Feeds:
פוסטים
תגובות

Posts Tagged ‘זיכרון’

אני עדיין זוכרת את הגנים שצוירו על הלוח של חבילה הגיעה;  גן האנחות, גן הזמן האבוד.

יש משהו בְּגנים שמפעיל את בלוטת הרגש והזיכרון. בגלל גן עדן האבוד או משהו.

בשבוע הבא יבליחו שני גנים כאלה בירושלים.

ובמיוחד גן זה א'  וובמיוחד גן זה ב', כך נקראים שני המופעים החדשים של נעמי יואלי בפסטיבל בבית.

ובמיוחד גן זה בגלל ההקדשה החקוקה בגן בלומפילד הנשקף אל הר ציון:

"פינת ישיבה לזכר צילי ושלמה יואלי אוהבי ירושלים ובמיוחד גן זה."

צילי ושלמה הם הוריה של נעמי יואלי, במאית, פרפורמרית, סטנדאפיסטית, בובנאית וחברה יקרה (גילוי נאות).

ובמיוחד גן זה א' מתרחש על הספסל בגן בלומפילד, מעין תחליף הומלסי לבית הילדות שמכרה.

ובמיוחד גן זה ב' מתרחש בגן רחביה, המיקרוקוסמוס שבו גדלה.

שתי העבודות ניזונות מן הקשר בין נוף לזיכרון. וכבר כתבתי כאן פעם שלו היה מד כושר לזכרנים כמו שיש לשחקני שחמט, יואלי היתה רב אמן בינלאומי.

אני רשומה בקרדיטים כיועצת. ואני יכולה לגלות הרבה סודות. זהירות, ספוילר בהמשך הפיסקה! (הידעתם שטור הטוהר של הקומדיה האלוהית נמצא מול הר ציון, כלומר בדיוק במקום של הספסל? ואילו גיא בן הינום, כלומר הגיהנום, מפריד ביניהם?)

אבל גם אני לא יודעת בדיוק מה יקרה שם, בגנים האהובים. כי מעבר לשיחות המרתקות עם יואלי מעולם לא ראיתי חזרה שלמה ולא קראתי טקסט רצוף. שני הגנים הם אירועים חד-פעמיים ונשמרנו מאד שלא יתבלו ויתקבעו טרם זמנם.

ובכל זאת עוד קצת על קצה המזלג.

*

היפה בבנות וחצי המלכות
לשוער שיפתח לי את גן הילדות!

(מתוך גן הילדות, שולמית קלוגאי)

בתמונה למטה, "מפה מהזיכרון" של גן רחביה, מתוך ובמיוחד גן זה ב', סיור לילי בלחישה בגן עדן של ילדות. המופע הוא מעין סיאנס דרמטי (אם לשאול את ההגדרה היפה של תדאוש קנטור מ"הכיתה המתה") המתרחש בעבר ובהווה. יואלי מעלה באוב כשבעים ילדים, ודומה שעוד רגע יתרוצצו שם בשערם שהאפיר, במשחק מחבואים וקוקוריקו תרנגול.

"מפה מהזיכרון", ציירה: נעמי יואלי, קנה מידה: לפי הרגש. אלה בעצם שתי מפות המונחות זו על זו, מפת הגן ועליה מפת מסלולי הזיכרון השקופה (לחצו להגדלה).

"מפה מהזיכרון", ציירה: נעמי יואלי, קנה מידה: לפי הרגש. אלה בעצם שתי מפות המונחות זו על זו, מפת גן רחביה ועליה מפת מסלולי הזיכרון השקופה. לחצו להגדלה.

.

למטה, מפת המסלולים של ובמיוחד גן זה ב'. בלי משים ובאופן קצת מיסטי נוצרה מעין דמות אנושית, בכרסה ריקוד המתופף ובאבר המין שלה המעוף, וזרועה המונפת מצביעה לעבר חברה קדישא. (ובמבט נוסף, זה לא אדם אלא סירונית, אלא שאין ים בירושלים, כשמגדילים את המפה הזאת אפשר לקרוא בבהירות).

.

"מפה מהזיכרון", ציירה נעמי יואלי, המפה העליונה השקופה, מסלולים בלבד, לחצו להגדלה.

"מפה מהזיכרון", ציירה נעמי יואלי, המפה העליונה השקופה, מסלולים בלבד, לחצו להגדלה.

.

ואי אפשר בלי להזכיר את הפוסט היפהפה של גילי בר הילל על הקרטוגרפיה של מחוזות הדמיון שנתן יד והשראה.

*

ובמיוחד גן זה א' הוא ממואר מדיטטיבי המתרחש על ספסל מול הר ציון, בשעת השקיעה.

איכשהו קשה הרבה יותר לתאר אותו מבלי להסגיר את סודותיו.

אז אני מביאה כמחווה תמונות מתוך (2001) Catherine's Room של ביל ויולה. מחווה עכשווית ומדיטטיבית לפרדלות של הרנסנס האיטלקי (predella – סדרה עלילתית של ציורים או פסלים קטנים בתחתית המזבח). ויולה יצר חמש עבודות וידאו מואטות מעט ומוצבות בשורה של פרדלה מסורתית. נפלאה במיוחד השתנות השמיים והענף הממוסגרים כמו תמונה חיה במלבן החלון. ואולי זאת רק אני שמתפתה לקסמי המודל, הדגימה של הטבע (כבר לפני שנים התפעלתי מנערה שהביאה לטירונות קצת ים וחול וצדפים בשקית). נזכרתי גם באוסף העננים המצוירים של נונו "משורר העננים" של אנטוניו קטלנו, מתוך האוסף הכי הכי. נונו הוא אסיר עולם. העננים שלו מצויירים על דפים זהים – מַלְבְּנֵי נייר בצורה ובגודל של חלון תא הכלא. השמים הנשקפים מן החלון הם פיסת טבע, חופש ממוסגר, חלון געגועים שהופך לדף ציור, לאמנות.

.

ביל ויולה, Catherine's Room, 2001

ביל ויולה, Catherine's Room, 2001

ביל ויולה, Catherine's Room, 2001

ביל ויולה, Catherine's Room, 2001

ביל ויולה, Catherine's Room, 2001

ביל ויולה, Catherine's Room, 2001

ביל ויולה, Catherine's Room, 2001

ביל ויולה, Catherine's Room, 2001

ביל ויולה, Catherine's Room, 2001

ביל ויולה, Catherine's Room, 2001

ביל ויולה, Catherine's Room, 2001 - רגע מתוך כל הפרדלה

ביל ויולה, Catherine's Room, 2001 – רגע מתוך כל הפרדלה, לחצו להגדלה

*

תבואו לשני הגנים (אם רק תשיגו כרטיס). יהיה נהדר. למידע נוסף והזמנת כרטיסים.

*

עוד באותו עניין

הבובה מימי, סיפור מאת נעמי יואלי (אפשר לדלג על ההקדמות ולקפוץ ישר לסיפור)

ארבעה סוגים של זיכרון, על "השולחן עבודת כיתה" מאת נעמי יואלי

עוד גן של רגש וזיכרון (הפעם של פניה ברגשטיין)

כל אדם שמתבגר הוא הרוצח של ילדותו

***************************************************************************

בלי קשר אבל חשוב, לחצו וקראו:

עצומה נגד סגירת התיאטרון וביטול פסטיבל הבובות לילדים במזרח ירושלים!

ועוד עצומה באותו עניין

***************************************************************************

וגם מחר יום השנה למותה של פינה באוש. התכוונתי להעלות פוסט אבל הגנים היו דחופים. אתם מוזמנים לחלוק זכרונות וגעגועים.

חוג ריקודי פינה באוש (עדיין רלוונטי)

על "פינה" של וים ונדרס

מחשבות על פינה באוש (1) – הסוד  (יש עוד שלושה המשכים)

אצל הפרפרים השמלה היא חלק מהגוף

מחווה מלבבת במיוחד (לא שלי)

*

Read Full Post »

בעקבות הראיון שערכה איתי מיה סלע לכבוד סיפורים יכולים להציל התקבל המכתב הזועם הבא:

למיה סלע שלום רב,

ב”גלריה” של יום שישי האחרון, 26.10.12, התפרסמה רשימה שלך, בעצם כתָבַת ריאיון, עם מרית בן ישראל. כבר בתחילת הריאיון מצטטת בן ישראל שיר שנכתב כביכול על ידי יהודה הלוי, והציטוט עצמו שגוי לגמרי. אני מודה שבשלב זה נטשתי את הריאיון ולא המשכתי לקרוא, מרוב כעס על הבוּרוּת. אני לא טוענת כאן שכל עם ישראל צריך להכיר את שירת ימי הביניים, אבל כשמתראיינת אישה המקבלת בעיתונכם את הכותרת  “חוקרת תרבות וספרות”, וכשמראיינת אותה כתבת הספרות של הארץ, אני מצפה לקצת זהירות, לבדיקת עובדות ספרותיות ולידע יותר מִשל הקורא הממוצע.

קודם כול אל העובדות: את השיר כתב אברהם אבן עזרא, ואין בשיר שכתב שום צורות עתיד מוארכות בנוסח “אבואה” ו”אשובה”. יש המייחסים לצורות פועל ארכאיות מן המקרא ערך שירי אוטומטי, וברגע שמשלבים אותן באיזה מבע, מקבלים בלי מאמץ ציטוט שירי ביכול. כך עשתה “חוקרת התרבות והספרות” מרית בן ישראל, ומיה סלע לא היתה מספיק זהירה כדי לבדוק ולהעמיד את המרואיינת על טעותה. אמנם הדברים נאמרו כביכול על ידי רס”ר, אך נראה שהמרואיינת חוקרת הספרות מקבלת אותם כנכונים.

וזה לשון השיר של אבן עזר:

אשְכּים לבית השר
אומרים כבר רָכַב
אבוא לעת ערב
אומרים כבר שָכַב.
או יעלה מֶרְכָּב
או יעלה מִשְכָּב.
אויה לאיש עני
נולד בלי כוכב.

אציין שאינני חוקרת שירת ימי הביניים, ואף איני מכירה כלל את מרית בן ישראל. דבריי באים כמחאה נגד החובבנות.
אשמח אם תעבירי את דבריי למרית בן ישראל, למניעת המשך הציטוט השגוי ולחידוד הזהירות בעתיד.

פרופ’ רינה בן-שחר

אוניברסיטת חיפה ומכללת אורנים

*

ובכן:

לפרופ' רינה בן-שחר שלום רב,

מיה סלע העבירה לי את מכתבך הזועם. ראשית תודה רבה על השיר. שמחתי להתוודע אליו.

שנית, כשאני כותבת טקסט עיוני אני בודקת וחוזרת ובודקת כל עובדה. אבל זה לא היה טקסט עיוני על שירת ימי הביניים אלא זיכרון פרטי ומאד טעון.

על תעתועי הזיכרון כתבתי פעם: ארבעה סוגים של זיכרון (בעקבות עיבוד של נעמי יואלי למחזה של אידה פינק). שם ניסיתי ללכוד את המורכבות. את מוזמנת לקרוא.

ושימי לב, שגם את, שקראת את העובדות רק זמן קצרצר לפני שכתבת – שגית: כתבת שזה ציטוט של רס"ר ולא היא. בלבלת בין עבודות הרס"ר שבהן הועסק בין זוגי, לבין השָׁליש שציטט את שורות השיר.

אני לא עורכת את הזכרונות שלי. זה דבר מסוכן וגם קצת אובסיסיבי. אני גם לא יודעת אם השליש היקר הוא זה ששגה או שדבריו השתבשו בזכרוני.

במשך שנים הייתי משוכנעת שהמשורר פדריקו גרסיה לורקה קנה את תיאטרון הבובות הראשון שלו בחנות צעצועים בשם "שושנת הרוחות" ברחוב המלכים הקתוליים, ולכן גם קראתי לתיאטרון הבובות שלי "תיאטרון שושנת הרוחות". ויום אחד חזרתי לממואר של אחיו וגיליתי שלחנות קראו בכלל "כוכב הצפון" (ואחר כך גיליתי שלשיר הראשון בספר הראשון של לורקה קראו "שבשבת" ובו מתוארת שושנת הרוחות כ"שושנה עם עלי הכותרת הפירמידליים", אבל זה כבר שייך לתחום אחר).

אם הייתי חושבת עלייך כקוראת, הייתי מן הסתם חוקרת ובודקת ומוצאת את הציטוט המדויק ומוסיפה הערה בשולי הזיכרון.

אולי הייתי צריכה לעשות את זה, על אף הטרחנות. מצטערת על עוגמת הנפש שנגרמה לך.

מרית

נ. ב. מה שבאמת עצוב זה שהמכתב הזה שבר לי את הזיכרון. זה היה זיכרון יקר וחשוב לפחות כמו כלי התה היפניים מהפוסט הקודם, ובניגוד ליפנים אין לי מושג איך לתקן אותו.

*

לקריאת הראיון

הכל על הספר (פוסט מתעדכן) כאן

והנה כאן עשיתי ניסיון לספר את הזיכרון המתוקן. זה הרגיש כמו שקר. עכשיו הוא הפך סופית לזיכרון עם תיקון שנשרך אחריו.

*
**
*

ובלי שום שום קשר – תראו איזה יופי של תמונה מתוך הפיקניק האמנותי של ספריית גן לוינסקי. "שמלת קול הנשים", פסל מונומנטלי ופעולה משתפת קהל – מעין במת-שמלת נאום והופעה שיצרה הדס גרטמן ואשר אויישה שוב ושוב במהלך האירוע. צילום: ניצן יולזרי

מתוך כתבה על הפיקניק שהתפרסמה זה עתה בפלטפורמה, כתב עת לחינוך מוזיאלי

*

Read Full Post »

לפוסט הראשון על הנסיך הקטן

לטובת מי שלא מחזיק בספר, תודה למחסנאית שמצאה לינק לתרגום נוסף, שדורש אמנם קידוד.

***

.

מאד הייתי רוצה לפתוח את הסיפור הזה כמו סיפור אגדה. הייתי רוצה לומר: "היה היה פעם נסיך קטן שגר בכוכב קטן כמעט כמוהו, והוא היה זקוק לחבר…"

הנסיך הקטן עמ' 16, תרגום אילנה המרמן*

אבל לא כך בחר סנט אכזופרי לפתוח את סיפורו. הוא התחיל מאיור. לא סתם איור שמתלווה לטקסט כמו צל אלא כזה שנדחף קדימה למרכז הבמה והופך לנושא הדיון:

פתיחת הנסיך הקטן. האיור שלמטה אינו כובע כמובן, אלא נחש בריח שבלע פיל.

.

והספר לא רק נפתח באיור כזה אלא גם מסתיים בו:

.

העמוד המסיים את הנסיך הקטן, לחצו להגדלה לקריאת הטקסט

.

ועל זה בדיוק אני רוצה לדבר. את האוונגרד הארד-קור שיבריח מן הסתם את אוהביו המסורתיים של הספר, אני שומרת לפעם הבאה. עכשיו אני רוצה לבחון את המעמד המיוחד של איורי הנסיך הקטן דרך שלוש תחנות: הדף הפותח, הדף הסוגר, ודף "צייר לי כבשה" המפורסם. למי שצריך תזכורת: בעקבות תאונת מטוס נוחת המספר במדבר סהרה. הוא מקיץ משנתו בגלל קול מוזר שמבקש ממנו לצייר כבשה. זה הנסיך הקטן והעקשן שאינו חפץ בפיל בתוך נחש בריח (אותם מצייר לו המספר בהתחלה) אלא בכבשה. לא חולה כמו הכבשה הראשונה שהמספר מצייר לו, ולא עם קרניים כמו השנייה (זה בכלל איל! הוא טוען), וגם את השלישית הוא פוסל בטענה שהיא נראית זקנה. סבלנותו של המספר פוקעת והוא מצייר תיבה בכמה קווים. בתוכה, כך הוא אומר, נמצאת הכבשה שבה חפץ הנסיך הקטן. להפתעתו הרבה זה עובד. הנסיך הקטן מרוצה. הוא רק מברר לכמה עשב היא זקוקה, כי אצלו הכל קטן כל כך… כלומר – הכבשה הבלתי נראית (שנרדמה בינתיים בתוך הקופסא) היא כל כך ממשית שחייבים לצייר לה זמם, אחרת תאכל את השושנה שלו. שושנה ממשית שנבטה מזרע תועה.

.

הנסיך הקטן, עמוד "צייר לי כבשה"

*

זה מאד פשוט מה שאני רוצה לומר על האיורים, אבל גם מאד מורכב בגלל טבעם האַ-לינארי ובגלל הגבול המתעתע בין איור למציאות מוחשית ולתודעה בספר. ובכל זאת אנסה את כוחי.

איורי הנסיך הקטן מזכירים לי את הסיפור הסיני על הקיסר שציווה על האדריכל שלו להקים לו ארמון. כשהגיעה השעה, פרש האדריכל לפני הקיסר ציור נהדר של ארמון. הקיסר התרתח על התעלול ואיים להוציא אותו להורג, ובתגובה פתח האדריכל את דלת הארמון המצויר ונעלם.

ובו בזמן עולה בדעתי גם ציור המקטרת של מגריט, המפורסם עם הכיתוב: "זו אינה מקטרת" (כלומר, זה רק ציור של מקטרת).

רנה מגריט "זו אינה מקטרת".

.

הפרשנות המקובלת רואה בנסיך הקטן אלגוריה, בין השאר פוליטית, בגלל השנה (1943) והנסיבות בהן נכתב. בהמשך לקו הזה, פסילת הכבשה החולה והזקנה נתפסות כרמז לסלקציות והשבחות גזע. עניין מופרך בתכלית, אם תשאלו אותי, שמציב את הנסיך הקטן (והפְּרֶה-היפי) בקוטב הפשיסטי-נאצי של המשוואה. ובכלל, מְשָׁלים ואלגוריות הן צורות שטוחות וחד משמעיות שאינן יכולות להכיל ספר כה חמקמק ומלנכולי. לכל היותר אפשר לקבל את הקישור כשארית מציאות שמשתרבבת לחלום. הפסילות לטעמי, הן חלק מתבנית ריטורית טקסית שמכינה את הבמה לעיקר. הדוגמא הכי פשוטה שעולה בדעתי זו כיפה אדומה: הלא אין מניעה שהזאב יטרוף אותה ברגע שהיא נכנסת לבית סבתהּ, אבל הדיאלוג שבו היא שואלת, סבתא, למה יש לו אף כזה ועיניים כאלה, מכין את הבמה לפה הטורף ולשיא הסיפור.

ובחזרה לנסיך הקטן – כמו בתשובה לבדיחה-חידה הגרמנית: Varoom ist die banana kroom? (למה הבננה עקומה?) "כדי שתתאים לקליפה שלה!", הכבשים צריכות להיפסל כדי שנגיע לאיור התיבה האוצר עולם ומלואו בדימוי פשוט אחד:

את הכוח לברוא בעזרת הדמיון (המיוחס קודם כל לילדים), ובהמשך לכך, את ההבנה ששום מראה עיניים, שום דבר שקיים במציאות, לעולם לא ישווה למה שמדמיינים, ובהמשך לכך, את האני המאמין של הספר, ש"מה שחשוב באמת סמוי מן העין".

כשלושים שנה אחרי הנסיך הקטן, ייצור יוזף בויס כמה עבודות שמרכיבים חשובים שלהם חתומים בתוך תיבות. והחוקרת קרוליין טיסדל תכתוב עליהן, שהנוכחות של "מרכיב מהותי סמוי מן העין, היא עוד קריאת תיגר על המשוואה המטריאליסטית בין מראית העין של העולם לבין המציאות." סנט אקזופרי היה חותם על זה בשתי ידיים. אבל על בויס וסנט אקזופרי עוד נדבר בפוסט הבא.

ולבסוף, ולא פחות חשוב מבחינתי – התיבה מייצגת את היסוד המופשט והקונספטואלי של הספר. איור "הכבשה שבתוך התיבה" הוא אמנות מושגית בזעיר אנפין שרק מעמידה פנים של איור בספר ילדים.

כבר הזכרתי פעם את התיבה של סנט אקזופרי כשכתבתי על דיוקני הידוענים של אנני ליבוביץ'. זה היה בפרק על דיוקנו העטוף של כריסטו. הרי אין שום ראיה שזה דווקא כריסטו מתחת לבד, זה יכול להיות כל אדם ואפילו פסל או בובה…

כריסטו, אנני ליבוביץ'

מפת האוקיינוס, מתוך ציד הסנרק, מאת לואיס קרול

.

ועוד כמה מילים על "נוף שתי הגבעות והכוכב" החותם את הספר (גללו למעלה). הוא צוייר, כפי שמעיד סנט אקזופרי, כדי שהקוראים יוכלו לזהות את המקום שבו הופיע הנסיך הקטן במקרה שייקלעו לשם. במעשיותו הלא מעשית מזכיר לי האיור את מפת האוקיינוס של לואיס קרול בציד הסנרק. לא אתפלא אם סנט אכזופרי הכיר את יצירתו של לואיס קרול ואם משהו ממנה חלחל בלי משים גם לנסיך הקטן. אפילו הקיר שעליו יושב הנסיך הקטן לפני שהוא נופל אל מותו הזכיר לי באופן עמום וחלומי את הקיר שממנו נפל המפטי דמפטי נפילה כל כך גדולה, שכל חיילי המלך וכל פרשיו לא יכלו להשיב אותו לקדמותו.

המפטי דמפטי, טנייל, מתוך הרפתקאות אליס בארץ המראה

מתוך הנסיך הקטן, רגע לפני הנפילה

.

ובחזרה לאיור המסיים: איור הנוף העצוב והיפה בעולם הוא איור מתהפך שחותר תחת המטרה המוצהרת שלשמה צוייר ומבטא דווקא את קוצר היד, את חוסר היכולת לממש אותה. הוא מבטא את הכאב והסופניות של הפרידה במינימליזם של שיר הייקו עם הומור קל של קריקטורה. זה האיור המשלים את איור התיבה ומוכיח שוב, בפעם האחרונה, שמה שחשוב באמת סמוי מן העין. הוא ארספואטי במידה (כלומר עוסק באמנות על אמנות, כמו נניח, מכתב התודה שכותב נחום גוטמן למַחְבּרת הציורים שלו בסוף לובנגולו מלך זולו), ובו בזמן הוא גם תרשים של זיכרון ותמצית שלו.

הנסיך הקטן הוא ספר הפרידות: מהשושנה, מהשועל, מהמספר (וגם להפך). זו הסיבה למלנכוליה האינסופית שלו, לעיסוק האובסיסיבי בזיכרון, ובעצם – בתנועה בין יצירה לזיכרון, באופן שבו שניהם ניזונים מהדמיון (ובמילים אחרות – זאת שירה).

*

ועוד שלושה אפילוגים:

1.

למעלה, דף מהמחברת שבה כתב ניב-יה דורבן את ספרו "ג'נסיס רוצה הביתה", על ג'ירף מלנכולי שמתגעגע לאפריקה שלו. הוא נכתב בגיל תשע עשרה והתגלה כחמש עשרה שנים לאחר מכן בעיזבונו. בחלק התחתון של הדף הוא צייר נחש שבלע ג'ירף. משפחתו שהוציאה את הספר צירפה את תצלום הדף.

*

2.

ואיך אפשר לסיים בלי אחד הקטעים האהובים עלי מ"גן השבילים המתפצלים" של חורחה לואיס בורחס. בסיפור "משנתו של אבֶרואֶס" נושא הגיבור, מלומד מוסלמי, נאום קצר על שירה ומצטט את המשורר זוּהאיר שכתב כי:

במשך שמונים שנות יגון ותהילה ראה פעמים רבות כיצד מכה הגורל בבני-אדם כמו גמל סוּמא … אין לך כמעט אדם שלא יחוש אי-פעם כי הגורל עשוי להיות חזק ונוקשה, תמים ובלתי-אנושי כאחד. כדי לתת עדות לתחושה זו שהיא ארעית ואולי מתמדת, אך לאיש אין מפלט ממנה, נכתבו טוריו של זוּהאיר …הזמן ההורס מבצרים מעשיר את השירה. כאשר זוהאיר חיבר את שירתו בארץ-ערב היא באה לעמת שתי תמונות: תמונת הגמל הזקן ותמונת הגורל. כשאנו חוזרים אליה היום היא באה להדגיש את תהילתו של זוהאיר ולקשור את העצבויות שלנו בעצבויותיו של הערבי אשר מת לפני זמן רב. אז היו לדימוי זה שני יסודות, היום יש לו ארבעה … לפני שנים, כאשר שהיתי במאראקש תקפו עלי הגעגועים לקורדובה, הייתי משנן לעצמי את הפנייה שחיבר עבדול-רחמן לדקל האפריקני בגני רוזאפא: גם אתה, הו הדקל! / זר על האדמה הזאת…
הרי זו סגולתה המופלאה של השירה: מילים שצירף מלך המתגעגע למזרח, היו לי, גולה באפריקה, מקור נחמה כאשר תקפו עלי הגעגועים לספרד…

*

3.

למעלה, החולייה האחרונה בשרשרת הגעגועים והזיכרון הזאת (פתאום תוך כדי כתיבה, הבנתי את הקשר), עץ החיים שציירתי לזכרו של מריו קוטליאר (1949-1999), במקום הקדשה, בסוף "קולה של המילה – מבחר מאמרים על שירה פרפומנס". אלזה לסקר שילר היתה המשוררת האהובה עליו. הוא אפילו חגג לה פעם יומולדת 120 והזמין הרבה אמנים שהביאו לה מתנות.

קטעי הנסיך הקטן פעם בתרגום אילנה המרמן ופעם בתרגום אריה לרנר.

לפוסט הבא, השלישי והאחרון, על הנסיך הקטן

לפוסט הראשון על הנסיך הקטן

*****

ובלי שום קשר אבל שמחה רבה, פסטיבל הויטרינה למלאת שנתיים לחנות:

לחצו להגדלה

*

ועוד הודעה משמחת:

ביום שישי ה-12.10 ב-16:30

תתקיים בספריית גן לוינסקי

הצגת הילדים "הדרך לשמה" של קבוצת רות קנר.

כולכם מוזמנים!

*

Read Full Post »

מתחשק לי לכתוב על אופרות סבון. ואל תאנחו ותגידו, על המגוחכות האלה עם העלילות המופרכות ודמויות הקרטון וכולי, לא בגלל שזה לא נכון אלא בגלל שזה לא מעניין. *** 

אי אז בשלהי שנות ה-90 צברתי הרבה שעות צפייה באופרות סבון. זה היה בין השאר, בתקופה שבה כתבתי את אסור לשבת על צמות והתעניינתי מאד ב"תחבולות שַׁהַרָזָד" כפי שקראתי להן אז, במנגנוני פיתוי והבטחה. וגם במנגנוני השהיה. ומיד קלטתי שבזה מדובר, באיזון בלתי אפשרי כמעט בין שני כוחות: מצד אחד הן מפתות אותך להיות שם גם מחר וגם מחרתיים, ואל תעקמו את חוטמיכם, לולא ידעו משהו על פיתויים והבטחות הן לא היו שורדות – אנחנו לא מדברים פה על עונה או שתים, צעירים חסרי מנוח סוגרת עוד מעט ארבעים שנה והיא לא השיאנית – ומצד שני, ההבטחות קויימו במשורה. המימוש נמתח על פני אינספור פרקים, בחסכנות רבה, כי מי שמבזבז פיתול עלילתי בקלות דעת יצטרך להמציא במקומו פיתול חדש. וכיוון שביסודי אני כמו האיש מהפוסט ההוא – מתקשה להבין איך לוקחים רעיון קטן ומותחים אותו על פני אלפי עמודים – זה היה מאלף.

רוי ליכטנשטיין, טבעת האירוסין, 1961

דלות הטקסט

אבל לא על זה רציתי לכתוב, אלא דווקא על החסרונות כביכול. למשל, על דלות הטקסט. ב"צעירים חסרי מנוח" היו משפטי תגובה קבועים: נניח שאישה קבלה תכשיט ממאהב – ונשים כל הזמן קבלו תכשיטים ממאהבים – היא היתה מביטה במעניק במבט מצועף ואומרת "הו… [כאן הופיע שם המאהב], זה הדבר היפה ביותר שראיתי בימי חיי." גם לסיטואציות אחרות היו משפטים קבועים. הדיאלוג כולו היה מאד חסכוני והתבסס על כמה עשרות משפטי מפתח (בטיפשות רבה לא רשמתי אותם ועכשיו הם אבדו ללא שוב) מעין צירופים כבולים  שהחליפו מקומות ודמויות.

לפני שנים בחלל התעשייתי של "קום דה גרסון" בניו יורק חוויתי הארה שבה הבנתי שהכי מפגר הוא גם הכי מתקדם, תלוי מאיפה מסתכלים (סיפרתי על זה כאן, בפיסקה הירוקה). ואם נחזור לדיאלוג של צעירים חסרי מנוח – הוא אינו רק דל וקלישאי, אלא גם סוג של מינימליזם ושיכפול פופ-ארטי. למשפטים האלה יש חן נוקשה של רדי-מייד. ובקונספט כולו (מס' מוגבל של משפטים שעליהם מבוסס רומן רב עלילות) יש משהו ז'ורז' פֶּרֶקִי.

 *

ברכט ואופרת הסבון

ודוגמא עוד יותר קיצונית: לפעמים הוחלף שחקן לאיזה זמן. בפעם הראשונה שהופיע המחליף היתה יוצאת בת-קול ומכריזה בקול עמוק ומהדהד: "תפקיד זה וזה יגולם היום על ידי זה וזה" ואז הסצנה נמשכה כאילו כלום. זה היה מפתיע ונפלא. לא יכולתי להחליט אם זו פרימיטיביות חסרת בושה או שבירת אשליה וניכור ברכטיאני. כלומר, תארו לכם אותה תחבולה בדיוק במחזה "רציני", נניח המלט עם מערכת כריזה שמודיעה "בסצנה הבאה יגלם את המלט השחקן הזה והזה". זו היתה פרשנות נועזרת מצחיקה ומעוררת מחשבה, לא? (וכאן זה אחרת? כן ולא, קראו בהמשך).

*

זמן ומרחב

הזמן של אופרות סבון אינו הזמן המציאותי המשותף לכולנו. קצב הזמן משתנה מאדם לאדם; למשל, שני ילדים בני אותו גיל בערך יכולים להתבגר בקצב שונה; אחד מהם ייהפך פתאום לאיש צעיר בעוד שילדותו של חברו תתארך עד אינסוף. יש כאן גרעין מבטיח למד"ב אם מישהו מוכן להרים את הכפפה.

ובאשר למרחב: יום אחד, כשכבר לא הייתי בעניינים נודע לי שדמות מסוימת מאופרת סבון אחת הופיעה פתאום באחרת, בשמה ובדמותה ובמקצועה כאילו עברה דירה. ולרגע נוצר מעין יקום מקביל ורב אפשרויות.

*

ועכשיו ברצינות

מבחינת אחדות העלילה יש הבדל מהותי בין אופרות הסבון האמריקאיות לטלנובלות הדרום אמריקאיות. בעוד שהראשונות הן אינסופיות ויכולות להימתח ולהתפזר ולהתגבב על פני עשורים רבים, לטלנובלה יש מספר פרקים קצוב, בין מאה לשלוש מאות, שבתוכם נפרשת עלילה מתוכננת מראש עם התחלה אמצע וסוף (ככלל, הטלנובלות שדגמתי היו הרבה יותר נועזות מתוחכמות ומודעות, ופעם צפיתי בסרט תיעודי ארוך על גבריאל גרסיה מרקס שבו חזר ודיבר על תשוקתו לכתוב אחת, אבל לא על זה רציתי לכתוב הפעם.)

בטלנובלות יש "עובדות" ויש זיכרון. לדמויות יש זיכרון וגם לצופים יש זיכרון. התסריטאים סומכים עליו. גם כשהעלילה לוקה בחוסר סבירות – היא אותנטית וקוהרנטית בדרכה, בגבולות העולם הבדיוני. באופרת סבון שנפרשת על פני זמן ארוך כל כך זה בלתי אפשרי. אירועים מסוימים קרו לפני שחלק מן הצופים נולדו. אי אפשר לסמוך על זכרונם הלא קיים. וגם אלה שעקבו מתקשים להכיל את ערימות הפיתולים. במקרים מיוחדים תשולב איזו תזכורת, אבל בדרך כלל העבר מושלך לפח; כשמישהו זקן מעלה זכרונות, הוא ייזכר לכל היותר בדברים שקרו לו בשנה שנתיים האחרונות. טראומות של פעם בחיים שקרו לפני כן – למשל התקופה שבה נחטף והכפיל שתפס את מקומו והשתלט על רכושו כמעט רצח אותו חיים – פשוט תימחה כלא היתה.

כללי המשחק האלה יוצרים עולם חלול של השתמש וזרוק. אין בו עבר או שכבות עומק, אין לכידות, אין עוּבדות, אין אתיקה. קיומם של האמת והמוסר מוגבל לתוכן האפיזודות. הדמויות יכולות להטיף ולהתלהם, אבל הצורה אינה מאמינה בכלום מלבד מניפולציה מתחלפת, תורנית. אפשר להאשים את האילוצים שמניתי, אבל לכל אילוץ יש פתרונות רבים אפשריים, והעולם המעוות שנוצר מסך-כל הפתרונות משקף באופן כל כך מדויק את כל הרעות החולות שחוויתי בארצות הברית, שצריך להיות גאון כדי ליצור אותו בכוונה.

*

*** ובכלל סנוביות היא סוג של טיפשות בגלל שהיא מצמצמת את העולם. וסלבוי ז'יז'ק אמר פעם שהוא תמיד הולך לתרבות הנמוכה כדי ללמוד על תרבות גבוהה, כי אותן מגמות מופיעות בה רק בגרסא יותר פשוטה וגלויה, והוא צדק.

***

עוד על תרבות גבוהה-תרבות נמוכה

לב פראי וראש מוזר, מציאות ופנטזיה בלב פראי לדיוויד לינץ'

הילדים שרצו לקרוא

ידיים על גוף קשה 

אלביס פרסלי לנצח

אבא של סופרמן מכוכב קריפטון

אה, אה, אה, אה!

איך לא ראיתי את גרון עמוק, חמש פעמים

*

עוד על פופ ארט

מרחב של גברים שרועים באמבטיות ומשתעשעים בצמות כרותות

אמבט החלב (1) – אנדי וורהול, דיאן ארבוס, אנני ליבוביץ'

*

Read Full Post »

שבת ב11 בבוקר, האולם הגדול ביותר של קולנוע לב היה מלא עד אפס מקום. כמה הערות על "פינה" של וים ונדרס:
(ספוילרים? כן, בטח. מי שרוצה לבוא בראש נקי, שיעצור פה).

*

עיניים עצומות לרווחה
פינה באוש יצרה את "קפה מילר" ב1978 ורקדה בו כמעט עד מותה בעיניים עצומות (שתיים מהרקדניות רוקדות בעיניים עצומות לתוך עשרות הכסאות המוצבים על הבמה, ואחד מן הרקדנים מפנה את הכסאות מדרכן בזינוקים התאבדותיים ומסדר אותם בחזרה). פעם, אחרי כמה חודשים של הפסקה – כך היא מספרת בסרטו של וים ונדרס – היא לא הצליחה לשחזר את התחושה הנכונה בריקוד. לקח לה זמן לאתר את הבעיה. הסתבר שההבדל הוא לאן היא מביטה מתחת לעפעפיים העצומים, אם היא מסתכלת כלפי מטה או נכחה. הפרט הקטנטן הזה התגלה כעולם ומלואו. (והשאלה המרחפת: לאן פינה מביטה עכשיו כשעיניה נעצמו לתמיד?)

פינה באוש, "קפה מילר"

*
זמן (1)
פינה באוש רקדה ב"קפה מילר" כמעט עד מותה. דומיניק מרסי עדיין רוקד ב"קפה מילר" גם אחרי מותה, כלומר יותר משלושים (30!) שנה באותו תפקיד. הדמויות הבודדות והמנוכרות המשתוקקות לאהבה נותרו צעירות אבל חלק מן הרקדנים המגלמים אותם הזדקנו. שערם האפיר ונקלש, הם צברו קמטים ונסיון חיים. זה מרגש וגם מוזר.
בהצגה "הכיתה המתה" של תדאוש קנטור, שחקנים מבוגרים וזקנים מגלמים ילדים בכיתת בית ספר (בלי להתחפש לילדים, כמות שהם). אצל קנטור הפער היה מכוון, ואילו כאן זה קרה מעצמו, עם הזמן.
זה בולט אפילו יותר בסצנה מהמופע "1980" שבו המון גברים בחליפות נוגעים באישה, צובטים את לחיה, מעסים את רגלה, מדגדגים אותה בבטן, כוססים את ציפורניה בשיניהם, וכן הלאה. הסצנה כלולה בסרטה התיעודי של שנטל אקרמן "יום אחד פינה שאלה…" (1983) וניתחתי אותה כאן. וים ונדרס חוזר ומצלם את הקטע עם אותה רקדנית (נזרת פנדרו  הנפלאה). כמעט שלושים שנה עברו, רוב הגברים התחלפו. אבל הזיכרון כמו נתקע באותה נקודה, באותו כאב. (כמו שאמרה לי פעם המטפלת בדמיון מודרך: "את רוצה כל החיים להסתובב עם קערת הדמעות שלך?") זה מוסיף כל כך הרבה עושר ופרספקטיבה וחומר למחשבה.

משמאל, דומיניק מרסי, מימין, וים ונדרס

*

תלת ממד
את קטעי התיאטרון מחול צילם וים ונדרס בטבע יפהפה, באתרים אורבניים תעשייתיים ובאולמות תיאטרון חדשים וריקים. דקות ארוכות של מחול באולמות ריקים. כל קטעי האולם מצולמים באלכסון, כך שהרצפה נראית לגמרי נוטה – אולי כדי להימנע מתחושת "תיאטרון מצולם", אולי כדי לערער עוד יותר את היציבות באיום וירטואלי של דרדור והחלקה. התוצאה מטרידה: הכסאות הריקים הרצפות הנוטות, ביחד עם רקדנים שנראים דקים מדי כאילו הוצרו, והנופך הסינתטי של התלת-מימד (הסרט בתלת-מימד, משום מה), מצטרפים למין וירטואליות משונה על גבול ההדמייה. לונדרס יש קטע עם עתידנות, אני זוכרת את זה עוד מ"עד קצה העולם", ובכל זאת.

*

דקה דומִייה
הסרט נוצר מיד אחרי מותה הפתאומי של פינה באוש. וונדרס זורע בו צילומי תקריב של רקדנים, אחד בכל פעם כשברקע נשמע קולו של הרקדן, מדבר על פינה. מעבר לפלא של ריבוי השפות (מגדל בבל אמיתי), הקלישאה הקולנועית הופכת את הטקסטים למחשבות ואת הסרט למין אזכרה שבה כל רקדן מהרהר ונזכר ברגע שלו עם פינה באוש.

*
זמן (2)
אחת הרקדניות אומרת שפינה הביטה בה במשך עשרים ושתיים שנים. יותר ממה שהוריה הביטו בה.

*

אל עפר
הן מונחות ברווחים שווים זו מזו; מעין תיבות ענקיות כמו של פירטים, מלאות בעפר, כָּבוּל. הפועלים מרוקנים אותן כדי להכין את הבמה ל"פולחן האביב". רגע מצמרר. איכשהו בגלל מותה של פינה הוא נטען בקבורה ועפר קדוש. ועוד יותר לקראת הסוף, כשאחת הרקדניות נועצת את חפירה בתלולית עפר, שוב ושוב, ושופכת על ראשה של רקדנית אחרת, מתקדמת איתה ו"קוברת" אותה בעודה רוקדת.

*

חג העלייה
הסרט מסתיים בסרט שחור לבן שמוקרן באולם ריק; פינה רוקדת ותוך כדי ריקוד היא מניעה את זרועה כמנפנפת לשלום ונמוגה. ואז מסך ההקרנה הלבן מתרומם (כאילו נשמתה עולה השמיימה). נדמה לי שגם וונדרס נבהל. כדי לרכך הוא שתל עוד ריקוד של חולין באמצע הכותרות.

*

מה הפריע לי בסרט? לוונדרס יש נטייה לרגשנות לפעמים, שמתערבבת ביראת הכבוד שלו לפינה באוש. זה צירוף מסוכן, כמו אלכוהול ותרופות. באוש לא זקוקה לכַּן כדי לזהור. ומותה הצמוד לא השאיר לו שהות לעכל ולנשום.
אז כדאי או לא כדאי? כמובן שכן! בייחוד למי שלא ממש מכיר את פינה באוש. וגם למי שכן מכיר, זה אירוע פרידה עם המון רגעי מחול יפהפיים קורעי לב מצחיקים (אבל "יום אחד פינה שאלה…" של שנטל אקרמן עדיין נותר הסרט הטוב ביותר על פינה באוש.) ותחזרו להגיד איך היה.

*

למטה, קטע מתוך פולחן האביב בביצוע ישן ישן. ב"פינה" של וים ונדרס יש הרבה פולחן האביב, אבל ליהוק אחר ורצפה נוטה.

עוד על פינה באוש:

חוג ריקודי פינה באוש (עדיין רלוונטי)

מחשבות על פינה באוש (1) – הסוד מבוא

מחשבות על פינה באוש (2) – מה באמת עשה הדוד לילדה איך נוצר דימוי

מחשבות על פינה באוש (3) – אמת או כאילו בין פינה באוש לסטניסלבסקי, על קפה מילר

מחשבות על פינה באוש (4) – הניחו לי לבכות עוד על קפה מילר

אצל הפרפרים השמלה היא חלק מהגוף

שנה למותה של פינה באוש, עלייה לקברה

*

טריילר ותמונות מהסרט של וים ונדרס

Read Full Post »

1. הצגת הילדים – השושנה ישנה, על פי היפהפייה הנרדמת

בפסטיבל הבובות שיתקיים באוגוסט בירושלים ישתתפו כמה וכמה מופעים שהייתי מעורבת בעשייתם. כבר כתבתי על קרקס קוביות ועל קו נקודה, והפעם – השושנה ישנה. אז ככה:

לפני הרבה הרבה שו-שנים... איירה: עמליה הופמן

היה היו שלוש אחיות שנולדו במרחק שנה זו מזו בירושלים. קראו להם עדנה, עמליה ונעמי, ואביהן שהיה מתבלבל בשמותיהן היה קורא להן איקס מיקס דריקס. כל ערב לפני השינה הוא היה מספר להן אגדה, או לפחות התחלה של אגדה, מפוסקת בפיהוקים הולכים ומרחבים עד שראשו היה צונח על חזהו והוא היה נרדם.

דריקס – הצעירה באחיות, הלא היא אשת התיאטרון וחברתי היקרה נעמי יואלי – אהבה במיוחד את היפהפייה הנרדמת. עד היום היא אוהבת את הסיפור. לפני כחצי שנה יצרה את הגירסה הבימתית השלישית שלו: "השושנה ישֵׁנה", בעקבות "שושנית החוחים", כך קראו לסיפור האחים גרים. בגרסה שלהם ושל דריקס, אגב, יש שלוש עשרה פיות ורק שתים עשרה צלחות סֶרְבִיס. זו הסיבה שהפיה השלוש-עשרה נותרת בחוץ.

נעמי יואלי, השושנה ישנה, צילם: אלדד מאסטרו (יש ענני כבשים ויש ענני נוצות ויש גם ענני שושנים)

"השושנה ישנה" היא בעצם שיתוף פעולה בין דריקס האחות הקטנה, למיקס האחות האמצעית, הציירת עמליה הופמן שאיירה את הספר הגדול המשמש כבמה לסיפור. השתיים הקדישו את ההצגה לאיקס, אחותן הבכורה שנפטרה לפני שנים.
נעמי אומרת שעדנה מולר – זה היה שמה של איקס – היתה פיה אמיתית. אבל אני חושדת שאיקס היא דווקא הנסיכה שלא התעוררה מתרדמת הקסם של הקללה. אני חושדת שדריקס בורחת אל האגדה כי במציאות הפיה הרעה דווקא נצחה. אבל לכל זה אין כמובן, זכר בהצגה; הקסם והצחוק, האהבה והשושנים דוחקים את התוגה.

איור: עמליה הופמן, פנטזיית הנסיכות האולטימטיבית, מתוך ספר ההצגה "השושנה ישנה"

מיקס איירה את פנטזיית הנסיכוֹת האולטימטיבית ודריקס חרזה והנשימה את הסיפור. מבלי לפגוע בקסם היא הפכה אותו לקצת יותר חם ואנושי. הפיה הרעה שלה למשל, היא לא רק תמצית הדוּרה של רשע כמו אצל דיסני, אלא גם דיווה מרירה מצחיקה, מכמירת לב באירוניה הזועמת שלה ובעלבונה הצורב, ומקומית ועכשווית במידה, בזכות שברי השירים והדקלומים שהיא יורה לכל עבר.
הנה למשל הרגע שבו היא מתפרצת לחגיגה:

פ"ר:            פתחו את השער, פתחוהו רחב / למי לא השארתם צלחת זהב?
מלכה:         סליחה…
פ"ר:            חיכיתי חיכיתי / בכיתי בכיתי / ומי לא בא? / ההזמנה למסיבה!
מלכה:         שכחנו…
פ"ר:            מה קרה, מה קרה / נשברה הקערה?
מלך:           באמת סליחה…
פ"ר:            סליחה סליחה / גם אני רוצה לתת ברכה / לנסיכה…
מלך:           אין צורך תודה…
פ"ר:            (מחקה אותו) תודה, תודה / אותי לא הזמנתם לסעודה!
מלכה:         מצטערים, למרות עושרנו הרב / יש לנו רק שתים עשרה צלחות זהב.
פ"ר:            (שרה) כולם הלכו לג'מבו, ג'מבו, ג'מבו / ורק אותי השאירו, פיה כל כך טובה
מלך:           סליחה, את קצת צורחת…
פ"ר:            צורחת? אני רותחת! / (שרה) אני אף פעם לא סולחת / אני אף פעם לא שוכחת
.                 אצלי הכל רשום על החשבון בון-בון / ואם לא מזמינים אותי, בדרך המקובלת
.                 אני נכנסת דרך החלון.

מלך:          אלף סליחות, נזמין אותך לחתונה…
פ"ר:            מה, לחכות? מאה שנה?!
מלכה:         הזמן עובר כל כך מהר…
פ"ר:            ומה עם הברכה?
מלך:           אחת-עשרה פיות כבר ברכו את הנסיכה
פ"ר:            או-ל-לה! / אם כך, הנסיכה האומללה / לא תקבל ברכה – כי אם קללה…

השושנה ישנה
עיבוד ומשחק: נעמי יואלי
איורים: עמליה הופמן
מוסיקה והדרכה קולית: מיקה דני
תלבושת והדפס בד: עינת אמיר
עין שלישית: מרית בן ישראל *
תודה מיוחדת למיכל פורת ולנטליה רוזנטל

* זה הקרדיט הרשמי שקבלתי, אבל אם תשאלו אותי, נעמי לא באמת נזקקה לי הפעם. התרומה העיקרית שלי מסתכמת ב"שיר התרדמה", מעין בלדה שכתבתי כבר לגרסה הקודמת של הסיפור, ושאותה אפשר לקרוא בסוף נכתב בחודי מחטים בזוויות העין.

עוד בעניין היפהפייה הנרדמת: סעודת הפיות

האמבטיה של המלכה, מתוך "השושנה ישנה", צילמה דבי פרבר

*

2. זכרונות ילדות

דריקס משלבת בהצגתה גם כמה זכרונות מרירים-מתוקים מילדותה.
לו היה מד כושר לזכרנים, כמו שיש לשחקני שחמט, נעמי יואלי היתה כבר מזמן רב אמן בינלאומי (ולא בכדי, המאמר שכתבתי על מופע אחר שלה, נקרא ארבעה סוגים של זיכרון).
אני גאה ושמחה לארח כאן את "הבובה מימי" מתוך סיפורי איקס מיקס דריקס שנעמי יואלי כותבת בשנים האחרונות. מימי עצמה אגב, מבליחה לרגע בהצגה. הטקסט קצת ארוך בשביל האינטרנט, ועוד בחום הזה שגורם לרככת המוח, אבל לא רציתי לקצץ בגלל משקעי הרגש האצורים בקפלי הזיכרון. אז תאמינו לי שכדאי, או פשוט גִזרו ושִׁמרו לסתיו.
ולתשומת לבם של לקטורים ועורכים – יש עוד הרבה כאלה במקום שממנו זה בא.

משמאל לימין מיקס איקס דריקס

מתוך ספורי איקס מיקס דריקס מאת נעמי יואלי

הבובה מימי

איקס מיקס דריקס שכבו במיטה, כלומר כל אחת במיטה שלה. ולא בגלל שהיה מוקדם בבוקר או מאוחר בלילה. הן שכבו במיטה כי שלשתן היו חולות. לא יום או יומיים. כבר שבוע, או אולי יותר, הן שכבו במיטה, ולא בגלל אנגינה או נזלת, אלא בגלל השעלת שהיא מחלה מדבקת ומסוכנת ובגללה צריך להישאר במיטה. בהתחלה, כשאיקס חלתה, אמא העבירה את המיטה שלה לסלון. איקס כנראה נדבקה מילד אחד בכיתה. הילד שאהב אותה. אמא סיפרה שהאמא של הילד הזה גילתה לה שהוא אמר על השיער של איקס,"שכשהקרניים של השמש נוגעות בו הוא נהיה כולו זהב…" איקס אולי בכלל לא ידעה שהוא אוהב אותה, היא אף פעם לא דברה עליו, היא רק ידעה שהוא חלה ראשון בכיתה ושהיא נדבקה ממנו בשעלת. הרופא, דוקטור זיסקינד, שאמא הזמינה באופן פרטי כמו שהיא אמרה, בדק את איקס והזהיר את אמא שהשיעול מסוכן, אפשר ממש להיחנק ממנו ואוי ואבוי, אוי ואבוי, אם מיקס ודריקס יידבקו גם כן. שרקליש, הוא לחש לאמא באוזן, בשפה שלו, גרמנית.

דוקטור זיסקינד הגיע אלינו ל"ביקור בית" כשאיקס רק התחילה עם השיעול. הוא לא נראה כמו מי שבא לביקור. הוא לבש בגדים שחורים והחזיק תיק שחור קטן והיו לו משקפיים במסגרת שחורה. מיקס ואני הצצנו בו מפתח חדר הילדים שהיה בדיוק מול הסלון וראינו איך הוא שולף מתוך התיק הקטן השחור שלו לשונית ארוכה ושטוחה ודוחף אותה עמוק לתוך פיה של איקס. קיוינו שאיקס תגיד משהו או תסביר לנו שנבין, אבל איקס רק פערה את הפה ואת העיניים ודמעות ירדו לה בלי קול. איקס נראתה מסכנה מאד עם הפה הפעור, וכשהרופא שלף סוף סוף את הלשונית מהלוע שלה, היא פרצה בשיעול נורא כזה, שדוקטור זיסקינד קפץ אחורנית ונחת עם ברכיים כפופות. כמו תלמיד גרוע לבלט שמנסה לעשות "פלייה". הקפיצה המפתיעה הזאת כמעט גרמה למיקס ולי לפרוץ בצחוק, אבל במקום זה התחלנו לבכות, קצת בגלל שריחמנו על איקס וקצת בגלל שפחדנו מדוקטור זיסקינד וממה שהוא עלול עוד לעולל גם לנו. דוקטור זיסקינד לחש משהו לאמא שליוותה אותו לדלת ויצא עם התיק שלו. לא הבנו מה הוא אומר, חוץ מהמילה "שפריץ", אבל אמא התחילה לבכות בקול רם מיד אחרי שהלך.

הדבר הכי מפחיד אצל דוקטור זיסקינד היתה המילה "שפריץ". כששמענו אותה בפעם הראשונה, בביקור הקודם שלו, במחלה הקודמת שלנו – באנגינה, או בסקרלטינה או באבעבועות רוח, כי תמיד היינו חולות יחד ומדביקות זו את זו – זה נשמע כאילו הוא מציע להשפריץ עלינו משהו, וגרגרנו מצחוק עד שדוקטור זיסקינד הוציא מהתיק השחור שלו מזרק זכוכית גדול ומחט ענקית. הכרנו את המזרק והמחט, כי אמא הייתה אחות והמון אנשים, בעיקר גברות, היו באים אלינו הביתה בשעות שונות, ומסתגרים עם אמא בחדר האוכל. יכולנו להציץ מהמרפסת, דרך חרכי התריס, בשקט בשקט ומבלי להתגלות, ולצפות בנשים הגדולות שמפשילות את שולי השמלות שלהן ומשתרעות על הספה, ובאמא שהייתה משפשפת להן במרץ ובעדינות את הטוסיק, תוקעת בזריזות את המחט הגדולה, וחוזרת ומשפשפת עד שהן היו מחייכות: "לא הרגשנו כלום," ומשלמות והולכות.

מהמזרק של אמא לא פחדנו, גם לא מהמחטים. הם נועדו לגברות ואנחנו אהבנו להסתכל כשאמא הייתה מדליקה אש כחולה בכלי זכוכית קטן ומכשפת בתוכה מחטים אחוזות במלקחיים עד שהיו נעשות אדומות ולוהטות. אמא אמרה שזה חיטוי, מחטאים את המחטים שתהיינה סטריליות ולא תגרומנה ל"אפצס" לפציינטים ולפציינטיות – המון מילים זרות שהיו קשורות כנראה לחטא או לחטאים. הפעולות האלה של אמא, הקצובות והמרוכזות, היו כמו כישוף, גם השפשוף. את המחטים הישנות היינו תוקעות בטוסיק של הבובה מימי וכשאבא הביא לנו מבית החולים שלו מזרקי זכוכית משומשים, חזרנו על טקס הזריקות של אמא, ומימי, הבובה התינוקת שלנו, אמרה בעזרתנו "תודה, לא הרגשתי כלום".

אבל ה"שפריץ", המחט והמזרק של דוקטור זיסקינד, נועדו לנו. זה היה ברור עוד בסוף הביקור הראשון שלו אצלנו, במחלה הקודמת, או לפני הקודמת. כשהוא הוציא את המזרק הגדול שלו, שלשתנו צרחנו כל כך שאמא, ביחד עם הדוקטור, תפסו אותנו, אחת אחת, והחזיקו אותנו, חזק, ממש בכוח, שלא נזוז. דוקטור זיסקינד פשוט תקע את הזריקות, בלי שפשוף ובלי ליטוף ואנחנו, כל אחת בתורה, נשכנו וניסינו לתלוש לו את המזרק וקראנו לאמא שתציל אותנו אבל היא צעקה שזה כלום ושנפסיק עם ההיסטריקה ושככה לא מתנהגות בנות של אחות. וכשהוא גמר, המבט שלו היה קשה וראו שהוא ממש ממש לא אוהב ילדים למרות שקוראים לו דוקטור זיסקינד. זיסקינד, כמו שאמא הסבירה לנו, פירושו בגרמנית "ילד מתוק". אבל באזנינו הצליל נשמע רע ומר.

הפעם, דוקטור זיסקינד רק אמר את המילה "שפריץ" והלך, אבל אחרי שהוא עזב אמא עוד המשיכה לבכות כי נורא נבהלה. הרופא אמר, כך אמא אמרה בבכי, שצריך באמת לתת לאיקס זריקה ולנו אסור אפילו להתקרב אליה כי זו מחלה מסוכנת, ואסור בשום אופן שנידבק. מיקס ואני נדבקנו קודם כל מהבכי של אמא וכשאמא נתנה לאיקס זריקה, נדבקנו גם מהזעקות ומהצרחות שלה ומהמילים הלא יפות שצעקה לאמא. כמעט כל היום אמא השאירה אותנו, מיקס ודריקס, סגורות בחדר הילדים, אבל בערב, כשאיקס התשושה נרדמה בסלון ואבא הקריא לנו סיפור במיטות, גם אנחנו כבר התחלנו להשתעל. אמא דווקא נרגעה לגמרי ופתחה חדר חולים, כמו שהיא אמרה, והיא ואבא התרוצצו בינינו, בין המיטות, דואגים ומתלחשים ביידיש ומשקים אותנו תה בכפית ומחליפים מצעים מיוזעים ושמים עוד כרית, אפילו כרית רכה, על הכרית הקטנה שלנו ו"איקס, יופי, תנשמי לאט" ו"מיקס, תשתי את התה, זה יעזור" ו"דריקס, תרדמי, הכל בסדר", ואנחנו כל הלילה רק השתעלנו והשתעלנו והשתעלנו – – –

השושנה ישנה בעמידה

בבוקר, אמא החזירה את איקס עם המיטה שלה לחדר ילדים כי הרי שלשתנו כבר היינו חולות מסוכנות. אמא לא העזה להזמין שוב את הדוקטור זיסקינד, אולי כדי שלא יכעס עליה שעברה על ההוראות שלו ושבגלל זה איקס מיקס דריקס נדבקו. מיקס ואני הרווחנו כי לא היה מי שירשום לנו עוד "שפריץ". במקום זה, אמא הביאה לנו, בין שיעול לשיעול, כל מיני משחקים שלא הכרנו: מסגרת עץ עם מסמרים ורצועות בד שקולעים בהן מפיות קטנות, ומשחקי הרכבה , ואפילו משחק חדש שהגיע בחבילה האחרונה מאמריקה: מין משקפת מרובעת וגלגלון שטוח עם שקופיות זעירות – אף פעם לא ראינו דבר כזה. אמא אמרה שקוראים לזה ויאוגרף. עקבנו אחריה כשהכניסה את הגלגלון לתוך המכשיר ונעמדה מול החלון הצרפתי בחדר ילדים, סוחטת את הידית הזעירה של המכשיר כלפי מטה פעם אחר פעם ומשמיעה קולות התפעלות. אחר כך היא הסבירה לאיקס איך המשחק פועל ויצאה להכין מרק עוף.

מיקס ואני עקבנו אחרי איקס שבחנה במבט רציני את המשחק החדש, הרימה אותו מול האור, עיניה צמודות לזגוגיות המשקפת וידה סוחטת את הידית הקפיצית ע-ד למטה. "אוי" היא קראה בהתפעלות ועל פניה הסמוקות מחום נראה צל של חיוך התפעלות. שוב ושוב היא סחטה את הידית, שחררה אותה לאט לאט, בזהירות, והשמיעה בין שיעול לשיעול קריאות קטנות. בגלל שהיא הייתה החולה הראשונה בינינו וראינו ושמענו כמה היא סבלה, לא העזנו לזרז אותה וחיכינו וחיכינו שהיא סוף סוף תסיים ותיתן גם לנו. בסוף היא הורידה את המשקפת ומיקס חטפה אותה והסתכלה גם היא באור. "זה סרט!" היא צעקה. שוב ושוב היא סחטה את הידית ושחררה בבת אחת, הקפיץ משמיע קול חבטה. "אוף, לא רואים טוב!" היא קראה ובלי רצון העבירה את המכשיר לאיקס לתיקון. איקס הזיזה את הגלגלון הנה והנה, החזירה למיקס ואמרה: "לאט, תשחררי לאט". לקח הרבה זמן עד שמיקס גמרה לראות שוב ושוב ולספר שוב ושוב כל מה שראתה במשקפת: "הנה הכלב… הוא שומר על הילד…  הם שוכבים על הסלע…" הסתכלתי דרך החלון הצרפתי של חדר ילדים וראיתי רק את הגג של הבית ממול. לא היו שם לא ילד ולא כלב ולא סלע וחשבתי שאולי מיקס ממציאה כי למיקס הרי היה דמיון מאד מפותח כמו שאמא אמרה. אבל כשמיקס סוף סוף מסרה לי את המשקפת והרמתי אותה מול האור והצצתי דרך העיניות, צללתי, ממש נפלתי בבת אחת לתוך מקום כל כך קרוב שאפשר היה ממש לגעת ולהרגיש הכל, וכל כך רחוק כאילו עפתי לסוף העולם.

ילד יפה, עם שיער בהיר ועיניים צלולות, בערך בגיל שלי, חיבק כלב שעיר וגדול. שניהם היו חיים לגמרי והכלב היה דומה כמו שתי טיפות מים לכלבה לאסי של אורי ודני השכנים שלנו, הכלבה שלפעמים הרשתה לי לרכב עליה. אבל הכל היה גם זר ורחוק כל כך מירושלים, אפילו האור היה שונה. ראו שהילד הזה אוהב את הכלבה שלו. הם שכבו על סלע ענק, ממש כמו הסלעים בימקא על שפת הכינרת, סלע אפור, עגלגל, ששימש להם כמחבוא. סחטתי את הידית הקטנה ושניהם, הילד והכלב הציצו מעבר לסלע . למטה, בתוך ערוץ נחל יבש שנראה כמו בדרך לאילת, רכבו אינדיאנים על סוסים והסתכלו למעלה. זה יהיה מאד מסוכן אם הם יגלו את הילד ואת הכלב, אבל בתמונה הבאה ראו את הקאובואים שעמדו כנראה על סלע עוד יותר גבוה. הידית קפצה לי כשהחלפתי תמונה וראיתי הכל כפול: אינדיאנים וקאובואים, ולא היה ברור בכלל מה קורה, אבל כשהעברתי תמונה בלחיצה קלה, הקאובוי כבר חיבק את הילד וליטף את הכלב וכולם, כלומר הקאובוי והילד חייכו בתוך שדה רחב עם דשא . שוב ושוב העברתי תמונות ושוב היו שם הילד והכלב והאינדיאנים והסכנות והקאובואים והחיבוק – אולי זה בכלל אבא של הילד? אחר כך אמא חזרה ולקחה את המכשיר, את הויאוגרף, לשמור עליו, וסיפרה שלכלב קוראים רין טין טין וזה סרט מאמריקה והילד באמת משתתף במלחמה של הקאובואים באינדיאנים ושאם נתנהג יפה במחלה היא תביא לנו עוד סרטים.

אבא גם הביא לנו מתנות נפלאות מהמחסן של העבודה שלו בבית החולים: מכשיר לשמיעת דפיקות הלב, סטטוסקופ, כמו שאמא קראה לו, ממש כמו המכשיר של דוקטור זיסקינד, ומראה עגולה קצת סדוקה שמחוברת לרצועת עור חזקה ושאפשר להדק אותה סביב המצח ולכוון לגרון של השניה עד שרואים עמוק עמוק–  היה די נעים להיות חולות כשלא השתעלנו וכשהחום כבר קצת ירד. רוב הזמן אבא ואמא היו נחמדים וכמעט לא כעסו חוץ מאשר בערב כשכבר התעייפו ונמאס להם לטפל בנו ולרוץ ולהביא ולהיות נחמדים, בעיקר לאמא שכל היום טרחה סביבנו. איקס הייתה עדיין מאד חלשה ובגלל זה לא היו לה רעיונות ממש מוצלחים מה לעשות בשעות הרבות שבילינו לבד במיטות. למיקס היו דווקא הרבה רעיונות מעניינים, אבל הם לא התאימו לאיקס ולי, רק למיקס עצמה. המחלה התחילה להיות די משעממת וגם אמא כבר נשארה איתנו פחות וכעסה עלינו יותר.

ביום הרביעי או החמישי של השעלת, מיקס קמה מהמיטה. היא הייתה די חיוורת וגם נראתה רזה מאד, אולי ממהמחלה, והפיז'אמה כמעט נפלה ממנה. זה היה די מצחיק, בעיקר כשהיא התחילה להתאמן על כל מיני ריקודים שהיא המציאה. מיקס תמיד רקדה יפה. היא ואיקס למדו ביחד ריקוד אצל הרקדנית המפורסמת חסיה לוי, אבל איקס, למרות רגליה הארוכות והתנועות העדינות שלה, לא התקרבה למיקס בחן ובשלמות של הריקוד. בעצם איקס רקדה די רע – לא אמרו לה את זה אבל תמיד היללו את מיקס על הריקוד והדמיון שלה. בפורים, קצת לפני שחלינו, היא אפילו השתתפה בתהלוכת העדלאידע עם ריקוד השפן. על משאית גדולה בנו עץ שנראה ממש אמיתי ומיקס רקדה לפי המילים והמנגינה של השיר "לשפן יש בית". היא קיפצה בעדינות בין העץ לבין כרוב גדול שהיה הבית שלה, כלומר של השפן, וביד היא החזיקה גזר גדול וכתום מקרטון. את התחפושת תפרה לה אמא מבד פלנל רך ולבן, עם כובע קשור בסרט ורוד ושתי אזניים ארוכות ולבנות-ורדרדות כאלה שהיא חיזקה וחיברה לכובע עם חוט ברזל. לא היה דבר שאמא לא יכלה לתפור ותמיד היו לה המצאות ורעיונות, אבל הרעיונות הכי מקוריים היו למיקס.

"מכיוון שאני רקדנית", מיקס הודיעה כשהיא מחזיקה בגומי של הפיז'אמה, "אני צריכה בגד של רקדנית". איקס ואני עקבנו אחריה מהמיטות. מיקס פתחה לרווחה את הדלת שלה בארון הבגדים. הבגדים שלה היו דחוסים זה על זה, לא כמו הבגדים של איקס שהיו תלויים או מקופלים מאחורי הדלת שלה, בסדר מופתי. "אני צריכה שמלה לרקדנית, עם קצוות מתנופפים", הודיעה מיקס ושלפה מתחת לערימת הבגדים את השמלה האדומה עם הנקודות הלבנות ותחתונית הקלוש, השמלה שמיקס בחרה לעצמה מהחבילה האחרונה מאמריקה ושאמא תיקנה והתאימה לה. היא מדדה את השמלה במבט, אחר כך הניחה אותה בזהירות על הרצפה, הלכה למטבח וחזרה עם המספריים הגדולים של אמא. בריכוז עצום היא גזרה את המכפלת. "לשמלה של רקדנית אף פעם אין מכפלת ישרה", היא ענתה למבטים התמהים והמבוהלים שלי ושל איקס, והמשיכה לגזור לפי דוגמת המשולשים שקבעה לעצמה. היא הרימה את השמלה והתבוננה בעצמה בראי שבדלת הארון, די מרוצה למרות שהמשולשים נראו יותר כמו זנבות שמוטים. מיקס המשיכה לנעליים. "רקדנית צריכה חור לבוהן", היא אמרה וגזרה. החורים לבוהן היו בהתחלה קטנים מדי לטעמה, אחר-כך לא נראו שווים בשתי הנעליים ובסוף היו גדולים מדי ואת זה כבר היה קשה לתקן, אבל מיקס הייתה מרוצה, או כך לפחות היא אמרה, מביטה בסיפוק בתוצאה במראה.

כשאמא חזרה הביתה ונכנסה לחדר, היא ממש צרחה מכעס והפליקה למיקס כמה מכות רציניות בטוסיק למרות שהיא הייתה חולה, ואיקס ואני שתקנו ושמחנו שאנחנו ילדות טובות ואולי גם חשבנו שהגיע למיקס. ואחרי שמיקס גמרה לצרוח ולקלל, ואחרי שאמא נתנה לה כל מיני עונשים, ואחרי שאמא הלכה לישון על הספה בחדר האוכל ונזפה בנו שנהיה שקטות ואוי ואבוי אם נפריע לה לנוח – אחרי כל זה מיקס הסתכלה באיקס ובי ואז, פתאום, התנפלה על הבובה מימי, תלשה לה את הראש וגם את השמלה הרקומה, הרביצה לה וקרעה לה חור בבטן וכשאיקס ניסתה להציל את הבובה מידיה, מיקס קיללה אותה וקראה לה "כלבה מנומרת". השתרר שקט די מפחיד בחדר ילדים. "כלבה מנומרת" היה שם גנאי שהילדים בחצר נתנו לאיקס בגלל הנמשים שלה. אף פעם לא קראנו לה בשם הזה, אפילו כשרבנו. איקס סבלה נורא מהנמשים ולא עזר שאמא תמיד אמרה לה שפנים בלי נמשים זה כמו שמיים בלי כוכבים.

מימי הייתה אמנם הבובה של שלושתינו אבל היא הייתה אהובה במיוחד על איקס שאימצה אותה כמו בת. כשאמא קנתה אותה מאיזו אישה שהגיעה מיבשת אירופה, הראש שלה היה עשוי חרס ותוי הפנים היו עדינים מאד, עבודת יד כמו שאמא ציינה בידענות. למימי הייתה צפצפה בבטן והיא ידעה לאמר "מאמי" כשנדנדו אותה. באחד הריבים הקודמים שלנו מימי נפלה, הראש שלה נשבר וגם אצבע אחת, ואמא קנתה ראש מגומי וחבשה את היד של מימי ואפילו התאימה לה שמלה רקומה בחוט ירוק מאחת החבילות מאמריקה. אבל הפעם מיקס ממש הגזימה. היא השליכה את מימי ואת הראש שלה לעבר איקס, שחיברה את הראש למקומו וישבה בשקט במיטה, מחבקת את הבובה.

כשאבא חזר מהעבודה אמא לא יכלה אמנם להתלונן שהפרענו לה לנוח אבל הלשינה לאבא על מיקס ועל השמלה והנעליים והבובה. אבא ואמא דברו המון זמו ביידיש. מיקס ואני כבר ירדנו מהמיטות והסתובבנו בבית אבל איקס נשארה במיטה עד הערב, שומרת על מימי ומטפלת בה. בערב אמא נתנה לאיקס מתנת ניחומים – פנקס ועפרון קטן. איקס הייתה כבר בכיתה ב' וכבר ידעה לקרוא ולכתוב. אפילו תורה היא כבר למדה. אמא אמרה שזה פנקס משאלות סודי. אבא, שכבר גמר לכעוס על מיקס, הסכים לקרוא לנו סיפור: "ערב, חושך, הולך לו דני הקטן לבד ביער…" רגע לפני שנעצמו לי העיניים ראיתי את איקס יושבת במיטה, עם מימי והפנקס בחיקה.

הרבה שנים אחר-כך, אחרי הסיפור הזה, אמא סיפרה לי שבאותו לילה, אחרי שאיקס נרדמה, היא לקחה את הבובה מימי לתיקון. כשתפרה את הבטן הקרועה שלה, האצבעות שלה חשו בחתיכת נייר שהייתה תחובה בתוך הבטן של מימי, ליד הצפצפה שאמרה "מאמי". אמא שלפה את הנייר. זה היה דף שנתלש מפנקס המשאלות הסודי שאמא נתנה לאיקס באותו ערב, ובו היה כתוב בעפרון:

נא אל רחום וחנון

נא אבקשך

מלא נא את בקשתי:

בבקשה הורד מפני עבדך

את הנמשים אשר לא נותנים מנוחה.

רבות עמלתי להורידם

ולא עלה הדבר בידי

ואתה ה', רק אתה ה' היקר

יכול להורידם מעלי.

בבקשה הורידה נא אותם

נא הורידה, נא, נא, נא

*

עוד על עבודות של נעמי יואלי

ארבעה סוגים של זיכרון – על השולחן, עבודת כיתה מאת נעמי יואלי על פי סיפורים של אידה פינק

כל אחד תופס איבר אחר – מג'יוטו עד נעמי יואלי

****************************************************************************

ושוב תזכורת – בנובמבר הקרוב ייפתח

קורס הסבה לאמנים מכל התחומים שרוצים לעשות תיאטרון בובות אמנותי ותיאטרון חזותי לילדים

אנחנו מחפשים את הטובים ביותר. ההרשמה נמשכת 

***************************************************************************

Read Full Post »

גדי סולוביס, 1956-1977

גדי סולוביס למד איתי בתיכון. הוא היה גבוה, בעל רגליים ארוכות וגו קצר שהובלט על ידי החולצה התחובה תמיד למכנסיו, כמו אצל איש מבוגר. עורו היה חום אגוזי ושערו החלק המסורק הצדה היה צונח על מצחו ועל עיניו. השיער נראה מקורזל בתמונה, אבל כל השאר נכון; בייחוד העיניים השמוטות מעט לעבר הרקות, והמבט הנבון והגלוי, העצוב במקצת.
לא היה בינינו משהו רומנטי. הוא אהב את ח' כחולת העין בעלת מענה הלשון, השיער הגולש בנוסח דור הפרחים, ופלג הגוף העליון הרזה והשטוח יחסית לירכיים הכבדות. אבל חיבבתי אותו. מאד. פעם כשחלה ונעדר מבית ספר, הלכתי לבקרו. הוא לבש פיג'מת פסים. שיחקנו ספיד (משחק קלפים מהיר) על המיטה שלו וגדי התגלגל מצחוק. היה לו צחוק גבוה, קצת נשי. אמו נכנסה ושאלה מה אני רוצה לשתות. אמרתי, נס קפה, והיא אמרה: "ילדים לא שותים קפה, את רוצה קקאו אולי?" הייתי בת שש עשרה. זה היה מצחיק וקצת נוגע ללב. היה משהו דיקנסי בבית האפלולי עם הווילונות המוגפים. תחושת זמן שקפא. אביו התגורר הרחק בגרמניה (עד כמה שאני זוכרת). אמו הֶדי היתה גברת עם גינונים מעידן אחר. אמרו עליה שבקיץ היא לובשת כפפות לבנות. הם גוננו זה על זו.
באתר
של משרד הבטחון כתוב שגדי היה ספורטאי מצטיין. אני לא זוכרת את זה. אולי משום שמעולם לא התעניינתי בספורט. אבל אני כן זוכרת שהיה נבון ותם לב וצחקן, לא מתעקם לשום קליקה. אני עדיין מתעצבת על מותו.

*

Read Full Post »

אֲבָל עֲדָיֵי הַתּוּגָה יַזְהִירוּ כְּזֹהַר הַשָּׁמַיִם וּכְעֶצֶם הַשָּׁמַיִם לַטֹּהַר
(פנחס שדה, משלי בתולות)

שירי לנטון היא אמנית, שהיתה בין השאר תלמידה שלי בבית הספר לתיאטרון חזותי. לפני כן למדה צורפות בבצלאל. בשנה שבה הגיעה לחזותי אובחנה סבתה, אדית הירשפרונג, כחולת אלצהיימר. הסבתא, ניצולת אושוויץ שהתגוררה בקנדה (אם אני זוכרת נכון), נשמעה יותר ויותר מבולבלת בטלפון. שירי פחדה שזכרונותיה יעלמו, ועיצבה לעצמה בתגובה, סדרת צמידים שינציחו את סבתה ואת המספר המקועקע על אמתה. אחר כך נסעה להיפרד ממנה.

העבודה מדברת בעד עצמה, ובכל זאת עוד כמה מילים; הצמידים שייכים לאמת היד, המקום שבו נחרת הקעקוע. הם מקבעים את הזיכרון אבל גם מרחיקים אותו. בניגוד לקעקוע (או לאזיקים) הם ניתנים להסרה. "הם מחצינים את החותם שהנאצים הותירו על חיי אדית הירשפרונג, וכתוצאה מכך גם על חיי ילדיה ונכדיה," כפי ששירי כתבה לי. זהו עולם הפוך, עולם שבו הנכדה יוצרת לעצמה מזכרת מסבתה, תחליף לתכשיט שהיתה יורשת אולי, בימים אחרים, בחיים אחרים. הצמידים מזכירים לי את כלי הזהב שהיו מניחים פעם בקברי מלכים, אלא שהפעם הם נותרו בחוץ, בכוונה, טעונים בפחד השכחה (או אולי בצורך לזכור), בעצב גדול ובאהבה.

שירי לנטון, אדית הירשפרונג

עוד רשימות על שואה:

חמסין באושוויץ

דיוקן עצמי עם פרפר

שירי ערש ליום השואה

ארבעה סוגים של זיכרון – על השולחן, עבודת כיתה

למה הבלונדיניות תמיד זוכות בתפקידים הכי טובים?

ועוד.

Read Full Post »

דברים שאמרתי בערב לכבוד ספרי, כשדויד גרוסמן פגש את ויטו אקונצ'י.

אני לא מתכוונת לדבר על הספר שלי. קצת. לא ממש. במקום זה אני רוצה להרהר בקול על קסם: מהו קסם? בשביל מה הוא נחוץ? באיזה נסיבות הוא מתרחש? האם ניתן לזמן אותו? להוכיח אותו? לחזור עליו? האם כדאי להצליח בו? ואני רוצה לעשות את זה ברוח ספר הדקדוק הפנימי (שהיא גם רוחי במקרה זה) דרך שבעה זכרונות ילדות; של אהרון ואקונצ'י ושל כמה אחרים, וביניהם אני.

מרינה אברמוביץ (מוצא חן בעיני שהפריים נקבע על פי אורך הצמה).

1. מרינה אברמוביץ
ונתחיל בזיכרון ילדות של המיצגנית מרינה אברמוביץ (כבר כתבתי עליו כאן לאחרונה, אבל חכו בסבלנות, יש טוויסט קטן בסוף).

מרינה אברמוביץ לא נולדה מיצגנית. בילדותה היא פשוט ציירה בצבעי מים ובצבעי פסטל כמו הרבה ילדות אחרות. בגיל ארבע עשרה היא החליטה להתקדם לצבעי שמן ובקשה מהוריה לקנות לה את הציוד הדרוש. אביה שלא הבין באמנות פנה לידיד צייר, פילו פיליפוביץ, שרכש בדים, צבעים, מכחולים וכן הלאה, והוסיף לחבילה גם שיעור קטן בציור:
הוא חתך פיסת קנבס והניח אותה על הרצפה, סחט לתוכה דבק וצבעים, שפך על הבליל טרפנטין וגפרור בוער – והכל התפוצץ.
"זאת שקיעת שמש," הכריז פיליפוביץ, והסתלק.
כשהיצירה התייבשה (כעבור ימים רבים), מרינה סימרה אותה לקיר. בינתיים הגיע הקיץ והיא נסעה עם הוריה לים. בזמן שנעדרה זרחה שמש ישירה על התמונה והכל נמס פחות או יותר.
אברמוביץ מעידה שזה היה האירוע המכונן, ש"ממנו התחיל הכל", שממנו גזרה את המוטו שלה: לא חשוב התוצאה, העיקר התהליך.

מאז שהתוודעתי לזכרון הזה הוא לא מפסיק להחליף צבעים בראשי; הפרשנות הראשונה שלי נגזרה מההיסטוריה: גם הוריה של מרינה אברמוביץ וגם הצייר והמורה פיליפוביץ, היו פרטיזנים במלחמת העולם. ואפשר לפיכך לדבר על מורה-פרטיזן שמפוצץ מטען בחדרה של התלמידה; גם פשוטו כמשמעו: פיליפוביץ מפוצץ את חומרי הציור, וגם באופן סמלי: המיצג הקטן שלו מפוצץ את מוסכמות הציור והאמנות הממוסדת. ואפשר להוסיף על זה, שגם מרינה הבוגרת כמו אבותיה הפרטיזנים, ממזגת בדרכה בין אלימות לחתרנות.

אבל כשאני מזיזה לרגע את המורשת הפרטיזנית, ומתבוננת באירוע מתוך מה שאני יודעת על האמנית, אני מבינה אותו אחרת. אברמוביץ, למי שלא יודע, היא מיצגנית-מכשפה שהתמחתה אצל שאמאנים מכל העולם – מטיבט ועד סיביר ומדרום אמריקה ועד אוסטרליה – הכשרתה כוללת הרבה יותר לימודים שאמניים מאשר לימודי "אמנות". ומן הזווית הזאת, פיליפוביץ אינו פרטיזן אלא קוסם שזומן על ידי שמאנית בהתהוות. אני לא אומרת שהיא עשתה את זה בכוונה, אבל כמו שכתבה נורית זרחי ב"אמורי אשיג אטוסה" (עוד ספר על מכשפה) "לא בכוונה זה פשוט בכוונה אחרת". ותודו שיש מן ההוקוס-פוקוס במופע הקטן של פיליפוביץ: בדרמה האילמת של חיתוך הקנבס ושפיכת החומרים, ואחר כך ההצתה, הפיצוץ, והפנץ' שנשלף כמו שפן מן הכובע: "שקיעת שמש". וההיעלמות, כמו אליהו הנביא שעשה את שלו, בלי הסברים ובירורים. והמתנה שהשאיר, ההתגלות: לא חשוב התוצאה, העיקר התהליך.

כשדויד גרוסמן פגש את ויטו אקונצ'י מוקדש למורי ורבי יוסף הירש שלימד רישום כאמצעי חשיבה. ואחד הדברים שלמדתי ממנו, הוא שיש הבדל בין המסמן למסומן: "כדי להראות שהקיר עשוי מלבֵנים," הוא היה אומר, "לא צריך לצייר כל לבנה ולבנה. צריך לחפש מה המסומן אומר לך." ומרינה אמנם מצאה מה המיצג של פיליפוביץ אמר לה : "לא חשוב התוצאה, העיקר התהליך."

יעקב פראנק

2. יעקב פראנק
הזיכרון השני שייך ליעקב פרנק מייסד כת מן המאה ה18 שראה בעצמו משיח. לפני זמן מה התגלגל לידי מאמר של ד"ר אבי אלקיים ובו מצוטט בין השאר זכרון ילדות של פראנק:

"בילדותי," מספר פראנק, "היו נוהגים לתפור לי בגדים חדשים לקראת כל חג. כמה ימים לפני החג היו מודדים לי את הבגדים החדשים, מפשיטים אותי ומחביאים אותם. מה עשיתי, התפשטתי מבגדי הישנים, הטמנתי אותם באדמה ועמדתי ערום לפני בית אבי, שאלו אותי איפה בגדיך? עניתי: גנבו אותם והשאירוני ערום ועריה. היה עליהם להלביש לי חולצה לבנה ואת הבגד שהתקינו לחג. התחלתי להתהולל: עכשיו אצלי חג, כן תאמרו גם אתם: גנבו מאתנו הכל."

אבי אלקיים טוען שזהו זכרון מכונן המבשר את תפיסת העירום של פראנק, ככלי להשגת ה"בגדים הלבנים" של האמונה: המאמין על פי פראנק, צריך לפשוט את "הבגדים הישנים" של היהדות, הנצרות והאסלאם ולממש את האנרכיזם הרוחני דרך "עירום ועריה", כדי שיוכל ללבוש את "בגדי החג" של האמונה האמיתית.

זוהי פרשנות מקסימה בעיני, אבל אני, כמוסכניקית של מאגיה, נעצרתי עוד קודם לכן, בניסיון לזרז את בוא החג באופן מכני, דרך הבגדים. זה החזיר אותי לזכרון ילדות מוקדם של אהרון מ"ספר הדקדוק הפנימי", שבו הוא מנסה לביים נס.

*

3. אהרון קליינפלד (לעומת יעקב פראנק)

המודל שלו הוא אגדת ילדים על יהלום משאלות שנמצא בכרסו של דג. כדי לשחזר את הסצנה אהרון לוקח חרוז מבריק וממהר לאמבטיה שבה משתכשך הקרפיון המיועד לארוחת השבת. הוא תוחב את "היהלום" בכוח ללועו של הקרפיון, ונפוח מגאווה ומִסוֹד הוא ממתין שאמו תפתח את בטן הדג "וכל מה שהיא תבקש יתמלא מיד…". אבל זה "אף פעם לא נגמר כמו שחושבים … הכי טוב לא להאמין בקסמים, ואז לא מתאכזבים."

גם פראנק וגם אהרון מנסים להפעיל את המציאות מבחוץ, דרך חפצים.
פראנק מצליח, אולי משום שכילד-משיח הוא נמצא במרכז העולם. אם הוא לובש בגדים לבנים, די בכך כדי להביא את החג.
אהרון מודה בכישלון.
כדי להבין את הסיבה לכשלונו ניעזר בזיכרון ילדות אחר, של הבובנאי הרוסי הפורץ דרך סרגיי אוֹבְּרָזְצוֹב.

סרגיי אוברזצוב, 1931

4. סרגיי אוֹבְּרָזְצוֹב

אוֹבְּרָזְצוֹב היה עֵד לקסם; זה קרה בגיל שש כשצפה באופרה לראשונה בחייו. הוא נדהם מן "המקל הקטן של מנצח התזמורת". תנועות המקל התאימו בדיוק לצלילי התזמורת. הוא היה בטוח שהקולות בוקעים מן המקל עצמו, ומאד התפלא והתעצבן על האומנת שלו שסירבה להכיר בקסם.

זה לא נדיר שלועגים לילדים ומבטלים את החווייה שלהם. בדרך כלל זה פועל; הילדים מיישרים קו עם המציאות. הם מוחקים את הידיעה שלהם לטובת המוסכמות. זהו אחד הדברים שמרתיעים את אהרון בהתבגרות. אבל אוברזצוב קורץ מחומר אחר. לא רק שלא חדל להאמין, הוא התמסר לשיחזור הקסם והצליח לשכנע אנשים שקולות בוקעים מסמרטוטים, כדורים ומקלות. כלומר, הוא עשה תיאטרון בובות. הבובות של אוברזצוב היו מינימליסטיות, כמעט מופשטות, בהשראת המקל הקטן עם הקול הגדול. הוא הפעיל את הקסם שלו (כלומר את הבובות), כמו אהרון – באופן טכני, מבחוץ. ושלא כמו אהרון, הוא הצליח, בזכות האמנות: הוא הבין שקסם אינו רק טכנולוגיה אלא גם יצירתיות. שהוא חייב לפנות לדמיון או שלא יהיו בו חיים.

*

5. אהרון קליינפלד (2)
כשאהרון מדמיין, גם הוא מצליח לפעמים. למשל כשהוא כשהוא מרחיק את נקודת המבט בשעת חירום:

כשדוד לוניו מעליב אותו בבר-מצווה, אהרון מחליף את "אהרון שחוגג בר מצווה ונעלב מדוד לוניו", ב"אהרון שכולו משותק, שמתגורר, נניח, בניו-יורק", וכשזה לא מספיק הוא הופך ל"אהרון שרק קרא על המקרה המצער הזה ב'לאישה'", ולבסוף הוא נסוג עד "אהרון הכלוא לילה שלם במחסן-המתים בקומי ונזכר בגעגועים בבר-מצווה שערכו לו" (124). הוא מרחיק את העלבון כדי להקטין אותו.

הטקטיקה הזאת אינה בדיוק קסם אלא תחבולה ריטורית בסגנון תום סויר. (למה זה לא קסם? כי זה הדרגתי מדי וצמוד מדי למציאות. קסם מחייב קפיצה) סויר כזכור, הערים על הילדים ושיכנע אותם שהוא נהנה מצביעת הגדר. אהרון מערים על עצמו.

ובשטח הזה, של קסמי טיפול בכאב, יש לו מה ללמוד מאקונצ'י.

ויטו אקונצ'י

6. ויטו אקונצ'י

בזיכרון מגיל חמש בערך אקונצ'י שוכב על ברכי אביו שמכה אותו. במצוקתו הוא מקיא את ארוחת הערב, ובזמן שהוא מקיא הוא מתפלא על צבע הקיא: הספגטי שאכל היה ברוטב אדום, ועכשיו כשהוא נפלט לרגלי אביו הוא לגמרי לבן, כאילו סונן בקרבו.  

כך, באיבחת מחשבה אקונצ'י משנה את הסצנה: הוא מחליף את חדר העונשין, מקום של כאב והשפלה, במעבדה לחקר צבעים.

ולאמנות הקונספטואלית כזכור לקוראי הספר, יש זיקה מסוימת למדע. אקונצ'י עצמו הצביע על המהפך שעברו הגלריות. פעם הן שאפו להידמות לארמונות, והיום מדובר בחללים לבנים סטריליים דמויי מעבדה.

אני, בגיל הרלוונטי

7. אני, מרית
ועכשיו, אני רוצה לספר על רגע אקונצ'י שלי מגיל ארבע.

בבניין שבו התגוררתי היה רופא ילדים חביב שהאמין בחינוך אנרכיסטי או משהו כזה. היה לו ילד בגילי, והוא ואישתו פשוט הניחו לו לגדל את עצמו: הם לא העירו לו גם כשזרק כדור בסלון של השכנים ושבר את כלי הסרוויס. אמו של הילד התחייבה לחנך אותו בדרך זו אף שלא האמינה בה, והרגשתה לא השתפרה כמובן, כשהילד הפך לבריון של הגן. כל יום אחר הצהריים היא היתה אורבת לי בחדר המדרגות ושואלת איך הוא התנהג היום בגן. אם אמרתי שהיה ילד טוב היה זוכה בסוכריה.
הדיווחים שלי נטו לצד החסד, גם משום שריחמתי על האם שכל כך השתוקקה לשמוע מילה טובה על בנה, וגם משום שלא פעם עמד הוא עצמו מאחוריה ואיים עלי ב"שחיטה" אם אגיד את האמת.
יום אחד, כשהייתי בגן, נפלה לי על הרגל מטחנת בשר. אין לי מושג מה עשתה מטחנת בשר בגן הילדים. זו היתה מטחנה כבדה, יצוקה מברזל, מאלה שמהדקים במין כליבה לשולחן, והיא נפלה לי על הבוהן וריסקה את הציפורן לתוך הבשר. ישבתי על כסא במטבח הקטן וחיכיתי שיפנו אותי לבית החולים. הפצע היה נורא וכל הילדים ריחמו עלי. הם נכנסו למטבח בזה אחר זה והביאו לי מתנות. צעצועים, ממתקים וכאלה. אחרון נכנס הילד הבריון, ומעט מבוייש הוא שאל אותי למי אני רוצה שהוא ירביץ.
אמרתי: לאף אחד, תודה.
והוא אמר: לא, באמת, אל תתביישי. והציע לי כמה שמות שאת כולם דחיתי במבוכה.
לבסוף הוא אמר שהוא ישמור לי את זה, אם מישהו ירגיז אותי בעתיד.

ואני זוכרת היטב שכבר אז, מִעמקי הכאב והרחמים העצמיים והמלכותיות הבלתי-צפויה – קלטתי הכל. את האבסורד, ואת הנדיבות של הילד; כוח הזרוע היה הנכס שלו. זה מה שהיה לו להציע. זה היה מצחיק ונוגע ללב. וזה היה גם "רגע אקונצ'י" שלי. הרגע שבו הבנתי שהחשיבה משחררת. שהעולם הוא לא כלא. אפשר להזיז את הקירות בקסם המחשבה. אלימות יכולה להיות גם נדיבות. אפשר להחליף מקומות. אני יכולה להחליף. ואני לא צריכה להתאמץ אפילו, רק לשחק. כלומר לחשוב.

בעבודה המפורסמת שלו, Conversions אקונצ'י מושך את החזה שלו בניסיון לעצב לעצמו חזה נשי. זוהי כמוצהר, מטרת העבודה, אבל אין כאן ניסיון לכשף את המציאות. להפך: "חשוב שהניסיון עקר," הוא כותב, "כיוון שאיני יכול להשיג את מטרתי, הדגש הוא על התהליך, על הרצון להשתנות."

והנה שוב מילת הקסם הזאת, תהליך. אקונצ'י ואברמוביץ משתמשים בה בצורה שונה, אבל אצל שניהם היא עומדת בניגוד לקיפאון של התוצאה, של החיים.

ואחרי כל המסע הזה אני רוצה לחזור לכשלון של אהרון. אהרון נכשל למעשה בכל הקסמים הגדולים: הוא לא מצליח לעצור את הזמן או לטהר את השפה או להשתיל לעצמו מוח חדש נקי מתכתיבי הביולוגיה, או לברוא את העולם מחדש על פי האידאלים שלו. אבל במובן אחר וקובע, הכשלון הזה הוא הנס שלו. "שומר פתיים ה'," כמו שאמא שלי תמיד אומרת. כי מעבר לעולם המושלם שהוא מנסה לברוא, אהרון משתוקק לחירות. הוא רוצה להצטרף למדורת השבט ולהסתלק ממנה כרצונו. כשהוא נכנס לכיתה הריקה הוא עובר מכסא לכסא כדי להתנסות בנקודות מבט שונות: לא רק של גדעון חברו האהוב אלא גם של אלי בן זיקרי הפושע ודודו ליפשיץ "המשוגע". לו היה חלילה מצליח במאגיה שלו, היא היתה הופכת לקללה כמו מגע הזהב של מידאס. הוא היה נשבה בעולם טוטליטרי של בדידות וסטגנציה, שבו הרעיונות הנעלים הולכים ומתנוונים כמו משפחות אצולה שמתחתנות רק בתוך עצמן. כי בסופו של דבר הגאולה היא בדקדוק, בריבוי, ולא בטוהר המונוליטי. הקסם האמיתי נמצא בתודעה החיה, המשתנה, היוצרת.

*

עוד זכרונות ילדות

לא תחנות תרבות אלא תחנות תודעה (שם אני מספרת עוד שני זכרונות ילדות מכוננים, בנוסף לזה שסיפרתי כאן)

וגם

כל אדם שמתבגר הוא הרוצח של ילדותו

עוד על קסם:

משהו קטן על משפחת המומינים, או שירה וקסמי חפצים

הפוסט הראשון של הכאב הגדול

*

ולבסוף, הודעה לירושלמים: דויד גרוסמן את ויטו אקונצ'י מגיעים לתמול שלשום!

ביום ראשון הקרוב, ה-27 בפברואר בשעה 19:00

יתקיים מפגש לכבוד הספר בקפה – חנות הספרים "תמול שלשום."

ד"ר נעמי יואלי תקריא קטעים ותשוחח איתי על אמנות הגוף והמילה.

תמול שלשום, קפה וחנות ספרים, רח' סלומון 5, ירושלים. טל: 02-6232758



Read Full Post »

כמו שלחם אינו רק מזון, צמה אינה רק תסרוקת. הייתי בת שש כששמעתי את הסיפור על רפונצל בפעם הראשונה. שכבתי במחלקת הילדים של בית החולים בבאר שבע. יום לפני כן כאבה לי הבטן. לא יכולתי להזדקף. לקראת חצות הובהלתי לניתוח. האפנדיציט שלי התפוצץ.

במיטה לידי שכבה ילדה שנותחה בשתי עיניה. היא היתה בודדה ומבוהלת ודיברה צרפתית בלבד. רוב שעות היום היתה לבדה, עם עיניה החבושות וכמה צעצועים חדשים ונוצצים. בין הצעצועים היה ספר יפהפה על רפונצל. אמי קראה אותו לשתינו, בצרפתית עם תרגום מאולתר לעברית.

ההקראה לוותה ביבבותיה הבלתי פוסקות של נערה בדואית ששכבה בקצה האחר של החדר. במשך שנים היא גידלה צמה מפוארת, וכשהגיעה לבית חולים – "טריש טראש" – קצצו אותה. כך, ללא רחמים. אולי היו לה כינים. אולי סתם.

כדי להשתיק את זעקות השבר שלה חיטטו ושלו את הצמה מן האשפה, חיטאו אותה, והניחו בקופסת קרטון צרה וארוכה שהיתה שייכת במקור לפריט של ציוד רפואי. בכייה של הנערה השתנה ממחאה לקינה. היא ערסלה ונישקה את הצמה כאילו היתה תינוקת. היה משהו מפליא במידותיה של קופסת הקרטון, בהתאמתה המושלמת לצמה, כמו מגדל שהשתטח, ארון מתים שנבנה על פי מידה. ברגעים של היסח דעת הזכרון מקבל חיים עצמאיים והקרטון נהפך לזכוכית, מעין תיבת תצוגה, אקווריום צר וארוך כמו ארונה של שלגייה.

כל המרכיבים הרעים של הסיפור היו שם במחלקת ילדים: הכאב, חוסר האונים, העוורון, הברוטאליות, הצמה הכרותה – מחולקים באופן לא שווה בין שלוש ילדות, ביני לבין הצרפתייה חבושת העיניים, לבין הנערה הבדואית. ולעומתם – הגן הנפלא והירק הטעים התקיימו רק בין דפי הספר ובצלילי הצרפתית המורקת לעברית.

התמונה מתוך "קלועה", עבודה של כנרת מקס, תלמידה לשעבר ואמנית מאחוות הצמה. בחלק הראשון של העבודה (כאן למעלה) היא שוכבת על מפתן בית הספר לתיאטרון חזותי כשצמתה קלועה לשטיח סף. בחלק השני היא התהלכה בשווקי הארץ כשמראשה משתלשלת צמה באורך ח"י מטרים. היא לא הגיבה לאנשים. רק הלכה. הצמה, כפי שכתבה לי,  היא בין השאר החוט הדמיוני הקושר אותה לבית הוריה, וגם חרב בנדנה – תמימה למראה ודרוכה (פתאום אני חושבת על המשמעות הכפולה של "דרוכה").  "התגובות של האנשים ברחוב היו בעיקר 'זה לא אמיתי' ו'זה שקר', מה שנכון נכון… היו כאלה שניצלו את זה שמסתובבת אישה עם חבל ומשכו וקשרו אותי לדברים ובכל פעם כזאת צץ איזה 'רומיאו' שבא והציל אותי (אגב רפונזל)."

מתוך "קלועה" של כנרת מקס, פרט: אחד הדברים הנוגעים ללב בעבודה הוא הסרט הוורוד בלב לבו של השטיח, המסמן את קצה הצמה ואינו מניח לה להיכנע ולהפוך לחומר. הפרפור הצמתי מעמקי השטיח.

מאז היו לי צמות רבות (אם כי מעולם לא הגשמתי את אידיאל-הצמה-עד-התחת, כמו אותה תלמידת בצלאל שכונתה על ידי גדעון עפרת "רוח הגליל"). בכיתה ה' נלקחתי לסַפָּר שגזר (בהסכמה, בהסכמה) את צמתי הכבדה. לא ידעתי כמה היא כבדה עד שהופרדה מראשי והוא ניתר כמו כדור פורח שהושלכו ממנו תועפות של מטען. כשהשיער חזר וצמח עברתי לשתי צמות. הייתי קולעת אותן בזריזות אצבעות שהוציאה לי שם של להטוטנית בין ילדי הגן.

כל המרכיבים כבר היו שם, כולל זכרון ילדות מיתולוגי של פייטה עם צמה אבל איני יודעת אם הייתי כותבת את אסור לשבת על צמות, לולא נסעתי ב-1986 להציג בביילסקו ביאלה, פולין, את "נסיך ב-3 חלקים, פסל תיאטרלי". בין באי הפסטיבל היתה בעלת גלריה מקרקוב. אישה צעירה, כבת שלושים, קטנת קומה ולבושה בתחכום עירוני. עורה היה קצת חיוור ומחוטט, אפה נשרי, וצמה נפלאה בצבע זהב עתיק, ארוכה באופן ניכר מגופה, השתלשלה מראשה. כדי שהצמה לא תיסרח בעקבותיה היא כרכה אותה כמו מחרוזת על חזה, כשהשארית הארוכה מוטלת כמו משקולת הרחק אל מעבר לכתפה. כולם התפעלו מהצמה ה"עדינה כזהב טווי" (אם לצטט מ"רפונזל") ואחר כך נפנו לענייניהם. רק אני נותרתי מהופנטת. בכל פעם שהופיעה בסביבה הייתי עוזבת הכל והולכת אחריה כמו עכבר אחרי החלילן מהמלין. אלאן בצ'ינסקי שהבטיח לצלם אותה בשבילי, היה מהופנט בעצמו מן העיירה אושוויצ'ים (אושוויץ) הסמוכה, מן היומיומיות הטעונה שלה. זו היתה תחילתו של פרוייקט צילום חדש שגם עליו אולי אכתוב יום אחד.

בתמונה למעלה – בובת הכלה העשירה ואני, מתוך "אילו" על פי שלוש אחיות של עגנון. הצמה מתחרזת עם החלה ומחזירה אותי לתמונה של מנחם כהנא שפתחה את הדיון ברפונצל. כמו שלחם אינו רק עוד סוג של מזון, צמה אינה רק "מין תסרוקת" כמו שכותבים בתשבצים.

*

גן עדן מושחת, או שלוש הערות על רפונזל

לצילומי היפהפייה הנרדמת של אלאן בצ'ינסקי

לפייטה עם צמה, מתוך "לא תחנות תרבות אלא תחנות תודעה"

Read Full Post »

« Newer Posts - Older Posts »