתרגום העברי, באנגלית זה נראה כמו חואן). האיורים – המאד מושקעים ומרשימים בדרכם – הם שילוב של עיטורים ימי ביניימיים ושל סגנון פרה רפאליטי: "בהיסטוריה של האמנות," כתב סלבוי ז'יז'ק, "הפרה רפאליטים הם מקרה הגבול הפרדוקסאלי של אוונגרד בחפיפה עם קיטש: הם נתפסו בתחילת דרכם כנושאי הדגל של מהפכה … רק כדי להגיע לפיחות בהערכתם זמן קצר לאחר מכן … כתמציתו של קיטש פסאודו-רומנטי, ויקטוריאני וטחוב." קיטש פסאודו-רומנטי, ויקטוריאני וטחוב, זה תיאור די הוגן של האיורים האלה, בתוספת נגיעות מבהילות של כיעור נשי היפר-ריאליסטי. זה קובר את הישירות והעכשוויות של הסיפור. וגם לשון התרגום מיושנת ומסורבלת ופוגעת בהומור ובקסם. הגיע הזמן לעדכן את שניהם ולהוציא את הספר מחדש.

*

עוד באותם ענינים:

גם מתוק גם פמיניסטי (האריה הראשון בסדרה)

הפמיניזם המפתיע של האחים גרים

הפרה רפאליטיות והאגדה – על המלך הצעיר של אוסקר ויילד כמסע-מסה בתולדות האמנות

*

Read Full Post »