Feeds:
רשומות
תגובות

Posts Tagged ‘ז'אק לואי דוד’

בֶּנצֶה היידו (Bence Hajdu) סטודנט הונגרי לאמנות התבקש לשרטט את הפרספקטיבה בתמונות רנסאנסיות ואחרות. הוא קצת השתעמם והשתעשע במחיקת הדמויות. התוצאה הפתיעה אותו והולידה סדרה של "ציורים נטושים" (2015). מתחשק לי לומר עליהם כמה מילים.

הסעודה האחרונה, לאונרדו דה וינצ'י 1495–1498

צורות ודימויים נולדים מרגשות ומחשבות אבל גם מעוררים אותם; עיר האושר מתקיימת על ההנחה הזאת. והפלא הוא שלא נדרשת כוונה, רק יכולת להבחין במה שנולד ולתת לו מקום.

כבר הזכרתי פעם את "סרנאד" מחול של ז'ורז' בלנשין, שבו להקת רקדניות ניצבת ללא נוע בזרועות מורמות כמין יער מכושף. ופתאום חולפת-מתרוצצת ביניהן נערה אבודה… אומרים שהיתה מאחרת כרונית בחזרות, שהגיעה אחרי כולם ומיהרה לתפוס את מקומה. בלנשין ברגישותו קלט את האיכות הלירית הרגשית והעביר אותה מתחום בעיות המשמעת אל המיתוס והאגדה.

וגם בנצה היידו הכיר בפוטנציאל הרגשי שהתגלה תוך כדי משחק. האוכל עדיין שם כאילו ננטש בחופזה, אבל המולת הסועדים התחלפה בשקט שאחרי אסון. וגם הזמן השתנה. לתמונה המקורית היתה איכות מאגית כמעט של פרזנט קונטיניוס (הווה מתמשך), ונטישת הדמויות החליפה אותו בעבר. החדר הפך למרחב של נטישה וגעגוע.

הסרת הדמויות מנערת את המבט. גם התמונה המוכרת ביותר הופכת קצת זרה. וכך נחשפת פתאום המלאכותיות של המרחב שבו נערכת הסעודה. זה לא בדיוק חדר אוכל אלא חתיכת תפאורה, והקיום הכפול – הריאליסטי והטקסי הוא חלק מסודו של הציור. (עוד על "הסעודה האחרונה" או שיעור בתפירה ופרימה).

*

מימין, ז'אק לואי דויד שבועת האחים ההוראטיים 1784, משמאל, ללא דמויות (בנצה היידו) לחצו להגדלה

 

ז'אק לואי דויד מצייר רגע בסיפור פטריוטי מזעזע מן המאה השביעית לפנה"ס: הוראטיוס הרומי משביע את שלושת בניו להלחם במשפחה מאלבה. בצד, מבכות נשות המשפחה את יקיריהן שלא ישובו. (בהמשך יהרוג האח שניצל את אחותו המתאבלת על ארוסה שנפל בשורות האויב, ויזכה בחנינה כי טובת המדינה קודמת למשפחה).

גם המרחב הריק של ז'אק לואי דויד נראה כמו במת תיאטרון. זאת יכולה להיות במה חלולה של "אחרי", ואפילו יותר – במה של "לפני" עם בלי שום אור בקצה המנהרה. רק אופק חשוך – שלוש קשתות אפלות, אחת לכל אח.

*

לא כל המרחבים אגב, מתגעגעים לדמויות שהוסרו.

השר המחליק, סביבות 1790. מיוחס לצייר הסקוטי הנרי רייבורן (ואלה המייחסים אותו להנרי פייר דאנלו הצרפתי צודקים מן הסתם).

השר המחליק, לפני ואחרי.

לשר יש נוכחות מוזרה ומכשפת כאילו יצא מסיפור של א. ת. א. הופמן. אבל המרחב לגמרי אדיש להעדרו. אולי בגלל שנוף, גם על גבול המופשט (ויליאם טרנר נניח), הוא מושא מספק לציור. הטבע בניגוד לארכיטקטורה, אינו זקוק לבני אדם שיגאלו אותו.

התמונה הריקה הופכת לפריים בסרט מצויר. המיניסטר החליק במהירות כזאת שיצא ממנה.

*

מי שלא הכיר את התמונה (המסתורית והנפלאה) לא ירגיש שהיא נטושה, מטעמים רבים: היא עתירת פרטים, היא מתחזה לאשנב אמיתי בתקרה – ועצם אחיזת העיניים היא כבר אליבי מספיק לציורה, השמיים במרכזה הם פיסת טבע מלהיבה לציור (ויש לי אוסף קטן של ציירים-מדברים-על-שמיים, למשל אודיון רדון שמתאר איך כילד, "…העברתי שעות, או יותר נכון את היום כולו, כשאני שוכב על האדמה במקומות מבודדים בכפר, מסתכל בעננים ועוקב בעונג אין סופי אחר התפרצויות האור המקסימות הנוצרות בזמן שהם משתנים.") ויש אפילו עציץ מציץ שמוסיף קצת דרמה לקומפוזיציה.

האם הסרת הדמויות בכל זאת שינתה את התמונה? כן ולא. לכאורה היא הסירה את שכבת הפנטזיה כמו שמסירים קרום מן החלב, העלימה את הקומיות הקסומה. אבל לא לגמרי, כי מי שמכיר את התמונה מצפה שהן ישובו ויופיעו, העלמתן רק מממשת את התעתוע.

 

*

ושתי בשורות לסיום:

סנדרו בוטיצ'לי, הבשורה מקסטלו, 1490

סנדרו בוטיצ'לי, הבשורה מקסטלו, 1490 ללא דמויות (בנצה היידו)

איזו חומרה וקור פושטים במרחב של בוטיצ'לי ברגע שמסירים ממנו את הדמויות הזורמות והמסתלסלות (פער שמתקיים אגב ברבות מתמונותיו ומחסן ממתיקות יתר בלי משים). וזה לא השינוי היחיד. העלמת הדמויות מחצינה במפתיע את הממד הסימבולי. קשה להתעלם מן העציץ (הרחם) הריק, לעומת העולם החלומי בחלון על האירוטיות העמומה שלו, כולל העץ הדק שמתחרז עם שושן הטוהר של המלאך (עוד על הסתירה הפנימית בציורי הבשורה).

ולבסוף:

פרה אנג'ליקו, הבשורה למרים, 1443

 

פרה אנג'ליקו, הבשורה למרים, 1443 ללא דמויות (בנצה היידו)

הבשורות של פרה אנג'ליקו אהובות עלי במיוחד. אבל אנחנו עכשיו ב"אחרי", בחלל הנטוש של בנצה היידו: המלאך פרח לדרכו, הבתולה נכנסה הביתה, ורק הגלימה נותרה כראיה לפלא שהתרחש זה עתה. ואין שום קדרות במרחב הריק, רק מתיקות של סוד שהוא חולק עם הצופים.

*

עוד מרחבים בתמונות

הנאהבים חסרי המזל (ניקולא פוסן)

הסיפור המוזר על אנטואן ואטו ויצירת המופת

רוחיר ון דר ויידן, אינגמר ברגמן, אדום

בואו נדבר על "נתון" של מרסל דושאן

דוד פולונסקי – איור אחד נפלא

חלום בהקיץ (אנונימי)

*

ובלי שום קשר.

ביום חמישי הקרוב יתקיים מפגש שבו תספר אמא שלי על החיים לאחר הפרישה. וזה מה שכתב זיו רובינשטיין, המורה שלה למוסיקה לשעבר, על הקיר שלו בפייסבוק:

אני בטוח שיש לכולם תוכניות לגבי חמישי בערב, אבל אם בא לכם לפגוש בן אדם שהוא דוגמא ומופת לאיך שחיים של אדם צריכים להראות, אז לכו לפגישה עם פרופ׳ רות בן ישראל.
אין אנשים כאלה. פשוט אין.
רות, כלת פרס ישראל למשפטים, היא בת 86 והיא חיה בקצב שמעט מאד בני 20 חיים. היא כותבת ומנגנת, היא רוקדת מחול והיא מציירת. ובעקר היא יודעת איך להסביר לאחרים, איך חיים ככה.
תקראו את פרטי הארוע ולכו. כי אם יש מישהו אחד היום בארץ, שאפשר ללמוד ממנו איך הופכים את החיים לראויים, זו האשה הזו.

המפגש בביתה של אחותי סביון על יד הבימה, כתובת מדויקת תימסר לנרשמים, בטלפון 0523290745 או במייל savionben@gmail.com מוזמנים להגיע בין שבע וחצי לשמונה, בשמונה בדיוק מתחילים.

תשלום: 70 שח. כל ההכנסות נתרמות לילד חולה סרטן ומשפחתו.

Read Full Post »

אז ככה: התחלתי לכתוב פוסט על "גאווה ודעה קדומה" לכבוד שבוע הספר. התברר שהוא מורכב יותר ממה שחשבתי. ועד שיגמור להתבשל – חזרתי לעגנון. כלומר לנועה שניר ולאיורים הנפלאים שלה ל"סיפור פשוט" של עגנון.

אני מעתיקה את הפתיח מן הפעם הקודמת:

"סיפור פשוט" – למי שעדיין לא קרא את הרומן היפהפה והעצוב והקריר של עגנון – הוא סיפורו של הירשל, בן עשירים שמתאהב בבלומה, קרובת משפחה יתומה שמשמשת כמשרתת בביתו, אבל מתחתן בסופו של דבר עם מינה, בת העשירים שמשדכת לו אמו. מרוב לב שבור הוא קצת יוצא מדעתו ובסופו של דבר מחלים והופך לחלק מן המערכת.

והפעם, שבע הערות על מיטה זוגית.

נועה שניר מאיירת את "סיפור פשוט" של עגנון. משמאל, הירשל שעדיין מאוהב בבלומה, מימין מינה אישתו, הרה ללדת את בנם הבכור משולם. לחצו להגדלה

  1. בדידות

הם ביחד אבל גם לבד. בתוך המרחב המשותף לכאורה של המיטה הזוגית יש מרחב נפרד של ארון מתים שבו שוכב הירשל.

גם אנתוני בראון ב"גורילה" המופתי מפליא לצייר מרחב משותף לכאורה, שהוא בעצם גם שני מתחמים נפרדים בלי מעבר.

.

  1. מין ומוות

עגנון מקיף את הירשל בדימויי מוות – מן החדר "האפל כקבר" ועד סיפורי הרצח המשייטים במוחו, ועד שם החיבה המשונה שידביק לרך הנולד – "יתומי". נועה שניר מממשת אותם כשהיא מציירת אותו כמת, ובו בזמן הוא גם ערפד שישן בארון מתים. לא ערפד רגיל שופע מיניות אלא ערפד מסורס או אימפוטנט. זר אבלות ממסגר את אבר מינו.

ובהמשך לכך – הידיים המצולבות כמנהג המתים, הן גם איקס שחוסם את הכניסה ללבו של הירשל, בעוד שזר האבלות הוא כמו תמרור אין-כניסה רופס לחלציו.

גופו של הירשל הוא גם מין פרצוף חמוץ (הידיים מתפקדות כגבות זעופות). על הסרט הלבן שחוצה את זר האבלות כעיקול שפתיים, נכתב בדרך כלל שמם של מגישי הזר. אילמותו יוצרת תחושה של השתקה ומחיקה. וכל הסבך הזה העלה באוב שלי את הציור הברור והעמום של מגריט שנקרא "האונס".

שני פרצופים. משמאל, נועה שניר מאיירת את "סיפור פשוט" של עגנון (פרט). מימין רנה מגריט "האונס".

.

זה איור מורכב שמערבב חמלה ועוינות כלפי הירשל. שניר לא ממהרת להזדהות כמו רוב הקוראים.

.

  1. כיוונים

שניר מציירת את הירש בסגנון מצריים העתיקה: החזה והעין חזיתיים. הפנים והרגליים בפרופיל. התרבות המצרית נערכה בשקידה לחיים שאחרי המוות – בחניטה, בטקסי קבורה, בספרי מתים, בפירמידות (שהן בעצם קברים ענקיים), בשלל חפצים, מזון ואפילו רהיטים שנטמנו עם המתים כדי לשמש אותם בחייהם החדשים.

שניר מכינה את הירשל לחיים שאחרי המוות. ובו בזמן היא מציירת אדם חצוי. לבו, אבר המין שלו ועינו עדיין פונים לבלומה, אבל פרצופו כבר פונה אל מינה, האישון שלו נע לעברה, ויותר מכל – רגליו, שלא נחות בשקט כמו רגלי מתים. הוא עדיין לגמרי בארון אבל רגליו כבר מתחילות לצעוד לעברה.

ציורי קברים ממצריים העתיקה. יכולתי להסתפק בפרט השמאלי, שמראה גם את התנוחה המפוצלת לחזית ופרופיל וגם נגיעה טקסית בפיו של המת כדי להשיב לו את כוח הדיבור. אבל לא הצלחתי לוותר על הג'ירפה. לחצו להגדלה

.

  1. מתים חיים מתים

מתים-חיים בארונות מתים מחזירים אותי שוב למגריט ולמחוות הארון מתים שעשה לקודמיו. למשל:

למעלה, מדאם רקמייה מאת ז'אק לואי דוד (1800). למטה, פרספקטיבה: מאדם רקמייה מאת דוד, רנה מגריט 1949 (סרח הבד הלבן מעורר בי ספקות. האם לארון יש תחתית?).

.

  1. חור שחור במיטה ורודה

המרחב שבו שוכב הירשל הוא לא רק ארון מתים אלא חור שחור. אוגוסט רנואר הזקן טען "שכיום כבר אין איש יודע להשתמש בשחור מבלי שייווצר חור בבד…" וחזר בו רק כשבחן את ציוריו של מאטיס הצעיר. זה מה ששכנע אותו שמאטיס "דובר את שפת הצבעים" על אף סלידתו מציוריו (הציטוט המלא, ועוד על הצבע השחור כאן). אבל נועה שניר עשתה את זה בכוונה: יש בור אפל במיטה הזוגית והירשל שוכב בתחתיתו.

לואיס קמניצר, חדר ראשון (2001-2002), הדוקומנטה ה11 קאסל. האם השחור שבו משתקפת המנורה הוא מלבן של צבע או בור מתחת למיטה? (עוד על החדרים של לואיס קמניצר בפוסט שמיימי).

.

ובמקרה שזה בכל זאת ארון מתים ולא בור, נשקפת להירשל וגם למינה סכנת החלקה מן התמונה. לא רק משום שצוירו "שוכבים בעמידה", אלא משום שיש סורג רק למראשות המיטה ואין שום גדר שתבלום את הנפילה ממנה.

זה קצת פלא בעיני איך איור יכול להיות כל כך שטוח (כאילו נפשט עורן של ההתרחשויות ונתלה על הקיר) ובו בזמן כל כך רב כיווני, סבך כוחות משיכה וכבידה.

.

  1. אישה בסוגריים

זה איור נהדר, אבל מה שהכריע את הכף (לכתוב או לא לכתוב) אלה הסוגריים שבתוכם הניחה נועה שניר את מינה. בטבעיות גמורה, דרך עיטורי הכריות, שמהדהדים אחר כך בשלל הקימורים של לחיה ותלתליה, ומגיעים לשיא בסוגריים הענקיים שבהם נמצא העובר – מצד אחד כרסה המעוגלת, ומצד שני זרועה.

אישה בסוגריים, תינוק בסוגריים – נועה שניר מאיירת את "סיפור פשוט" של עגנון (פרט)

 

  1. ארון מתים ורוד

חתן וכלה שוכבים בארון מתים ורוד, בטקס חתונה בודהיסטי שנערך במקדש בפאתי בנקוק, בחג האהבה 2015. הזוגות מאמינים כפי שלמדתי מן הכתוב, שזמן קצר בארון מתים יפטור אותם ממזל רע ויעניק להם אושר זוגי.

התמונה מכאן (פרט)

עוד מסדרת איור אחד נפלא

עוד מיטות בעיר האושר:

על 7 במיטה, לואיז בורז'ואה

מה עושות הנסיכות בלילות?

.

וכמה הודעות

החלה ההרשמה לחממת האמנים השביעית של תיאטרון הקרון!

*

סדנת אמן עם אנטוניו קטאלנו היחיד והמיוחד (כמה מיוחד? למשל)

*

שתי הזדמנויות לראות את אקס חמותי החורגת הנהדרת של נעמי יואלי.

יום שלישי | 20.6 | 20:00 | סטודיו הזירה, האומן 16 ירושלים  כרטיסים

יום רביעי | 21.6 | 20:00 | תיאטרון תמונע, שונצינו 8 תל-אביב כרטיסים

 

Read Full Post »

פנים בהזמנה היה יום עיון בינלאומי שנערך בשנקר בנושא הדיוקן המוזמן.

ההרצאה שלי "אמבט החלב של וופי גולדברג, טיול ב12 תצלומי ידוענים של אנני ליבוביץ'" נדחסה בדוחק לסד הזמן.

כאן בבלוג אין סיבה למהר, אפשר לפרוש אותה בנחת על פני 6 פוסטים. זה הראשון.

*

1.      דימויים במקום דמויות 

ראשית, כמה מילים על הפופ ארט, הטריטוריה האמנותית של ליבוביץ':

הפופ רואה את עצמו כהיסטוריה של תרבות.
אמן הפופ מצייר, משכפל, מעתיק – מוצרי תרבות.
האמן הוא מעין עיתונאי שמתעד את ההיסטוריה של תקופתו בלי להפלות בין אמנות גבוהה לתרבות פופולרית. כלומר, מעמד שווה לבקבוק קוקה קולה, ציור של מאנה או דמות מפורסמת.
אמרו על אנדי וורהול (דמות מפתח בפופ ארט), שאילו כל התיעוד של השליש האחרון של המאה-העשרים היה נמחק באורח פלא, ורק יצירתו היתה שורדת, היה ניתן לשחזר על פיה את התרבות האמריקאית של תקופתו בשלמותה.

"וורהול ממלא את המוזיאונים ברפרודוקציות של מוצרי תרבות: בקבוקים, שטרי כסף, קופסאות מרק, פאות נכריות – כל המוצרים של תרבות הצריכה האמריקאית; הוא מציג את הדמויות המפורסמות של התקופה ומתעד את האירועים המרכזיים: אסונות טבע, אירועים פוליטיים (מהומות השחורים) ועוד. אך חשוב לזכור שוורהול אינו מתעד ישירות את האירועים או הדמויות עצמן, אלא את דימוייהם בתרבות. חומריו הם תצלומי עיתונים, תצלומי משטרה, קטעים מחדשות הטלוויזיה, פרסומות וכו'."
(מתוך ספרה המומלץ של טניה רינהרט "מקוביזם למדונה" שממנו נשאבו גם פרטים נוספים על הפופ)

העיקרון הזה של תיעוד דימויים במקום דמויות הוא כל כך מהותי לענייננו, שאני רוצה לחדד אותו קצת גם מהכיוון ההפוך:
הצלמת המופלאה דיאן ארבוס, האנטיתזה המוחלטת לליבוביץ, אמרה פעם ש"כולנו מתחפשים כדי לסמן לעולם מה לחשוב עלינו, אבל יש פער בין מה שאתה רוצה שאנשים יידעו עליך ומה שאינך יכול למנוע מאנשים לדעת עליך…"
זה מה שארבוס צילמה. "הפער בין כוונה לאפקט" היא קראה לזה. למשל:

דיאן ארבוס: מיי ווסט 1965 פצצת מין ושנינה  ("יש לך אקדח בכיס, או שאתה סתם שמח לראות אותי?") שנולדה עוד במאה התשע עשרה.

ליבוביץ לעומתה, אינה מתעניינת בפערים, היא מתנהלת בתוך פני השטח של הדימוי.
יכולתי לכתוב פוסט שלם על ההבדל בין צילומי העשירים והמפורסמים של ליבוביץ וארבוס, אבל די בשתי תמונות, כרגע, ללא מילים:

אנני ליבוביץ': איוונה ודונלד טרמאפ, מלון פלאזה, ניו יורק 1988. (לחצו פעמיים להגדלה)

דיאן ארבוס, 1969: ז'קלין סוזאן ובעלה אירווינג מנספילד בחדרם במלון "בוורלי הילס", אחרי שנכנסו לספר השיאים של גינס על מכירת 6.8 מליון עותקים של הספר "עמק הבובות" תוך חצי שנה. (לחצו פעמיים להגדלה)

*

2. אנדי וורהול

אנני ליבוביץ: אנדי וורהול, 1976. (לחצו פעמיים להגדלה)

ליבוביץ' מצלמת את וורהול כ"עיתונאי תרבות". הוא מביט בנו ישירות וגם דרך המצלמה. יש לו טייפ מתחת לבית השחי ועיתון בכיס, והאביזרים האלה יוצרים (בעזרת זווית היד) מעין מעגל תקשורת, אוטונומי, סגור. הוא עומד על ריבועי דשא על רקע נייר תכלכל, מעין שמיים שמוצמדים לקיר ירקרק. כלומר לא בתוך טבע, אלא בתוך אינסטנט טבע, דימוי שאורגן בחופזה.

ליבוביץ מכסה את המציאות ובו בזמן היא מפנה תשומת לב לכיסוי, לעטיפה, כשהיא חושפת את הגאפה טייפ שמצמיד את הנייר לקיר, את שוליו החתוכים בגסות ואת "התפרים" של ריבועי הדשא. כלומר, פושטיות של חפצי יומיום וייצור תעשייתי. מהירות ואורבניות של השתמש וזרוק.

אבל יש כאן עוד עניין. היד הזאת התחובה למעיל מיובאת מן הפוזה האיקונית של נפולאון. הנה הוא בדיוקן תקופתי של ז'אק לואי דויד:

נפולאון בחדר העבודה שלו בטווילרי, ז'אק לואי דויד 1812. (לחצו פעמיים להגדלה)

נפולאון לבוש מדים ועטור אותות, פניו מופנים אלינו וידו תחובה בדש מעילו. ובמבט נוסף – גם החדר וגם הופעתו האישית אינם ייצוגיים: החפת לא מכופתר עד הסוף, הגרביים קצת נוזלים, השיער לא מסורק. ניירות נושרים מהשולחן ומתגוללים על השטיח המעוך, מהנר נותר רק בדל, ושעון הקיר מורה על 4.13 לפנות בוקר.
כל הראיות הללו מצביעות על לילה ללא שינה שבו שקד נפולאון על כתיבת הרפורמה החוקית שלו, הידועה בשם קוד נפולאון. הקוד קבע שכל בני-האדם נולדו שווים ובעלי זכות לרכוש (כולל יהודים, דרך אגב) והשפעתו חרגה הרבה מעבר לגבולות צרפת. הן בזכות הקיצור והבהירות והן בזכות הכיבושים של נפולאון שהפיצו אותו ברחבי אירופה.

אני לא יכולה להוכיח את זה כמובן, אבל כבלשית תמונות ותודעה אני מוכנה להישבע שגלילי הנייר, ובייחוד זה שלמטה משמאל, ששם הצייר כתוב עליו, היוו השראה לרקע הנייר של ליבוביץ', כשם שהשטיח הירוק הסתור היווה השראה לאינסטנט-דשא.

זאת ועוד: גם וורהול של ליבוביץ', כמו נפולאון, פרוע (קווצת השיער מזדקרת מן "השביל בצד"), לבוש במכנסיים מקומטים ובווסט לא מכופתר עד הסוף, במין מחווה מודעת-או-לא לז'אק לואי דויד. זה לא רק דיוקן של "מתעד תרבות", אלא של נפולאון של הפופ ארט, הכובש והמחוקק. והפופ ארט אגב, קשור בטבורו, גם לדמוקרטיה וגם לרכוש:
באשר לדמוקרטיה – פלישת התרבות הפופולרית למקדשי האמנות הרתיחה את החוקרים ואת המבקרים שהתריעו על "פלישת לועסי המסטיק לחלל הגלריות" (מקס קוזלוף, והוא לא היה היחיד).
ובאשר לרכוש – פופ ארט כידוע, זה הכי על שיווק וצריכה.

אני מכירה את התמונות של ליבוביץ כבר שנים, אבל רק בזמן שהכנתי את ההרצאה פתאום קלטתי עד כמה היא מחוברת לתולדות האמנות. ולא רק כ"אוסף של תוצרי תרבות" כפי שמקובל בפופ ארט. למשל:

רוי ליכטנשטיין, Femme au Chapeau (בעקבות פיקסו) 1962

על כל ציטוט גלוי כמו זה שלמעלה,  יש ללבוביץ כמה וכמה ציטוטים מובלעים ולא בהכרח מודעים, שמגבים את העבודה שלה מבחינה צורנית ותכנית.

לפרק הבא בסדרה

*

עוד על צילום בבלוג זה:
פיוטי במובן הקשה והעמיד של המילה – על צילומי הישנים של אלאן בצ'ינסקי, וגם – חמסין באושוויץ

יורם קופרמינץ – תערוכה

על העולם העצוב והבלוי והמתעתע והמשובש והמצולק והמגובב והעתידני והמואר והמלא יופי של יורם קופרמינץ

עוד על פופ ארט

לב פראי וראש מוזר, מציאות ופנטזיה בלב פראי לדיוויד לינץ'

מרחב של גברים שרועים באמבטיות משתעשעים בצמות כרותות

Read Full Post »