Feeds:
פוסטים
תגובות

Posts Tagged ‘ז'ורז' בלנשין’

בֶּנצֶה היידו (Bence Hajdu) סטודנט הונגרי לאמנות התבקש לשרטט את הפרספקטיבה בתמונות רנסאנסיות ואחרות. הוא קצת השתעמם והשתעשע במחיקת הדמויות. התוצאה הפתיעה אותו והולידה סדרה של "ציורים נטושים" (2015). מתחשק לי לומר עליהם כמה מילים.

הסעודה האחרונה, לאונרדו דה וינצ'י 1495–1498

צורות ודימויים נולדים מרגשות ומחשבות אבל גם מעוררים אותם; עיר האושר מתקיימת על ההנחה הזאת. והפלא הוא שלא נדרשת כוונה, רק יכולת להבחין במה שנולד ולתת לו מקום.

כבר הזכרתי פעם את "סרנאד" מחול של ז'ורז' בלנשין, שבו להקת רקדניות ניצבת ללא נוע בזרועות מורמות כמין יער מכושף. ופתאום חולפת-מתרוצצת ביניהן נערה אבודה… אומרים שהיתה מאחרת כרונית בחזרות, שהגיעה אחרי כולם ומיהרה לתפוס את מקומה. בלנשין ברגישותו קלט את האיכות הלירית הרגשית והעביר אותה מתחום בעיות המשמעת אל המיתוס והאגדה.

וגם בנצה היידו הכיר בפוטנציאל הרגשי שהתגלה תוך כדי משחק. האוכל עדיין שם כאילו ננטש בחופזה, אבל המולת הסועדים התחלפה בשקט שאחרי אסון. וגם הזמן השתנה. לתמונה המקורית היתה איכות מאגית כמעט של פרזנט קונטיניוס (הווה מתמשך), ונטישת הדמויות החליפה אותו בעבר. החדר הפך למרחב של נטישה וגעגוע.

הסרת הדמויות מנערת את המבט. גם התמונה המוכרת ביותר הופכת קצת זרה. וכך נחשפת פתאום המלאכותיות של המרחב שבו נערכת הסעודה. זה לא בדיוק חדר אוכל אלא חתיכת תפאורה, והקיום הכפול – הריאליסטי והטקסי הוא חלק מסודו של הציור. (עוד על "הסעודה האחרונה" או שיעור בתפירה ופרימה).

*

מימין, ז'אק לואי דויד שבועת האחים ההוראטיים 1784, משמאל, ללא דמויות (בנצה היידו) לחצו להגדלה

 

ז'אק לואי דויד מצייר רגע בסיפור פטריוטי מזעזע מן המאה השביעית לפנה"ס: הוראטיוס הרומי משביע את שלושת בניו להלחם במשפחה מאלבה. בצד, מבכות נשות המשפחה את יקיריהן שלא ישובו. (בהמשך יהרוג האח שניצל את אחותו המתאבלת על ארוסה שנפל בשורות האויב, ויזכה בחנינה כי טובת המדינה קודמת למשפחה).

גם המרחב הריק של ז'אק לואי דויד נראה כמו במת תיאטרון. זאת יכולה להיות במה חלולה של "אחרי", ואפילו יותר – במה של "לפני" עם בלי שום אור בקצה המנהרה. רק אופק חשוך – שלוש קשתות אפלות, אחת לכל אח.

*

לא כל המרחבים אגב, מתגעגעים לדמויות שהוסרו.

השר המחליק, סביבות 1790. מיוחס לצייר הסקוטי הנרי רייבורן (ואלה המייחסים אותו להנרי פייר דאנלו הצרפתי צודקים מן הסתם).

השר המחליק, לפני ואחרי.

לשר יש נוכחות מוזרה ומכשפת כאילו יצא מסיפור של א. ת. א. הופמן. אבל המרחב לגמרי אדיש להעדרו. אולי בגלל שנוף, גם על גבול המופשט (ויליאם טרנר נניח), הוא מושא מספק לציור. הטבע בניגוד לארכיטקטורה, אינו זקוק לבני אדם שיגאלו אותו.

התמונה הריקה הופכת לפריים בסרט מצויר. המיניסטר החליק במהירות כזאת שיצא ממנה.

*

מי שלא הכיר את התמונה (המסתורית והנפלאה) לא ירגיש שהיא נטושה, מטעמים רבים: היא עתירת פרטים, היא מתחזה לאשנב אמיתי בתקרה – ועצם אחיזת העיניים היא כבר אליבי מספיק לציורה, השמיים במרכזה הם פיסת טבע מלהיבה לציור (ויש לי אוסף קטן של ציירים-מדברים-על-שמיים, למשל אודיון רדון שמתאר איך כילד, "…העברתי שעות, או יותר נכון את היום כולו, כשאני שוכב על האדמה במקומות מבודדים בכפר, מסתכל בעננים ועוקב בעונג אין סופי אחר התפרצויות האור המקסימות הנוצרות בזמן שהם משתנים.") ויש אפילו עציץ מציץ שמוסיף קצת דרמה לקומפוזיציה.

האם הסרת הדמויות בכל זאת שינתה את התמונה? כן ולא. לכאורה היא הסירה את שכבת הפנטזיה כמו שמסירים קרום מן החלב, העלימה את הקומיות הקסומה. אבל לא לגמרי, כי מי שמכיר את התמונה מצפה שהן ישובו ויופיעו, העלמתן רק מממשת את התעתוע.

 

*

ושתי בשורות לסיום:

סנדרו בוטיצ'לי, הבשורה מקסטלו, 1490

סנדרו בוטיצ'לי, הבשורה מקסטלו, 1490 ללא דמויות (בנצה היידו)

איזו חומרה וקור פושטים במרחב של בוטיצ'לי ברגע שמסירים ממנו את הדמויות הזורמות והמסתלסלות (פער שמתקיים אגב ברבות מתמונותיו ומחסן ממתיקות יתר בלי משים). וזה לא השינוי היחיד. העלמת הדמויות מחצינה במפתיע את הממד הסימבולי. קשה להתעלם מן העציץ (הרחם) הריק, לעומת העולם החלומי בחלון על האירוטיות העמומה שלו, כולל העץ הדק שמתחרז עם שושן הטוהר של המלאך (עוד על הסתירה הפנימית בציורי הבשורה).

ולבסוף:

פרה אנג'ליקו, הבשורה למרים, 1443

 

פרה אנג'ליקו, הבשורה למרים, 1443 ללא דמויות (בנצה היידו)

הבשורות של פרה אנג'ליקו אהובות עלי במיוחד. אבל אנחנו עכשיו ב"אחרי", בחלל הנטוש של בנצה היידו: המלאך פרח לדרכו, הבתולה נכנסה הביתה, ורק הגלימה נותרה כראיה לפלא שהתרחש זה עתה. ואין שום קדרות במרחב הריק, רק מתיקות של סוד שהוא חולק עם הצופים.

*

עוד מרחבים בתמונות

הנאהבים חסרי המזל (ניקולא פוסן)

הסיפור המוזר על אנטואן ואטו ויצירת המופת

רוחיר ון דר ויידן, אינגמר ברגמן, אדום

בואו נדבר על "נתון" של מרסל דושאן

דוד פולונסקי – איור אחד נפלא

חלום בהקיץ (אנונימי)

*

ובלי שום קשר.

ביום חמישי הקרוב יתקיים מפגש שבו תספר אמא שלי על החיים לאחר הפרישה. וזה מה שכתב זיו רובינשטיין, המורה שלה למוסיקה לשעבר, על הקיר שלו בפייסבוק:

אני בטוח שיש לכולם תוכניות לגבי חמישי בערב, אבל אם בא לכם לפגוש בן אדם שהוא דוגמא ומופת לאיך שחיים של אדם צריכים להראות, אז לכו לפגישה עם פרופ׳ רות בן ישראל.
אין אנשים כאלה. פשוט אין.
רות, כלת פרס ישראל למשפטים, היא בת 86 והיא חיה בקצב שמעט מאד בני 20 חיים. היא כותבת ומנגנת, היא רוקדת מחול והיא מציירת. ובעקר היא יודעת איך להסביר לאחרים, איך חיים ככה.
תקראו את פרטי הארוע ולכו. כי אם יש מישהו אחד היום בארץ, שאפשר ללמוד ממנו איך הופכים את החיים לראויים, זו האשה הזו.

המפגש בביתה של אחותי סביון על יד הבימה, כתובת מדויקת תימסר לנרשמים, בטלפון 0523290745 או במייל savionben@gmail.com מוזמנים להגיע בין שבע וחצי לשמונה, בשמונה בדיוק מתחילים.

תשלום: 70 שח. כל ההכנסות נתרמות לילד חולה סרטן ומשפחתו.

Read Full Post »

נתקלתי בסדרת תצלומים של חיילים מתעלפים בטקסים.

קשה להגיד את הקסם שמהלכות עלי התמונות הקומיות-טרגיות-ליריות-אירוניות-מוסיקליות האלה.

ובכל זאת אנסה.

לחצו להגדלה

REUTERS/Charles Platiau לחצו להגדלה

.

זה קשור לאמנות.

המתח בין כללים ושבירתם הוא אולי המתח הבסיסי ביותר באמנות באשר היא, א-ב של ריטוריקה.

כולם עומדים בשורה למשל, זקופים ומשוכפלי תלבושת.

ופתאום מישהו חורג נשמט מתרכך.

והאחרים מגיבים. הכובעים שהיו מסודרים בשורה משעממת הופכים לעיגולי תווים, למוסיקה (והרובים הם קווי התווים? שלא לדבר על הסולמות הזעירים והרכים של שרוכי הנעליים המחכים למטה).

והמתח בין ראשו הגלוי של החייל לכובעו שנמצא לכאורה בכיוון ההפוך. המרחק הבלתי נסבל.

זאת מלודרמה בזעיר אנפין שהנוקשות מוסיפה לה נופך אירוני וטרגי כמו אצל אנדרסן.

בתמונה למטה, סצנת בית המשוגעים מתוך "ההולל" (1975) של סטרווינסקי (עיצב דיוויד הוקני, ביים ג'ון קוקס). מקהלת המשוגעים מסודרת כדי לא לגנוב פוקוס מהגיבור. "כשארנבת רצה בשדה, כמה שהשדה יותר חלק הארנבת יותר רצה", אמר לי פעם מורי ורבי. טקסים הם שדה חלק מאד.

מתוך "ההולל" (1975) אופרה של סטרווינסקי. עיצב דיוויד הוקני, ביים ג'ון קוקס.

מתוך "ההולל" (1975) אופרה של סטרווינסקי. עיצב דיוויד הוקני, ביים ג'ון קוקס.

לחצו להגדלה

REUTERS/Babu  לחצו להגדלה

.

ועוד לא אמרנו כלום על החיים, על הקושי לעמוד בכללים שלהם. ולא משנה מי קבע אותם, אנחנו או אחרים.

קורט יוס הכוראוגרף ש"המציא" את תיאטרון המחול ושהיה בין השאר המורה (בה"א הידיעה) של פינה באוש, יצר ריקוד בשם פאוואן על מות האינפנטה. פאוואן הוא ריקוד חצר איטי וטקסי מן המאה השש עשרה, והאינפנטה היא הנסיכה-הילדה המורדת בכללים הנוקשים של החצר. הכוריאוגרפיה מבוססת על המתח בין הריקוד הטקסי בקרינולינות לבין תשוקת החיים של הילדה (גם להתעלף לפעמים זה למרוד ולחיות).

.

*

זה מה שאהבתי בסרטו של ערן קולירין ביקור התזמורת למשל, את המתח (הפורמליסטי-אנושי) בין כללים והכללות ומדים לשבירתם. כי איפה שיש חיים יש הפתעות.

מתוך סרטו של ערן קולירין ביקור התזמורת (2007). קומפוזיציה יפהפייה מופשטת משחקית של סדרות ושיברן.

מתוך סרטו של ערן קולירין ביקור התזמורת (2007). בצד הסיפור האנושי (ובזיקה מסוימת ולא ישירה אליו) מתנהל לו משחק מוסיקלי מופשט בסדרות ושיברן.

*

ואני תמיד חוגגת כשהחיים פולשים לאמנות, משבשים את התכנון ומשדרגים אותו (גם משום שבבלתי צפוי יש הרפתקה וגם משום שהכישלון איכשהו תמיד יותר קולע מהצלחה).

פעם כתבתי על הרגע שבו קפא לב השוקולד של הדס עפרת. אבל זה לא חייב להיות דרמטי כמו התעלפות או ניתוח לב.

בסרנאד, אחת הכוריאוגרפיות המוקדמות של ז'ורז' בלנשין יש קטע שבו חבורת נערות ניצבת ללא נוע כמין יער מכושף. ופתאום חולפת-מתרוצצת ביניהן נערה אבודה. האגדה מספרת שזו היתה רקדנית מאחרת שאצה-רצה לתפוס את מקומה. הקסם קרה במציאות ובלנשין העלה אותו לבמה.

.

סרנאד, ז'ורז' בלנשין. רגע לפני.

סרנאד, ז'ורז' בלנשין. רגע לפני.

*

קומית היא כל מערכת פעולות ומאורעות הנותנת לנו אשליה של חיים עם הרגשה ברורה של סידור מכני, כששתי אלה משולבות זו בזו. (אנרי ברגסון, הצחוק)

"חוסר גמישות" הוא עיקרון קומי מובהק על פי ברגסון, והוא גם עיקרון טקסי. למשל בתמונה שלמטה: הניגוד בין נוקשותם של החיילים מנופחי-הכובע ומקובעי-המבט לדחיפוּת של החשים לעזרה הוא קומי.

.

לחצו להגדלה

Chris Wattie/Reuters לחצו להגדלה

*

לחצו להגדלה

REUTERS/Andrea Comas לחצו להגדלה

.

זה כל כך תיאטרון התמונה שלמעלה, מקהלה וגיבור כמו בטרגדיה יוונית. או אפילו אופרה: ריגולטו שמגלה את בתו הגוועת בשק של גופה ושר לה: "אל תמותי יונתי, אוצרי, אל תעזביני." ומשמאל צלמת בעלת שיער גולש, עסוקה, מנותקת רגשית.

בפסטיבל קולנוע באיסטנבול לפני שנים, ראיתי סרט תוניסאי על חולה אהבה. זה היה סרט איום, משוחק בצורה מופרזת. במקום כתוביות היה תרגום חי. קריין דקלם כל שורה באנגלית אחרי שנאמרה. הוא קרא שורות כמו "אני משתגע, ליבי שותת דם" כמו שקוראים רשימת מכולת. זה היה נפלא (בדרכים רבות, לא כולן קומיות) הניגוד בין הצרחות של הגיבור לניתוק הרגשי של הקריין.

*

ולבסוף – תמיד האמנתי בתיאטרון האפי של ברכט, שפועל מן החוץ אל הפנים, מן התמונה אל הרגש וכן הלאה. והתמונות האלה של התעלפויות קטנות, שיבושים קטנים במכניות של הטקס מחוברים לתיבת תהודה כלל אנושית, לדימויים ארכיטיפיים של מוות (שקוראים לו בעברית גם "נפילה") וסוד וחמלה.

סוד. הכחשה. (לחצו להגדלה)

REUTERS/Ian Waldie  סוד. הכחשה. (לחצו להגדלה)

מוטלות גופותינו (לחצו להגדלה)

Enny Nuraheni/Reuters מוטלות גופותינו (לחצו להגדלה)

פייטה משונה (לחצו להגדלה)

REUTERS/Jean-Paul Pelissier פייטה משונה (לחצו להגדלה)

שלגייה ושבעת הגמדים (עוד סדרה/מקהלה לעומת גיבורה)

שלגיה (גם הגמדים הם בעצם סדרה/מקהלה שמלווה את הגיבורה)

ג'וטו, פייטה

ג'וטו, פייטה

אל גרקו, פייטה

אל גרקו, פייטה

זה המקור לתמונות החיילים המתעלפים

ותודה לעמי סלנט על ההפנייה

*

נותרו עוד מספר מקומות בחממת האמנים של הקרון בשנה הקרובה

*

Read Full Post »

באוגוסט שעבר תרגמתי את עץ השיער מאת מרי דה מורגן. ופתאום התחשק לי גם לתרגם את זרעי האהבה. סיפור מוקדם, קצת אר-נובו'אי ופרה רפאליטי ששברי בלדות ומחזות מוסר צפים בו כמו ירקות במרק. ועם זאת הוא כבר לגמרי דה מורגן: האינטסיביות השירית, ההבנה העמוקה בקסם (בפרקטיקה כמו במנוע הרגשי), הכישרון למתח וחרדה והזעם המגדרי המבעבע.

הסיפור יעלה כאן בהמשכים, פעמיים בשבוע, עם כמה מחשבות כפתח לשיחה.

*

זרעי האהבה, מאת מרי דה מורגן, חלק 1

לפני שנים רבות, הרחק מעבר לים, היה כפר קטן ליד נהר גדול. מעל לנהר היה גשר עם שערים שנפתחו ונסגרו למעבר סוסים ועגלות. וליד הגשר, בבקתה לבנה קטנה, גרו אישה זקנה ושתי נכדותיה שהופקדו על פתיחת וסגירת שערי הברזל הכבדים. האישה היתה זקנה מאד, ונכדותיה, בנותיהם של בניה המתים, היו למעשה דודניות. הן נקראו זאיר ובלנשליס והיו בנות אותו גיל בערך, ובכך הסתיים הדמיון בין השתיים. לבלנשליס היה שיער בצבע זהב ועיני דגניות כחולות והיא צחקה ושרה מבוקר עד ערב. שערה של זאיר היה שחור ככנף עורב ועיניה כהות כשזיפי בר. היא נודעה כנערה היפה ביותר בכפר אך לא היתה אהובה כמו בלנשליס כחולת העין.

הסבתא הזקנה לא עבדה, רק ישבה מול האש וסרגה, כך שאחת מן הנערות עמדה תמיד בחוץ כדי לטפל בשערים ולגבות את האגרה. זאיר רטנה על העבודה בעוד שבלנשליס בצעה אותה בלבביות ותמיד מצאה משהו נעים לומר לכל מי שהגיע לגשר.

חורף אחד היתה הסבתא הזקנה חלשה מתמיד, ובערב חג המולד היא קראה לשתי הנערות ואמרה:

ילדותי היקרות, אני מרגישה שקיצי קרב ולפני מותי יש לי משהו לומר לשתיכן. אני סומכת עליכן שתהיינה ילדות טובות ולפיכך גם מאושרות. אין לי הרבה להוריש מעבר לברכתי, ובכל זאת יש דבר נוסף ששמרתי לכל אחת מכן: שני הנרות הקטנים הללו הם נרות קסמים. כשתדליקו אותם תופיע פיה ותעניק לכן את משאלת לבכן. אם המשאלה תהיה טובה גם הפיה תהיה טובה, אבל אם תבקשו משאלה רעה תופיע פיה רעה, ואני מייעצת לכן להיזהר כי פיות רעות אינן עוזרות לאיש. את הנרות עליכן להדליק לבדכן בלילה בלי ירח או כוכב, ומותר לכן לבקש רק משאלה אחת. ברגע שתתמלא יבער הנר עד שיִכְלה. והטוב ביותר יהיה שלא תדליקו אותם כלל. הם הובאו לפני שנים רבות מאד מארץ מוזרה מעבר לים, שבעלי החיים בה מדברים וגברים ונשים פורשים כנפיים. סבתי קבלה את הנרות ממלח והעבירה אותם לאמי שהעבירה אותם לי, הם היו ברשותי כל חיי. אף אחת מאיתנו לא השתמשה בנרות. תמיד חשבנו שמי שנוהג בהגינות וממלא את חובתו ממילא יזכה באושר, גם בלי עזרת הפיות."

בדַבּרה, שלפה האישה הטובה שני נרות זעירים מתחת לכרה והושיטה אותם לנערות שעמדו למראשות המיטה. הן קבלו אותם בהפתעה גמורה. בלנשליס רכנה לנשק לסבתה ותוך כדי כך עצמה האישה הזקנה את עיניה לתמיד.

בלנשליס התאבלה על סבתה האהובה ובכתה בדמעות שליש, אבל זאיר היתה עסוקה כל כך בנר הקסם שלה, שכלל לא התאבלה על מות הזקנה, אלא ישבה והגתה במשאלה הגדולה שתבקש מן הנר כשתדליק אותו.

"אשמור אותו עד שאדע על משהו שאני באמת חושקת בו," אמרה לעצמה, והניחה את הנר שלה במקום בטוח. ובלנשליס אף היא הניחה את שלה, בכוונה להישמע לעצת סבתה ולא להשתמש בו לעולם. וכך המשיכו שתי הנערות לחיות בבקתה הקטנה ולפתוח את השערים לעוברי אורח.

על גדתו השנייה של הנהר נצבה טירה מלכותית מפוארת. המלך נהג להתגורר בה בזמן שיצא לציד, ומאז שזָקָן היא עמדה בשממונה.

יום אחד שמעו הנערות שבנו של המלך מגיע…

(סוף החלק הראשון)

*

כמה הערות:

אדוורד מונק – נערות על גשר

שתי נערות על גשר

פתיחת "זרעי האהבה" היא לגמרי ארכיטיפית: שתי נערות בפתחו של גשר. עוד לא חצו אותו לתוך החיים. האחת בהירה ועליזה. שמה בלנשליס Blanchelys – שושן צחור (חבצלת). בת דודתה כהה ונרגנת. שמה זאיר. אין לי מושג אם יש לשמה משמעות אבל ז' היא אות של עוצמה (כמו אצל זרסטרו מחליל הקסם) ולא פעם של זדון (אני זוכרת למשל, את זרנה המתנקשת האדמונית של אירגון קוברה, מסדרת כוח המחץ שהיתה חביבה על בני).

*

נרותי הזעירים

הנערות יורשות שני נרות בסגנון מנורת הפלאים של אלאדין. שפשוף קל של המנורה היה מזמן את עבדהּ, שד ענקי שמילא את כל משאלותיו של המשפשף. הפרשנות הפסיכואנליטית רואה בשפשוף המנורה אוננות, ובכל מה שנלווה אליו – פנטזיות של אוננות.

מרי דה מורגן מחליפה את המנורה בנר קטן ואת העבד הצמוד למנורה בפיה תלוית-משאלה. השימוש החוזר האינסופי מוחלף בשימוש חד פעמי; לא מדובר בהבדל טכני אלא בהחלטה מגדרית עם השלכות רטוריות, עלילתית וסגנוניות.

רנה מגריט

אדמונד דולק, שד המנורה של אלדין

.
המנורה רב פעמית כמו גאדג'ט טכנולוגי בעוד שהנר בוער וכלה. הוא חד פעמי כמו הבתולין הנשי. ב-La Sonnambula (הסהרורית) של הכוריאוגרף הנאו-קלאסי ז'ורז' בלנשין, הנר הדולק שאוחזת הסהרורית מבליט את פגיעותה. כמו הנר שאיתו היא רוקדת גם היא עצמה דקה וזקופה על קצות בהונותיה, מהבהבת מטָה-לכבות. המשורר שמתאהב בה מנסה להעירה בלי לסכן את חייה. הוא לופת את הנר, ולזמן מה הם רוקדים ביחד; שניים אוחזים בנר, עם כל הנופך הפאלי-אירוטי המרומז המרחף. (תוספת מאוחרת: אפשר לראות סרטון למטה בתגובות. תודה לחולי!).

החלפת שד המנורה בפיה תלויית משאלה, מסיטה את מרכז הכובד; הנר אינו מכשיר חיצוני אלא הרחבה של העולם הפנימי ושל האישיות. החד פעמיות של הנרות הופכת כל החלטה לקריטית ובלתי הפיכה.

*

היצ'קוק וההבדל בין מתח להפתעה

רגש הוא מרכיב הכרחי במתח," הסביר פעם היצ'קוק לפרנסואה טריפוֹ, וקצת אחר כך הרחיב והסביר את ההבדל בין מתח להפתעה: "אנחנו משוחחים כאן לתומנו," הוא אומר לטריפו, "אבל נניח שהיתה פצצה בינינו, מתחת לשולחן. שום דבר לא קורה, ופתאום: בום! פיצוץ. הקהל יופתע. אבל עד לרגע ההפתעה זו היתה סצנה יומיומית לגמרי… וניקח לעומת זאת סיטואציה של מתח, שבה הצופים מודעים לפצצה. אולי מפני שהם ראו את האנרכיסט מניח אותה מתחת לשולחן. הקהל יודע שהיא עומדת להתפוצץ באחת, ויש שעון בחדר, זה חלק מהתפאורה, הקהל יכול לראות שהשעה היא רבע לאחת. בתנאים אלה, הופכת השיחה התמימה למרתקת; הצופים הופכים לחלק מההתרחשות. הם משתוקקים להזהיר את הדמויות: מה אתם מדברים לכם בנחת כזאת?! יש פצצה מתחת לשולחן, היא עומדת להתפוצץ! במקרה הראשון הקהל זוכה בחמש-עשרה שניות של הפתעה בזמן הפיצוץ. בשני סיפקנו לו חמש-עשרה דקות של מתח. והמסקנה – [כדי ליצור מתח] עדיף שהקהל יידע כמה שיותר."

ולמה נזכרתי בהיצ'קוק? כי מרי דה מורגן היא אמנית של מתח, וזו הסיבה שהיא מצרפת הערת אזהרה להוראות השימוש בנרות: פיות רעות לא עוזרות לאיש, קובעת הסבתא. ההתראה הזאת מכוונת לנכדות כמו לקורא; כי לא קשה לנחש מי תזמן פיה רעה ולא קשה לנחש שזה ייגמר בבכי, אבל איך. זו השאלה.

*

יש כאן די אינפורמציה כדי לכתוב את הסיפור. כדי לכתוב כמה וכמה סיפורים. אפשר לנחש מה יקרה. מישהו רוצה להמציא? להמר?

*

לפרק הבא של הסיפור – אהבה ממבט ראשון 

*

כל הפוסטים על מרי דה מורגן

פרוייקט מרי דה מורגן

את תצטרכי כמובן לטפל בכל נסיך לגופו

צרחות של דגים

עץ השיער מאת מרי דה מורגן, הפרק הראשון (ומשם יש הפניות לפרקים הבאים)

האם אפשר לאחות גוף שנקרע לגזרים? על עץ השיער

הכבשים של ננינה סיפור מאת מרי דה מורגן

אובדן התמימות, על "הכבשים של ננינה" מאת מרי דה מורגן

*

עוד על כישוף בעיר האושר

שירה וקסמי חפצים (אפרופו משפחת המומינים)

קסם, על פי שבעה זכרונות ילדות

דיוקן האמן כמכשף צעיר, על האיורים של עפרה עמית לאחים גרים

אבות המזון הפרטיים (מתוך כשדויד גרוסמן פגש את ויטו אקונצ'י)

ועוד

*

Read Full Post »