Feeds:
רשומות
תגובות

Posts Tagged ‘ו. ו. דנסלו’

לא מזמן החלטתי להיות בוטניקאית של קסם, כלומר לחקור את עצי הפלא של האחים גרים (אם זה יצליח אולי יזמינו אותי ללמד בהוגוורטס, על אף מוגלגיותי).

הפוסט הראשון עסק בסיפור סינדרלה (ההפך ממה שחשבתם). ואילו הסיפור של היום – "עין אחת, שתי עיניים, שלוש עיניים" – כה שופע קסם, צחוק ורוח טובה, שאני לא מבינה איך לא הפך לסרט או – אפילו עדיף – למופע של תיאטרון חזותי.

מוקדש לידידי היקר אילן נוי, עץ פלא בפני עצמו, שנולד (עוד מעט) בט"ו בשבט.

*

איור ג'ים קיי, מתוך המהדורה המאוירת להפליא של הארי פוטר ואבן החכמים. בניין הוגוורטס של ג'ים קיי הוא ספק חי, ספק צומח ספק דומם. הנזילות הזאת מאפיינת גם את "עין אחת, שתי עיניים, שלוש עיניים".

איור ג'ים קיי, מתוך המהדורה המאוירת להפליא של הארי פוטר ואבן החכמים. בניין הוגוורטס של ג'ים קיי הוא ספק חי, ספק צומח ספק דומם. הנזילות הזאת מאפיינת גם את "עין אחת, שתי עיניים, שלוש עיניים".

וראשית התקציר:

היה היתה אישה ולה שלוש בנות: לבכורה קראו עין אחת כי היתה לה רק עין אחת באמצע המצח, לאמצעית קראו שתי עיניים בגלל פניה הרגילות ולצעירה קראו שלוש עיניים, נחשו למה. שמעון לוי שתרגומו נאמן עלי בדרך כלל, קרא להן "חדעינית, דועינית ותלתעינית" שמות קצת קליניים וזואולוגיים לטעמי, אני מעדיפה להיצמד לישירות ולחמימות של הכינויים, "עין אחת, שתי עיניים, שלוש עיניים". ובכל מקרה: שתי עיניים סובלת מהצקות בגלל המראה הרגיל שלה. אמה ואחיותיה מלבישות אותה בסמרטוטים, מרעיבות אותה ושולחות אותה לשדה לרעות את העז, ושם היא יושבת ובוכה עד "ששני נחלים קטנים זורמים מעיניה", ואז מופיעה ידעונית ומגלה לה מילות קסם. די שתאמר, "עיזה מֶךְ/ שולחן הֶעָרֵךְ" ומיד יופיע שולחן קטן עמוס בכל טוב, ודי שתאמר, "עיזה מֵק/ שולחן הסתלק" והכל ייעלם. האחיות חושדות שמישהו מאכיל אותה ומחליטות לרדת לשורש העניין. עין אחת מצטרפת אליה למרעה ושתי עיניים מרדימה אותה בשיר: "את ערה, עין אחת?/ את ישנה, עין אחת?" ונהנית מארוחת הפלאים. ביום הבא מנסה שלוש עיניים את כוחה. שתי עיניים מרדימה גם אותה בלחש השינה אבל מתבלבלת בחשבון ושרה: את ערה, שלוש עיניים?/ את ישנה שתי עיניים?" והעין השלישית נותרת ערה ומרגלת. וכשהן חוזרות הביתה שלוש עיניים מדווחת על שולחן הפלאים והאם שוחטת את העז בהתקף קנאה. ושוב פורצת שתי עיניים בבכי, ושוב מופיעה הידעונית ומיעצת לה לקבור את קרביה של העז על סף הבית. ולמחרת בבוקר אמנם צומח על סף הבית עץ נפלא עם עלוות כסף ופירות זהב. כששלוש הרשעיות מנסות לקטוף מפירותיו הענפים חומקים מידיהן, הן קוטפות רק אוויר. רק שתי עיניים מצליחה וזה מלבה את קנאתן. ואז מופיע אביר יפה תואר ושואל של מי העץ, ומכריז שמי שתביא לו ענף תקבל מה שתרצה (זה המקום שבו הזיקה של הסיפור ל"סינדרלה" הכי גלויה). עין אחת ושלוש עיניים מכריזות שהעץ שלהן אבל לא מצליחות לקטוף שום ענף, העץ ממשיך להתל בהן, ואילו שתי עיניים מגלגלת תפוח זהב מן החבית שלתוכה תחבו אותה אחיותיה, ועד מהרה היא נחשפת כבעלת העץ. האביר לוקח אותה לארמונו, ממלא את כל מחסורה ונושא אותה לאישה. אחיותיה המסכנות מנסות להתנחם בעץ, אבל למחרת בבוקר גם הוא נעלם, מתברר שצעד בעקבות שתי עיניים ונעמד מתחת לחלונה החדש. ברבות הימים יורדות האחיות הרעות מנכסיהן ומתדפקות על דלתה של שתי עיניים כקבצניות. היא מטפלת בהן כל כך יפה שהן ניחמות על רשעותן.

מספר העיניים של האם לא נמסר בסיפור, עניין שהטריד מאד את משתתפי חממת האמנים של הקרון== שעסקו בסיפור. מאיה גסנר הציעה אם רבת עיניים, והיא גם הציעה לעצב עז שפרוותה עשוייה מנייר טישו לניגוב דמעותיה של שתי עיניים. בתמונה, איור של טים ברטון לשירו "נערה רבת עיניים".

מספר העיניים של האם לא נמסר בסיפור, עניין שהטריד מאד את משתתפי חממת האמנים של הקרון שעסקו בסיפור. מאיה גסנר הציעה אם רבת עיניים, והיא גם הציעה לעצב עז שפרוותה עשוייה מנייר טישו לניגוב דמעותיה של שתי עיניים. בתמונה, איור של טים ברטון לשירו "נערה רבת עיניים".

*
סיפורי האחים גרים משקפים את המציאות הקשה שבה חיו נערות. הסוף הטוב של רבים מהם הוא כמו שמיכה קצרה מדי שעבודת הפרך וההתעללות שחוו מציצות מתוכה כמו בהונות חשופים. פה ושם מבליח סיפור שרוח טובה שורה עליו; ראו טוב לב מנצח צייתנות וגם יופי לא מזיק, וגם "עין אחת, שתי עיניים, שלוש עיניים" משלב קסם של חלום בהקיץ שבו הכול מתרחש מעצמו לפי משאלת הלב, עם פיכחון משועשע והומור סלפסטיקי.

ב"פיכחון משועשע" אני מתכוונת לרגע שבו שולחן הפלא צץ פתאום "מכוסה מפית לבנה ועליו צלחת עם סכין ומזלג וכף כסף, המאכלים המשובחים ביותר ניצבו סביב-סביב, העלו אד והיו חמים עדיין כאילו יצאו זה עתה מהמטבח", ומיד אחרי התיאור המפורט והמפתה מציין המספר ששתי עיניים אמרה את "התפילה הכי קצרה שידעה" והסתערה על האוכל. וכשהשולחן מתפנה מעצמו בלחש קסם, היא אומרת לעצמה, אכן משק בית למופת… היא לא רק שבעה אלא גם משועשעת.

אני לא מעלה בדעתי שום סיפור על התעללות שמצליח להישאר מואר כל כך ונקי מאכזריות. זה קיים בכל המישורים:

אחיותיה של הגיבורה אמנם לועגות לה על שתי עיניה, משליכות לה בגדים גרועים ושיירי אוכל ודוחפות אותה מפינה לפינה. ואף שלסעיף האחרון יש צד כוריאוגרפי-סלפסטיקי הוא עדיין לא חוצה את גבול הסדיזם והפסיכיות של אגדות אחרות: הן לא שולחות אותה בשמלת נייר לשלג, ללקט תותים בין קוצים (כמו ב"שלושה גמדים ביער"), היא לא צריכה לשאת מים בחבית מחוררת (כמו ב"נמפת המים") והן לא שופכות לה עוד ועוד עדשים לתוך האפר, כמו בסינדרלה.

האחיות הרעות הן מלכתחילה יותר מגוחכות ממאיימות. כשהן לועגות לה בגלל שהיא רגילה (בעלת שתי עיניים) לעומתן המיוחדות – לא לגמרי ברור אם זו יהירות עיוורת או רמייה עצמית נוגעת ללב, שנועדה לעזור להן לשאת את כיעורן.

ובהמשך לכך – גם עונשן אינו אקסטרימי; לא מרקידים אותן עד מוות בתוך שיח קוצים כמו ב"רולנד האהוב", לא גוררים אותן עירומות בתוך חבית מסומרת כמו ב"נערת האווזים" (עונש שהמרשעת שם, המציאה לעצמה בעוורונה, כמו שקרה להמן הרשע ב"ככה ייעשה למלך…"). היונים של סינדרלה לא מנקרות את עיניהן של עין אחת ושל שלוש עיניים. הדבר הכי נורא שקורה להן הוא שעץ הפלא משטה בהן ומושך את ענפיו בסצנה סלפסטיקית. והסיפור אפילו מאפשר להן להתחרט ולחזור בתשובה.

העץ שמרחיק את פירותיו מן האחיות הרעות הוא גרסה קומית של עונשו הנורא של טנטלוס המיתולוגי, ששחט את בנו פלופס ובישל אותו והגיש לשולחנם של האלים. עונשו היה לעמוד רעב וצמא בתוך מים מתחת לעצי פרי. בכל פעם שהוא מתכופף לשתות המים נסוגים, בכל פעם שהוא מושיט יד לפירות הרוח מרחיקה אותם, ובנוסף לכך תלויה מעליו אבן גדולה שמאיימת לרוצץ את גולגלתו. בתמונה טנטלוס, Willi Glasauer 1864

העץ שמרחיק את פירותיו מן האחיות הרעות הוא גרסה קומית של עונשו הנורא של טנטלוס המיתולוגי, ששחט את בנו פלופס ובישל אותו והגיש לשולחנם של האלים. עונשו היה לעמוד רעב וצמא בתוך מים מתחת לעצי פרי. בכל פעם שהוא מתכופף לשתות המים נסוגים, בכל פעם שהוא מושיט יד לפירות הרוח מרחיקה אותם, ובנוסף לכך תלויה מעליו אבן גדולה שמאיימת לרוצץ את גולגלתו. בתמונה טנטלוס, Willi Glasauer 1864

והרוח הטובה חודרת גם למנגנון העלילתי: כל טעות של הגיבורה וכל פעולה שננקטת נגדה מובילים לשיפור במצבה (קצת כמו בסיפור יוסף: מרגע שאחיו זורקים אותו לבור מתחיל תהליך נסיקתו, כל ירידה היא מנוף לעלייה, והטוב מורעף בסופו של דבר גם על האחים, "אַתֶּם חֲשַׁבְתֶּם עָלַי רָעָה; אֱלֹהִים חֲשָׁבָהּ לְטֹבָה, לְמַעַן עֲשֹׂה כַּיּוֹם הַזֶּה, לְהַחֲיֹת עַם-רָב.") ב"עין אחת, שתי עיניים, שלוש עיניים" השידרוג אפילו יותר זריז: מרעיבים אותה והיא זוכה בשולחן פלאים, כשהיא שוגה בשיר ערש העז שלה נשחטת, וכבר למחרת היא מתגלגלת בעץ פלא שמשיג לה רווחה ואהבה.

איור של זאב רבן, ל"מעשה העז" מאת ש"י עגנון, עוד סיפור עם עז פלאית שיודעת קיצור דרך מפולין לארץ ישראל, ובכל פעם היא חוזרת כש"דדיה מלאים חלב מתוק מדבש וטעמו טעם גן עדן". גם העז הזאת נשחטת במהלך הסיפור (מתוך טעות טרגית אמנם ולא בצרות עין). שירי העם והערש היהודיים מלאים גדיות ועזי פלא, לפעמים צחורות, לפעמים זהובות, שעומדות מתחת לעריסות ומביאות שקדים וצימוקים.

איור של זאב רבן, ל"מעשה העז" מאת ש"י עגנון, עוד סיפור עם עז פלאית שיודעת קיצור דרך מפולין לארץ ישראל, ובכל פעם היא חוזרת כש"דדיה מלאים חלב מתוק מדבש וטעמו טעם גן עדן". גם העז הזאת נשחטת במהלך הסיפור (מתוך טעות טרגית אמנם ולא בצרות עין). שירי העם והערש היהודיים מלאים גדיות ועזי פלא, לפעמים צחורות, לפעמים זהובות, שעומדות מתחת לעריסות ומביאות שקדים וצימוקים.

*

והנה הגענו לעז שנהפכת לעץ (בעברית גם הצלילים קרובים).

יצורים חיים שמתגלגלים בצמחים קיימים באינספור מיתוסים. לרוב מדובר באוהבים מתים, החל מויליאם ומרגרט גיבורי הבלדות הסקוטיות ("עלתה מלבה שושנה אדומה,/ עלה מלבו הסרפד," בתרגום נתן אלתרמן) ועד פירמוס ותיסבי שדמם צובע את פירותיו הלבנים של עץ התות. (כאן כתבתי על המטמורפוזה שלהם ועל ציורו הנפלא של פוסן, "נוף עם פירמוס ותיסבי"). אלא שבכל המקרים שעולים בדעתי, הגלגול מופיע בסוף המיתוס כמין מצבה פיוטית לטרגדיה. ואילו כאן הגלגול מתרחש בעיצומו של הסיפור; העז המזינה והאימהית הופכת לעץ הנדיב של הגיבורה.

לפי דעתה האופטימית של המעשייה אי אפשר להרוג את האהבה, רק לשנות את צורתה ולשדרג אותה לשלב הבא. העז מתגלגלת בעץ בזכות הזיקה החזותית-פיוטית; סבך המעיים פשוט הופך במין דיזולב (בעברית "השלבה") לסבך השורשים. והעבר החייתי הזה, הגֵנים החייתים, הם שמעניקים לעץ את היכולת הקסומה והמצחיקה להלך.

האהובים עלי מכל יצורי "שר הטבעות" הם ללא ספק האנטים, העצים העתיקים והמהלכים, אבל לא מצאתי שום איור שמתקרב לתמונה שראיתי בדמיוני, אז אני מסתפקת בעצים הלוחמניים שאייר ו. ו. דנסלו לקוסם מארץ עוץ.

האהובים עלי מכל יצורי "שר הטבעות" הם ללא ספק האנטים, העצים העתיקים והמהלכים, אבל לא מצאתי שום איור שמתקרב לתמונה שראיתי בדמיוני, אז אני מסתפקת בעצים הלוחמניים שאייר ו. ו. דנסלו לקוסם מארץ עוץ.

*

ועוד בעניין הגלגול מן המת לצומח, והפעם במציאות. הצלם הנרי הרגריבס שיחזר סעודות אחרונות של נדונים למוות. הם הלא יכולים להזמין ככל העולה על רוחם, ואחד האסירים הזמין רק זית בודד, מתוך כוונה לאכול אותו בשלמותו, בתקווה שעץ זית (פיוס ושלום) יצמח מתוך גופו.

צילם הנרי הרגריבס, מתוך פרוייקט הסעודות האחרונות

צילם הנרי הרגריבס, מתוך פרוייקט הסעודות האחרונות

ולבסוף – יש מעין "פגם" במעשייה, ובזאת אני מתכוונת לידעונית, שצצה ברגעי משבר ומספקת הנחיות כמין דאוס אקס מכינה של אמצע הסיפור, וחושפת את קוצר ידו של המחבר שלא מצא דרך יותר טבעית ואלגנטית להתניע את קסמיו. אבל כמו שהעלילה הופכת כל רעה לטובה, כך גם הפגם הזה מתהפך בקלות לטובה ומרענן את התבנית המעט מיושנת של המעשייה. יש משהו מודרני בשרירותיות של הופעת הידעונית ברגע הנכון, משהו ברכטיאני, מודע, קצת אירוני ומצחיק, שנע בין "רוח הסיפור" של תומאס מאן ב"הנבחר" לבין תידאוש קנטור, הבמאי הפולני שנהג לעלות על הבמה בכל הצגותיו, ולפקח על השחקנים ולהעיר להם ולהנחות אותם תוך כדי הצגה.

*

עוד ט"ו בשבט בעיר האושר, עצים, אמנות, עצים וגם גיא בן נר וטמיר ליכטנברג

עוד על האחים גרים

הפמיניזם המפתיע של האחים גרים

הנערה ששיחקה עם רוצח סדרתי

מה עושות הנסיכות בלילות? (על הנעליים השחוקות ממחולות)

ביאליק נגד כלת הארנב

הנערה שלא רצתה להינשא לאביה

גן עדן מושחת, שלוש הערות על רפונזל

האישה שרצתה להיות מלך (על הדייג ואישתו)

*

ובלי קשר – בגלריה יאיר בתל אביב נפתחה תערוכה של מורי ורבי

מפתח

*

וההצגה, על כל צרה שלא תבוא, חוזרת לתיאטרון תמונע!

יום שישי 22/1 בשעה 20:00
יום שבת 23/1 בשעה 20:00

להזמנות: 03-5611211  (קוד הנחה 4040) (גילוי נאות, זה בני היקר למטה עם הכוס על הראש)
Worst_Case_Scenario

 

Read Full Post »

כמה הערות (מלאות ספוילרים) על הספר הקסום והעדין, המסתורי והמלא נפש שכתבה ואיירה נעמה בנזימן.

וכך זה נפתח:

אמיליה כבר לא קטנטונת.
אמיליה גדולה כל כך שעכשיו היא בגן של גדולים.
היום היא רוצה להיכנס לבד לגן.
היא לוקחת את ארנבי
ואומרת ביי לאמא.
בלי בעיות ובלי עניינים.

אלא שכדי להיכנס לגן צריך לעבור על פני המטאטא המפחיד השעון אל הקיר. אמיליה אוזרת אומץ (כמו בר כוכבא בשעתו), וקופצת על גבו של האריה ורוכבת אל תוך העולם המסתורי שמתחת לגן. בסוף המסע היא מרגישה קצת בודדה וחוזרת למציאות ולגן שבו מצפה לה דנה חברתה. הן משחקות ביחד במשפחה, ואמיליה הקטנטונת שותה את התה-קפה הנפלא שמכינה לה אמא-דנה.

*

כניסה ויציאה

"ים החורים" מתוך סרטם של הביטלס "צוללת צהובה"

רינגו לוקח חור מ"ים החורים" של "צוללת צהובה" (לחצו להגדלה) מתחת הטקסט מתוך הסרט.

"Where are we?" Paul asked. "It looks like a Sea of Holes!"
"Or a holy sea!" George quipped. "Where's the exit gone?"
"Let's get searching, fellas," Paul took charge. "Look for a hole that says Way Out, man."
"There's a hole in my pocket," Ringo puzzled. "Maybe that's the way out!"

לא במקרה נזכרתי בהערה המופלאה של רינגו, "יש לי חור בכיס, אולי זאת היציאה…"

הפתח לעולם הדמיוני של אמיליה נמצא בכניסה לגן; זו ספק שלולית, ספק שטיחון לניגוב רגליים, ספק מכסה של ביוב – אף אחד וכולם ביחד – שמחליק פתאום באורח פלא ופוער פתח לעולם תחתון (תת מודע). בכלל יש משהו מן הרוח הפנטסטית של צוללת צהובה במסע הקסם המסתורי של אמיליה. וזו אינה היצירה היחידה המוטמעת בספר.

ב"מוטמעת" אני לא מתכוונת לקריצות הנהוגות כיום בכל סרט אנימציה שמכבד את עצמו. ואפילו לא לאלוזיות מן השורה, אלא למטען תרבותי-נפשי שמזין ומְחַיֶה את המילים והציורים. אני לא יודעת כמה מזה מכוון; אינטואיציה שזורמת לא זקוקה לפיגומי המוּדעוּת.

ואולי זאת אני שמשליכה את המטען שלי על אמיליה, וגם זה בסדר, זה חלק מהטלפון השבור שבו סופרת ומאיירת מטמינה את אוצרותיה שלה והקורא חופר ומוצא אוצרות מִשלו.

*

פרחי ענק

מתוך "אמיליה" מאת נעמה בנזימן

פרחי ענק מתוך "אמיליה" מאת נעמה בנזימן (לחצו להגדלה)

פרחי הענק שצומחים ליד הגן של אמיליה (ראו תמונה למעלה) צומחים גם בעולם הפנימי, רק הפוך. מתוך "אמיליה", כתבה ואיירה נעמה בנזימן

פרחי הענק צומחים גם בעולם הפנימי, רק הפוך. מתוך "אמיליה" מאת נעמה בנזימן (לחצו להגדלה)

פרחי ענק מתוך "מילי היקרה" מאת וילהלם גרים, אייר מוריס סנדק (פרט).

פרחי ענק מתוך "מילי היקרה" מאת וילהלם גרים, אייר מוריס סנדק (פרט).

קחו למשל את פרחי הענק של "אמיליה", הם הזכירו לי את מילי היקרה, סיפור של וילהלם גרים על אם ששולחת את בתה ליער, להסתתר מאֵימות המלחמה. הילדה שוהה שם שלושה ימים, שהם בעצם שלושים שנה, כפי שמתברר בסוף הסיפור. " אמיליה היקרה" אוייר להפליא על ידי מוריס סנדק, שהקנה לו בעדינות ובנחישות רבה – נופך שואתי. אם תלחצו על האיור הבא להגדלה, תבחינו במגן דוד על המצבות היהודיות…

מתוך "מילי היקרה", מאת וילהלם גרים. מילי משחקת עם המלאך השומר שלה, המחופש לילדה. אייר מוריס סנדק. לחצו להגדלה

מתוך "מילי היקרה", מאת וילהלם גרים. מילי משחקת עם המלאך השומר שלה, המחופש לילדה. אייר מוריס סנדק. לחצו להגדלה

אמיליה ודנה

אמיליה ודנה

*
רוכבות על אריות
ומי שהמיש-מש הזה של יערות וילהלם גרים והשואה עם תעלת ביוב פלאית של התת מודע נשמע לו מוגזם, יכול להסתפק בפרחי הענק של לואיס קרול.

פרחי ענק, מתוך הגרסה של טים ברטון לאליס בארץ הפלאות

פרחי ענק, מתוך הגרסה של טים ברטון לאליס בארץ הפלאות

אליס-עליסה היא קישור כמעט מתבקש. לא רק שירדה דרך מחילה משלה לעולם דמיוני (עם ארנב), גם גודלה של עליסה גמיש; גם היא כמו אמיליה לפעמים קטנה ולפעמים גדולה. אצל אמיליה אגב, הכפילות מתחילה כבר בראש; מצד אחד שערה מזכיר את רעמת האריה (הגדול) ומצד שני היא חובשת משושי חיפושית (קטנה).

בתמונות למטה – שלוש מסיבות תה ויקטוריאניות: מסיבת התה של אמיליה עם הארנב והאריה בים הדמיון, ואחריה מסיבת התה של עליסה עם הארנב והכובען המשוגע (אייר ג'ון טניאל), ולבסוף מסיבת התה-קפה של אמיליה עם ארנבי, דנה והמטאטא.

שלוש מסיבות תה ויקטוריאניות

שלוש מסיבות תה ויקטוריאניות

האריה-מטאטא של אמיליה אגב, מזכיר דווקא את האריה הפחדן שחובר לדורותִי – עוד ילדה שיוצאת למסע פנטסטי, בארץ עוץ. זאת לא רק ההבעה הקצת נעבעכית, אלא גם ציצת התסרוקת  שמשוכפלת על ידי ציצת האריה-מטאטא.

מימין, האריה מכריכת הקוסם מארץ עוץ, משמאל האריה של אמיליה

מימין, האריה מכריכת הקוסם מארץ עוץ. משמאל, האריה-מטאטא של אמיליה.

מימין, דורותי רוכבת על האריה, משמאל אמיליה רוכבת על האריה

רוכבות על אריות: מימין דורותי, משמאל אמיליה

נעמה בנזימן עצמה ציינה את קרשינדו של דבורה עומר כהשראה, ואפשר היה להמשיך במשחק הזה לולא היה בו משהו מייבש ומפורר. הקסם הגדול של הספר הוא באופן שבו הכול מותך וחי וזורם ופנימי. כל מילה משנה את התמונה, כמו בחלום. למשל בדף אחד כתוב "היא רוכבת בלחש, דרך רוח נוצצת ודרך מים" והכל אמנם תכול כמים, ובדף הבא כתוב המשך המשפט: "בצבע זהב" (כלומר המים היו בצבע זהב) והכול נהיה צהוב. העולם הפנימי שופע חיוּת ולב. לא סתם יש לאמיליה לב על השמלה.

הלב בחוץ

הלב בחוץ

קרקע הפנטסיה מתוך "אמיליה" מאת נעמה בנזימן (ישר לתוך הנפש)

היום שבין חמישי לשישי, שקוראים לו גם "יום שום דבר". קרקעית המסע של "אמיליה" מאת נעמה בנזימן (איור מופלא במיוחד, ישר לתוך הווריד של הנפש)

*
הרפתקה במדבר

"אמיליה" הזכיר לי קצת את ספרם היפה של אינגֶר ולָסֶה סנדברג אנחנו עושים מדבר שגם הוא יצא בשעתו בעם עובד ואזל מזמן. הספר נפתח בשני ילדים ששופכים חול על רצפת הגן. הגננת שולחת אותם להחזיר את החול לחצר, והם מחליטים לשחק במדבר, בארגז החול. בסופה של הרפתקה ארוכה ומגוונת מצלצל הטלפון במדבר: הגננת מזמינה אותם לחזור לגן, ואז בבבת אחת, במין זום אאוט, חוזרת התמונה למציאות האוביקטיבית, כלומר ללונג שוט של חצר הגן שבה זרועים הצעצועים והאביזרים שהזינו את ההרפתקה.

מתוך ספרם של אינגֶר ולָסֶה סנדברג "אנחנו עושים מדבר". (לחצו להגדלה ולקריאה)

מדבר בארגז החול. מתוך ספרם של אינגֶר ולָסֶה סנדברג "אנחנו עושים מדבר". (לחצו להגדלה ולקריאה)

בחזרה למציאות מתוך ספרם של אינגֶר ולָסֶה סנדברג "אנחנו עושים מדבר". לחצו להגדלה

החזרה למציאות, מתוך ספרם של אינגֶר ולָסֶה סנדברג "אנחנו עושים מדבר". לחצו להגדלה.

גם ב"אמיליה" נחשפים בהדרגה "גרגרי החול" של המציאות שעליהם נקרשו פניני הפנטסיה, אבל העמימות לא מתפזרת עד הסוף. המציאות נותרת נזילה וחצי פנימית. לשטיח שאיוריו שימשו השראה ליצורי הפנטזיה –  אין גודל יציב. הצעצועים שהשתרבבו לפנטסיה חוזרים אמנם למקומם בגן ובחצר, אבל קחו למשל את הכדור המונח בתמימות על השטיח. בתחילת הספר הוא היה בכלל ליד קיר צדדי, ופתאום הוא התגלגל אל הפתח וכמו מזמין את אמיליה אל תוך הגן. (אם תגדילו את האיור שאחרי, תראו את התנועה שלו בדרך לשטיח).

תקריב של שטיח הגן (פרט) מתוך "אמיליה" מאת נעמה בנזימן

תקריב של שטיח הגן (פרט) מתוך "אמיליה" מאת נעמה בנזימן

מתוך "אמיליה" מאת נעמה בנזימן. הכדור שהיה קודם ליד הקיר הצדדי מתגלגל ומוביל לתוך הגן. לחצו להגדלה.

מתוך "אמיליה" מאת נעמה בנזימן. הכדור שהיה קודם ליד הקיר הצדדי מתגלגל ומוביל לתוך הגן. לחצו להגדלה.

ובשורה התחתונה, בעוד "אנחנו עושים מדבר" הוא מעין חידת בלשית שמזמינה את הקורא לגזור מכל "ראָיה מציאותית" את עברה הפנטסטי, "אמיליה" הוא זרם תודעה לילדים, משתנה כל הזמן, שופע דמיון עדין ומסתורי שרוטט מאומץ ומפחד.

וקסם אחרון לסיום: כתב העת האינטרנטי הפנקס, ערך ראיון עם נעמה בנזימן שבו הראתה איך שלושת איורי המסע מתלכדים (בסודיות) למעמקים אחד:

 מתוך "אמיליה", קסמה נעמה בנזימן

מתוך "אמיליה", קסמה נעמה בנזימן

*

עוד על ספרים ואיורים

על שירים לעמליה מאת דפנה בן צבי ועפרה עמית

על "זום" מאת אישטוואן בניאי ועל "כוס התה שלי" מאת דרור בורשטיין ומאיר אפלפלד

מר גוזמאי וירמי פנקוס

איור וכוריאוגרפיה (על תום זיידמן פרויד)

על גור חתול אדם ארוך שיער

על איורי הנסיך הקטן

מה לעזאזל קורה שם, באיורים לשמוליקיפוד?

ועוד ועוד

Read Full Post »