Feeds:
רשומות
תגובות

Posts Tagged ‘ז'אק לואי דוד’

אז ככה: התחלתי לכתוב פוסט על "גאווה ודעה קדומה" לכבוד שבוע הספר. התברר שהוא מורכב יותר ממה שחשבתי. ועד שיגמור להתבשל – חזרתי לעגנון. כלומר לנועה שניר ולאיורים הנפלאים שלה ל"סיפור פשוט" של עגנון.

אני מעתיקה את הפתיח מן הפעם הקודמת:

"סיפור פשוט" – למי שעדיין לא קרא את הרומן היפהפה והעצוב והקריר של עגנון – הוא סיפורו של הירשל, בן עשירים שמתאהב בבלומה, קרובת משפחה יתומה שמשמשת כמשרתת בביתו, אבל מתחתן בסופו של דבר עם מינה, בת העשירים שמשדכת לו אמו. מרוב לב שבור הוא קצת יוצא מדעתו ובסופו של דבר מחלים והופך לחלק מן המערכת.

והפעם, שבע הערות על מיטה זוגית.

נועה שניר מאיירת את "סיפור פשוט" של עגנון. משמאל, הירשל שעדיין מאוהב בבלומה, מימין מינה אישתו, הרה ללדת את בנם הבכור משולם. לחצו להגדלה

  1. בדידות

הם ביחד אבל גם לבד. בתוך המרחב המשותף לכאורה של המיטה הזוגית יש מרחב נפרד של ארון מתים שבו שוכב הירשל.

גם אנתוני בראון ב"גורילה" המופתי מפליא לצייר מרחב משותף לכאורה, שהוא בעצם גם שני מתחמים נפרדים בלי מעבר.

.

  1. מין ומוות

עגנון מקיף את הירשל בדימויי מוות – מן החדר "האפל כקבר" ועד סיפורי הרצח המשייטים במוחו, ועד שם החיבה המשונה שידביק לרך הנולד – "יתומי". נועה שניר מממשת אותם כשהיא מציירת אותו כמת, ובו בזמן הוא גם ערפד שישן בארון מתים. לא ערפד רגיל שופע מיניות אלא ערפד מסורס או אימפוטנט. זר אבלות ממסגר את אבר מינו.

ובהמשך לכך – הידיים המצולבות כמנהג המתים, הן גם איקס שחוסם את הכניסה ללבו של הירשל, בעוד שזר האבלות הוא כמו תמרור אין-כניסה רופס לחלציו.

גופו של הירשל הוא גם מין פרצוף חמוץ (הידיים מתפקדות כגבות זעופות). על הסרט הלבן שחוצה את זר האבלות כעיקול שפתיים, נכתב בדרך כלל שמם של מגישי הזר. אילמותו יוצרת תחושה של השתקה ומחיקה. וכל הסבך הזה העלה באוב שלי את הציור הברור והעמום של מגריט שנקרא "האונס".

שני פרצופים. משמאל, נועה שניר מאיירת את "סיפור פשוט" של עגנון (פרט). מימין רנה מגריט "האונס".

.

זה איור מורכב שמערבב חמלה ועוינות כלפי הירשל. שניר לא ממהרת להזדהות כמו רוב הקוראים.

.

  1. כיוונים

שניר מציירת את הירש בסגנון מצריים העתיקה: החזה והעין חזיתיים. הפנים והרגליים בפרופיל. התרבות המצרית נערכה בשקידה לחיים שאחרי המוות – בחניטה, בטקסי קבורה, בספרי מתים, בפירמידות (שהן בעצם קברים ענקיים), בשלל חפצים, מזון ואפילו רהיטים שנטמנו עם המתים כדי לשמש אותם בחייהם החדשים.

שניר מכינה את הירשל לחיים שאחרי המוות. ובו בזמן היא מציירת אדם חצוי. לבו, אבר המין שלו ועינו עדיין פונים לבלומה, אבל פרצופו כבר פונה אל מינה, האישון שלו נע לעברה, ויותר מכל – רגליו, שלא נחות בשקט כמו רגלי מתים. הוא עדיין לגמרי בארון אבל רגליו כבר מתחילות לצעוד לעברה.

ציורי קברים ממצריים העתיקה. יכולתי להסתפק בפרט השמאלי, שמראה גם את התנוחה המפוצלת לחזית ופרופיל וגם נגיעה טקסית בפיו של המת כדי להשיב לו את כוח הדיבור. אבל לא הצלחתי לוותר על הג'ירפה. לחצו להגדלה

.

  1. מתים חיים מתים

מתים-חיים בארונות מתים מחזירים אותי שוב למגריט ולמחוות הארון מתים שעשה לקודמיו. למשל:

למעלה, מדאם רקמייה מאת ז'אק לואי דוד (1800). למטה, פרספקטיבה: מאדם רקמייה מאת דוד, רנה מגריט 1949 (סרח הבד הלבן מעורר בי ספקות. האם לארון יש תחתית?).

.

  1. חור שחור במיטה ורודה

המרחב שבו שוכב הירשל הוא לא רק ארון מתים אלא חור שחור. אוגוסט רנואר הזקן טען "שכיום כבר אין איש יודע להשתמש בשחור מבלי שייווצר חור בבד…" וחזר בו רק כשבחן את ציוריו של מאטיס הצעיר. זה מה ששכנע אותו שמאטיס "דובר את שפת הצבעים" על אף סלידתו מציוריו (הציטוט המלא, ועוד על הצבע השחור כאן). אבל נועה שניר עשתה את זה בכוונה: יש בור אפל במיטה הזוגית והירשל שוכב בתחתיתו.

לואיס קמניצר, חדר ראשון (2001-2002), הדוקומנטה ה11 קאסל. האם השחור שבו משתקפת המנורה הוא מלבן של צבע או בור מתחת למיטה? (עוד על החדרים של לואיס קמניצר בפוסט שמיימי).

.

ובמקרה שזה בכל זאת ארון מתים ולא בור, נשקפת להירשל וגם למינה סכנת החלקה מן התמונה. לא רק משום שצוירו "שוכבים בעמידה", אלא משום שיש סורג רק למראשות המיטה ואין שום גדר שתבלום את הנפילה ממנה.

זה קצת פלא בעיני איך איור יכול להיות כל כך שטוח (כאילו נפשט עורן של ההתרחשויות ונתלה על הקיר) ובו בזמן כל כך רב כיווני, סבך כוחות משיכה וכבידה.

.

  1. אישה בסוגריים

זה איור נהדר, אבל מה שהכריע את הכף (לכתוב או לא לכתוב) אלה הסוגריים שבתוכם הניחה נועה שניר את מינה. בטבעיות גמורה, דרך עיטורי הכריות, שמהדהדים אחר כך בשלל הקימורים של לחיה ותלתליה, ומגיעים לשיא בסוגריים הענקיים שבהם נמצא העובר – מצד אחד כרסה המעוגלת, ומצד שני זרועה.

אישה בסוגריים, תינוק בסוגריים – נועה שניר מאיירת את "סיפור פשוט" של עגנון (פרט)

 

  1. ארון מתים ורוד

חתן וכלה שוכבים בארון מתים ורוד, בטקס חתונה בודהיסטי שנערך במקדש בפאתי בנקוק, בחג האהבה 2015. הזוגות מאמינים כפי שלמדתי מן הכתוב, שזמן קצר בארון מתים יפטור אותם ממזל רע ויעניק להם אושר זוגי.

התמונה מכאן (פרט)

עוד מסדרת איור אחד נפלא

עוד מיטות בעיר האושר:

על 7 במיטה, לואיז בורז'ואה

מה עושות הנסיכות בלילות?

.

וכמה הודעות

החלה ההרשמה לחממת האמנים השביעית של תיאטרון הקרון!

*

סדנת אמן עם אנטוניו קטאלנו היחיד והמיוחד (כמה מיוחד? למשל)

*

שתי הזדמנויות לראות את אקס חמותי החורגת הנהדרת של נעמי יואלי.

יום שלישי | 20.6 | 20:00 | סטודיו הזירה, האומן 16 ירושלים  כרטיסים

יום רביעי | 21.6 | 20:00 | תיאטרון תמונע, שונצינו 8 תל-אביב כרטיסים

 

Read Full Post »

פנים בהזמנה היה יום עיון בינלאומי שנערך בשנקר בנושא הדיוקן המוזמן.

ההרצאה שלי "אמבט החלב של וופי גולדברג, טיול ב12 תצלומי ידוענים של אנני ליבוביץ'" נדחסה בדוחק לסד הזמן.

כאן בבלוג אין סיבה למהר, אפשר לפרוש אותה בנחת על פני 6 פוסטים. זה הראשון.

*

1.      דימויים במקום דמויות 

ראשית, כמה מילים על הפופ ארט, הטריטוריה האמנותית של ליבוביץ':

הפופ רואה את עצמו כהיסטוריה של תרבות.
אמן הפופ מצייר, משכפל, מעתיק – מוצרי תרבות.
האמן הוא מעין עיתונאי שמתעד את ההיסטוריה של תקופתו בלי להפלות בין אמנות גבוהה לתרבות פופולרית. כלומר, מעמד שווה לבקבוק קוקה קולה, ציור של מאנה או דמות מפורסמת.
אמרו על אנדי וורהול (דמות מפתח בפופ ארט), שאילו כל התיעוד של השליש האחרון של המאה-העשרים היה נמחק באורח פלא, ורק יצירתו היתה שורדת, היה ניתן לשחזר על פיה את התרבות האמריקאית של תקופתו בשלמותה.

"וורהול ממלא את המוזיאונים ברפרודוקציות של מוצרי תרבות: בקבוקים, שטרי כסף, קופסאות מרק, פאות נכריות – כל המוצרים של תרבות הצריכה האמריקאית; הוא מציג את הדמויות המפורסמות של התקופה ומתעד את האירועים המרכזיים: אסונות טבע, אירועים פוליטיים (מהומות השחורים) ועוד. אך חשוב לזכור שוורהול אינו מתעד ישירות את האירועים או הדמויות עצמן, אלא את דימוייהם בתרבות. חומריו הם תצלומי עיתונים, תצלומי משטרה, קטעים מחדשות הטלוויזיה, פרסומות וכו'."
(מתוך ספרה המומלץ של טניה רינהרט "מקוביזם למדונה" שממנו נשאבו גם פרטים נוספים על הפופ)

העיקרון הזה של תיעוד דימויים במקום דמויות הוא כל כך מהותי לענייננו, שאני רוצה לחדד אותו קצת גם מהכיוון ההפוך:
הצלמת המופלאה דיאן ארבוס, האנטיתזה המוחלטת לליבוביץ, אמרה פעם ש"כולנו מתחפשים כדי לסמן לעולם מה לחשוב עלינו, אבל יש פער בין מה שאתה רוצה שאנשים יידעו עליך ומה שאינך יכול למנוע מאנשים לדעת עליך…"
זה מה שארבוס צילמה. "הפער בין כוונה לאפקט" היא קראה לזה. למשל:

דיאן ארבוס: מיי ווסט 1965 פצצת מין ושנינה  ("יש לך אקדח בכיס, או שאתה סתם שמח לראות אותי?") שנולדה עוד במאה התשע עשרה.

ליבוביץ לעומתה, אינה מתעניינת בפערים, היא מתנהלת בתוך פני השטח של הדימוי.
יכולתי לכתוב פוסט שלם על ההבדל בין צילומי העשירים והמפורסמים של ליבוביץ וארבוס, אבל די בשתי תמונות, כרגע, ללא מילים:

אנני ליבוביץ': איוונה ודונלד טרמאפ, מלון פלאזה, ניו יורק 1988. (לחצו פעמיים להגדלה)

דיאן ארבוס, 1969: ז'קלין סוזאן ובעלה אירווינג מנספילד בחדרם במלון "בוורלי הילס", אחרי שנכנסו לספר השיאים של גינס על מכירת 6.8 מליון עותקים של הספר "עמק הבובות" תוך חצי שנה. (לחצו פעמיים להגדלה)

*

2. אנדי וורהול

אנני ליבוביץ: אנדי וורהול, 1976. (לחצו פעמיים להגדלה)

ליבוביץ' מצלמת את וורהול כ"עיתונאי תרבות". הוא מביט בנו ישירות וגם דרך המצלמה. יש לו טייפ מתחת לבית השחי ועיתון בכיס, והאביזרים האלה יוצרים (בעזרת זווית היד) מעין מעגל תקשורת, אוטונומי, סגור. הוא עומד על ריבועי דשא על רקע נייר תכלכל, מעין שמיים שמוצמדים לקיר ירקרק. כלומר לא בתוך טבע, אלא בתוך אינסטנט טבע, דימוי שאורגן בחופזה.

ליבוביץ מכסה את המציאות ובו בזמן היא מפנה תשומת לב לכיסוי, לעטיפה, כשהיא חושפת את הגאפה טייפ שמצמיד את הנייר לקיר, את שוליו החתוכים בגסות ואת "התפרים" של ריבועי הדשא. כלומר, פושטיות של חפצי יומיום וייצור תעשייתי. מהירות ואורבניות של השתמש וזרוק.

אבל יש כאן עוד עניין. היד הזאת התחובה למעיל מיובאת מן הפוזה האיקונית של נפולאון. הנה הוא בדיוקן תקופתי של ז'אק לואי דויד:

נפולאון בחדר העבודה שלו בטווילרי, ז'אק לואי דויד 1812. (לחצו פעמיים להגדלה)

נפולאון לבוש מדים ועטור אותות, פניו מופנים אלינו וידו תחובה בדש מעילו. ובמבט נוסף – גם החדר וגם הופעתו האישית אינם ייצוגיים: החפת לא מכופתר עד הסוף, הגרביים קצת נוזלים, השיער לא מסורק. ניירות נושרים מהשולחן ומתגוללים על השטיח המעוך, מהנר נותר רק בדל, ושעון הקיר מורה על 4.13 לפנות בוקר.
כל הראיות הללו מצביעות על לילה ללא שינה שבו שקד נפולאון על כתיבת הרפורמה החוקית שלו, הידועה בשם קוד נפולאון. הקוד קבע שכל בני-האדם נולדו שווים ובעלי זכות לרכוש (כולל יהודים, דרך אגב) והשפעתו חרגה הרבה מעבר לגבולות צרפת. הן בזכות הקיצור והבהירות והן בזכות הכיבושים של נפולאון שהפיצו אותו ברחבי אירופה.

אני לא יכולה להוכיח את זה כמובן, אבל כבלשית תמונות ותודעה אני מוכנה להישבע שגלילי הנייר, ובייחוד זה שלמטה משמאל, ששם הצייר כתוב עליו, היוו השראה לרקע הנייר של ליבוביץ', כשם שהשטיח הירוק הסתור היווה השראה לאינסטנט-דשא.

זאת ועוד: גם וורהול של ליבוביץ', כמו נפולאון, פרוע (קווצת השיער מזדקרת מן "השביל בצד"), לבוש במכנסיים מקומטים ובווסט לא מכופתר עד הסוף, במין מחווה מודעת-או-לא לז'אק לואי דויד. זה לא רק דיוקן של "מתעד תרבות", אלא של נפולאון של הפופ ארט, הכובש והמחוקק. והפופ ארט אגב, קשור בטבורו, גם לדמוקרטיה וגם לרכוש:
באשר לדמוקרטיה – פלישת התרבות הפופולרית למקדשי האמנות הרתיחה את החוקרים ואת המבקרים שהתריעו על "פלישת לועסי המסטיק לחלל הגלריות" (מקס קוזלוף, והוא לא היה היחיד).
ובאשר לרכוש – פופ ארט כידוע, זה הכי על שיווק וצריכה.

אני מכירה את התמונות של ליבוביץ כבר שנים, אבל רק בזמן שהכנתי את ההרצאה פתאום קלטתי עד כמה היא מחוברת לתולדות האמנות. ולא רק כ"אוסף של תוצרי תרבות" כפי שמקובל בפופ ארט. למשל:

רוי ליכטנשטיין, Femme au Chapeau (בעקבות פיקסו) 1962

על כל ציטוט גלוי כמו זה שלמעלה,  יש ללבוביץ כמה וכמה ציטוטים מובלעים ולא בהכרח מודעים, שמגבים את העבודה שלה מבחינה צורנית ותכנית.

לפרק הבא בסדרה

*

עוד על צילום בבלוג זה:
פיוטי במובן הקשה והעמיד של המילה – על צילומי הישנים של אלאן בצ'ינסקי, וגם – חמסין באושוויץ

יורם קופרמינץ – תערוכה

על העולם העצוב והבלוי והמתעתע והמשובש והמצולק והמגובב והעתידני והמואר והמלא יופי של יורם קופרמינץ

עוד על פופ ארט

לב פראי וראש מוזר, מציאות ופנטזיה בלב פראי לדיוויד לינץ'

מרחב של גברים שרועים באמבטיות משתעשעים בצמות כרותות

Read Full Post »