Feeds:
פוסטים
תגובות

Posts Tagged ‘ז'אן פיאז'ה’

במוזיאון נחום גוטמן בתל אביב נפתחת היום תערוכה רטרוספקטיבת של המאיירת אורה איתן שאצרה טלי תמיר

הספר שייצא לכבוד התערוכה יכלול מאמר של טלי תמיר על כלל יצירתה של איתן, ומאמר שלי על שמלות השבת שלה.

את הפרשנות האישית שלי ל"שמלת השבת של חנהלה" כבר כתבתי פה. המאמר הנוכחי עוסק בפרשנות המתמשכת של אורה איתן.

איורי חנה'לה של איתן הופיעו בשתי אנתולוגיות: "מפגשים", שערך אדיר כהן, עם עובד 1977-1979, ו"גן שלנו, חג שמח", בעריכת מירי ברוך, עם עובד 1988. כמו כן קיימת גירסה שלמה מאוירת, באנגלית. בצד שלושת אלה קיים גוף שלם של איורי חנה'לה בטכניקות שונות שלא פורסם מעולם.

מפאת אורכו של המאמר הוא יתפרסם בשלושה חלקים עוקבים.

"עולמה של חנה'לה" הוא החלק הראשון.

*

ישבנו באולם החשוך. אלומת אור ריצדה על קפלי המסך. צווארים וראשים נמתחו בציפייה. המסך נפתח לאט ובמרכז הבמה ניצבה חנה'לה הקטנה וצלה הארוך מרקד על תפאורת הקרטון שלא הייתה יפה ממנה בעיני, עיני ילדה בת ארבע.

לעתים נדירות עלה בידי, כבוגרת, לשוב ולשחזר את התחושה ההיא. אבל בכל חוויה עמוקה שהעניקה לי האמנות, בכל אחד מתחומיה, נכח אחד משישים של אותה היקסמות ראשונה. מאז נקשרה נפשי בנפשה של חנה'לה. ציירתי, כיירתי, גזרתי, תפרתי ואיירתי את דמותה פעמים רבות. מבלי משים הפכה חנה'לה לארכיטיפ המגלם עבורי את התום, האותנטיות והראשוניות של הילדות.
(
אורה איתן, מתוך טקסט שיופיע בגיליון הבא של כתב העת לספרות ילדים עולם קטן. כל הציטוטים של איתן משם, אלא אם כן צוין אחרת).

"שמלת השבת של חנה'לה" הוא אם כן, סיפור מכונן בביוגרפיה האמנותית של אורה איתן. האוצר הבלום של האיורים שיצרה בעקבותיו שופך אור על הטקסט כמו על המאיירת עצמה.
מילדות נקשרה נפשי באיוריה של אורה איתן. הכתיבה על איורי חנה'לה היא הזדמנות לברר את סודם ואת חסינותם המפליאה לפגעי הזמן.

וראשית כמה מילים על הסיפור:

כשחנה דמיאל פגשה את האחים גרים

"שמלת השבת של חנה'לה" הוא סיפור ילדים שכתב יצחק שוויגר-דמיאל בשנות השלושים של המאה הקודמת. הוא התפרסם לראשונה בדבר לילדים, וב-1938 נכלל בקובץ ככה סיפרו לי שאוייר על ידי נחום גוטמן. עלילתו בקיצור למי ששכח: ילדונת בשם חנה'לה לובשת את שמלת השבת הלבנה שתפרה לה אמה ויוצאת לטיול. עדנה הפרה וזוזי הכלב מתפעלים מן השמלה החדשה וחנה'לה נשמרת שלא ילכלכו אותה. ממש לפני שהיא חוזרת הביתה יוצא מן היער איש זקן ועייף וחנה'לה עוזרת לו לשאת את שק הפחמים שלו. כשהם נפרדים היא מגלה ששמלתה התלכלכה. היא דואגת ובוכה (אך לא מתחרטת) והירח נחלץ לעזרתה. הוא שולח את אורו לכתמים השחורים והנה:

הכתמים נעלמו, אינם. ובמקומם אור! הנה פה היה תו שחור, ועתה הנה תו אור, ופה היתה נקודה מפוחמה, ועתה, נקודה מזהירה, כך היתה שמלתה של חנה'לה זרועה כפתורי אור וחרוזי אור והם ככסף טהור, מתנוצצים, מתנוצצים … חנה'לה סיפרה הכל לאמא שלה ושתיהן נכנסו הביתה וכל החדר התמלא אור, אור שמלת השבת של חנה'לה הקטנה.

סיפורו של דמיאל הוא מעין הכלאה של שני מקורות; הראשון הוא זכרון ילדות אמיתי של רעייתו האהובה חנה דמיאל, ילידת לטביה:

זה היה ערב חג סוכות. אמא קנתה לי שמלה חדשה לחג והלכתי לשחק עם הילדים. זה היה במלחמת העולם הראשונה. היתה שם גבעה גדולה ועלינו כל הילדים לשחק, ואני זוכרת שפתאום מישהו צעק, 'הנה באים הגרמנים'. כולם התחילו לרוץ ואני, במקום ללכת בשביל, קפצתי מהגבעה ונפלתי. לא יכולתי לזוז, אבל הדבר היחידי שחשבתי עליו היה מה תגיד אמא על השמלה החדשה שהתלכלכה ונקרעה. הוציאו אותי משם עם עגלה רתומה לסוס ולקחו אותי לבית החולים היחידי שהיה באזור, בית חולים צבאי. אני מבית דתי ולא רציתי לאכול את האוכל שלהם ולשתות את המים שלהם. … שם היו רק קצינים רוסים, פצועי מלחמה בלי ידיים ורגליים. … כולם אהבו אותי והיו מביאים לי את המתנות שקיבלו. ההורים שלי לא יכלו להיכנס בגלל שזה היה מחנה צבאי, ולא ראיתי אותם שישה שבועות. פעם ישבתי ובכיתי ושאלו אותי למה אני בוכה. היה לי שבר ברגל אבל מה שהפריע לי זה שהיו כינים על המיטה. הם צחקו, הביאו דלי עם נפט ושפכו לי על הראש. כולם התייחסו אלי כמו למלכה. בכל פעם שהייתי במצב רוח רע והיתה לי בעיה, הם סידרו אותה. מזה למדתי כלל חשוב, שבחיים צריך להיות אופטימיסטים כי תמיד אפשר למצוא אנשים טובים שיעזרו לך, כמו החיילים הרוסים שעזרו לי. (מתוך ראיון עם אסף חיים)

המקור השני הוא "מטבעות הכוכבים", מעשייה מס' 153 של האחים גרים, על יתומה ענייה בעלת לב, שנותנת לרעב את פרוסתה האחרונה ומחלקת את בגדיה לילדים קופאים, ואחרי שהיא מוסרת את כותנתה האחרונה, "נפלו לפתע הכוכבים מן השמיים והיו למטבעות קשות ונוצצות, וכשם שנתנה את כותנתה, כך היתה עליה חדשה, מכותנה עדינה. היא אספה בתוכה את המטבעות והיתה עשירה כל ימי חייה."

תום זיידמן פרויד, איור ל"מטבעות הכוכבים" (בקלות אפשר להתבלבל ולייחס אותו לחנה'לה). מתוך: "עשר אגדות לילדים" ברלין/ירושלים תרפ"ג (1923), שם נקרא הסיפור "הכוכבים אשר היו לדינרי זהב". לחצו להגדלה

עוד (כמה סקופים) על מטבעות הכוכבים ועל חנהלה פה.

.

יצחק דמיאל עידן את החומרנות הגסה שבה הופכים כוכבי השמיים למטבעות "קשות ונוצצות" וצמצם למינימום את הקורבנוּת הכמעט פורנוגרפית של האחים גרים ("חשוך הלילה, איש לא יראה אותך," חושבת לה היתומה הקטנה בזמן שהיא מסירה את כותנתה האחרונה ונותרת עירומה ביער). את טוהר הכותונת ואת האור השמיימי הוא חיבר לדיוקנה המלבב של אשתו כילדה מלאת עוצמה ומחוברת לרגשותיה.

*

הדימוי הציוני והאונס המוכחש

במשך השנים הפך "שמלת השבת של חנה'לה" למעין סיפור עם, בזכות השילוב בין אלמנטים ארכיטיפיים לסימבולים לאומיים; הפחמי היהודי (ללא ספק יהודי, הוא ממהר לדרכו בגלל כניסת השבת) הוא מעין הכלאה של היהודי הנודד הגלותי עם אליהו הנביא בגלגולו העממי המחופש. חנה'לה היא ציון, היהודיה החדשה, הצעירה, המחוברת לטבע המיוצג על ידי עדנה הפרה, זוזי הכלב והירח.

נחום גוטמן, איור הכריכה של "ככה סיפרו לי", הוצאת למען הילד, 1938. במודע או לא – בחר גוטמן בפרשנות הציונית. האיור ממש מחולק לשניים, מעין "לפני ואחרי": על צד ימין ששייך ליהודי הנודד והתשוש חולשת תפאורת היערות האירופיים האפלים שמהם הוא מגיע, ולא פחות חשוב – שורת עצי משפחה שנגדעו על ידי צוררים. הרקע של צד שמאל הוא מושב ארץ-ישראלי. זו התפאורה של חנה'לה העומדת (קוממיות), וכל הדרכים מובילות לשם. (לחצו להגדלה)

.

והיום? זר שמתעניין בשמלתה של ילדה ומפתה אותה להתלוות אליו נחשד אוטומטית בפדופיליה, בייחוד כשמצרפים לכך את הטוהר הבתולי (של השמלה, כלומר הילדה) שהוכתם. בפרשנות הזאת הירח כמו משתף פעולה עם הפחמי בהסתרת הכתמים/הראיות.

על קסמי הפרשנות הציונית כתבתי בהרחבה כאן, ובאשר לפדופיליה, דפנה לוי היטיבה לסכם את הנושא בתגובה: "משום שהיא שותקת, הכתמים (שהם כביכול על השמלה) לא רק נעלמים אלא זוהרים והיא מקבלת תגמול חברתי שאמור להיות מפצה מאוד. כמעט כמו טקס חניכה מחריד שהיא צריכה לעבור כדי להיות אישה."

.

"שמלת השבת של חנה'לה", גרסת האונס המוכחש, מתוך העיבוד למבוגרים של אילנית בן יעקב וורד דרור.

"שמלת השבת של חנה'לה", גרסת האונס המוכחש, מתוך העיבוד למבוגרים של אילנית בן יעקב וורד דרור.

.

*

עולמה של חנה'לה

גם האג'נדה הלאומית וגם הניכור הפדופילי מפקיעים את הסיפור מהילדה: האחד הופך אותה לסמל והאחר מחלל את מעטה הקסם של האגדה. האיורים של אורה איתן מחזירים את הסיפור לילדוּת; כי זה מה שהוא לפני הכל: סיפור על ילדה שיוצאת למסע. לבדה – האם נוכחת רק בקצוות, בנקודת הפתיחה והסגירה. יש בו תום, סקרנות, חמלה, גנדרנות ילדותית, רגשות רבי עוצמה שמתחלפים במהירות – משמחה ליגון לשמחה – האנשה של בעלי חיים ואנימיזם (תפיסת עצם דומם כיצור חי בעל נפש) בצורת דיבור ישיר עם הירח. באחד האיורים היותר ילדותיים-פיוטיים אורה איתן מעניקה לו אפילו צל, כמו לחנה'לה.

"שמלת השבת של חנה'לה", אורה איתן, מתוך הגרסה האנגלית. לכל דבר יש צל, גם לירח.

.

הפסיכולוג ההתפתחותי ז'אן פיאז'ה (1980-1896) מביא שלל עדויות לאמונתם הספונטנית של ילדים שהשמש והירח מלווים אותם בדרכם. וכך גם בסיפורו של דמיאל; העולם החיצוני של המסע ספוג בעולם הפנימי של חנה'לה; האור הוא המשך של לובן שמלתה, והחושך של שְׁחור הכתמים. וגם להפך: השמלה היא פיסה של אור והכתמים הם פירורים של חושך.

באחת הגרסאות של איתן, השק השחור העגול של הפחמי הוא בעצם גם החלק החסר, האפל של הירח (ראו תמונות למטה), וזה כבר קדימון לחלק הבא של המאמר.

"שמלת השבת של חנה'לה", איירה אורה איתן, מתוך "מפגשים". קצה השמלה מתחרז עם הירח.

"שמלת השבת של חנה'לה", איירה אורה איתן, מתוך "מפגשים".

מתוך הסרט "הקבינט של ד"ר קליגרי" 1920. לרבים מאיורי חנה'לה של איתן יש זיקה לאקספרסיוניזם. איתן המציאה כאן מעין אקספרסיוניזם לילדים.

לחלק הבא של המאמר: איך מציירים אור?

*

עוד על איורים:

דיוקן האמן כמכשף צעיר, על האיורים של עפרה עמית לאחים גרים

על שמלת השבת של חנה'לה (אם לא אונס שהוכחש, אז מה?)

עוד גילויים על חנהלה ועל מטבעות הכוכבים

מה אומרים האיורים? העץ הנדיב

מה אומרים האיורים? גורילה, מאת אנתוני בראון

איך נראית ילדות? על שיר אחד של ביאליק ואיור אחד של בתיה קולטון

ועוד

*

על ילדות / על ילדותי

קסם, על פי שבעה זכרונות ילדות

המוצא של הילדה אילת

בקומה הראשונה גרה התמימות

פרוייקט מרי דה מורגן

ועוד

*

Read Full Post »