Feeds:
פוסטים
תגובות

Posts Tagged ‘זוגיות’

"ללא כותרת (pink tube)" מילר ושלברגר על מדרגות המוזאון לאמנות עכשווית בשיקאגו, 15 באוקטובר עד 19 בנובמבר 2013

"ללא כותרת (pink tube)" מילר ושלברגר על מדרגות המוזאון לאמנות עכשווית בשיקאגו, 15 באוקטובר עד 19 בנובמבר 2013 (לחצו להגדלה)

למעלה: מילר ושלברגר (Dutes Miller and Stan Shellabarger) שני גברים נשואים זה לזה בחיים ובאמנות, סורגים ביחד את הצעיף/השביל/השפופרת/חבל הטבור השיוויוני עד כדי סימטרייה של זוגיותם.

זה רומנטי, כי השניים משקפים זה את זה עד כדי בבואה ותאוֹמיוּת, כי הם מסורים ליצירת הקשר, ועוד בוורוד, וכי אם ימשיכו לסרוג ולנוע במתואם הם עוד ישלימו את סריגתם לצורת לב.

מילר ושלברגר ממשיכים לסרוג

מילר ושלברגר ממשיכים לסרוג

וזה גם מצחיק או לפחות מעלה חיוך, כי בכל התעקשות וסימטרייה יש משהו מכני (ומכני זה מצחיק, כך לִמדָנו ברגסון), ובזכות הוורוד הנסיכָתי – אף שעד לא מזמן, דרך אגב, ורוד היה צבע של בנים – וגם עצם הסריגה שעדיין לא מתחרז עם קרחות וזקנים.

באורכו של הצעיף יש משהו שגיוני ואיגיוני כמו בחרוזיו ובאיוריו של אדוארד ליר (אף שליר נוטה להאריך אברי גוף, בעיקר אפים).

חיבר ואייר, אדוארד ליר

חיבר ואייר, אדוארד ליר

ואם כבר אמרתי אדוארד ליר – מילר ושלברגר גם דומים לו באופן מפליא.

צילום דאגרית של מילר ושלברגר (2010)

צילום דאגרית של מילר ושלברגר (2010)

אדוארד ליר (1812-1888)

אדוארד ליר (1812-1888)

ובחזרה להתחלה: בדרכה הקלילה והרומנטית זאת גם עבודה עצובה, מין תשליל ורוורס (בו-בזמן) של זוג חופרי מנהרה שמתחילים בקצוות ונפגשים באמצע ההר. כשהשניים התחילו לסרוג הם היו צמודים מן הסתם, וככל שהם משקיעים יותר בחיבור ביניהם כך הם הולכים ומתרחקים, ההיסטוריה נערמת וחוצצת.

זה לגמרי מיצג, כלומר אמנות המבוססת על פעולות ורעיונות, אבל יש לו גם נופך פיוטי ואגדתי. רבים מסיפורי המיתולוגיה מתנקזים למין תמונה חיה ופעולה מתמשכת, כמו סיזיפוס שנאלץ לגלגל את הסלע שלו עד אינסוף, או טנטלוס הצמא והרעב שעומד במי בריכה ובכל פעם שהוא מנסה לשתות המים נסוגים וכשהוא מנסה לקטוף מהפרי התלוי מעל ראשו, הענף חומק.

גם מיצג הסריגה של מילר ושלברגר היה יכול להיות בקלות סיפא של אגדה, מין עונש שבו ככל שהנאהבים משקיעים ביצירת הקשר כך הם הולכים ומתרחקים.

משום מה לא עולים בדעתי צמדים מיתולוגיים המחוברים ליישות אחת, אבל מילר ושלברגר מזכירים לי שלישיות נשיות כמו המוירות, אלות הגורל היווניות: קְלותו הטווה את חוט הגורל, לַכסיס הקוצבת את אורכו, ואטרופוס הגוזרת, או שלוש הגראיות (שפירושו "האפורות"), אניאו, פפרדו ודינו, זקנות מלידה שהסתפקו בשן אחת ועין אחת, שהעבירו ביניהן.

בעצם הייתי צריכה לסיים כאן, ב"אומפלופגוס", המופע המרתק של גיא שרף, שבו שני מוסיקאים מחוברים זה לזה במיתר, מנגנים עליו יצירות שנעות בין ההרמוני להסתייפותי. "אומפלופגוס" הוא המונח המדעי לתאומים סיאמיים שמחוברים באיזור הטבור, והמיתר של גיא שרף הוא גם חבל טבור וגם קו מחבר, כלי נגינה זוגי וערוץ תקשורת.

אלא שכבר מזמן אני חושדת שמוטלת על הפוסטים שלי קללת ג'ימינו (כך על פי בני, נקרא הכישוף מהארי פוטר, שבו כל נגיעה משכפלת את החפץ שבו נוגעים). כמה שאני מקצצת, הפוסטים ממשיכים להתפשט לכל הכיוונים. ובכל מקרה, למילר ושלברגר יש גם סדרת עבודות זקן, שכל מה שנכתב למעלה חל עליהן. הם אפילו רוקמים לעצמם נדוניה משיער הזקן אבל לא ניכנס לזה עכשיו. הנה ארבע אחרות:

שלוש עבודות של מילר ושלברגר

שלוש עבודות של מילר ושלברגר (לחצו להגדלה)

מילר ושלברגר

מילר ושלברגר

ומכיוון שקוללתי (או שמא בורכתי?) על ידי פיה משונה, ביכולת לראות מיצגים דרך ספרי ילדים ולהפך, לא יכולתי שלא להיזכר באיורים של לנה גוברמן ל"במה נפגשים שפנים?" של נורית זרחי.

איור, לנה גוברמן, מתוך "במה נפגשים שפנים?" מאת נורית זרחי (מאותו מקור נפלא שהוליד גם את הפוסט הזה)

איור, לנה גוברמן, מתוך "במה נפגשים שפנים?" מאת נורית זרחי (מאותו מקור נפלא שהוליד גם את הפוסט הזה)

במה נפגשים שפנים? / נורית זרחי

במה נפגשים שפנים?
באַפּוֹנים.
הם מחככים אותם
זה בזה,
מנענעים.
כל שפן אפו מרטיט,
כלומר:
שמחתי לראות אותך,
בשפנית.

ואיך הם נפרדים?
כך:
שפם קשור בשפם
כבסבך,
וזה שמול
אומר לזה שמולו:
זה השפם שלי
אבל זה לא.

וכשסוף סוף מצליחים את עצמם להתיר,
זה לזה ממהרים הם להסביר
שזה על זה אינו כועס
וזה את זה מפייס.

איך מתפייסים שפנים?
באפונים…

איור, לנה גוברמן, מתוך "במה נפגשים שפנים?" מאת נורית זרחי

איור, לנה גוברמן, מתוך "במה נפגשים שפנים?" מאת נורית זרחי

*

ותודה לטלי גלסקי, הפיה הטובה ששלחה לי גם את זה.

*
עוד זוגות מיצגיים ואגדיים

עוד פוסט על מרינה אברמוביץ' (ויש גם מוסר השכל)

למה החץ מכוון תמיד ללב האישה

מה זאת אהבה? מחשבות על יצירה, מגדר וקורבנוּת בעקבות "נדודי ארסמון" של מרי דה מורגן

הפמיניזם המפתיע של האחים גרים

*

וגם תמונות מתחרות התחפושות של הגייז בניו אורלינס (כמה תחפושות זוגיות ואפילו שלישייה)

*

וכיוון שאוטוטו ליל הסדר: למה אני אוהבת את ההגדה של פסח (לא מהסיבות המקובלות)

*

וגם סדנת בזק על ספרות ואמנות של שועי רז, יקיר עיר האושר

*

Read Full Post »

ואז איך היא שרה! קולה כבר לא שיחק, קולה היה סילון של דם, בשיעור כאבה וכנוּתה…

מתוך מִשְׂחַק הדוּאֶנְדֶה ותורתו מאת פדריקו גרסיה לורקה

וראשית הסיפור. כאן אפשר לקרוא את "נדודי ארסמון" בשלמותו באנגלית, והנה גם התקציר (הקצת הארוך):

ארסמון וכריסאה הם זוג מוסיקאים נודדים. כשארסמון פורט על הקתרוס שלו הכל משתתקים בפליאה ובהערצה, קולה הנפלא של כריסאה גורם להם לבכות. אפילו הציפורים יורדות מהעצים כדי להקשיב להם. הם יפי תואר, מאושרים ומאוהבים.

יום אחד הם מגיעים לכפר השרוי במין אובך קודר. הבתים רעועים, ובחצרות צומחים רק עשבי בר שחורים וטחובים. התושבים כפופים, חיוורים ולובשי סחבות. הם רוצים לשלם למוסיקאים המופלאים, אבל ארסמון וכריסאה מסתפקים באוכל ולינה. ארסמון נרדם עד מהרה בזמן שכריסאה בוהה בשמיים האפלים ומאזינה לקיכלי המרוט של המארחת, שהוא כמדומה בעל החיים היחיד בכפר. היא שואלת את האישה למה היא מחזיקה אותו בכלוב, הוא יהיה מאושר יותר בשמש, והמארחת עונה שהשמש מעולם לא זורחת בכפר והכי טוב לא לחשוב על אושר, רק כך אפשר לשרוד. כריסאה שואלת מה הביא למצב הזה, ונענית שהכפר מכושף. הוא היה ככל הכפרים עד שמכשף זקן הציע לתושבים הון תועפות תמורת הערבה שבה חגגו את השמחות שלהם. הם התפתו לכסף ומאז הכל השתנה. הערבה הפורחת הפכה לבִצה שחורה, שדָיו-משרתיו של המכשף גונבים את החיטה, הביצים, החלב, העופות, הם מפוררים את הבתים ומפרקים כל מלאכה ברגע שבו נעשתה.

ולמה אתם לא מגרשים אותם? שואלת כריסאה.

המארחת מסבירה שהם אינם יכולים לראות או לשמוע את השדים, זה חלק מהכישוף. השדים מחדשים אותו מדי לילה באמצעות שיר. אומרים שאם מישהו ילך לבצה בין חצות לאור ראשון וישמע את השיר ואז יחזור על המנגינה באופן מדויק, הכפר ישתחרר מהכישוף, אבל זה צריך להיות מישהו שמעולם לא לקח את כספם של התושבים.

אני לא לקחתי את כספכם, אומרת כריסאה, ואין לחן שאיני יכולה לחזור עליו במדויק.

לא, אל תחשבי על זה אפילו, אומרת האישה, השדים לא יסלחו למי שישחרר אותנו, נקמתם תהיה נוראה.

אבל אחרי שהמארחת נרדמת, כריסאה בכל זאת קמה ויוצאת אל הבצה. בדרך היא פותחת את כלובו של הקיכלי. הלוואי שיכולתי לשחרר את הכפר בקלות שבה אני משחררת אותך, היא אומרת, כשהיא מוציאה את הציפור האדישה מכלובה ונושאת אותה בעדינות לבִּצה. נוגה מחריד מבליח שם והופך בהדרגה למעגל אור מסנוור, שבמרכזו מתנועעות דמויות אפלות, מעין אנשים קטנים ומכוערים. הם מחוללים לאיטם במעגל עד שהקרקע ביניהם נבקעת ומתוכה עולה דגם זעיר ומדויק של הכפר. הם רוקדים סביבו ושרים וכריסאה מאזינה בדריכות. ברגע שהם מסיימים היא חוזרת על השיר במדויק. ובזמן שהיא שרה מתפורר הדגם והופך לאבק.

השדים מסתערים עליה בצרחות. הם מתלבטים אם להפוך אותה לצפרדע או לינשוף. כריסאה מתחננת שיהפכו אותה למשהו אחר, רק לא לשרץ שיבחיל את ארסמון.

מנהיג השדים מגלה נדיבות מפתיעה ומחליט להפוך אותה לנבל. היא לא תחזור לצורתה האנושית עד שמישהו ינגן עליו את הלחן ששרה זה עתה. השדים מקיפים את כריסאה הזועקת ורוקדים סביבה כמו שרקדו קודם סביב הדגם. כשהם מסיימים נותר ממנה רק נבל זהב קטן שאותו הם תולים על עץ (במעין לינץ'). העד היחיד למתרחש הוא הקיכלי המשוחרר.

כשהכפריים מקיצים משנתם השמש זורחת, נחלים שיָבשו חוזרים לפַכות, העצים מתלבלבים, צפורים שרות וכולם מרגישים מלאי חיים וכוחות. גם ארסמון מתעורר ומגלה שכריסאה נעלמה. הוא יוצא לחפש אותה ומגלה את הנבל. קצת מעל לנבל ניצב לו הקיכלי ומזמר את לחן הכישוף. הלוואי ששירתך יכלה לגלות לי לאן נעלמה כריסיאה, נאנח ארסמון. הוא מעביר את אצבעותיו על מיתריו של הנבל. נדמה לו שהכלי קורא לעזרה. הוא כמעט פורץ בבכי.

וכאן נפתחים נדודי ארסמון (כשמו של הסיפור). הוא נודד עם הנבל שלו ושואל בכל מקום: אולי ראיתם את אישתי כריסאה? היא לבושה בלבן וזהב ושירתה מתוקה משירתן של ציפורי גן עדן.

שוב ושוב הוא קורא בשמה והנבל חוזר ומשיב לו: אני כאן, ארסמון, זו אני, כריסאה. הוא שם לב שצליליו דומים לקולה של כריסאה אבל לא מקשר. בלילות הוא ישן מכורבל במעילו כשהנבל למראשותיו. בימים הוא מנגן ונגינתו מחוללת פלאים: פעם היא פולחת ערפל סמיך ומצילה דייגים מטביעה, ופעם אחרת היא מפיחה גבורה בחיילים המגנים על בירתם. רק ארסמון לבדו מצליח לנגן על הנבל. לאחרים הוא משמיע רק מעין יבבה.

מלך משוגע למוסיקה מתאהב בנגינתו ומבטיח לו הרים וגבעות. מוסיקאי החצר אכולי הקנאה זוממים לגנוב את הנבל. ארסמון נמלט ברגע האחרון וחוזר למקום שבו איבד את כריסאה. הוא מתקשה לזהות את הכפר הפורח. רועה קטנה מספרת לו ששני מוסיקאים, מלאכים משמיים, הצילו את הכפר. היא לא מאמינה שהישיש המוזנח והמטונף והמטורף הוא אחד מהם. וארסמון נבהל, כי אולי גם כריסאה לא תזהה אותו, אבל היא קוראת לו ומנחמת אותו בלי דעת, דרך הנבל. בשארית כוחותיו הוא צועד לבצה. הקיכלי המשוחרר עדיין מזמר את לחן הכישוף וארסמון המוקסם מחליט לנגן את השיר המוזר, זה יהיה שיר הפרידה שלו מהעולם. בסוף השיר הוא קורס ואז מחליקה מבין ידיו, כריסאה, לבושה בלבן ובזהב, שערה זוהר ועיניה בורקות. היא קוראת לו וארסמון לא שומע, היא שרה לו והוא פוקח את עיניו, מזהה אותה ומת. לבה של כריסאה נשבר וגם היא מתה.

למעלה: כוראוגרפיה של סשה וולץ (הצמות שוב רודפות אותי).  מדקה 1:50 בערך, זה מתקשר לסיפור.

*

מה זאת אהבה?

ניסיון ראשון:

נדודי ארסמון הוא לכאורה סיפור רומנטי על אהבת נצח כנגד כל השיכחות והפיתויים. הסיום של נדודי ארסמון מזכיר את סיום רומיאו ויוליה, שבו הנאהבים מתים בזה אחר זה במקום להתאחד. והדמיון הזה מקרין גם לאחור: ארסמון וכריסאה הם רומיאו ויוליה. עשרות שנים של פרידה לא שחקו את האהבה וההשתוקקות.

האומנם?

לפני שאני שוטחת את ספקותי כדאי להוסיף ולומר שארסמון וכריסאה אינם רק נאהבים אלא גם מוסיקאים. אמנים. והסיפור אמנם נוגע (או שמא נגוע) בקשר בין כאב ליצירה, באקסיומת ה"אין דבר יותר שלם מלב שבור, לפחות באמנות". (וגם אני שמתנגדת לפרקטיקה הזאת שבה מגדלים פצעים כדי להאכיל את היצירה, לא יכולה להתכחש לעוצמתה המיתולוגית והסטטיסטית או לרלוונטיות שלה לסיפור).

ניסיון שני:

זהו סיפור על זוגיות אמנותית שבה האישה המוכשרת מזינה את אמנותו של בעלה המעט פחות מוכשר.

וביתר ישירות ובוטות: ארסמון גונב – לא ביודעין ולא בכוונה, אבל כמו שכתבה נורית זרחי פעם: "לא בכוונה זה פשוט בכוונה אחרת" – את הדוּאֶנְדֶה* של כריסאה. בתחילת הסיפור ארסמון הוא אמן קצת מוגבל על אף כשרונו. נגינתו מעוררת השתאות אבל חסרה לו עוצמה רגשית.
עד שהוא מאבד את כריסאה, כלומר הופך אותה לכלי.

ובעצם ארסמון הוא גנב כפול: הוא גונב ממנה גם את הקרדיט המוסיקלי, וגם את הקרדיט על הצלת הכפר; האגדה מספרת ששני מלאכים בצורת מוסיקאים גאלו אותו. וארסמון הלא ישן בשלווה בזמן שכריסאה התעמתה עם השדים.

סיכום ביניים: זה סיפור על זוגיות שבה האישה היא געגוע וכלי (שני דברים שונים והפוכים), אבל קולה לא נשמע.

האם זו ההשקפה של דה מורגן על זוגיות ואהבה? האם זה מה שראתה סביבה? האם זו הסיבה שמעולם לא נישאה? האם זו הסיבה שרבות מגיבורותיה אינן משתוקקות להינשא, בלשון המעטה?

*

טוב למות בעד ארצנו?

כריסאה ידעה מה היא מסכנת ושילמה את מלוא המחיר. ההקרבה שהצילה את הכפר הקפיאה את כריסאה ועצרה את התפתחותה. היא הפכה למין סמל ללא חיים אישיים. איש לא שומע אותה. קולה הופקע לטובת הכלל. וכבר ראינו בצרחות של דגים איזו משמעות דה מורגן מקנה לקול: הקול הוא הזהב והאמת והאני. כל השלושה. והסמל, כדרך הסמלים, נסחט ומנוצל כדי להפיח גבורה בחיילים למשל. (מוכר?)

דה מורגן מכירה בגבורתה של כריסאה אבל לא גולשת לרומנטיקה של קורבנוּת. היא לא מעלימה עין מן ההחמצות והמחירים. היא מפרטת את כולם.

*

בשביל מה אנחנו צריכים את הדמעות של האמהות?

ועכשיו סיפור קטן מהחיים, בפרט שאנו כה קרובים לערב יום כיפור (שבו נולדתי כזכור). לא מזמן נקלעתי לחברתה של אישה חרדית. אישה מבוגרת, חכמה וחמה וחזקה. אני מדגישה את זה בגלל ההמשך. סבה של האישה היה רב שנודע בין השאר, ב"סליחות" שלו. אני לא זוכרת באיזה ביטוי היא השתמשה אבל היה ברור שתחינותיו יכלו להבקיע/להמיס כל מחסום. בזמן שהגברים אמרו סליחות הסב היה מזמין את הנשים להכין כיבוד: "היה חשוב לו שהן יהיו בסביבה," אמרה האישה ועיניה נצצו בהתפעלות מחוכמתו, "'אנחנו צריכים את הדמעות של האימהות', הוא היה אומר."

הקוסם הגדול של הסליחות נזקק למרכיב של כאב ואהבה, אז הוא הזמין את הנשים להגיש כיבוד, כדי שיוכל להשתמש בדמעותיהן. בדמעות האילמות, אבל לא בקולן, חלילה, כי קול באישה ערווה.

*

ככה זה באגדות?

מרי דה מורגן היא חתרנית מקיר לקיר. הכעס שלה מתיך גם אגדות ומחשל מהם זן חדש, אפל ומלא זיזים. ב"נדודי ארסמון" זה קורה (כפשוטו) לפחות ארבע פעמים:

הפעם הראשונה היא בוויכוח על העונש. כריסאה מתחננת לפני השדים שלא יהפכו אותה לשרץ שיגעיל את ארסמון והם נענים לבקשתה.

הסצנה הזאת יושבת על שורת סיפורים עממיים, שבהם נופל גיבור חלש ופיקח, נגיד צפרדע, בידי אויביו הזועמים. הצפרדע הערמומי מתחנן לפניהם שישרפו אותו, שיתלו אותו, שיענישו אותו בכל דרך אפשרית, ובלבד שלא ישליכו אותו לנהר! הוא סומך על נבזותם וטיפשותם, והם אכן לא מכזיבים. הם משליכים אותו למים. דווקא. והוא שוחה באושר לדרכו.

דה מורגן משבשת את התבנית הקומית והופכת אותה לטרגית. במקום גיבור חלש וערמומי ואויבים חזקים ותמימים, היא מציבה גיבורה חלשה ותמימה ואויבים חזקים וערמומיים. כלומר, במקום לאזן את הכוחות היא מעצימה את הפער.
כריסאה מסגירה בתמימותה, את הסיוט הנורא ביותר שלה. והשדים כמו חסים עליה ונענים לבקשתה. אבל ההקלה מתגלה עד מהרה כהחמרה. כריסאה דנה את עצמה ליסורי משה רבנו (את הארץ תראה מנגד ואליה לא תבוא) או מוטב, טנטלוס היווני שנגזר עליו לעמוד רעב וצמא בתוך בריכת מים מתחת לעץ שופע פרי. בכל פעם שנרכן לשתות המים נסוגו, ובכל פעם ששלח את ידו לפרי הענף התרחק. גם ארסמון נותר בלתי מושג.

המוסכמה האגדתית השנייה שדה מורגן שמה לצחוק (ובעצם לבכי), היא התבנית שבה אבר של נרצח הופך לכלי נגינה או לציפור ופותח את פיו ומסגיר את רוצחו. כבר הרחבתי על הנושא הזה בעבר, ולכן רק תזכורת קצרה: בבלדה אנגלית שבה מתחרות שתי אחיות על אהבתו של גבר, מטביעה הבכורה את אחותה היפהפייה. מוסיקאי נודד מותח את שערותיה כמיתרים על אחת מצלעותיה, כלומר יוצר נבל מגופה. כשהוא מגיע לארמון אביה, הנבל מתחיל לנגן ולשיר ומרשיע את הרוצחת. (פירוט ודוגמאות נוספת כאן). ואין צריך לומר שהנבל של דה מורגן מכזיב.

ולא רק הנבל מכזיב, אלא גם הקיכלי. לפי כללי הזהב של האגדות הוא היה צריך לגמול לכריסאה שפתחה את כלובו. אבל אף שהוא יודע את השיר, הוא לא נחלץ לעזרתה.

והמכזיב הגדול מכולם הוא ארסמון. הרי מי שאוהב אותך באמת אמור לזהות אותך מבעד לכל המסכות.

במשפחת המומינים יש אפיזודה שבה מומינטרול משתנה בכישוף: "כל מה שהיה מעוגל בו נעשה מחודד, וכל מה שהיה קטן נעשה גדול." איש מחבריו אינו מזהה אותו. הסצנה הקומית-טרגית-סיוטית הופכת לקטטה המונית ומומינאמא יוצאת למרפסת. גם היא לא מזהה אותו ברגע הראשון.

"אף אחד לא מאמין לי?" קרא מומינטרול. "תסתכלי טוב-טוב, אמא, בטוח שאת מזהה את המומין-ילד שלך!"
מומינאמא הביטה בו היטב. היא התבוננה לתוך עיני הצלחת המבוהלות שלו שעה ארוכה ולבסוף אמרה בשקט:
"נכון, אתה מומינטרול."
ובאותו רגע החל להשתנות. עיניו ואוזניו וזנבו התכווצו, וחוטמו ובטנו גדלו. והנה עמד מולם מומינטרול, בריא ושלם ובכל הדרו.

כל כך יפה כתבה את זה טובה ינסון: האהבה רואה דרך כל המסכות. הזיהוי הוא התרופה לניכור, לזרות.

מומינטרול נהפך לקופיף גדול עיניים, מתוך משפחת המומינים, טובה ינסון

.

ולארסמון יש יתרון על מומינאמא; כשהוא מוצא את הנבל, הקיכלי עומד מעליו ומזמר את לחן ההצלה. ארסמון מוקסם מן הלחן. נדמה לו שהנבל קורא לעזרה, ואחר כך נאמר בפירוש שקולו של הנבל מזכיר לו את קולה של אהובתו. אבל הוא מתעלם מהרמזים העבים שהוא מקבל ודוחה את הנגינה עד לרגע שלפני מותו.

וברור שיש כאן בחירה (מודעת או לא), ארסמון מעדיף לנגן על כריסאה ולהתגעגע אליה מאשר לחיות איתה.

*

בעצם יכולתי לסיים כאן, אבל עוד הערה קטנה על "נדודי ארסמון" ועל מרי דה מורגן בכלל. על טשטוש הגבולות בין טוב ורע הקיים ברבים מהסיפורים. זה לא בלבול מוסרי. דה מורגן אינה ניהיליסטית.
זה קשור למורכבות, להבנה שבחיים הכל מעורבב. וזו אולי הכפירה הגדולה ביותר שלה בנומוס האגדתי (אבל השורשים שלה עמוקים כל כך שהיא יכולה להרשות לעצמה למתוח את הגבולות בלי להתהפך וליפול).
וזה קשור גם לחתרנות הכמעט כפייתית שלה, לצורך לשים סימן שאלה בסוף כל מוסכמה (וגם סימן שאלה הפוך לפניה, כמו שמקובל בספרדית).

ב"נדודי ארסמון" יש סימטריה מתעתעת, תבניות זהות לדברים שאינם זהים, שלא לומר הפוכים. זה מתחיל מזה שהלחן המקלל את הכפר ואת כריסאה הוא גם הלחן הגואל. וזה מנוגד לשכל הישר של החיים והכישוף. כדי לאחות צריך להפוך את מעשה הפציעה, כלומר לתפור, לחבוש, ובקיצור לסגור את מה שהסכין פתחה. כדי להשמיד משהו צריך להפוך את מה שמחייה אותו. לא לחזור עליו בדיוק.

וזה לא שדה מורגן לא מבינה בכישוף, זו שפת האם שלה. והשיבוש במקרה הנוכחי הוא הרבה יותר רחב ורדיקלי:
אנשי הכפר לא רואים ולא שומעים את השדים.
ארסמון לא שומע ולא רואה את כריסאה.
האם היא השד המאמלל אותו?
הו, "זה שדה רחב," כמו שנהג לומר אבא של אפי בריסט.

***

* באשר לדוּאֶנְדֶה – ראו מוטו למעלה.

***

עוד באותו עניין

הנערה שקפצה לתוך יורה רותחת
סיפור על אדמה וחושך

והתרופה: הפמיניזם המפתיע של האחים גרים

*

עוד על מרי דה מורגן בעיר האושר

פרוייקט מרי דה מורגן

את תצטרכי כמובן לטפל בכל נסיך לגופו

צרחות של דגים

עץ השיער, הפרק הראשון (ומשם יש הפניות לפרקים הבאים)

האם אפשר לאחות גוף שנקרע לגזרים? (על עץ השיער)

*

ולבסוף כיוון שרציתי להתמקד בזוגיות לא אמרתי מילה על כלכלה ויזמים וכסף אפילו שזה מתבקש, כי דה מורגן הקדימה את זמנה גם בזה, היא לגמרי אנטי גלובלית. הנה מאמר של מרילין פמברטון שדן בהשקפותיה הכלכליות.

*

Read Full Post »

המיצגנים מרינה אברמוביץ' ואוליי* (כינויו האמנותי של אואה לייסיפן) נפגשו באמסטרדם ב 1976 והחליטו ליצור ישות משותפת, מעין "גוף דו ראשי" בשם "האחר" שבאמצעותו יחקרו נושאים כמו אגו, זהות אמנותית ואמון. שיתוף הפעולה הסתיים ב 1988, בעבודה שבה צעדו זה אל זה משני קצות החומה הסינית. בסופו של דבר הם לא נפגשו במרכז. אוליי פרש בדרך.**

מרינה אברמוביץ': "הבעיה העיקרית במערכת היחסים הזאת הייתה השאלה מה לעשות עם האגואים של שני האומנים. הייתי צריכה למצוא דרך להשקיט את האגו שלי, כפי שגם הוא עשה, כדי ליצור מעין מצב אנדרוגני שאותו כינינו 'מות העצמי'." כדי לממש את "מות העצמי", הם סתמו את נחיריהם בצמר גפן, וחיברו בין הפיות שלהם תוך כדי שאיפת החמצן זה מזה. מקרופונים שנטמנו בגרונם הגבירו את קול נשימותיהם. לקח להם שבע עשרה דקות לאבד את הכרתם.

ויותר מכל התמונה כאן למטה לא יוצאת לי מהראש. מצד אחד בגדי החג הפשוטים. הניקיון, הסימטריה, התנועה הסמויה בין מסתורין של סיפור מיתולוגי לבהירות הקרירה של איזה לוגו. הילת העצב, הסכנה.

האלכסון התחתון של הקשת משכפל את זווית הגוף של הגבר. האלכסון העליון מתחרז עם זווית גופה של האישה. שניים שדורכים ביחד קשת. מופת של איזון ושיתוף פעולה. רק שהחץ, החץ מכוּון דווקא ללבה של האישה.

וזו לא רק הקיצוניות המולדת והמוכחת של מרינה אברמוביץ'. זה לא שאפשר בפשטות להחליף כיוונים; הגבר גבוה מהאישה. לו היינו הופכים את הקשת החץ היה מגיע לבטנו. כדי לכוון אותו ללב הם היו צריכים להרים את הידיים באופן לא טבעי.

0

פלאש בק, חליל בלבין ומרב קמל, 2017 (מחווה ותעלומה: איך החץ הגיע לפנים כשהיה מכוון ללב? אני עוד חושבת על זה).

* גם אוליי וגם מרינה ביקרו בארץ לאחרונה. הייתי בשני המפגשים:

האיש שגנב את הציור החביב על היטלר – על המפגש עם אוליי

מסחר הוגן – על המפגש עם מרינה

** עודכן בתגובות.

Read Full Post »

בת האיכר החכמה
"היה היה איכר עני שלא היתה לו אדמה אלא בית קטן בלבד ובת אחת יחידה."
כך נפתח בת האיכר החכמה סיפור מס' 94 של האחים גרים. המלך ששומע איכשהו על עוניים נותן להם חלקה במתנה. כשהם הופכים את האדמה הם מוצאים בתוכה מכתש זהב. האב רוצה לתת את המכתש למלך והבת מתנגדת כיוון שלא מצאו עֵלי. היא חוששת שזה יכניס אותם לצרות. כשהאב העקשן מביא את המכתש למלך, הוא אכן מושלך לכלא עד שיביא את העלי, ושם הוא לא אוכל ולא שותה ורק צועק כל הזמן: "אילו רק שמעתי בקול בתי!"
המלך מסתקרן ומזַמן אליו את הבת החכמה. אם תצליח לפתור את חידתו, הוא מבטיח, יישא אותה לאישה. החידה היא מעין משימה: עליה לבוא אליו לא לבושה ולא עירומה, לא ברכב ולא ברגל, לא בדרך ולא מחוצה לה. בת האיכר מתפשטת וכורכת על גופה רשת דייגים (לא עירומה ולא לבושה), את קצה הרשת היא קושרת לזנבו של חמור שגורר אותה לארמון (לא ברכב ולא ברגל), והיא נוגעת באדמה רק בבוהן רגלה (את החלק הזה אני לא לגמרי מבינה).
המלך מתרשם ונושא אותה לאישה. כעבור שנים אחדות הוא יוצא מארמונו ונקלע לקטטה בין איכרים: לאחד האיכרים היו זוג סוסים וסייח ולשני היו זוג שוורים. הסייח הלך לשבת בין שני השוורים, והאיכר השני טען שהוא בנם. המלך משתכנע משום מה ופוסק לטובתו. בעל הסייח האמיתי הולך לבקש את עזרתה של המלכה. היא נותנת לו את עצתה בתנאי שלא יסגיר אותה. למחרת כשהמלך יוצא מארמונו הוא נתקל באיכר הלבוש כדייג ומטיל את רשתו על אם הדרך.
– "מה אתה עושה?" – "אני דג." – "אבל אין כאן מים." – "כמו ששני שוורים ממליטים סייח, כך אני יכול לדוג גם ביבשה." המלך דורש לדעת מי נתן לו את הרעיון והאיכר נשבר ומסגיר את המלכה. בתגובה מחליט המלך הזועם לגרש אותה. כמתנת פרידה הוא מרשה לה לקחת מן הארמון את הדבר היקר לה ביותר, לפי בחירתה. במשתה הפרידה היא משקה אותו בסם תרדמה, ואז היא מצווה לעטוף אותו בסדין ולוקחת אותו לבקתתה. כשהמלך מתעורר היא מסבירה לו שבכל הארמון לא מצאה דבר אהוב ויקר לה יותר ממנו. דמעות עולות בעיניו והוא אומר לה: "אישתי היקרה, את תהיי לי ואני לך." הוא מתחתן איתה בשנית "והם בוודאי חיים עד היום הזה."

*

לכל מכתש יש עלי
"
לכל סיר יש מכסה", אומר הפתגם, כלומר לכל אחד יש בן זוג שמתאים לו. "לכל מכתש יש עלי", זו וריאציה קצת יותר גרפית (שלא לומר פורנו-גרפית) של הפתגם, כפי שהוא נרמז בסיפור. זה לא נאמר כמובן במילים מפורשות. ספק אם האיכר עצמו מודע לכך, אבל תשוקתו לתת את למלך הנדיב את מכתש הזהב, היא כיסוי דק לתשוקתו לתת את בתו הלא נשואה (כלומר המכתשית נטולת-העלי) לבעל הראוי.
והמלך הוא אכן העלי המתאים לה. הוא נמשך לחוכמתה. אם תפתור את חידתו יישא אותה לאישה.

רוב המטלות של הגיבורות בסיפורי האחים גרים הן משימות חסרות שחר שנועדו להתיש ולהשפיל אותן; למשל בירור אפונים ועדשים מתוך האפר בסינדרלה, או חיפוש תותים בשלג בשמלת נייר בשלושה גמדים. למיעוטן יש מטרה מעשית – תפירת כותנות מפרחי אסתר בששת הברבורים כדי להציל את אחיה של הגיבורה מכישוף, טווית שלושה חדרים של פשתן בשלוש הטוות, או טווית זהב מקש ברומפלשטילצקין (עוץ לי גוץ לי). אלה גם לפי מיטב ידיעתי, שתי המשימות הנוספות היחידות שהפרס עליהן הוא נישואין. וכך או אחרת, כל המשימות – הגיוניות ומופרכות – מתמקדות במלאכות המסורתיות של נשים: בישול, תפירה, טוויה.

המשימה המוטלת על בת האיכר שונה באופן מהותי. היא נועדה לבחון את חוכמתה. אך ורק. אין שום איום בצדה, שאם תכשל תוצא להורג (כמו האיום על בת הטוחן ברומפלשטלצקין, או על מגוון נסיכים המנסים לפתור את חידותיהן של נסיכות קשוחות.) וגם החוכמה שהוא בודק היא מסוג מאד מסויים. המלך אינו מעוניין בידע אלא במקוריות, ב"חשיבה מחוץ לקופסא".
לא רק שהמשימה אינה "נשית", גם התנהגותה של בת האיכר חורגת מן הסטריאוטיפ; אין בה טיפת ביישנות או כוונה להמעיט בערך עצמה. עוד לפני שהיא שומעת את החידה היא כבר מצהירה שתמצא את הפתרון. והאסרטיביות ניכרת גם בפתרון עצמו: היא לא מתביישת לעשות צחוק מעצמה, להגרר על ידי חמור ולהופיע לפני המלך בלבוש מפוקפק, מלוכלך מעפר. (ולמי שחושד שיש כאן סוג מתוחכם של ביגוד פתייני, אני רק יכולה להגיד שבשום מקום לא נאמר שהיתה יפה. עניין חסר תקדים אצל האחים גרים כשמדובר בגיבורה צעירה וחיובית ובסיפור שעניינו אהבה ונישואין). ובכל מקרה היא עומדת במבחן והמלך נושא אותה לאישה.

ואז מגיע מבחן החוכמה של המלך. הוא נקרא להכריע בסכסוך בין שני איכרים. מי יודע למה פסק כפי שפסק. אולי זו להיטותו לחשוב מחוץ לקופסא שמכשילה אותו, אולי יש סיבות אחרות, אבל הוא טועה והמלכה מעמידה אותו על טעותו. גאוותו נפגעת כשמתברר לו שהיא מיטיבה לשפוט ממנו. זה קצת יותר ממה שהוא יכול להכיל. ובנוסף על כך הוא גם מרגיש מרומה. הוא מחליט לגרש את אישתו, וכיוון שהוא נדיב וטוב ביסודו (וגם אוהב את אישתו) הוא מחליט לתת לה לבחור את מתנת הפרידה שלה בעצמה.

ומה היא עושה? היא בוחרת בו. היא בוחרת בו בדיוק כפי שבחר בה: היא הגיעה לביתו כמכתש וזכתה באהבתו. וגם הוא מגיע לביתה כחפץ, חבילה עטופה בסדין, שזכתה באהבתה. כלומר שוויון מוחלט.

*

גאווה ודעה קדומה 
בבת האיכר החכמה יש משהו מאליזבת בנט של ג'יין אוסטין; חוכמתה ונדיבותה, חוסר המורא שלה מן הכסף והשררה, היכולת שלה לצחוק על עצמה ועל אחרים, בלי רוע. והמלך, כמו מר דארסי, אכן לומד ממנה את השיעור שבו חפץ מלכתחילה.

כי יש דרכים רבות לבחון חוכמה וחשיבה מקורית, אבל החידה שהמלך מציג לכלתו העתידית חושפת את משאלתו לזוגיות שונה. הוא מבקש שהיא תגיע אליו בדרך חדשה ולא קונבנציונאלית. הוא מנסה, ובסופו של דבר גם מצליח, להתנער מחלוקות דיכוטומיות כמו לבוש או עירום, ברכב או ברגל, מכתש או עלי, נשי או גברי.

ברנקוזי, הנשיקה

*

ועוד שתי הערות על סימטריה ועל תקווה
זו פעם שלישית שאני כותבת על סימטריה באתר זה. ובכל סיפור לה יש תפקיד שונה.
בסיפורו של אודון הסימטריה נועדה לצרכי השוואה. מלך אחד זוכה במתנה שאין ערוך לה, והסיפור משווה בינו לבין מלך אחר כדי לבדוק אם הוא ראוי למתנה.
בסיפור שמשון הסימטריה נובעת מן הגיבור. היא משקפת את טבעו החצוי ואת שאיפתו לשליטה ולסֵדר, על אף – או אולי בגלל – מזגו הפראי.
ובסיפור הנוכחי הסימטריה היא משל על זוגיות, על שוויון ועל אהבה, בין איש לאישה ובין אישה לאיש.

בת האיכר החכמה הוא סיפור יוצא דופן בסיפורי האחים גרים. לא רק שאינו משקף את המציאות המגדרית בתקופה שבה נכתב, הוא גם מקדים את המציאות המגדרית המשופרת של ימינו. ומצד שני הוא לא חלום סנטמנטלי בהקיץ. יש בו משהו נמרץ ומעשי, לא מתנצל, מלא שכל ישר והומור. הוא מפתיע ומעורר תקווה. כי כדי לגרום לשינוי צריך קודם לדמיין אותו. ואחר כך צריך לעשות עוד כמה דברים. אבל זה כבר נושא לפוסט אחר.

*

עוד נשים בסיפורי האחים גרים

הנערה ששיחקה עם רוצח סדרתי (תשכחו מנסיכות פסיביות, אצל האחים גרים הן מנצחות גם רוצחים סדרתיים)

האישה שרצתה להיות מלך

סינדרלה – ההפך ממה שחשבתן (כלומר מכשפה רבת עוצמה)

טוב לב מנצח צייתנות וגם יופי לא מזיק

מה עושות הנסיכות בלילות?

ועוד

Read Full Post »