Feeds:
רשומות
תגובות

Posts Tagged ‘זויה צ'רקסקי-נאדי’

"זאת אהבה סודית ומוזרה, להשתגע ככה על מישהו שיודע רק איך להיות רחוק."

(מתוך "מתי כבר החתול שלנו יאהב אותנו?" מאת גליה עוז)

אז מה נשתנה באהבות נכזבות מאז מיכאל של מרים ילן שטקליס? פוסט שלישי ואחרון בסדרה. והפעם "מתי כבר החתול שלנו יאהב אותנו?" מאת גליה עוז, עם איורים של זויה צ'רקסקי-נאדי (ציירת נהדרת בכלל ובפרט. תערוכת היחיד שלה פראבדה נפתחה זה עתה במוזיאון ישראל).

.

.

וכך זה מתחיל:

החתול שלנו לא אוהב אותנו. אולי הוא בכלל לא אוהב אף אחד. אבל אנחנו אוהבים אותו. אנשים חושבים שמיצי הוא חתול רגיל לגמרי. יש מיליונים כמוהו. הוא לא מיוחד בשום דבר. הוא לא חכם. אבל אנחנו חושבים שהוא נסיך. הוא יכול היה לעשות כל מיני דברים חשובים. הוא היה יכול להיות חתול של מכשפה ולדעת איך עושים קסמים ואיך מבשלים רעלים. הוא היה יכול להיות אבטיח אבל זה לא מעניין אותו.

מי היתה הראשונה שזיהתה את הדמיון בין חתול לאבטיח, הסופרת או המציירת?

.

ציירה זויה צ'רקסקי-נאדי, מתוך "מתי כבר החתול שלנו יאהב אותנו?" מאת גליה עוז

.

וכך זה נמשך, בלי שמץ איפוק, כמו בהגדה של פסח עם ה"להודות, להלל, לשבח, לפאר, לרומם, להדר ולעלה" שלה, רק על חתול; בתנופה כל כך מצחיקה ומסחררת שצריך להתאפק כדי לא לצטט את כל הספר.

למטה, מיצי "מצייר בכפות הרגליים פרחים אפורים על השמיכה הלבנה". לרונית מטלון היה פתגם לזה: הוא מחרבן להם על הראש והם מודים לו.

.

ציירה זויה צ'רקסקי-נאדי, מתוך "מתי כבר החתול שלנו יאהב אותנו?" מאת גליה עוז.

.

"גם אהבה לא מעניינת אותו, וזה חבל מאד. מלך העולם לא מרשה לנו כמעט אף פעם ללטף אותו. צודק. איך אפשר שכל אחד ילטף מלך מתי שמתחשק לו?"

אז תגידו בצדק, שחתול זה לא איש ואין מה להשוות. ועדיין מדובר בכמיהה אינסופית ליצור בלתי נגיש, ה"מיכאל" של החתולים, ובאורח פלא כמעט, היא לא נגועה במסכנות או בפגיעה בערך העצמי. ועל הפלא הזה בדיוק מתחשק לי לכתוב.

זה מתחיל כבר בשמו של הספר, בשאלת ה"מתי" [כבר החתול שלנו יאהב אותנו] שמבטאת קוצר רוח ילדי (כמעט אפשר לשמוע את האוף! המקדים) ולא תוגה וספק עצמי בבחינת, האם החתול שלי אי פעם יאהב אותי…?

וזה קשור מן הסתם גם לגוף ראשון רבים של המספרת: זה לא ה"חיכיתי חיכיתי בכיתי בכיתי" של "מיכאל", כשההד החקיין רק מטעים את בדידותה של הגיבורה, אלא – "מתי כבר החתול שלנו יאהב אותנו?" יש קבוצת תמיכה בקלחת, משפחה שלמה. אפילו בלילות, כשהם חולמים על אהבתו של מיצי, הם מתערבלים להם יחד בפסיכדליה נוסח "לוסי בשמי היהלומים".

.

ציירה זויה צ'רקסקי-נאדי, מתוך "מתי כבר החתול שלנו יאהב אותנו?" מאת גליה עוז

ציירה זויה צ'רקסקי-נאדי, מתוך "מתי כבר החתול שלנו יאהב אותנו?" מאת גליה עוז.

.

והאיורים כמו הטקסט, נעים בין פנטזיה לפיכחון; ברוב התמונות מיצי מפנה את גבו לבני המשפחה. זויה צ'רקסקי-נאדי לא מייפייפת ובו בזמן אין שום מסכנוּת באוויר, אין חוסר ביטחון או תקיעוּת של חיכייה; האיורים מתפוצצים כמו זיקוקים לשלל מאטיסי של צבעים ודוגמאות. רק הקצב יותר מהיר ואורבני (משל מאטיס). הקווים הישירים והענייניים מחסנים מסנטימנטליות.

.

מימין, חלון של מאטיס. משמאל, חלון של זויה צ'רקסקי-נאדי, מתוך "מתי כבר החתול שלנו יאהב אותנו?" מאת גליה עוז.

.

ובחזרה לסיפור – בכל פעם נדמה שזהו, לא נותר עוד מה לומר על מיצי, אבל יש ויש. האהבה היא קרן שפע של יצירתיות, היא חזקה יותר מדגים מכושפים, ומיצי אמנם מתעלה גם על אשת הדייג; מנסיך הוא הופך למלך, לקיסר היקום, לשליט מערכת השמש… ההומור רוכב על גב הגוזמה ומבער את הסנטימנטליות; שלא לדבר על האירוניה; כי פלא הבריאה שבו מדובר הוא בסך הכול חתול רגיל וקצת טיפש… (וגם זה מקור לאושר קוֹרְאִי, שלא צריך להיות מיוחד כל כך כדי לזכות בכזאת אהבה).

.

ציירה זויה צ'רקסקי-נאדי, מתוך "מתי כבר החתול שלנו יאהב אותנו?" מאת גליה עוז.

.

ובתנופת הגוזמה גנוז גם עצב על תועפות הדמיון הנדרשות כדי להסביר את הדחייה ולהצדיק את האהוב. על השקר השקוף שצובע כל פגם וכאב בצבעים זוהרים.

"לפני השינה אמא אומרת לנו: ילדים! אני מקווה שתמיד יהיה לכם בבית בעל חיים כזה, גאוותן (שחושב שהוא הכי טוב מכולם) וכפוי טובה (שלא יודע להגיד תודה). הלוואי שלנצח נצחים תאהבו יצור מטופש עם עיניים עגולות, אחד שיודע שתמיד ירצו אותו, ולא משנה מה הוא יעשה. זאת אהבה סודית ומוזרה, להשתגע ככה על מישהו שיודע רק איך להיות רחוק."

"It's all in the mind"  כמו שאומר ג'ורג' הריסון ב"צוללת צהובה".

.

ציירה זויה צ'רקסקי-נאדי, מתוך "מתי כבר החתול שלנו יאהב אותנו?" מאת גליה עוז.

.

חדר הילדים של זויה צ'רקסקי-נאדי הוא מקדש לאל חתול שבו מטיפה האם למאמין קטן שיושב על הסיר בתחתונים מופשלים…

הנאום זורם מן הפסים של חולצת האם דרך תעלות השטיח עד פסי המצעים. עיגול הציפורן בראש האצבע מהדהד בקירות. ההומור שומר על מפלס הארציות. הוא לא מניח לבלון הזה לפרוח לשמיים (ולחנוק את הדגים המסכנים אחרי שיתפוצץ).

ויש מי שיאתר בנאום הקצר של האם גם שרידים של כעס. ככה זה כשלא מכניסים את הרגש לשום סד. ומורכבות רגשית ורעיונית זאת ברכה גדולה (בחיים ובספרות. וכל שכן בספרות ילדים).

ובסופו של דבר, החיוניות הגדולה של הספר, האושר שהוא גורם, נובעת בראש ובראשונה מן היכולת לאהוב, כי כמו בסיפור שאינו נגמר היכולת לאהוב היא מי החיים והשמחה.

*

עוד באותם עניינים

ספר גאוני

על מעיל ושמו שמואל מאת דרור בורשטיין ואפרת לוי

על הנסיכה תבוא בארבע

למה אני כל כך אוהבת את הסיפור שאינו נגמר? (הספר)

דודתי שמחה – עינת צרפתי מאיירת את ע. הלל

מה שדיוויד הוקני לימד אותי על רפונזל

אהבתה של נורית זרחי למר חס (וחלילה)

Read Full Post »

התאהבתי בספר הזה לפני שנים בזכות הטקסט המבריק והלירי ואפילו יותר בזכות האיורים שמעלים אותו בחזקה. מעולם לא כתבתי עליו כי חששתי לא אצליח להגיד את יופיו. ופתאום נזכרתי ש"הפחד הוא קוטל הבינה" (אליבא דבנות גשרית מ"חולית", וישנה גם הגרסא היהודית של ר' נחמן) ואיך שלא יהיה אני קופצת למים.

1. אַמְבַּטְיָם (2001), מאת נורית זרחי ורותו מודן, כריכה קדמית. אני לא יודעת אם הספר עדיין נוכח בחנויות, 2001 זה כמעט פרהיסטוריה בחיי מדף, אבל באתר ההוצאה עדיין אפשר לקנות אותו במחיר מציאה.

וראשית התקציר (למי שלא זכה):

"ביום שבו מצא מר יגידו בת ים יושבת בכורסא הכי טובה שלו, הוא ברח מן הבית והסתובב ברחובות עד הערב." כך, בבת אחת, נפתח הספר. כשהוא חוזר משיטוטיו בת הים עדיין יושבת בכורסא ששטה לה עכשיו באמצע החדר. "חצי ממך דווקא מאד נחמד," הוא מכריז, "אבל אף פעם, אף פעם, לא אתחתן עם דג. את מתארת לעצמך מה כולם יגידו." בת הים נעלבת ורוצה לעזוב אבל מר יגידו חושש שיראו אותה. הוא מעדיף שתעזוב בחסות החשיכה ויוצא לשוטט נוסף, ובלילה כשהוא חוזר יש קצר בחשמל, וגרגיר חול (זהו שמה של הגברת) עדיין שם, היא לא הצליחה לארוז בחשיכה. "הכול זורם," היא מסבירה, "אין טעם להעמיד פנים שלא." "אבל המים יטפטפו אל תוך דירות השכנים," הוא דואג. "טוב שזה יגיע גם אליהם," היא אומרת, ומבלה את הלילה בכיור, בשירה על אוניות ואוצרותיהן האבודים. למחרת בבוקר העזיבה שוב נדחית בגלל מחסור בבגד מתאים, ואחרי עוד לילה של שירה היא סוף סוף מסתלקת, ביחד האמבטיה שלו. מר יגידו נושם לרווחה וחוזר לחייו היבשים, אבל הוא כבר התרגל שהכול רטוב. "ומי ישקה לי את הבית?" הוא שואל, "מי יאמן את השולחן והכסאות בשחיה?" וכשמגיע הגשם הוא מחליט שהכול ממילא רטוב ויוצא להחזיר אותה. בסיום ההוליוודי הוא ניצב על חרטום סירה ושר לה עד שהיא עולה ממעמקים (ביחד עם האמבטיה כמובן) וסוף טוב הכול טוב.

*

  1. אישה זרה

אז על מה הסיפור?

2. "ביום שבו מצא מר יגידו בת ים יושבת בכורסא הכי טובה שלו, הוא ברח מן הבית והסתובב ברחובות עד הערב." מתוך אַמְבַּטְיָם מאת נורית זרחי ורותו מודן. 

.

אומרים שזה סיפור חברתי על קבלת הזר והאחר, ובפתח הספר אמנם מכריז מר יגידו שלעולם לא יתחתן עם דג (כינוי מעליב לאישה שיש לה זנב של דג). הוא נמלט מביתו כשהוא רואה אותה.

אצל רותו מודן הוא נמלט מחלון ראווה של חולצות נשים שהסטנדים שלהן מבליטים את "בעיית הרגליים" של בת הים, וגם קורצים דרך שלש הקלשון לפוסידון אל הים.

.

3. מימין, פרט מן האיור הראשון, משמאל, פוסידון אל הים עם שלש הקלשון המזוהה איתו.

,

ולאן הוא נמלט (אבל וחפוי ראש, יש לציין) אם לא אל אוסף של שלילות ואיסורים ושנאת זרים: אל שלט "רכב זר ייגרר" (hint hint) שלימינו פח זבל, לשמאלו דלת נעולה, ומעליו צלון שמסתיר את תכולתו של חלון הראווה (לא תחמוד זרות). דודי השמש שמצטופפים על הגגות עוקבים אחרי כל תנועה שלו, ומה יגידו אם יחבור אל הזרה?

.

4. מתוך אַמְבַּטְיָם מאת נורית זרחי ורותו מודן (פרט) אוסף של שלילות ואיסורים

.

אבל מר יגידו משתנה במהלך הספר ויוצא להחזיר את המגורשת. הגלים שמהם עולה ונוס שלו בסוף, הם לגמרי עוגת חתונה.  

 

5. מתוך אַמְבַּטְיָם מאת נורית זרחי ורותו מודן, הגלים כעוגת חתונה. לחצו להגדלה

.

קבלת האחר זה פירוש סביר (בחוסר טקט מביך, כמעט כתבתי שיש לו רגליים) אבל לא מספק. כי מרכז הכובד של אַמְבַּטְיָם אינו חברתי אלא אישי ורומנטי. לשם השוואה אפשר להתבונן ב"הדייג ונשמתו" של אוסקר ויילד. גם שם מתאהב הגיבור בבת הים הזרה. זה נגמר בטרגדיה אבל ויילד מאלץ את החברה להכיר בטעותה. אפילו הכומר חוזר בו. (עוד על הדייג ונשמתו)

.

2. הקול, הזנב והנפש התאומה

וישנו גם הפן הפמיניסטי: אַמְבַּטְיָם הוא התיקון האולטימטיבי לבת הים הקטנה. גרגיר חול אינה נדרשת לוותר על קולה או על זנבה כדי לזכות באהבה. היא שובה את לבו של מר יגידו בשירתה. ואם כבר מדברים על קולה…

"זה מוזר שדג ישיר," מעיר מר יגידו.

ב"גם הדג ישיר" רומן מאת הלדור לכסנס, מצוטט שיר עם איסלנדי שמתנדנד על הקו הדקיק בין נונסנס לפלא:

גם הדג יודע לשיר ממש כמו ציפור
ומזון לו מוצא באדמת המלחה,

וגדי וטלה ופרה וחמור
על גלי ים סוער שטים בשימחה.

(מאנגלית, ג. אריוך)

בהשראת השיר הזה – או בלי שום קשר, אף שקשה לי להאמין – בראה רותו מודן יצור מיתולוגי, חציו דג וחציו ציפור, שמתפקד כחיית הדמון של גרגיר חול.

דמון, על פי טרילוגיית "חומריו האפלים" של פיליפ פולמן, הוא בעל חיים המגלם את תמצית הנפש של בעליו.

.

6. מתוך אַמְבַּטְיָם מאת נורית זרחי ורותו מודן (פרט)

.

באיור שמתאר ואולי חושף את הזיקה העמוקה בין גרגיר חול לדג-ציפור, "מפרידה" רותו מודן בין בת הים לזנבה ומחברת אותו לדג-ציפור. במבט שטחי הוא נקלט כזנבו של הדג-ציפור, וזה עובד גם בכיוון ההפוך: זנבו של הדג-ציפור יכול להתקבל גם כקצה זנבה של בת הים. (עוד באותו עניין)

כשגרגיר חול מסתלקת היא מותירה את היצור מאחור ומר יגידו פשוט מאמץ אותו. הוא שתמיד חרד כל כך ממה יגידו, מסתובב איתו ברחוב בסל קניות ושואל שאלות מוזרות כמו "אולי ראיתם בחורה עם זנב של דג?" ("דברים כאלה מחפשים בלילה," עונים לו הדייגים, "כשיוצאים הדגים הגדולים").

.

7. שני פרטים מתוך אַמְבַּטְיָם מאת נורית זרחי ורותו מודן. אימוץ הדמון, דמון בסל קניות.

.

בסוף ההוליוודי (הקורץ לטיטניק של ג'יימס קמרון) לובש הדג-ציפור את מעילו של מר יגידו ושר איתו את סרנדת אהבתו. עכשיו הוא גם הדמון של מר יגידו עצמו ורותו מודן מממשת ללא מילים את הביטוי "נפש תאומה".

.

8. מימין, טיטניק (1997), משמאל, אַמְבַּטְיָם (פרט)

.

3. אוהב-לא-אוהב

מר יגידו נמשך לגרגיר חול מן הרגע הראשון. המהירות שבה הוא מצהיר שאף פעם אף פעם הוא לא יתחתן עם דג (מי ביקש ממנו?) חשודה, כמו גם שלל התירוצים בהם הוא דוחה את פינוייה. אבל הטקסט לא מודה בשום דבר, צריך לקרוא בין השורות.

האיורים לעומת זאת, הרבה יותר גלויים ומשוחררים. הם חושפים את ההתאמה הסודית בין הזרים. לשניהם יש למשל תלתל קדמי – וזאת לא סתם תסרוקת אופנתית אצל מר יגידו, אלא תלתל מולד כפי שמעידה תמונת ינקותו.

9. מתוך אַמְבַּטְיָם מאת נורית זרחי ורותו מודן (פרט)

קירות ביתו של מר יגידו צבועים בצבע החול. יש לו אקווריום קטן, ודג הבית שלו לא רק חובר ללהקת דגי הפרא של גרגיר חול אלא מנהיג אותה (ראו תמונה 6 למעלה). וגם שאר החפצים שלו מתמסרים למים בנכונות מפליאה. גרגיר חול מצדה מסתלקת עם האמבטיה שלו.

.

4. כמו כלים שלובים

מבחינה לשונית "אַמְבַּטְיָם" היא הֶלְחֵם – מילה חדשה שנוצרת מהלחמת שתי מילים קיימות זו לזו. בת הים עצמה היא הלחם זואולוגי של אישה ודג, ורותו מודן מוסיפה הלחמים משלה לתיאור יחסים ורגשות:

10. כמו כלים שלובים (שני פרטים). מתוך אַמְבַּטְיָם מאת נורית זרחי ורותו מודן

.

למעלה משמאל יש קטע מפיג'מת הכלים השלובים של מר יגידו – וליתר דיוק, כל מיני כלי מעבדה מרובי זרבוביות ומולחמים זה לזה, שמעלים על הדעת כלים שלובים עם כל המטפוריות הרומנטית, בייחוד בהקשר הנוכחי המימי, שלא לדבר על צבעם הוורוד.

מימין מולחם מר יגידו כולו לגרגיר חול; רגליו המחוברות מקומרות מעט, כך שזנבה של גרגיר חול ממשיך אותן באותה מידה שהוא ממשיך את גווה שלה. אפילו שחור מכנסיו מאדים בהזדהות. זרועותיו מתקמרות לאחור במין שיקוף של תנועת השחייה שלה, קצה חולצתו נפתח למשולש שמקביל למשולש המחשוף שלה. הם נראים כמו סוג של קלף זוגי או מימוש של הביטוי התנ"כי "והיו לבשר אחד".

ואפרופו הזדהותם של חפצי מר יגידו עם עולמה של בת הים – כסא הבר הוא כבר בחצי הדרך להפוך למדוזה.

שני לילות של זמרה מבלה גרגיר חול בדירתו של מר יגידו. האיורים הם כרוניקה קצרה של התאהבות:

.

11. לילה ראשון של שירה, מתוך אַמְבַּטְיָם מאת נורית זרחי ורותו מודן

12. לילה שני של שירה, מתוך אַמְבַּטְיָם מאת נורית זרחי ורותו מודן

.

בלילה הראשון לכוד מר יגידו בין הפטיש לסדן, בין שני השטפונות שמחוללת גרגיר חול; שיטפון הברז ושיטפון השירה. הוא כל כך פוחד מקולה שהוא אוטם את אוזניו בכרית כמו שמלחיו של אודיסאוס אטמו את אוזניהם בשעווה, בעוד שאודיסאוס עצמו נקשר לתורן.

בלילה הבא אין כרישים או שטפונות, זהו לילה מוצף אור. מר יגידו בפיג'מת האהבה הוורדרדה נסחף לעולם שירי הפירטים של גרגיר חול. מיטתו מונחת בתוך מפת השודדים. שושנת הרוחות מונחת על שמיכתו (הוורודה) שריבועיה מתחרזים עם ריבועי המפה.

.

5. שלולית לכל עין

אחרי שגרגיר חול מסתלקת מר יגידו נושם לרווחה. קצת חבל לו על אמבטיה, מעיד הטקסט, אבל הוא מאד שמח שהבית יבש ומזמין את השכנים לביקור. האיור לעומת זאת, מספר סיפור אחר:

13. מתוך אַמְבַּטְיָם מאת נורית זרחי ורותו מודן. לחצו להגדלה

מר יגידו כל כך שקוע ביגונו שאינו נותן את דעתו על האורחים.

הוא שתמיד חשש כל כך ממה יגידו, לא מגיב כשהדג-ציפור תוקף את השכן.

הוא לא מניד עפעף כששכן אחר שעומד בפתח השירותים שואל בלגלוג לאן נעלמה האמבטיה.

השכנה שמולו מדברת אליו בלהט והוא לא מחזיר לה מבט.

שכנה אחרת לוטשת עיניים קמות בשלוליות שנותרו על הרצפה והוא לא קם לנגב אותן.

ייתכן שהשלוליות הן שרידי ההצפה, אבל האיור ממקם אותן בקו ישר עם תמונת הילד הבוכה: שלולית לכל עין. הילד הזה הוא תזכורת חיה לבכייה של גרגיר חול.

14. מימין, הילד הבוכה שתמונתו נתלתה בשעתו באינספור בתים (גלגול שלה מעטר את כריכת "געגועי לקיסינג'ר"). באמצע, הגרסה של רותו מודן, ומשמאל גרגיר חול הדחויה.

.

בדף שאחרי יושב מר יגידו על רצפת האמבטיה בפיג'מת הכלים השלובים, מלטף את הדג-ציפור ובוהה בתוגה בצדף המזכרת. האיור הזה הוא במידה מסוימת היפוך של האיור הראשון: שם הוא פונה עורף לבת הים וכאן הוא פונה עורף לחלון הפרוץ של הממ"ד, לריקנות ולחושך של עזיבתה. ולפניו, באותם ממדים בערך, נמצאת ארונית התרופות (!) שבראי שלה משתקפת אחת משושני הווילון כהזיית אהבה ורדרדה.

.

15. מאחוריו ולפניו, שני פרטים מקצות אותו איור. מתוך אַמְבַּטְיָם מאת נורית זרחי ורותו מודן

 

והסוף הרומנטי וההוליוודי הוא לא רק עוגת חתונה וטיטניק (תמונה 5) אלא מחווה לאסתר ויליאמס אלופת שחייה אמריקאית וכוכבת קולנוע משנות החמישים, המזוהה עם מפגני ראווה אקרובטיים ושחייה צורנית. סרטה המצליח ביותר נקרא Million Dollar Mermaid.

.

16. מימין אסתר ויליאמס, Million Dollar Mermaid (1952). משמאל אַמְבַּטְיָם (פרט)

17. משמאל מר יגידו מזנק אל אהובתו. מימין, אסתר ויליאמס. למטה בסרטון אפשר לראות חבורה של גברים מזנקים כך, וגם את ההשראה לכל הוורוד-וורוד הזה.


 .

ועוד כמה מילים על נורית זרחי ורותו מודן

נורית זרחי תמיד משייטת במין אגביות פראית בין גבוה לנמוך, פנטסטי לריאליסטי, פרוזאי לפואטי, בין פעם לעכשיו, כאן לשם, וכן הלאה; מאחורי כל בת ים מיתולוגית שלה אורבת בת ים העיר הישראלית, ובמקרה הנוכחי נוספות גם: האמבטיה, קרובתן הצלילית (ה"בַּטְיָ" של אמבטיה נשמע בדיוק כמו ה"בַּת יָ" של בת ים), סירה ושמה בתיה (ההקשר משנה את האטימולוגיה של השם: זו כבר לא בתיה במובן בת-אל אלא קיצור חיבה של בת-ים), שלא לדבר על האַמְבַּטְיָם ההיברידית שמלחימה ואוצרת את כולן. (עוד בעניין השמות של נורית זרחי ובכלל)

נורית זרחי מפיקה חיים ואנרגיה מן הזיגזג בין העולמות על כל היפוכיו וטלטלותיו. ודומה שנמצאה לה הפעם יריבה (במובן שותפה למשחק) ראויה.

"זה מוזר שדג ישיר," אומר מר יגידו של זרחי, ורותו מודן מגיבה בדג-ציפור הנפש של גרגיר חול, וכמה דפים אחר כך היא כבר תוחבת אותו לסל קניות בלי שום סנטימנטים אבל גם בלי להעליב, כי כשהסל מצויר על רקע שקיעה ורודה במרחק נגיעה מהדייגים המתקנים את רשתותיהם הוא כבר נגוע במטפוריות הרומנטית של הלכודים ברשת האהבה וכולי.

כשמר יגידו שואל עוברים ושבים אם ראו במקרה בחורה עם תלתל כחול, והם עונים ב"לך תדע איזה צבעים יש היום לבחורות," מודן לא תדדה אחרי זרחי בצעירה עם שיער צבעוני, אלא תושיב באיור סבתא עם שיער ורוד של זקנות. הפינג פונג האנרכיסטי של זרחי ומודן עוצר נשימה. ואולי לא במקרה הן חתומות על היצירה ביחד, ללא הפרדת תפקידים.

זאת ועוד: העולם הריאליסטי של מר יגידו מגולם בחפצולוגיה ישראלית פרטנית. ראו למשל מה גיבבה מודן על מדפי הסלון – מכתבי עגנון ועד "תולדות יהוד", k300 נגד ג'וקים וחומר איטום למים… אבל גם ריח ורדים, כמבוא לכל הוורדים והוורודים הבאים, וכרך אחד של הר הקסמים…  

.

18. מתוך אַמְבַּטְיָם מאת נורית זרחי ורותו מודן

.

ובצד הפרקטיות של התרסיסים וספרי הבר מצווה ועוד אלף חפצים אחרים ממשחת שיניים זברה ועד הקוטג' במקרר, מתקיים יקום פנטסטי של יצורים מיתולוגיים ושירים שקמים לחיים (תמונות 11ו12). ותוסיפו על זה את עולם הרומנטיקה הקולנועית, ואת עולם הציור כציור; המים למשל, הם לא רק מרחב בסיפור אלא גם מחוות למשיחות המכחול של רוי ליכשטנטיין.

.

19. רוי ליכשטנטיין – מימין, מצייר משיחות מכחול. משמאל, חותמת משיחת מכחול (לא התאפקתי בגלל שלל החותמות והשבלונות של אַמְבַּטְיָם).

.

מודן אורגת את היקומים והסגנונות בתעוזה ובחן שמחזירים אותי לשאלת על מה הספר, ולהסתייגות המסוימת שלי מתיוגו כחברתי וכפמיניסטי. קבלת האחר או הפמיניזם מתקיימים פה באופן טבעי, לא כאג'נדה אלא ככוח חיים. אַמְבַּטְיָם הוא יותר לירי מחינוכי. מר יגידו לא לומד לקח, הוא פשוט מתגעגע לאהובתו. השונות היא לא משהו שצריך לקבל, היא המקור האינסופי לעושר ויצירתיות.

.

"שמרתי לך על הפקק יקירי." מילות הסיום של אַמְבַּטְיָם מאת נורית זרחי ורותו מודן (פרט)

.

"שמרתי לך על הפקק יקירי," אומרת גרגיר חול בסוף הסיפור. זרחי נותנת ליומיום הישראלי את המילה האחרונה. פקק האמבטיה הוא לא רק הפליק-פלק האחרון מגבוה לנמוך, מרומנטי לפרקטי, אלא גם ראייה שאין כאן בריחה לפנטזיה (כמו בסוף מוכרת הגפרורים הקטנה נניח, כשהפנטזיה מחליפה את המציאות), זה קרה באמת, כמו שאומרים הילדים.

וזה השיר הנהדר של הקולות הצפים שהתנגן בראשי בזמן הכתיבה.

*

נ. ב. התאהבתי באַמְבַּטְיָם ממבט ראשון ולא היו לי מילים לכתוב עליו. רק אחרי שנים מצאתי אותן. השבוע הגיע אלי ספרה החדש של גליה עוז מתי כבר החתול שלנו יאהב אותנו? ומיד התאהבתי בטקסט המלא תנופה, המצחיק והמכמיר לב וגם באיורים הנהדרים של זויה צ'רקסקי-נאדי. עוד אין לי מילים לכתוב עליו, ורק למקרה שזה ייקח שנים, אני כבר אומרת: יצא ספר מלא עושר ואושר.

 

*

עוד ספרים נהדרים בעיר האושר

מר גוזמאי הבדאי – לאה גולדברג וירמי פינקוס

מעיל ושמו שמואל – דרור בורשטיין ואפרת לוי

לשבור את החזיר – אתגר קרת ודוד פולונסקי

מה לעזאזל קורה שם באיורים של שמוליקיפוד? (וקדם לו פוסט על הטקסט)

חרוזים אדומים – פניה ברגשטיין וולי מינצי

שירים לעמליה – דפנה בן צבי ועפרה עמית

החושך – מאת למוני סניקט וג'ון קלאסן

ועוד המון

*

ותרועת חצוצרה – אוטוטו ב20 לנובמבר כנס הפנקס הששי לספרות ילדים ונוער!

 

Read Full Post »