Feeds:
פוסטים
תגובות

Posts Tagged ‘ז'יברני’

קלוד מונה, נמפאות (חבצלות מים), 1915

.

אימפרסיוניזם תמיד התקשר לי לשלווה. אולי בגלל ציורי הנמפאות של קלוד מונה (1840-1926) והמקום שבו צוירו; גני ז'יברני של מונה (ראו כאן למטה) הם התגלמות "כעץ שתול על פלגי מים" מתהילים. אבל גם כשמתנתקים לרגע מהיופי ומשווים את העניין של האימפרסיוניסטים בְּאור, מִרְקם ואפקטים צבעוניים וחושיים, לסערות הנפש הרומנטיות והאקספרסיוניסטית (או לערגה הנאו קלסית לעבר, או לשכלתנות הממתינה מעבר לפינה), זה לא משתנה; להיות אימפרסיוניסט בשבילי, זה להשתרע מתחת לעץ או על שפת מים ולהתמסר להבהובים, ריצודים ורצי אור. כמו קלוד מונה, שסזאן קרא לו "עין": "מונה הוא עין, העין הנפלאה ביותר שקיימת מאז שהיו ציירים," ואדואר מאנה כינה אותו "הרפאל של המים".

.

ז'יברני, צרפת, כאן חי וצייר קלוד מונה. בעומק התמונה אפשר לראות את הגשר היפני.

ז'יברני, צרפת. כאן חי וצייר קלוד מונה.

כלומר כך זה היה, עד שקראתי קצת מכתבים ושיחות עם קלוד מונה.

מעבר לפרטים הקטנים והארציים שתמיד משבשים את ההרמוניה – למשל, כשהוא נאלץ לקנות חורשה של עצי צפצפה ביחד עם האיש שרוצה לגדוע אותה, כדי שישאיר את העצים על כנם עד שיגמור לצייר אותם, או כשהוא מתלונן על כשלון תערוכה בגלל התעלמות העיתונים ויחסי הציבור הגרועים (וכבר נאמר ב"אמא אווזה": "מה יוצא מארובה? עשן / וחוץ מזה, מה עוד חדש? / הכל ישן.").

ומעבר למזגו הנסער וההרסני במפתיע, של מונה – למשל, "השמדתי תמונה גדולה של פרחים שזה עתה השלמתי … לא זו בלבד שקרצפתי אלא גם קרעתי אותם לגזרים" או "תקף אותי זעם משוגע וחתכתי בסכין הכיס שלי את כל התמונות" או "אני מדוכא לגמרי ונגעל עמוקות מהציור. זה ממש עינוי מתמיד!" או "זה עתה השמדתי בערך 30 בדים, דבר שגרם לי הנאה גדולה", וכן הלאה בתנופה כמעט רוסית-דוסטויבסקאית, שהחזרות מקנות לה אמנם מימד קומי מסוים.

והמימד הקומי הזה הולך ומתעצם במהלך הקריאה. קחו למשל את האפיזודה הבאה שבה הוא מנסה לצייר את הים:

הייתי מרוכז בעבודתי ולא ראיתי שגל עצום מתקרב; הוא זרק אותי על פני הצוק ונסחפתי בנתיב הגל עם החומרים שלי! חשבתי שזה יהיה הסוף שלי מכיוון שהמים סחבו אותי למטה, אך לבסוף הצלחתי לצאת מהם על ארבע, אך אלוהים, באיזה מצב הייתי! מגפי, הגרביים העבים שלי ומעילי היו רטובים לגמרי; הפַּלֵטה שנשארה בידי נפלה על פני והזקן שלי היה מכוסה בכחול, בצהוב, וכו'.

(מתוך מכתב של קלוד מונה לאליס הושדה)

כמה היא מלבבת הסימטריות של הסיפור, המידה כנגד מידה: מונה מנסה לצייר את הים והים מצייר עליו בחזרה, שלא לדבר על רוח הקומדיה האילמת הסלפסטיקית השורה עליו (על אף חרדתו של מונה וזעמו על הציור האבוד).

פנץ' וג'ודי והסלפסטיק

המילה סלפסטיק, אגב, כפי שלמדתי לאחרונה, מקורה בפנץ' וג'ודי, תיאטרון הבובות האנגלי המסורתי. הסלפסטיק (מקל המכות, בתרגום מילולי) הוא המקל המחורץ שבו היה פנץ' מכה את יריביו בזה אחר זה. החריץ העצים את צליל המכה. המילה אמנם צצה מתוך אפיזודת הים, אבל עד מהרה הבנתי שהקומדיה האילמת מובנית בציור של מונה:

מצד אחד נמצאת התשוקה לדייק בצורה ובצבע:

"זכרי שכל עלה על עץ חשוב באותה מידה כמו תווי הפנים של המודל שלך," הוא כותב לציירת הצעירה לילה קאבוט פרי, "הייתי רוצה פעם אחת לראות אותך שמה את הפה של המודל מתחת לאחת העיניים במקום מתחת לאף."
ובמכתב לפול דורן-רואל, סוחר האמנות שמימן את מסעותיו תמורת ציורים, הוא חושש שהתמונות שצייר "יפיקו צעקות מפי אויביהם של הכחול והוורוד, מכיוון שזה בדיוק הזוהר הזה, האור הקסום  … הכל כאן הוא בצבע חיק היונה ולהבת משקה הפונץ'."
(אויבי הכחול והוורוד…)

דיוק כזה דורש זמן התבוננות. ומנגד נמצא הטבע החמקמק:

בעבורי נוף כשלעצמו אינו קיים כי מראהו משתנה ללא הרף; ואולם הוא חי בזכות הסובב אותו – האוויר והאור המשנים צורה ללא הרף.  … אני עוקב אחרי הטבע בלי להיות מסוגל לתפוס אותו. הנהר הזה ששקוע ועולה שוב, יום אחד ירוק, יום אחד צהוב, עכשיו הוא יבש ומחר יהיה בו שיטפון אחרי הגשם הנורא היורד ברגע זה.  … בעונה זו השמש שוקעת כל כך מהר עד שאינני מסוגל לעקוב אחריה (מה שהזכיר לי את שקיעת השמש הזאת).

והשיא:

כאשר התחלתי [את סדרות הציורים] הייתי כמו האחרים; האמנתי ששני בדים יספיקו, אחד למזג אוויר סגרירי ואחד ליום שמש. באותה תקופה … ציירתי את ערמות השחת שרגשו אותי … יום אחד ראיתי שהתאורה השתנתה. אמרתי לבתי החורגת: "לכי הביתה, בבקשה ממך, והביאי לי בד קנבס אחר.' היא הביאה לי אותו, אבל לאחר זמן מה האור שוב השתנה: 'בד נוסף', 'עוד בד נוסף!' ועבדתי על כל בד רק כאשר היה האפקט הנכון.

והרי זה בדיוק "זמנים מודרניים" – קלוד מונה כצ'רלי צ'פלין! והטבע כסרט נע שנהיה יותר ויותר מהיר וכמעט בלתי אפשרי להדביק את הקצב שלו.

.

.

זה כל כך נפלא בעיני, הדמיון והשוני מ"זמנים מודרניים": "זוהי עבודת פרך," הוא כותב, "אך כל כך שובה את הלב לתפוס את הרגע החולף…"
אולי זו האינטנסיביות הזאת של מאחורי הקלעים שהקנתה לציורים את החיוּת שלהם. ואולי לא. אולי זו פשוט אחת מאותן סתירות והפתעות שמשבשות את ההנחות המוקדמות. למשל שהתוצאה תמיד משקפת את רוח העשייה. הרי אפילו המושג "אימפרסיוניזם" נולד בחטא, כשכמה אמנים שנדחו על ידי הסלון האקדמי התאגדו ב1874 להציג תערוכה עצמאית. לואי לרואה, אמן אקדמי ומבקר אמנות כינה אותם בלעג "אימפרסיוניסטים", בעקבות תמונתו של מונה Impression, Soleil Levaunt. אלא שמתישהו נשר הלעג ונותרה רק התמצית התיאורית.

קלוד מונה, ז'יברני, הגשר היפני

קלוד מונה, ז'יברני, הגשר היפני

קלוד מונה, ז'יברני, הגשר היפני

קלוד מונה, ז'יברני, הגשר היפני

*

וכמה הערות לסיום:

את הטקסטים של קלוד מונה קראתי בספר הזה שהוא אוצר בלום. שם גיליתי את הסקופ על ויליאם טרנר שבעקבותיו כתבתי את גברים במיצג, וגם את הפינוק והפמיניזם של ברת מוריסו.

ואי אפשר לדבר על אימפרסיוניזם (לפחות כאן, בעיר האושר) מבלי להגיד אקירה קורסאווה. כמו בעל אמנות פלסטית ברשומון לקורסאווה  אבל לא רק; קלוד מונה נוכח גם כשקורוסאווה חולם על ואן גוך; כפר טחנות המים שבו מתרחש החלום האחרון (גללו קצת בתוך הפוסט) כל כך מזכיר את ז'יברני. ולא בכדי; חבצלות המים הן חלק מן הגנים היפניים שופעי המים שמונה הוסיף לז'יברני ב1892, ואשר כוללים אפילו גשר יפני כמו בחלום. כי חלומו של קורוסאווה הוא בין השאר, עוד השתקפות של השתקפות של השתקפות או הערת שוליים לדיאלוג המתמשך בין האימפרסיוניזם לאמנות היפנית.

*

ובלי שום קשר – למי שתהה מה עלה בגורלן של בלנשליס וזאיר – הוספתי עדכון כאן. וכדאי גם להציץ בתגובות. הדיון נהיה מרתק במיוחד אחרי שנפרשה התמונה.

*

Read Full Post »