Feeds:
רשומות
תגובות

Posts Tagged ‘זכרונות מאמריקה’

תחרות התחפושות של הגייז היא השיא של הקרנבל בניו אורלינס. תמונות ממרדי גרא 1998. (מלים בפעם אחרת.)

מראה כללי

צווארוני קורי עכביש. די מדהים הקונסטרוקציות שצומחות על הגוף

ארבע ידיים

בעצם הם היו זוג.

קסום בנוסח טולקין

עצי הגומי. יש מידה של פיוט באופן שבו הקונדומים הופכים לפרחים. האפים פחות.

קסדה. הסביבה מתאימה את עצמה משום מה לצבעי הדגל

כמו סינדרלה. הסוס הוא לא אביזר, הוא מחובר לגוף כחלק מהתחפושת ויש גם המשך מאחור, מרכבה מפוארת שמחוברת לגבו. (בסעיף אקסטרווגנצה התלבטתי בין זאת לבין תמונה של איש שמחופש להודי בפתח הטאג' מהאל, כשהבניין העצום הוא חלק מהתחפושת).

יש משהו רפאי-אופראי בדמות הלבנה עם כובע הצלעות וכל הידיים שמושטות אליה כולל יד העץ למטה משמאל, או אולי זה הכוסות שרוצות לחלוב את הלובן.

מנוחה

הכי. שלוש הגרציות.

עוד זכרונות מאמריקה  (כולם איכשהו בעניין תרבות גבוהה ונמוכה)

ידיים על גוף קשה 

אלביס פרסלי לנצח (ממפיס, עשרים שנה למותו)

אבא של סופרמן מכוכב קריפטון

אה, אה, אה, אה!

מלחמה ושלום (טולסטוי) בחמש דקות

 

Read Full Post »

מוקדש לאסתי סגל באהבה ובאי הסכמה.

לפני כשלוש עשרה שנים גרתי בארצות הברית. לילה אחד, כשלא הצלחתי להרדם, פתחתי טלוויזיה. בערוץ הציבורי שודר שימוע שנערך בעקבות הדרישה להוציא את ספרי צמרמורת (goosebumps) מן הספריות הציבוריות.

צמרמורת, למי שלא מכיר, היא סדרת ספרוני אימה לילדים. אחרי אותו לילה ניסיתי לקרוא אחד – לא זוכרת איזה מהם – "דם מפלצות 4", "הדחליל מתעורר בחצות", "ההרפתקה השעירה שלי", או "נקמת גמדי הדשא" או איזה שם אחר נוטף סוגסטיביות. איך שלא יהיה – לא צלחתי את הספר. התברר לי לצערי, שכבר איני קוראת-כל כפי שהייתי בילדותי.

אבל זה לא העניין. העניין הוא שכמה משונאיה של הסדרה חברו לסלק אותה מהספריות. ובארצות הברית, כמסתבר, החלטה כזאת מחייבת שימוע ציבורי. כלומר: קובעים יום ושעה ומקום שבו מתכנסת ועדה, וכל מי שיש לו מה להגיד בנושא מוזמן להביע את דעתו.

כיוון שזה היה ערוץ ציבורי והשעה היתה הרבה אחרי חצות, השימוע שודר במלואו. וגם אני נשארתי עד תומו. בהתחלה בגלל הסקרנות האנתרופולוגית המתעוררת למראה טקס משונה של חברה זרה. אבל עד מהרה זה חרג למחוזות אחרים. זה עזר כמובן שהיו כללים – בארצות הברית תמיד יש כללים – כל אחד יכול לדבר, אבל לא יותר משתי דקות. כלומר גם אם מישהו משעמם אותך תיכף יבוא אחר. הדוברים נרשמו מראש. אחד מחברי הוועדה היה מקריא את שמותיהם לפי הסדר ומציין גם את שם בית הספר שבו למדו.

וזו היתה ההפתעה הראשונה: ההתייצבות הגדולה של הילדים. מילדים קטנים (ממש קטנים, ראשו של אחד הציץ בקושי מעל דוכן הנואמים שלא לדבר על קולו הצייצני) ועד בני נוער בסוף שנות העשרה. חכמולוגית קטנה בת עשר בערך, ציטטה את התיקון הרביעי לחוקה, או איזה תיקון אחר שהתקנה מפֵרה לכאורה. אחרת התריסה: אתם המבוגרים תמיד אומרים לנו לקרוא, ועכשיו שאנחנו סוף סוף קוראים, אתם רוצים לקחת לנו את הספרים? כמה מהילדים היותר גדולים אמרו שפעם קראו צמרמורת ועכשיו הם קוראים דברים אחרים, זה היה הגשר. והרבה ילדים אחרים פשוט באו להגיד שהם אוהבים את הספרים האלה ורוצים להמשיך לקרוא אותם. כל הילדים היו בעד, חוץ משלוש ילדות קתוליות. (איך אני יודעת שהן קתוליות? ראשית בית הספר שלהן נקרא על שם איזו קדושה, ושנית – מילת המפתח שלהן היתה evil. הן רצו לבער את הספרים כי הם evil .)
והיו גם כמה מבוגרים. רובם היו נגד הספרים. אני זוכרת איזו אם מקריאה בשאט נפש שורה שבה איזו מפלצת פולטת קיא ירוק. ואבא אחד עם מראה פועלי שהיה בעדם. הוא הגיע לשימוע עם ערימה גבוהה של ספרי צמרמורת והניח אותם על השולחן. הוא אמר שהוא אב חד-הורי, הוא נאלץ לעבוד במשמרות. הוא נעדר הרבה, ובזכות צמרמורת הוא רגוע. הוא יודע שבתו בבית, קוראת את הספרים האלה ולא משוטטת מי יודע איפה. זה היה קצת מצחיק, אבל גם מרגש, האופן שבו הניח את הספרים כאילו היתה כאן ראָיה שאין לעמוד בפניה.

השימוע ארך כמה שעות. את הרוב שכחתי. בכל זאת עברו שנים. בהתחלה זה היה מצחיק. ואחר כך מעורר מחשבה, וככל שנהייתי מעורבת – גם מותח: מהכתובית בשולי המרקע למדתי שהשימוע נערך לפני כך וכך חודשים, וקיוויתי ללמוד מה הוחלט בסופו של דבר. ונשארתי גם בגלל הילדים, כל אותם עשרות ומאות, קטנים וגדולים ורהוטים ועילגים וביישנים, קוראי-כל (אנחנו יודעים לזהות את הדומים לנו) וקוראי מעט, שכל אחד מהם נרשם וניסח נימוקים והתייצב כדי להגן על זכותו לקרוא. צמרמורת או לא, זה היה מרגש.

ובשולי הדברים:
גם אני נגד מבצעים של ספר בשקל ו4 במאה. לגמרי. ואני אפילו לא מאמינה שהם תורמים לקריאה. אני לא יודעת מה תורם לקריאה. זה משתנה מאדם לאדם. בשבילי קריאה היא קודם כל חירות. הדבר הנפלא ביותר בילדותי (הכלל לא נפלאה) היה חירות הקריאה. ללא מגבלות של גיל, תוכן או טעם טוב. יש לי זכרונות מאד ברורים ונפלאים של איך הטעם שלי (ולא של מישהו אחר) מתעצב מתוך הערבוביה. החלוקה של תרבות לטוב ורע מעוררת בי התנגדות אינסטינקטיבית של ילדה שלא מסכימה שיחליטו בשבילה.

זאת ועוד: במשך השנים למדתי שוב ושוב, שאיפה שיש אנשים יש הפתעות. שאי אפשר לצפות איך מישהו יקרא ספר, מה הוא יסיק. ובכלל – לתרבות גבוהה שמושפעת רק מתרבות גבוהה נולדים בסופו של דבר ילדים מנוונים וצפויים (כמו לאריסטוקרטיה שמתחתנת רק בתוך עצמה). זה לא שאין הבדל בין יצירות. בוודאי שיש, וזה תענוג מיוחד להתחקות אחריו. אבל בעצם התיוג יש משהו מאובן וממסדי. ואני עם סלבוי ז'יז'ק שטען שכשהוא רוצה לכתוב על תרבות גבוהה הוא תמיד מסתכל קודם בתרבות הנמוכה. כי אותן מגמות מופיעות בה רק בגרסא יותר פשוטה וגלויה. זה גם נכון וגם הרבה יותר מעניין.

עוד זכרונות מאמריקה (כולם איכשהו בעניין תרבות גבוהה ונמוכה)

ידיים על גוף קשה 

אלביס פרסלי לנצח

אבא של סופרמן מכוכב קריפטון

אה, אה, אה, אה!

מלחמה ושלום (טולסטוי) בחמש דקות

תמונות אקסטרווגנטיות-קסומות-דקדנטיות מתחרות התחפושות של הגייז בניו אורלינס    

Read Full Post »

באוגוסט 1997 מלאו 20 שנה למותו של אלביס פרסלי. כיוון שממילא גרנו באמריקה החלטנו לנסוע לממפיס-גרייסלנד.  בעיקר בגלל תופעת החקיינים שתמיד ריתקה אותי. מכרינו האמריקאים עיקמו את אפם ושאלו בזהירות אם אנחנו מעריצים של אלביס. כשהגענו לשם הבנו למה: מלבדנו ומלבד צוותי טלוויזיה היו שם רק מעריצים, והם היו שונים לגמרי מהאמריקאים שהכרנו. 

אלביס הלך לעולמו ב16 לאוגוסט. לכבוד יום השנה ה32 שיחול ביום ראשון, אני מעלה כאן את רשימותי מאותה נסיעה וכמה מהתמונות.
 

ערב ראשון בממפיס. אנחנו מגיעים למלון ומיד יוצאים. יש לנו כרטיסים למסיבת ריקודים במרכז החקלאי בוולנט אבניו 777. אנחנו מוצאים את הרחוב בקלות ונוסעים לאורכו, חולפים על פני בתים קולוניאליים עם הרבה עמודים לבנים, שמתחלפים בהדרגה בבתים הרבה יותר צפופים ומתקלפים. המון שחורים יושבים על המרפסות כמו בתל אביב של ילדותי. עד מהרה גם המראה הזה מתחלף באזור תעשייה סתמי. לפני שאנחנו מגיעים ל777 שם הרחוב משתנה. אנחנו ממשיכים עוד קצת בתקווה שהוא יחזור. אבל הוא לא. ליד סטודיו סאן מתגודדים עשרות חלכאים בלגים לבושים בחולצות צהובות זוהרות. אלביס הקליט כאן, או משהו. מתברר שהמרכז החקלאי נמצא בקצה האחר של וולנט.
אנחנו חוזרים על עקבותינו. יוצאים מהעיר. אין יותר בתים. כמעט חושך. הגשם מתגבר. המרכז החקלאי נמצא בשומקום. זה מבנה ענקי שמיועד לתערוכות חקלאיות. הגג מורכב מלוחות זכוכית, כמו חממה. אנשים חסרי כרטיסים טיפסו אליו והם מתבוננים בנו עכשיו מלמעלה, מתוך החשיכה. הגשם ניתך בפראות עליהם ועל הזגוגיות. אנחנו מקבלים שי עם הכרטיסים: משקפי שמש זולים בסגנון אלביס. 
המבוא כמעט חסום על ידי צלמים שמתקהלים סביב בחורה צעירה בעלת שיער גולש. ממפתח גופייתה מציץ ראשו המקועקע של אלביס. הצלמים שואלים אם אפשר לראות את כולו. היא חושפת שד ומצחקקת – קצת במבוכה, קצת בקוצר רוח וקצת בסלחנות ובידידותיות, מחכה שהמצלמות יגמרו להבהיק.
יש כאן בוודאי כמה אלפי אנשים, אבל אין תחושה של צפיפות. הלבוש מאד אקלקטי, נע בין נעלי נשף משנות החמישים עד נעלי זהב צבועות ביד, מגפי ויניל לבנים, נעלי ספורט ורגליים יחפות. השולחנות מקושטים בצבעי הדגל האמריקאי. האווירה מאד נינוחה. לא כועסים שמסתירים, לא דוחפים. מי שרוצה רוקד. חבורה של יפנים אוחזים ידיים ומתנועעים סביב השולחן שלהם. הם מפסיקים כדי למחוא כפיים למוסיקאים שעולים בזה אחר זה על במה קטנה, מעין אי במרכז האולם. כל הזמרים חקיינים של אלביס. גם הנשים.

זוג אמריקאי קשיש יושב לימיננו: שניהם רזים מאד, מכובסים ולא מגוהצים, כלומר מגוהצים אבל מקומטים כאילו היו יותר מדי זמן במזוודה. האישה צולעת. רגל אחת שלה פונה חזק פנימה. מקל ההליכה שלה מקושט בסרטים לבנים וּורודים ושושני פלסטיק. הצליעה פחות מורגשת כשהם רוקדים, היא מתפרשׁת כמו צעד ריקוד. הם מתעלמים מבנם המבוגר שמתנהג קצת כמו תלמיד שובב. אולי הוא קצת מפגר. יש משהו היצ'קוקי בשלישייה הזאת. עוד יושבים לשולחננו כמה רווקים רוסיים וזוג בגיל העמידה: הוא קצת שמנמן אבל מטופח, שופע חיוניות וחושניות, והיא בשמלת קְלוש – קמים לרקוד. הם טובים. הוא מסובב אותה ומכרכר סביבה בנעליו השחורות והמחודדות. היא נעניית לכל תנועה. די דומה לזיון הריקוד שלהם. במרחק מה מהם רוקד זוג זקנים באלגנטיות מושלמת צ'יק-טו-צ'יק. זה נראה כמו טנגו על אף המוסיקה האלביסית. אולי זה הביחד שלהם, התיאום המושלם והכמעט גרוטסקי. הם מאד רציניים. אני נתקלת במבטו כמה פעמים ומחייכת. הוא לא מחזיר חיוך. כשנהיה צפוף על הרחבה הם עוברים לרקוד בצד. הם לא מעוניינים בקהל, ולא-לא-מעוניינים. הם קשובים רק אחד לשני ולעוד משהו שאני לא יודעת.

אנשים בכלל לא מרבים לחייך. יש הרבה זרים מכל העולם, אנשים קשי יום מאיזו רפובליקה נידחת עם בלונדיניות מחומצנות. מעמד פועלים כמו באנגליה, אמריקאים מסוג שלא הכרתי: בלי ציפוי. החגיגיות לא מסתירה את העצב. רבים לבושים בבגדים סקסיים מדי: שמלות צמודות, חשופות וקצרצרות, מגפיים גבוהים. אחרים לבושים בבגדים של פיקניק משפחתי: מכנסים קצרים וטריקו עם הדפס של אלביס. כל מיני ראשים של אלביס. מתחת לקומת האדם יש "קומת" אלביס שלמה על מאות חזים ובטנים. הראשים הקצת יותר גדולים מן הרגיל נראים ענקיים בגלל הגובה; ויש גם חולצות/וסטים/שמלות/חליפות שעליהם מרחפים אלביסים קטנטנים, איקרוסים עם גיטרות נוצצות. גשם של אלביסים נושר ולא מגיע לרחבה. ויש כאלה שמכוסים בכמויות עצומות של סיכות אלביס גדולות וקטנות זוהרות ומנצנצות, מרחוק הם נראים כמו חתיכות קזינו רוקדות.
הקהל מלא אלביסים, מכל הגילים והמינים. אלביס לבן ואלביס שחור. יש אפילו גמד אלביס. הראש הגדול שלו עם פאות הלחיים מציץ מעל לשולחן. אלביסים חסרי שיניים עם פיאות נוכריות. אלביס ילד מצועצע מטפס על אחד השולחנות. עושה פוזות לצלמים מכל העולם. נעליו מעלות גלים במפה. 

נ' מצא מיד את האלביס הכי מטופח והכי מצוחצח להצטלם איתו

על שולחן סמוך חולֶשֶׁת זקנה קטנה מחומצנת וחסרת שיניים. מטפחת ורודה זוהרת קשורה לשערה. היא לובשת חולצת כפתורים לבנה. כשהיא קמה לרקוד נגלית חצאית קְלוש בצבע ורוד עז עם אפליקציה של כלבלב קשור בחוט כסף מנצנץ. חגורת החצאית מגיעה עד חזהּ. על ברכה הימנית כרוכה תחבושת אלסטית כחולה. לרגליה נעלי ספורט. המאהב שלה קם איתה. הוא צעיר ממנה בהרבה (אם היא כבת שבעים, הוא בשנות השלושים המוקדמות), לא גבוה, אבל מוצק ושרירי. שרוולי הטי-שירט שלו מגולגלים נוסח ברנדו הצעיר. שפמו שחור. יש לו הבעה אחת, רצינית. בלוריתו השחורה המבריקה והנוקשה מסורקת לאחור חוץ מקווצה אחת שמשתרבבת על מצחו. בובולינה (כך אנחנו קוראים לה מיד) מתקינה אותה מדי פעם. מסביב לשולחן יושבים בני משפחתה של בובולינה, דמויות כנועות ומטושטשות. היא נצמדת אל הג'יגולו שלה, מפשילה את החצאית, מסתחררת ומקפצת בכוח של צעירה, של ילדה אפילו. ריקוד אחרי ריקוד. היא לא מתעייפת.
אלביסית צעירה מאוסטרליה עולה עכשיו לבמה. היא שרה משירי אלביס מלווה בלהקת נשים. לפניהן היה אלביס שוויצרי ואלביס צרפתי, אלביס יפני ואלביס הילד שעשה את כל השטיקים. כמו גדול.
כמעט בכל אחד כאן יש משהו מאלביס – בגד, או תנועה, משהו בקול, או באינטונציה, ולפעמים רק תיאטרליות מסוימת, או פאות לחיים, אבל זה לא באמת משנה. האנשים פה שולטים בכל פרט. הם כמו תיבת תהודה לאיתות הקלוש ביותר. רובם זוכרים אותו אישית, לפי הגיל הממוצע.
 
למחרת בבוקר במלון, רצף של אי הבנות. אני מורעבת. מגשים עמוסים בטוסטים וכדי מים חולפים על פנינו בדרך לצוות הטלוויזיה שיושב בשולחן הסמוך; אנשים ונשים רזים עם מצלמות ומכשירי הקלטה. חדר האוכל ספון עץ כהה עם כל מיני מפלסים מיותרים, חלונות גדולים שאי אפשר לפתוח, אולי כפולים. החוץ נראה רחוק. באחד ממפלסי הביניים עגלת נירוסטה עם דייסות, בשרים וביצים מטוגנות. אני לא אוכלת את כל זה. מחכה ללחם או משהו. המלצרית אומרת שהכל יגיע. אבל לאט לאט אני מבינה שזו הבטחה כללית שאין לה שחר. משהו כמו יהיה בסדר, בלי שום כוונה קונקרטית. אני רעבה חסרת אונים כמו בחלום. א' מתרגז. נ' מנסה לעודד. מתישהו אני פורצת בבכי. המלצרית נבהלת, מנסה לברר מה הבעיה. אני אומרת לה "אל תדאגי, את עובדת נורא קשה". מרגע שהגענו היא מתרוצצת עם מגשים כבדים, מבשלת מה שצריך, מפנה כלים, גובה כסף. מלצרית נוספת, צעירה יותר, שחורה, משתרכת לה בין השולחנות משועממת, חולמנית. המלצרית המבוגרת מתעקשת, מבררת, מביאה לי את מבוקשי. אבל א' כבר כועס, קם מהשולחן. משאיר אותי עם הטוסטים העשויים מדי. בסוף מתברר המפתח לאי-הבנה. יש שני סוגי ארוחות. אם היינו מזמינים את הארוחה האישית היו שואלים אותנו מה אנחנו רוצים.
 

 

התור בכניסה לגרייסלנד הולך ומתארך. החומות עשויות מאבנים לא גאומטריות, צהבהבות-ורדרדות כמעט ירושלמיות, וכמו קרעי מגילות (פַּלִימְפסֶסט) הן מכוסות בשכבות על שכבות של מילות אהבה שכתבו המעריצים. עוד מעט ייפתח השער למי שרוצה לעבור על פני הקבר. מועדון המעריצים הראשון של אלביס עורך טקס קצר. המארגנים לבושים בפשטות, עומדים בשורה על הבמה הקטנה. כל אחד ניגש למקרופון ומקריא מתוך דף כמו בבית ספר. מדי פעם מושמע שיר של אלביס. הרמקולים מצפצפים. לאף אחד לא איכפת. בסוף כולם שרים "אני לא יכול שלא להתאהב בך", שרים ובוכים.

אלביס שמן אחד שעומד לפנינו בתור, מוחה את עיניו בצעיפו האדום. אלביס שני מסתיר את דמעותיו במשקפיים כהים. שלישי שר וגועה בבכי. קודם גירשו את האלביס העלוב שניסה לחבור אליהם, לשיר איתם ולעשות פוזות לצלמים. הוא זריז. נמצא בכל מקום. את משקפי השמש הוא מחזיק ביד מקופלים. גם ביום. אני חושדת שהוא לא רואה כלום דרכם. כמה שעות מאוחר יותר כשנחזור לאוטו נראה אותו צועד במהירות, שקוע במחשבות, הסרבל האלביסי שפשט תלוי על זרועו עטוף בניילון.

שתיים לפנות בוקר. התור לקבר עוד ארוך מאד, מתפתל בקפלים ארוכים כמו מעיים מסודרים. האנשים מאד סבלניים. הנהלת האירוע מאד חמה ואישית. המעריצים בוטחים בה. כלום לא בוער. אנחנו מתבוננים באנשים. מישהי לבושה בבגדי אלמנות מוגזמים. ולא רחוק ממנה ליצנית ססגונית, מממשת את הצד הילדותי של אלביס. (הבית עצמו נראה קצת כמו פנטסיה של ילד שזכה בפיס. צבעים עזים והמון טלוויזיות בכל מקום). אחדים נושאים מתנות קטנות. וכמעט כולם נושאים נרות, לבנים או מקושטים.

שתי בחורות לידינו פותחות כסאות חוף. פורשות מגבות אלביס, שולחנות לילה קטנים, צידנית. אני שואלת אותן מה הן מכינות, "מקום לשבת!" הן עונות פה אחד. איש מוצק ואדום-לחיים סוחב עם צלב ענקי שכתוב עליו "ישו אוהב אתכם". הוא מתראיין לתחנת טלוויזיה, נשען אל הצלב הגדול. (נושאי צלב כאלה מסתובבים בכל מקום שבו מתכנסים אנשים. לפעמים מותקן גלגל קטן בתחתית הצלב, שלא יצטרכו להתאמץ). אלביס הילד גם הוא נמצא כאן עם אמו, מטושטש מעייפות, הוזה, מתחייך אלי ברפיון כשאני מצלמת. אמו שואלת מה כתוב על החולצה שלי. "יש מקום לשלום," אני מתרגמת. היא שואלת מאיפה אני. היא קצת מאוכזבת אני חושבת, שלא כתוב שם משהו על אלביס. לא רחוק נרדם ילד אחר, בפישוט זרועות באמצע הכביש, כמו על מיטה רכה. אנחנו הולכים ומתקרבים אל נושאי אש התמיד הניצבים משני עברי השער. הלפידים שלהם ארוכים וזקופים כמו כידונים. אחד מהם בתלבושת אלביס. האחר בבגדי יומיום. המעריצים מדליקים את הנרות שלהם באש התמיד. שביל של נקודות אור נע קדימה באיטיות אל תוך האחוזה, מתפתל לרגלי העצים המוארים באדום, צהוב, כחול וירוק. והרחק יותר, בחשיכה, רועים כמה סוסים. צלליותיהם מוסיפות שלווה וקסם לתמונה.

עוד זכרונות מאמריקה  (כולם איכשהו בעניין תרבות גבוהה ונמוכה)  

ידיים על גוף קשה 

אלביס פרסלי לנצח

אבא של סופרמן מכוכב קריפטון

אה, אה, אה, אה!

מלחמה ושלום (טולסטוי) בחמש דקות

תמונות אקסטרווגנטיות-קסומות-דקדנטיות מתחרות התחפושות של הגייז בניו אורלינס    

ובשולי הדברים: זהו גם הפוסט המאה שלי. דווקא אלביס. כך יצא. הגעתי לכאן לפני קצת יותר משנה, ואם הייתי יודעת איך זה לא הייתי מתמהמהת כל כך. הבמה, המיידיות, ובעיקר השיחה – כי זה מה שאני הכי אוהבת, לחשוב עם אנשים. הייתי צריכה לפתוח סלון ספרותי, אלא שצד המארחת מאד לא מפותח אצלי. וכמו שאמר לי ידיד יקר – בלוג זה אידאלי בשבילך. בלי להגיש, בלי לרחוץ כלים. ואני מוסיפה – בלי סלקציות, בלי לתאם, בלי אילוצים של זמן ומרחק. מי שרוצה מגיע. כי האינטרנט הזה הוא כמו מגפי ת"ק פרסאות ומכונת זמן בבת אחת.  

וזה גם הזמן שלכם להעיר הערות ולבקש בקשות. אין לדעת לאן זה יוביל. אבל לפני ואחרי הכל – תודה ענקית לכולכם – לירדן, אורי ואילן רבי-המארחים, ולכל האורחים הגלויים והמוסווים, הסמויים למחצה (אלה שכותבים לי מיילים אישיים) והסמויים לגמרי, למזדמנים ולמנויים, לאלמונים ולאלה שהפכו לחברים יקרים. אתם משמחים אותי מאד. תודה.  

Read Full Post »

3 סיפורים אמיתיים

*

1.
גרנו באמצע יער ליד סנטה קרוז. מהבית שלנו ראו רק עצים. בלילה היה חושך מוחלט ושקט מוחלט חוץ מרשרוש אקראי של צבי או רקון. כשלושה שבועות אחרי שעברנו לשם מישהו דפק בדלת. פתחתי. שתי הגברות שעמדו שם נרתעו בבהלה: "חשבנו שיש לך כלב". הן באו לדבר על אלוהים. "שיחת נשים," הן הסבירו, "כמו שאנחנו מחליפות (share) מתכונים".

ככה זה נראה ממדרגות הבית

*

2.
פעם, בטיול למונטריי, הייתי כל כך רעבה שהתפתיתי להכנס לאחת מאותן מסעדות המוניות לתיירים. מלצר גבוה ונאה כמו בובה של חלון ראווה הגיש לי את המנה שבחרתי. היה לה ברק מוזר של קיא ומין ריח מעוקר של מיקרוגל. כעבור איזה זמן חזר המלצר. הוא התעלם מן הצלחת המלאה שלי ושאל במאור פנים איך האוכל. אמרתי לו את האמת: זה הדבר הנורא ביותר שהוגש לי אי פעם. הוא לא היסס: Thank you for your honesty הוא אמר במאור פנים.

*

3.
כשנכנסתי לחנות הבדים בסקוטסדייל היתה שם רק לקוחה אחת, אישה צעירה כבת שלושים, אולי קצת יותר, שנרשמה לחוג הקווילטינג של החנות; שמנמנה, לבושה במכנסי ברמודה וטי שירט ורוד, שערה החום והחלק מכוסה במטפחת ראש קטנה משולשת. היא התרגשה כמו ילדה מפתיחת החוג וביררה שוב ושוב את הימים והשעות. לרגע השתתקה, ופתאום אמרה: "יש לי את התינוק המקסים ביותר בעולם. הוא כל הזמן שמח."
המוכרת הצביעה עלי: "לה יש ילד מקסים," אמרה (נ' נלווה אלי בפעם הקודמת).
האישה שאלה בן כמה הוא. שלוש עשרה. "גם לי יש בן שלוש עשרה ובן חמש עשרה," אמרה האישה, "נתתי להם לבחור את השם של התינוק, והם קראו לו ז'ורל, על שם אבא של סופרמן מכוכב קריפטון. גם הם היו ילדים מקסימים אבל הוא כל הזמן שמח. גם הם היו שמחים אבל הוא כל הזמן שמח. יש לי את התינוק הכי מקסים בעולם."

*
ובשולי הדברים: מה שמשותף לסיפורים ולתרבות האמריקאית שחוויתי, הוא סוג של השטחה וערבוב; מתכונים ושיחות תיאולוגיות – הכל נמצא פחות או יותר על אותו מישור. הילדים נתנו שם לתינוק לא בגלל ליברליות ושיתוף, אלא מין חוסר אבחנה בין ילדים להורים. וגם קשה להעביר את האופן שבו היא אמרה אבא של סופרמן מכוכב קריפטון, כאילו היה כזה באמת. והשמחה, הו השמחה.

עוד זכרונות מאמריקה  (כולם איכשהו בעניין תרבות גבוהה ונמוכה)

ידיים על גוף קשה 

אלביס פרסלי לנצח

הילדים שרצו לקרוא

אה, אה, אה, אה!

מלחמה ושלום (טולסטוי) בחמש דקות

תמונות אקסטרווגנטיות-קסומות-דקדנטיות מתחרות התחפושות של הגייז בניו אורלינס    

Read Full Post »

בקולנוע קטן בארצות הברית ראיתי פעם סרט תיעודי על ארוע שחברת המכוניות "ניסן" עורכת כל שנה בטקסס כדי לפרסם את עצמה. זוהי מין תחרות שכלליה פשוטים: עשרים ומשהו משתתפים מניחים את כפות ידיהם העטויות בכפפות על טנדר ניסן חדש. אסור לנתק את היד, אסור לשבת, אסור להשען על המכונית ואסור להסיר את הכפפות (כדי שהטנדר לא יתמשמש חלילה בטביעות אצבעות). יש הפסקות קבועות לאוכל ולשירותים, ומי שנשאר אחרון – וזה יכול להימשך ימים – מקבל את האוטו.

"ידיים על גוף קשה" (Hands on a Hard Body) כך נקראת התחרות, וכך נקרא גם הסרט המלווה אותה בראיונות ובקטעי פרשנות. הפרשן הראשי הוא הזוכה של השנה שעברה, אשר משתתף גם בתחרות הנוכחית, מה שמרתיח את כולם, כי הוא כבר קיבל את הטנדר שלו, שישאיר משהו לאחרים. הוא יושב על כסא נדנדה (עד כמה שאני זוכרת) ומהגֵג בכובד ראש. הוא בלתי מנוצח, לדעתו, אלא אם כן יבוא מישהו מהמַרינְס…

נדמה לי שמאוחר יותר, בעקבות הצלחת הסרט, הופק גם חיקוי הוליבודי. אבל הסרט שאני ראיתי היה דל תקציב ולגמרי תיעודי. אחד משלושת הפיינליסטים נעדר מחלקו הראשון; לא ספרו אותו. לא חשבו שיש לו סיכוי. אבל מכל הבחינות האחרות – ההרכב האנושי והתפתחות הארועים – זה היה סרט עם הרבה מזל.

מלבד החייל שהשתחרר זה עתה מהמרינס (אלא מה) יש ערב רב של אנשים: אישה שכל שיניה התחתונות חסרות, ובעלה שכל שיניו העליונות חסרות (או להפך) שבא לעודד אותה. נדמה לי שהם כיבו את המזגן באמצע הקיץ כדי להתאמן לתחרות. בחור צעיר עם פנים קצת אבוריג'יניות בטוח שיזכה. הוא לא יפרוש בשום פנים, אלא אם כן תפרוץ סופת ברקים. יש לו פוביה מסופות ברקים. בכל פעם שחוזרים אליו הוא מזכיר אותן. בפעם השלישית או הרביעית זה נהיה ממש מצחיק. אני לא זוכרת אם פרצה סופה; אין סיכוי שלא – לפי המזל של הסרט. הפרשן משבח את נעליה של אחת המתחרות בהשוואה למגפי הבוקרים של מתחרה אחר (מגפי בוקרים זו שגיאה חמורה). ויש אישה דתייה שאלוהים רוצה שתזכה. היא יותר מבוגרת מרוב המתחרים ולא נורא בריאה, אבל כמה משפחות מהכנסייה שלה מתפללות למענה ורוקדות במעגלי וודו כדי לתת לה כוחות. מדי פעם היא פורצת במין התקפי צחוק מיסטיים, הומה כיונה. הפרשן קצת מהסס בנוגע אליה. הוא לא יודע איך לשקלל את המרכיב הזה של האמונה. הוא ממש מזועזע לעומת זאת, מהתזונה של המתחרה המבוגר ביותר. ("המברגרז אר פְּלֵיין פֶט"). אישתו של המתחרה המבוגר מעסה את צווארו. כמו חמאה, היא מדווחת. הוא מצית לעצמו סיגריה (סיגריה!).

השעות חולפות. המתחרים מתחילים לנשור. הידיים מזיעות ומגרדות בתוך הכפפות של ניסן. יש תלונות על השיפוט. אחת המתחרות נוטשת את הטנדר, צועדת לתוך הלילה מוטרפת, לא שועה לקריאות.

"כשנשארים רק חמישה מתחרים ואחד מהם עוזב," אומר הפרשן, "זו הִתעלוּת שקשה לתאר, זה כמו…" – הוא עושה הפסקה קצרה כדי למצוא דימוי הולם – "זה כמו להרוג את הצבי הראשון שלך," הוא אומר בשביעות רצון.

בסוף נשארים שלושה מתחרים, וביניהם מי אם לא – הפרשן הזוכה משנה שעברה. הם נלקחים לבדיקת סמים כדי לוודא שאיש לא יזכה בְּמרמה. הפרשן נראה גמור. הוא בקושי עומד על הרגליים. אחרי בדיקת הסמים הוא כבר לא חוזר למכונית. נותרים רק שניים: הדתייה שאלוהים רוצה בנצחונה, והאיש המבוגר הרגוע, המעשן, אוכל ההמבורגר.

בשלב זה של הסרט נכנסתי לחרדה. נדמה היה לי שאני צופה במין מחזה מוסר מימי הביניים, שהדמויות בו מייצגות תכונות מופשטות. המחזה שמול עיני נסב על עתיד המזרח התיכון. השאלה שעמדה על הפרק היתה מי ינצח? הפַנָטים המתלהמים (מגוש אמונים עד לחמאס) או המתונים הבוגרים והשפויים.

המצב לא בישר טובות; הפנטית המותשת, החולנית למראה, התחילה לשמוע שירי דת בווקמן שלה והזדקפה. מרגע לרגע היא כאילו התמלאה כוחות. זה היה מפחיד. איך אפשר להתחרות בדבר כזה? היא התחילה לשיר, ומרוב התלהבות – גם… למחוא כפיים. כלומר היא ניתקה את הידיים מהרכב והפסידה בתחרות.

אז למי שדואג לעתיד המזרח התיכון אני רוצה להגיד שיש סיבה לאופטימיות. ראיתי את זה בסרט: השפיות תנצח. מה שמחזק את הפנטים, הוא שיכשיל אותם בסופו של דבר.

המבוגר לא ממהר להרפות מהרכב. מה יעשה במכונית, הוא נשאל. הוא ייתן אותה לאישתו (המזילה דמעות של עייפות והתרגשות).

בסוף הסרט הוא נשאל אם יש לו איזה מסר לצופים.

הוא מהרהר לרגע ואומר: If you realy want to get something, keep your hands on it

ואז הוא נכנס לאוטו ונוסע.

ולמה אני מספרת את כל זה?

כי זה סיפור אופטימי. לא רק בקשר למזרח התיכון. קשה לתאר נקודת מוצא ירודה מזו; אבל הריאליטי החי הזה, שנועד לקדם מכירות, מתפתח לכוונים מפתיעים והופך למין קומדיה רוחנית. הנפש מנצחת את שרירי המרינס, בשקט, בלי לעשות עניין.

ונזכרתי בו גם בגלל המהומה סביב הריאליטי בכלל וסביב האח הגדול. כמובן שזה זבל. אבל מי שמשתתף בזבל ומי שצופה בו הם אנשים. ואיפה שיש אנשים יש הפתעות.

והנה הטריילר:

*

ובלי שום קשר – הודעה חשובה – בקרוב מאד (קצת שבועות) אתחיל לפרסם כאן באתר סדרה של מאמרים שאני כותבת על ספר הדקדוק הפנימי של דוד גרוסמן, או יותר נכון – על הקשר בין הספר לאמנות הגוף (Body Art).

זה משהו שמאד מסעיר אותי בחודשים האחרונים, ופונה לכל מי שמתעניין בקשר בין בשר לרוח, בין גוף למילה. אני מקווה לשיחה שתפתח עוד דלתות. ולכל מי שלא קרא את ספר הדקדוק הפנימי – ממש כדאי (בלי קשר לסדרה).

עוד זכרונות מאמריקה:  הילדים שרצו לקרוא,    מלחמה ושלום (טולסטוי) בחמש דקות,   תמונות אקסטרווגנטיות-קסומות-דקדנטיות מתחרות התחפושות של הגייז בניו אורלינס,    אלביס פרסלי לנצח,    אבא של סופרמן מכוכב קריפטון,    אה, אה, אה, אה!

Read Full Post »

המשך…

Read Full Post »

ילדתי הקטנה שרה: 'אה, אה, אה, אה!' איני מבין את המילים, אבל אני חש מה היא רוצה להגיד. היא רוצה להגיד שהכל – 'אה! אה!' – אינו אימה אלא אושר. (מתוך היומנים של ניז'ינסקי)

לא רציתי לקנות מכונית, אלא ש"באמריקה, מכונית זה כמו רגליים," כך שמעתי שוב ושוב. ולא התחשק לי להיות הפיסחת היחידה. בַּ"מֶרְקוּרִי" של סן-חוזה הציע מישהו למכירה גִ'יאוֹ מֶטְרוֹ זולה יחסית, עם גג נפתח ולא יותר מדי קילומטרים. נסענו לראות את המציאה ועוד באותו יום לקחנו אותה לבדיקה וקנינו. ארבע פעמים חצינו את סן-חוזה. ארבע פעמים חלפנו על פני שלט עם גולגולת וכתובת שחורה, זועקת: "בית המסתורין של שרה ווינצ'סטר". זה עבד. כמה שבועות לאחר-מכן נסעתי (בגִ'יאוֹ מֶטְרוֹ) לראות במה מדובר.
הכל מסכימים שהבית הוא תוצאה של טרגדיה: שרה ווינצ'סטר, יורשת המליונים של יצרן הרובים המפורסם, שכלה את בתה התינוקת. היא לא הצליחה להרות שוב, וחמש-עשרה שנה אחר כך מת גם בעלה. מכאן ואילך נחלקות הדעות: יש אומרים שהרופאים הם שהמליצו על תחביב, מין ריפוי בעיסוק שיסיח את דעתה – בית למשל, שתתכנן ותבנה בעצמה, בלי עזרת ארכיטקט. אחרים טוענים שהכל התחיל מביקור אצל מגדת עתידות. היא שמה לב שהקליינטית מוקפת ברוחות רפאים. אלה הקורבנות של רובי הווינצ'סטר, הסבירה לה. הם הוציאו חוזה על המשפחה: קודם התינוקת, אחר-כך הבעל, ועוד מעט יגיע תורהּ, אם לא תבנה להן בית ביום ובלילה, ללא הפסקה.
שבעים וחמש שנה לאחר מותה, לא פגשתי רוחות בבית של שרה, למעט איזו רוח טכנולוגית פה ושם – דלת שנפתחת מעצמה או בת-קול מרמקול נסתר: "ברוכים הבאים לאתר היסטורי מס' 868 של קליפורניה," מכריז קול עמוק וחגיגי שוב ושוב, עוד במגרש החניה…
אם לְרוחות יש אוזניים, אז סנט-אקזופרי נאנח. לא לחינם מסר לנו את מספרה הסידורי של הכוכבית (ב-612) שממנה הגיע "הנסיך הקטן", והוסיף וסיפר באיזו שנה התגלתה בפעם הראשונה ובפעם השניה… הכל כדי לרַצות את שיגעון המספרים של המבוגרים. "אם סחת להם על חברך החדש, לעולם לא יבקשו לדעת את עיקרי הדברים… האם קולו ערב לאוזן? האם הוא מאסף פרפרים? ורק זאת יבקשו לדעת: בן כמה הוא? כמה אחים לו? מה משקלו? כמה משתכר אביו?…"
המדריכה השמנמנה שהמתינה בנקודת האיסוף, לבושה בחצאית פסאודו-ויקטוריאנית ועטופה בסוודר ובצעיף, השתייכה כל-כולה לאותם מבוגרים. ואולי רק חשבה אותנו למבוגרים, והלקוח תמיד צודק. היא עלתה על גדותיה מרוב מספרים שניסות לכַמֵת את מוזרותו של הבית כמו בניסוי מדעי: 10,000 חלונות, 2,000 דלתות, 160 חדרים, או שמא 400? מספרים ארוכים ויפים, מתגלגלים על יותר מדי אפסים עגולים, חולפים בטעות על פני הסיפור שהם אמורים לספר, שוכחים שהבניה נקטעה בעיצומה עם מותה של בעלת-הארמון. מי שעשה את החשבונות העדיף יופי על אמת, או לפחות נכשל קצת בהגזמה ובהתפארות, בחישובי דמדומים על הגבול בין דמיון למציאות.
ופתאום נקטעת זרימת המספרים – מישהי מרימה יד ושואלת: "שרה הרי נולדה וגדלה בחברה הגבוהה של קונטיקט, אז למה בנתה את ביתה דווקא בסן-חוזה? מה רע בניו-הייבן, קונטיקט?" השואלת עצמה היא מקונטיקט, היא תמהה על החלטתה של שרה ומרגישה קצת נפגעת וגזולה. מדריכתנו, חסרת-אונים כמו מכשיר שנותק מהחשמל, מתבלבלת, מגמגמת. כולנו מתייסרים איתה, כובשים את מבטינו בריצפה. "אולי את יודעת כמה גרמי מדרגות יש בבית?" שואלת מישהי אחרת בחיוך ערמומי. הצבע חוזר ללחיי המדריכה: "13!" היא מריעה. לא סתם מספר, אל הַמספר, בה"א הידיעה של הבית! אם המספרים היו שיר, אז 13 היה הפזמון. מהכי טריוויאלי עד הכי חשוב – הכל 13: גרמי מדרגות, מתלים בארון, קנים במנורה (היו רק 12 במקור עד ששרה "תיקנה" אותה). זה מגיע לשיא בצוואה: 13 עמודים, 13 עותקים שכל אחד מהם נחתם 13 פעמים… ("ידעתי שהיא תדע לענות על זה!" לוחשת הערמומית לבעלה.)

מדריכתנו אינה מסתפקת כמובן בספירת המלאי. היא יודעת למשל, כמה עלה כל דבר (הרבה): כמה הוא עלה בשעתו, כשהדולר היה דולר, וכמה זה במחירים של היום; נייר הקיר שיובא מצרפת, עלה למשל 1.5$ לרגל מרובעת. היום זה היה עולה פי מאה או פי אלף, אני כבר לא זוכרת כמה אפסים. "מה יפה בית זה!" קוראים המבוגרים ב"נסיך הקטן" (בתרגום הישן של אריה לרנר) כשהם שומעים על בית "שמחירו עשרת אלפים לירה". ביתה של שרה ווינצ'סטר עלה עשרת מונים, ממפתח הזהב הטהור לדלת הכניסה המאסיבית, ועד לחלונות הוויטראז' שהוזמנו (לא פחות ולא יותר) מטיפאני; חלונות בדוגמת קורי-עכביש, עם שלוש-עשרה (13) טיפות טל מהאבנים הכי יקרות.
רבים מן החלונות הללו עדיין שעוּנים אל איזה קיר, ממתינים למשקופים שכבר לא ייבנו. אחרים הותקנו במין הגיון הפוך שמנטרל את סגולותיהם. החלון הכי יקר, מלאכת תשבץ של מנסרות בדולח, נקבע בקיר צפוני, הרחק מהישג קרניה של השמש. אבל גם לוּ היו מסובבים את הבית על צירו, זה לא היה מציף את החדר בקשתות, כי מאחורי החלון הוקדם עוד חדר, שבלאו-הכי חוסם את האור והופך את החלון כולו לאחיזת עיניים, עוד פיסת תפאורה בבית-בובות מפלצתי.
כי זה לא ממש בית של אנשים מבוגרים, אלא אוסף חדרים עם כמה שיותר גירויים ואפשרויות למשחק, כמה שיותר פינות לסדר בן את הרהיטים הקטנים ואת הכלים ואת הקישוטים שרכשה הגברת. לא אלה שאנחנו רואים. את המקוריים היא הורישה לצדקה. זה לקח 6 שבועות של 8 משאיות בכל יום (ותודה למדריכה) לפנות את הבית מתכולתו.

גלויה מבית המסתורין. SWITCHBACK STAIRCASE כך נקראות המדרגות הללו, ויש גם פירוט: 44 מדרגות, 2 אינטש כל אחת, 7 פיתולים שלמים לאורך 100 רגל לוקחים אותך מן המחסן שמחירו 25,000 $ למתבן שנמצא כ9 רגל מעליו! (סימן הקריאה במקור)

גם שרה עצמה היתה קטנטונת, גמדית. ככל שהזדקנה החמיר השיגרון שלה. בקושי הרימה את רגליה מן הריצפה. כדי להקל על עצמה בנתה לה גרמי מדרגות קטנטנים, אקורדיונים כאלה עם מעקה. טלאי נחושת קעורים (המצאה מקורית של הגברת) מגנים על הפינות מאבק.
האמן האמריקאי ג'ף קונס, הציג פעם בתערוכה שואבי אבק חדשים של "הוּבֶר" ו"שֶׁלטוֹן" בתוך קופסאות זכוכית עם ניאונים, שהזכירו למבקרי האמנות את ההשקעה העצובה שלנו בכל דבר חדש, בנעורים, בנצחיות… האם לכך התכוונה שרה כשסימרה את הטלאים למדרגות? ומה עם שאר הפינות? הבית הרי כולו פינות! מקדש לאבק עם קורי-עכביש שהוזמנו במיוחד מטיפאני.
יש שתי נשים בקבוצה שלי, עקרות בית או משהו כזה, שמזנבות כל הזמן בגירסה הרשמית, מקשקשות הערות שוליים על המעשייה הממוספרת: "תארי לעצמך, לנקות דבר כזה…" הן מצחקקות ומצביעות על דלת זכוכית מחולקת כמו דף חשבון להמון משבצות קטנטנות.
טלאי הנחושת אינם החידוש היחיד של הגברת: היא התקינה זמזמים חשמליים בחדרים, הפיקה גז לתאורה בשיטה מהפכנית, המציאה בריחים לחלונות בהשראת בריחי רובים, ועוד לפני שאנחנו מגיעים לתחתית הרשימה, נשאלת השאלה: איזו פונקציה מילאו ההבלחות האלה של תכליתיות בתוך מפעל שהוא שיא של חוסר תכליתיות, לפחות במובן היומיומי של המילה; בית שיכול להתפאר למשל, במדרגות "שלא מובילות לשום מקום" כמו בהיידבידיבידיבום של כנר על הגג. (לוּ הייתי ווינצ'סטר) איזו פונקציה מילא כל המבצע הזה שארך כמעט ארבעים שנה ונפסק רק עם מותה של שרה ב-1922?

הלמות פטישים ביום ובלילה. זאת התרופה שרשמה המכשפה. לא זבנג וגמרנו. יש כל-כך הרבה מתים. מספיק שאחד מהם לא ייתרַצה. מוטב לכרוך את האינטרס שלה באינטרס שלהם. לא שוחטים תרנוגולת שמטילה ביצי-זהב. לא אל שרה הם לוטשים עיניים, אלא לכסף שנצבר על חשבונם. הלמות הפטישים היא כמו שעון-נוכחות. היא מזכירה לרוחות שהיא משלמת את חובה. עשרים וארבע שעות ביממה היא משלמת את חובה.
זה מה שהפטישים מתופפים לרוחות, אבל מה הם אומרים לשרה? הבנייה נותנת צורה לפחד שלה מנקמתם הצודקת של המתים. היא מאפשרת לה לחיות בתוכו. If you can’t beat it, join it   אומר הפתגם. אם לא נפטרה מן הפחד, לפחות בייתה אותה, קנתה שליטה מסויימת של משקיע והשתתפות בהכרעות עיצוביות. כמו הרבה אמנים לפניה היא הפכה את הרגש לצורה, בנתה מעין לב קולוסאלי עם דופק של הלמות פטישים. (גם באנגלית הלב מתחלק לחדרים?) לב מאובן, מלא סודות, קפוא מפחד. בקור היא דווקא נלחמה: היא ריפדה את הקירות בצמר מבודד כשהפטנט עוד היה בחיתוליו והשתמשה לחילופין ב-5 מערכות חימום. באחד החדרים יש 4 תנורי עצים ו-5 מתקנים לאוויר חם. אפשר להתבשל בחדר כזה, להיצלות, להיקלות, להיפלט בסערה השמיימה דרך הארובה.

כל הפעילות הזאת התרחשה בדלתיים סגורות. סקרנים מכל הסוגים חזרו כלעומת שבאו. רוזוולט בכבודו ובעצמו נדחה בנימוס אך בתקיפות. אתה לא מזמין זרים להסתובב לך בנשמה. אבל צחוק  הגורל; שנה אחרי מותה כבר נפתח לו הבית למבקרים. יותר ממליון (1,000,000) אנשים כבר סיירו לה בתוך הלב. הם ממשיכים להגיע ביום ובלילה, (בימי שישי ה-13 לחודש מתקיימים סיורים ליליים לאור פנסים. בררר…) לחגוג בו ימי הולדת או שמחות אחרות. ("30 איש או 1500 – הצוות המנוסה שלנו יעזור לכם לתכנן את האירוע!") היא התחפרה כל כך עמוק בעולמה הפרטי, שלא בכוונה יצאה מהצד השני ומצאה את עצמה שוב מהלכת בין בני האדם. הם נהרו אל הפחד שלה והדהדו איתו. האם זה מה שהיתה בסופו של דבר? ליריקנית של חלל? אז למה זה מרגיש כמו קוריוז? לא גיהינום אישי אלא רכבת שדים, דיסנילנד שהקדים את זמנו.

בידור זה יותר כלכלי משירה. הנהלת המקום מעדיפה להדחיק את החרדה ולהציג את כל העניין כמו בדיחה אחת גדולה. לזכותה ייאמר שהבית משתף פעולה. מדריכתנו מצביעה על איזו דלת ואומרת שמכאן נתחיל את הסיור. היא סוקרת את כולנו ובוחרת לה נער שמנמן וחסר-מנוחה בשם הארי (בנם של הערמומית ובעלה) ומזמינה אותו ללכת בראש. הארי נחפז אל הדלת, פותח אותה ו… כמעט מתנגש בקיר. אין פתח מאחורי הדלת, אלא קיר לבנים. הארי נסוג לאחור, נבוך, מתוסכל, מחייך בחצי פה, אלינו, אל המדריכה, אל הבית שרוחש פתאום אפשרויות כמו שרוול של קוסם. אנחנו דווקא צוחקים בפה מלא, מתמכרים בהדרגה להימורים, מנסים לנחש מה מחכה בפנייה הבאה, מאחרי החלון, בתוך הארון, מנסים ונכשלים, כי בניגוד לשטיחים של המבחנים הפסיכומטריים אין פה שום שיטה. מדובר בקפריזה זוחלת שמטשטשת בהדרגה את האבחנה בין חלל לזמן. זה לא בית אלא יומן אישי שנכתב בחומרי בנייה, עשרים וארבע שעות ביממה, למעט הפסקה אחרת ב-1906, בעקבות רעידת אדמה. שרה נלכדה אז בחדר השינה ובקושי חולצה מן ההריסות. היא נמלטה לספינה (!) וגרה שם חצי שנה עד שחזרה לעצמה, כלומר לבית. לפני שחזרה הדחיקה את הטראומה, פשוטו כמשמעו, כלומר צוותה לחסום בקרשים את האגפים שנהרסו, כי הבית (כמו הבית מחלומו של יונג) הוא בבואה של הנפש. ועם כזאת בבואה, נותר רק להתפלא שאיש לא ניסה לאשפז את המקור (ולשים יד על הכסף). הרופאים נתנו לה איזה גיבוי כשקראו לטירוף תחביב, וגם לשרה היו שיטות משלה לטיפול בקרובים חמדניים. טיפוס בשם רמבו שכתב עליה חוברת מאלפת, מספר על אחיין שעשה את כל הדרך מהחוף המזרחי כדי לדרוש בשלום דודתו היקרה, שלא ירדה אמנם לראות את פניו, אבל שלחה לו בתור כיבוד – צ'ק על מגש של כסף.

"מה ההבדל בין משוגע לאקצנטרי?" שואלת המדריכה. כולנו שותקים. ברקע נשמעות זעקותיו של מִכָּאֵל, הרפתקן מתוסכל בן שנתיים שמתפתל בזרועות אימו, תיירת מצרפת. המדריכה מאירה לו פנים. "אפשר לקבל קצת אנרגיה בהשאלה?" היא שואלת. "את כולה," מטיחה בה האם הזועפת. "אז מה ההבדל בין משוגע לאקצנטרי?" מנדנד הארי, חסר-סבלנות. "עשרים מליון דולר," עונה המדריכה. היא קורצת להארי וצוחקת: זה מה שהיה לשרה בהתחלה. במשך השנים ירשה גם את המניות של חמותה.
לגברים תמיד היה כסף להקים את החלומות שלהם. הרבה יותר קשה למצוא אישה שהיה לה מספיק כסף ומספיק ביצים לבנות את הסיוט שלה בלי להתחשב באף אחד, לרקום לה ארמון כמו שרוקמים מפית: מחזיקים קרוב לעיניים ומתמסרים לפרטים.
כי הפרטים הם חזות הכל. אין פרספקטיבה. אין קנה-מידה משותף שמבדיל בין גדול לקטן, בין תמים לאפל. דברים מוכרים משתנים כמו בלילה, כשהבגדים זוחלים מן הכסא לשטיח ואגרוף של ענף מאיים לנפץ את החלון. קנה-המידה הוא יותר מכל נציגו של השכל הישר, של אובייקטיביות שמבדילה בין קליפורניה לארץ הפלאות (שכל הזמן גדֵלים בה וקטֵנים – תלוי מאיזה צד של הפטריה נוגסים). אצל שרה הכל סובייקטיבי, מפורק: פה דלת חלקה בלי ידית ובלי חור מנעול, ושם – סככה לגנן בצורת חור מנעול ענקי.
ואם כבר הגענו לגן – כמה מילים על הצמחים שהובאו מקצווי תבל. שמותיהם חקוקים בשלטים הקטנים שנעוצים באדמה לרגליהם: "צעיף כלולות", "אבק זהב", "פרח קיר", "תחת של דוב", "זית מתוק", "עץ הקיסרית"… שמות קסומים, מצחיקים לעתים, שמטעימים על דרך הניגוד את הכבדות של ה"ווינצ'סטר" הזה, שנתלה לה כמו ריחיים על הצוואר. למה לא ניסתה להיפטר משם נישואיה? שמו של "הרובה שכבש את המערב ותוך כדי כך הרג יותר חיות, יותר אינדיאנים, ויותר חיילים אמריקאיים מכל נשק אחר". למה לא ניסתה להתכחש לו באופן סימלי לפחות, לחזור לשֵם הבתולין שלה, או לכתת את הרובה לחפץ אחר עם יופי והרמוניה: גברת צ'לו למשל, או שרה פסנתר. (כמו אותו אקדוחן שהחליף את שמו מג'וני לוגן לג'וני גיטאר כדי להפוך לטרובדור.) והיא היתה מאד מוסיקלית, מציינת המדריכה. היא שלטה בכמה כלים, בכינור למשל, ובפסנתר הגדול שניצב באולם המחולות. ושם מאחורי דלת עץ ומאחורי דלת ברזל (כמו באגדות) שכנה לה הכספת המפורסמת. כולם רצו לדעת מה היה בתוכה. מתוך היכרות עם האקצנטריות של בעלת הבית ועם עושרה המופלג, לא היה גבול לניחושים. סיפרו שהיא מחזיקה בה סרוויס מזהב טהור למשל, אחרי כל ארוחה היא סופרת את הכלים ומחזירה אותם לכספת.
אם מה שגלוי כל כך מוזר, אז מה שמוסתר על אחת כמה וכמה. יש רק כספת אחת בכל הבית. זה מעלה את המסתורין בחזקה. אני דוחסת לתוכה בדימיוני מנורות קסמים ושטיחים מעופפים מן הסיפורים שקראתי בילדותי, ובד בבד אני מגחכת. מה כבר יכול להיות שם? מסמכים או חפצי ערך, כמו בכל כספת פרטית. ואולי המסמכים מפלילים? אולי יתברר שהיא עצמה רצחה אותם?
מדריכתנו מלבה את המתח. היא עושה עוד הפסקה קטנה, מכוונת. פניה חתומים. קשה לנחש אם היא מרוצה או מאוכזבת ממה שהיא עומדת לגלות: שום חפץ קסום לא נמצא שם, ושום מסמכים מרעישים. רק גזרי עיתונים המדווחים על מות התינוקת ועל מות הבעל, גרביים מלוכלכים ושני תלתלים: תלתל משיי של תינוקת ותלתל קשה של איש מבוגר. אני מתבוננת במדריכה בזמן שהיא מספרת. עיניה נוצצות במשובה. היא שוב שיטתה בנו, שרה, גם אחרי מותה. אני לא מחזירה לה חיוך. אני נדהמת: זה הכול? עיתונים וגרביים? תלתלים? בלי אקצנטריות, בלי סתירות, בלי תוויות מחיר? פצע שעוד לא הפך לגידול מפלצתי בעלות של חמישה מליון דולר. אני נזכרת בניחושים המופרכים שלי ומסמיקה. כרגיל חיפשתי את התשובה במקום הלא נכון. בגלל זה לא הצלחתי לכתוב סיפורים כשהייתי קטנה. השלכתי את יהבי על הפרטים הססגוניים. אמנם החכמתי מאז, אבל עכשיו הכל מתלכד בחדוּת מושלמת של משל: הרי לכם אישה שכאילו יצאה ממעשייה. כל מה שמקיף אותה מופרז ופנטסטי. אבל מה היא שומרת בכספת? עיתונים ותלתלים. דברים פשוטים ועצובים שכל אחד מכיר. אני חוזרת בריצה למעשיות שאהבתי; כל אותם כישופים וסוסים מעופפים ושֵדֵי המנורה והטבעת, מחפים על איזו כספת עלובה עם עיתונים ותלתלים… כמו גרגר החול שמתחיל את הפנינה. "אלף לילה ולילה" זה הכל סיפורים מהחיים.

Read Full Post »