Feeds:
פוסטים
תגובות

Posts Tagged ‘זן בודהיזם’

ניקולאס מאס (1693-1634) תלמידו של רמברנדט, נודע בעיקר כצייר דיוקנאות פופולרי וכצייר ז'אנר חדשני.

"ציור ז'אנר" (Genre painting) הוא סגנון אמנותי שהתפתח בהולנד החל מהמאה ה-16, והתמקד בחיי היומיום של אנשים רגילים. והחידוש הבולט של מאס היה ארכיטקטוני: שינוי תיאור המרחב הפנימי של הבית, מקופסא בת שלושה קירות למערכת חדרים. את המוניטין הזה הוא חייב מן הסתם לסדרת המצותתים שצייר; אני לא יודעת את מספרם הסופי, אבל לפחות שש תמונות של מאזיני-סתר – חמש נשים וגבר אחד, כולם מן השנים 1655-1657 – התגלו בחיפוש מהיר. התמונה הבאה היא אולי המייצגת המובהקת ביותר של המהפך:

ניקולאס מאס 1657, לחצו להגדלה

מבואה, גרם מדרגות, הצצה לעוד ארבעה חללים נוספים של הבית, שלא לדבר על פיסת העיר הנשקפת מן החלון, הם סוג של פלא מרחבי שמתכנס בטבעיות למלבן בגודל 92.5 על 122 ס"מ. אבל אחרי שביליתי איזה זמן ביקום המצויר של מאס השתכנעתי שהחידוש הארכיטקטוני הוא רק תופעת לוואי של עניין אחר, וכמוהו גם העיסוק האינטנסיבי במצותתים.

הציתות אצל מאס אינו שלוחה של הנפש או תחליף לחיים. אין לו משקל קיומי וארס-פואטי כמו למציצנות של היצ'קוק למשל, ב"חלון אחורי" (שנוצר כעבור 300 שנה בדיוק, ב-1957). המצותתים של מאס לא נידונו להיות מציצנים. הם לא נתונים בקונפליקט פנימי או תחת שיפוט מוסרי ולא חשים שום אשמה, חרדה או בושה. הם בעיקר קונדסים שהופכים את הצופה לשותף בקשר, רומזים לו לא לגלות. אני חושדת (ואוטוטו הראיות) שמאס נמשך לציתות כמימוש של "הפרעת קשב" (במרכאות כי זה לא איבחון מקצועי אלא מסקנה מצטברת מהתבוננות בעשרות תמונות). המצותת נדרש לדריכות חושית לכל הכיוונים כדי לקלוט מה שלא נועד לאוזניו וכדי לא להיחשף. זה כמו חוויה של הפרעת קשב, רק עם "אליבי" ולגיטימציה "עלילתית".

ובהמשך לכך, כיוונים סותרים וקשב מפוצל הם מצב מכונן גם בדיוקנים של ניקולאס מאס. קחו למשל את הדיוקן הבא:

ניקולאס מאס 

הילדה מושיטה משהו (חפץ שהיא מרחיקה מן הגדי?) למישהו שנמצא לימינה, מחוץ לתמונה. בידה האחרת היא מפשילה את הצעיף האדום ממותניה, ומפנה מקום לכלב שמציץ מתחתית התמונה ונובח על הגדי שלועס את תחרת שרוולה. המבט היציב שהיא מפנה אלינו מתעלם מן החד-גדיא אם לא מתכחש לו כליל.  

מאס היה צייר הדיוקנאות המוביל של אמסטרדם בשלושת העשורים האחרונים של המאה ה-17. הוא צייר מאות אנשים. דיוקן הילדה הוא סמן קיצוני ומוחצן של טירוף הכיוונים, בדרך כלל זה יותר מעודן. ועדיין: ברבים מן הפורטרטים הדמות מביטה אל הצופה בישירות, בזמן שכפות ידיה מצביעות לכיוונים אחרים.

לפעמים נראה שהיא מצביעה על משהו שנמצא ממש לרגליה, העין (של הצופה) נודדת מעצמה, לראות על מה היא מצביעה ונחבטת במסגרת התמונה.

ניקולאס מאס (1666-7)

דמויות אחרות כמו מאותתות למישהו שנמצא מאחורי גבן (גם הוא מחוץ לתמונה) או קושרות קשר עם הצופים מעל לראשו של הצייר; ובתרגום לימינו: דמיינו שָׁבוּי שמצולם בווידאו ושומר על ארשת פנים מיתממת, מנותקת, בעודו שולח מסר לצופים מתחת לאפם של שוביו. זה קצת מתעתע, היה או לא היה?, מתנדנד על הגבול בין המכוון לאגבי, לשרירותי, כאילו צייר את הידיים בסשן נפרד ואפילו שכר דוגמן ידיים כדי לא להטריח את הלקוחות. וכך או כך, האפקט הקולאז'י כבר משבש את ההמשכיות, מטריד כמו משהו שנכנס לעין, מפצל את המבט.

ניקולאס מאס (1680)

הוא לא למד את זה מרמברנדט שנוטה לוותר על ידי הדיוקן, או לחילופין, משלים בעזרתן את הדמות ואת הבָּעתהּ הרגשית. ואצל מאס – נתק, הפרדה (כמו במשחק ילדים שבו ילד אחד מגלם את הגוף והראש, ואחר שעומד מאחוריו ומשחיל את ידיו לבתי שחיו של הראשון מספק את הזרועות. גם כשהם מנסים לפעול ביחד, תמיד נוצר איזה שיבוש, הזרה, חוסר סנכרון בין הדיבור לתנועות הידיים). הנה כמה ידיים עצמאיות מתוך רבות, שליקטתי מדיוקנאות של מאס:

ניקולאס מאס (פרטים מתוך פורטרטים)

הרמיזות האלו יוצרות מין דריכות לשפנים מהכובע ותחושה של סיפור. הן הופכות את הציור לחלק שנתלש מִשלם, מנחשות לו לפני ואחרי, כמו בתיאטרון. ובתמונות אחרות של מאס, התיאטרון כבר לגמרי גלוי: עקרת הבית שלמטה, מתעכבת לפטפט עם שכנה שנשקפת מהחלון, בזמן שהכלב זומם על נתח הדג שקנתה.

ניקולאס מאס (1655)

אדון שנרדם מכויס בשנתו.

ניקולאס מאס

משרתת שנרדמה נתפסת בקלקלתה. בעלת בית מצביעה עליה בחיוך לגלגני-סלחני ומעליה נשקף לו החתול הזללן, פורע החוק:

ניקולאס מאס

מאס מרבה לצייר אנשים ישנים. וגם כשהוא מצייר רק ישן אחד – למשל אישה שנרדמה על ספרי החשבונות שלה (בתמונה למטה) – אני חושדת שהוא נמשך לפגיעותה, לפוטנציאל הדרמטי של הסיטואציה. מי שמכיר את עולמו הציורי כבר נדרך.

ניקולאס מאס 1657

*

עבר ועתיד

יאן ורמיר, בן זמנו של מאס, מאט את הזמן עד שהיומיומי נוגע בנצחי, ומאס פועל בכיוון ההפוך: הוא מזרז אותו. המציאות שלו היא פארסה מהירה בו זמנית של קונפליקטים והזדמנויות, שמקפיצה את המאה ה-17 של ורמיר ושל רמברנדט למציאות העכשווית, השטוחה והתזזיתית, לקשב המפוצל של גירויים ומסכים פתוחים.

אבל באופן ספציפי יותר, אני מתעניינת בדיאלוג שמקיים איתו דימיטריס פאפיואנו, במאי תיאטרון ניסיוני, כוריאוגרף ואמן פלסטי, ב-INSIDE, סרט בן שש שעות שצולמו בשוט אחד.

פאפיואנו מציע לצפות בסרט כמו בתערוכה, לצאת ולהיכנס בחופשיות. "אני אוהב אמנות, יש לי אנציקלופדיה של היסטוריה של האמנות בתוך הראש", הוא מצהיר בראיון למאקו לרגל הופעתו בישראל עם יצירה אחרת. והמרחב שבו מתרחש הסרט מתכתב עם "המרחב הפנימי של הבית כמערכת חדרים" שבו פתחנו.

למעלה, פריים מתוך INSIDE (2011) של דימיטריס פאפיואנו, ומתחתיו מערכת החדרים של ניקולאס מאס (פרט) לחצו להגדלה

בציור של מאס מנינו מבואה, גרם מדרגות, פיסת עיר שנשקפת מן החלון, והצצה לארבעה חללים נוספים של הבית. תפאורת הדירה שעיצב פאפיואנו כוללת (משמאל לימין) דלת כניסה, פינת אוכל (ומטבח, לפי הצלילים שיבקעו ממנו) חלון שפונה מפינת האוכל למרפסת, מרפסת שדרכה נשקף העולם שבחוץ, אמבטיה ושירותים בחלל אחד, וחדר שינה במרחב פתוח.

אני מודה שהייתי ספקנית לגבי השש-שעות-בשוט-אחד. חששתי שאני נידונה לצפות באנשים רגילים מבצעים פעולות שגרתיות בלי שום עריכה או בחירה, עניין שנשחק משימוש יתר וכבר לא מעניין להשתעמם בו (על פלאי השעמום כתבתי כאן, גללו לקטע הצבוע בכחול). אבל פאפיואנו הוא איש תיאטרון וקוסם של אחיזת עיניים. הוא נשען על סדרת פעולות יום-יומיות שמבוצעות ללא חופזה – תליית מעיל בכניסה, ניתוק האזעקה, חליצת נעליים, התפשטות, מקלחת, משהו לאכול, רגע בחלון, יציאה למרפסת, מנוחה – כדי להרדים את ערנותינו (אולי לא "כדי", אבל כך או כך היא נרדמת). הוא שומר אמונים לחוק השוט-אחד-של-שש-שעות אבל לא מרגיש מחויב לאתיקה הצפויה והנוקשה של המציאות. אפשר לכתוב פוסט שלם על הסודות, התעלולים וההרהורים שהוא מצפין בשרוולו, אבל אם נצטמצם רגע לדיאלוג שלו עם מאס – הסדקים שהוא פוער בצפוי בדרך אגב ובלי משים (כלומר עִם משים מתגנב ומצטבר) הופכים את הצופה למציצן ומצותת לכל צליל כדי לפענח מה קורה שם, לפני ומאחורי הקלעים, לבלש שמנסה להבחין בין אמת לכאילו, לפייק, לחפש את הגבול בין היומיום לתודעה, לזיכרון או לחלום. ואני מתאפקת לא לפרט, כדי להימנע מספוילרים.

INSIDE (2011) / full six-hour work by Dimitris Papaioannou. One shot. Unedited. from Dimitris Papaioannou on Vimeo.

ובשולי הדברים – למאס יש גם ציורים בודדים מסוג אחר, שמעלים שאלות אחרות. אולי בפעם אחרת.

*

תוספת מאוחרת – התראת ספוילרים!

שש שעות בשוט אחד זה מרתיע כפי שמתברר. לא רבים מעזים לצאת למסע כזה, ויש מי שהתלונן (בפרטי) שנמנעתי מלספר פרטים, אז אגיד רק שני דברים שקורים שוב ושוב בINSIDE (שם דו משמעי – פנים הבית הוא גם פנימה לתוך הנפש). מתברר בהדרגה שהמיטה מכוסה בעשרות סדינים. כל פעם שמישהו שוכב לנוח, הוא מתעטף ומצטנף לו בסדין, ולאט ובלי משים (בזמן שמישהו אחר מושך תשומת לב) הוא שוקע עם הסדין לתוך המיטה ונעלם. (בתגובות כינה את זה האזרח המועיל מפסבדוניה "תכריכי מצעים" והמחשבות שלי נשאו אותי דווקא לנסיכה על העדשה, אבל לא ארחיב). הדבר השני שחוזר שוב ושוב זו היציאה למרפסת להשקיף על הנוף. כל אחד פותח לכאורה את דלת ההזזה מזכוכית, אבל זאת רק אחיזת עיניים כי אין דלת ואין זכוכית, יש בסך הכול מוט שמחליק בתוך המסילה (כאילו היה הצלע השמאלית של מסגרת הדלת, במונחים פואטיים זו סינקדוכה: חלק שמייצג את השלם), וכך יוצא שפותחים ופותחים ופותחים את הדלת כל פעם אל נוף אחר, ולעולם לא סוגרים אותה. וגם על זה יש לי מה לומר, אבל תמשיכו בעצמכם.

*

עוד ציור בעיר האושר

הבשורה האחרונה של פרה אנג'ליקו

ארבע נערות ובובה של איש – על ציור של פרנסיסקו דה גויה

יצירת המופת של אנטואן ואטו

ג'וטו (ואלכס ליבק) – פיתוי

האדום של רוחיר ואן דר ויידן ושל אינגמר ברגמן

המשפחה הלא קדושה של ברתלמי ואן אייק

על "האונס" של אדגר דגה

ארבע דמויות על מדרגה, ציור של ברתולומה אסטבן מוריו

תיאטרון הזהב של ניקולא פוסן

Read Full Post »

מרש אבל ללוויה של חירש גדול, אלפונס אָלֶה 1897

זהו הדף הראשון מתוך שלושה של מרש האבל ללוויית החירש הגדול שחיבר אלפונס אָלֶה (Alphonse Allais 1905-1854). המרש מוזכר בדרך כלל בנשימה אחת עם 4:33 של ג'ון קייג', יצירה בת שלושה פרקים, הראשון באורך 30 שניות, השני באורך 2 דקות ו-23 שניות והשלישי באורך דקה ו-40 שניות, שבה לא מנגנים שום צליל בשום כלי במשך 4:33 דקות.

א' אומר שטקסונומיה (סיווג ומיון) זה משעמם. אבל אלה יצירות כה שונות זו מזו, שלשׂים אותן בסל אחד, זה כמו לומר שכל הסינים דומים. ובמקרה או שלא, אחרי שלושה חודשים של שתיקה בעיר האושר, התחלתי לחשוב על דממות.

הדממה של קייג' צומחת באופן אגבי כמעט מן החפיפה שמצא בין אמנות מושגית ולזן בודהיזם (גם יוקו אונו מלכת השלג שאבה מהמעין הזה).

4:33 היא עבודה מושגית שדוחה את התנשאותם של הצלילים היפים והנבחרים על צלילים אקראיים חסרי שם והילה. (בדומה לאותם פסיפסים יוונים ורומיים בני אלפיים שנה ויותר, שתיארו דווקא את הלכלוך מתחת לשולחן הסעודה).

רצפה בלתי מטואטאת, פרט מתוך פסיפס מאוחר יחסית, מן המאה החמישית לספירה

אבל הניסיון של קייג' להרחיב אם לא לקעקע את גבולות הקונצרט, הוא לא רק מושגי וארס-פואטי אלא גם רוחני, כי לא (רק) הרעיון חשוב פה אלא אפילו יותר ממנו ההתנסות, הקֶשֶב המתמשך על פני דקות ארוכות של שקט לכאורה, שהוא בעצם בָּמָה ל"מוזיקת המקרה" לצלילֵי השוליים של המציאות. קייג' הגדיר את המוזיקה שלו כ"משחק ללא מטרה", שנועד לאשר מחדש את החיים. "לא ניסיון ליצור סדר מתוך תוהו ובוהו ואף לא לנסות לשפר את הבריאה עצמה, אלא פשוט להתעורר לתוך אותם החיים ממש שאנו חיים, שהם כה מצוינים ברגע שאדם מפנה מדרכו את מחשבותיו ואת מאוויו ונותן להם לזרום על פי נטייתם הטבעית" (הציטוט מויקפדיה).

קייג' הוא אמן משוחרר שהופך ומתהפך בלי מאמץ. כשהוא מציע לפנות מדרכו את מחשבותיו, כלומר את רעיונותיו, הוא נפטר מן האמנות המושגית כמו שנפטרים מפיגום ברגע שהמבנה מוכן.

המרש של אלה (שמוגדר לפעמים ובצדק, אמן מושגי שהקדים את זמנו) שונה בכל מובן. יש שיר של נתן זך שנקרא "תיאור מדויק של המוסיקה ששמע שאול בתנ"ך". והפרטיטורה הריקה של אָלֶה היא "תיאור מדויק של המוסיקה ש'שמע' החירש הגדול בלווייתו" (בהיותו גם מת וגם חירש), ובו בזמן זהו גם תיאור גרפי של המוות, של ההיעדר; פעם, כשהכדורגלן אורי מלמיליאן עזב את ביתר ירושלים, ראיינו אוהדים שבורי לב. אחד מהם נשאל איך הוא מרגיש. "אי אפשר להבין את זה," הוא ענה. "זה כמו שמישהו יחזיק בבית אקווריום, בלי דגים!" או יכתוב פרטיטורה, בלי תווים! פרטיטורה שהיא בו בזמן גם תרשים של מסע הלוויה, של שורות האבלים הצועדים בסך (ובעברית כל תיבה היא גם ארון מתים).

ואגב, אם הבנתי נכון, הפרטיטורה המקורית של של קייג' אבדה, אבל רוב רוב הפרטיטורות של 4:33 באינטרנט זרועות בסימני הפסקה ו"לכלוכים" אחרים. למשל.

אָלֶה היה סופר, משורר והומוריסטן שחלק מיצירותיו הוצגו בתערוכות, ומרש הלוויה של החירש הגדול הוא לפני הכל עבודה פלסטית, רישום גאומטרי וקריקטורה פיוטית. וגם בזה היא נבדלת מ-4:33 המוזיקלית. מרש הלוויה קרוב יותר לרישומים של פאול קלה עם השמות הליריים-אירוניים שמחדדים ואפילו משנים את משמעות הרישום. למשל "גינה לאורפאוס":

פאול קלה, גינה לאורפאוס, 1926 לחצו להגדלה (ואיך הסתנן המגן דוד למעלה? זאת באמת תעלומה)

אוֹרפֶאוּס היה גדול המשוררים והנגנים של המיתולוגיה היוונית. כאשר שר ופרט על הנבל היו החיות נמשכות אליו בחבלי קסם, אבנים התגלגלו ועצים נעקרו ממקומם. כשאהובתו אוורידיקה מתה מנכישת נחש, הוא ירד אל השאול להחזיר אותה.

הסבך ברישום של קלה הוא גם נייר תווים – חַמְשׁות שצמחו פרא, גם מיתרי נבל וגם מדרגות. זה גן מוזיקלי ומלא תנועה שיורדת אל השאול של תחתית הדף.

[הערה: במקור היה בפוסט הזה גם פרק על סיפורו של היינריך בל "שתיקותיו המקובצות של ד"ר מורקה" ועוד כמה דברים שקוצצו כי הבנתי שזה פשוט יותר מדי לפוסט אחד]

*

אריק סאטי

באחרית ימיה, אחרי הפסקה של כ-60 שנה חזרה אמא שלי לנגן בפסנתר.

המלחין האהוב עליה היה אריק סאטי (1925-1866) שהיה גם המלחין הנערץ על קייג' וגם חברו הטוב של אלפונס אָלֶה. (לא מפתיע כשנתקלים ביצירות כמו "סונטינה בירוקרטית" או "שלושה קטעים בצורת אגס", שסאטי חיבר בעקבות הטענה שלמוזיקה שלו אין צורה).

סאטי הסעיר והקסים והצחיק את אמא שלי. היא ניגנה והקליטה רבות מיצירותיו.

בשבת יחול יום הולדתה התשעים ואחת.

הפוסט הזה מוקדש לה באהבה.

הנה אחד הגנוסיינים (מונח מסתורי שסאטי המציא) המעט מלנכוליים, בנגינתה.

Read Full Post »