Feeds:
רשומות
תגובות

Posts Tagged ‘ורד נבון’

פעם, בבלוג הכמעט זנוח שלה, כתבה ורד נבון שאביה נתן לה חירות. קשה לתאר כמה המשפט הזה דמיוני בשבילי – בדקדוק הפנימי שלי "אבא" ו"חירות" לא יכולים להופיע באותו משפט – אבל אני נזכרת בו בכל פעם שאני מתבוננת בתצלומים שלה. גם היפים שבהם לא נופלים לדקורטיביות, הנוכחות הרגשית מחסנת אותם מקור פורמליסטי, ויש בהם איזו יושרה שמקורה בחירות פנימית ולא בסמכות חיצונית (ואני נייר לקמוס מהלך של ההבחנה בין השתיים).

כבר כתבתי פעם על התצלום היפהפה ההוא ועכשיו נתקעו במוחי שני טווסים:

צילמה ורד נבון, חצר הכנסיה הרוסית סנט-פטר, אבו כביר, תל אביב 2014

צילמה ורד נבון, חצר הכנסיה הרוסית סנט-פטר, אבו כביר, תל אביב 2014 לחצו להגדלה

צילמה ורד נבון

צילמה ורד נבון לחצו להגדלה

  1. סיגליות מטות פניהן

טווס צועד בגן, מוקף בפמליה צמחית שחבריה פורשים את תפרחותיהם הנוצתיות וכמו מדרבנים אותו לפרוש את זנבו היפהפה שטוף השמש. בזמן שהם מחקים את תנועת הפרישה ומהדהדים אותה מראש, הם מסגירים דרך אגב את מוצאם הצמחי המוגבל, את התלות התנועתית שלהם בכוחות חיצוניים כמו שמש, רוח, כוח הכבידה. (הצמחים האלה נקראים אגב זיף נוצה, אף שלא ברור איך השתרבב הזיף לשמם, אני מזהה רק את הנוצה). דלות הצבע הכמעט זוהרת שלהם מבליטה את צבעיו העזים של הטווס. ב"זכרונות" של פליני יש רגע כזה, כשבעיצומה של סופת שלג מופיע פתאום הטווס של הרוזן על הגג ופורש את זנבו. זה מין חיזיון שבו הלובן הזוהר של השלג מבליט (ומוחק בו בזמן) את הצבעוניות הטווסית.

מתוך

מתוך "אמרקורד" ("זכרונות") של פליני, 1973.

מתוך

מתוך "אמרקורד" ("זכרונות") של פליני, 1973.

ורד נבון מצלמת מלכוּת ושפע ובו בזמן נסוכה על התמונה איזו מלנכוליה. ביופי שלה יש גרעין של קינה. כי המלך צועד מן השמש אל הצל, אל מקום שבו הגן יותר דליל ושרוי באפלולית ובמין ערפל כחלחל. זה כמעט לא מורגש, הזוהר ממלא את רוב התמונה, אבל אי אפשר להתעלם מזה שהטווס מתקדם אל הכחול האפל, שהכחול הנהדר שלו עצמו, שמבדיל אותו מן הירוק והלבן של השאר, כמו נמשך אל הכחול ההוא. מה עוד שהוא יורד, יורד דוּמָהּ, כי שם למטה נמצאת השאול (כמו שכתב פעם בני בהספד לשאול המלך, "איך יכולת אפילו לשקול, לרדת לשאול בלי לשאול?"). ופתאום התפרחות הבהירות נראות לי קצת מבוהלות, כמו הסיגליות בשיר שכתב פנחס שדה על אהובתו שהתאבדה. "מי זאת נוסעת בַּפולקסווגן/ בין ההרים הכחולים? … הו איזו נסיעה –שיגעון! … סיגליות מַטות פניהן:/ "שרק לא יהיה אֶקְצִידֶנְט."

*

  1. טווס על הגג

איני יודעת איפה צולם הטווס השני של ורד נבון*. בראש שלי זה אותו טווס, הפעם על גג כמו הטווס של פליני, כי גברים אוהבים בלונדיניות וטווסים אוהבים גגות. גלגולו הצלליתי לא גורע מיופיו, רק מבליט את איכות מגזרת הנייר של נוצותיו וכתרו.

מתוך סרטה של לוטה רייניגר, אנימטורית הצלליות (1981-1899),

מתוך סרטה של לוטה רייניגר, אנימטורית הצלליות (1981-1899), "הרפתקאותיו של הנסיך אחמד"

.

מה מונע מן התצלום בעצם, מליפול בפח הדקורטיביות?

ראשית אלו צמרות הברושים (מגזרות ניר בפני עצמן) שתומכות בזנבו, בניגוד לעקרון ההכבדה. נזכרתי בפתיחת "ענק", שירו של נתן זך: "אני ענק ורק אני/ ענק./ כאשר אני מרים את/ ראשי,/ כוכבים נוגעים/ בראשי …" הטווס היהיר (טווסים הם תמיד יהירים) של ורד נבון יכול היה לומר: "כאשר אני עומד על הגג, ברושים נושאים את זנבי." זה מקנה לו נופך מיתי ובו בזמן חושף את חולשתו, שלא לומר מסמר אותו למקומו. לא ברור אם הצמרות נושאות או משפדות אותו.

המִספר החוזר בצילום הוא שניים: שני ברושים תומכים/משפדים, שתי רגליים, שתי נוצות חורגות מן הזנב, שני חוטי תיל בקצה התמונה.

התיל משתלב בתמונה בטבעיות; יש בו משהו דקורטיבי. בייחוד בצללית שמתחזה למחרוזת כוכבים. אבל אחרי שמזהים אותו גם נוצות הזנב נראות מפוקפקות, דומות מדי לאידרות דגים. זנב של אידרות דגים כולו מוות.

ובינתיים מצאתי גם את הציטוט המלא מהפוסט ההוא של ורד נבון

"הדבר הכי חשוב שאפשר להגיד על אבא – הוא אפשר לנו חופש, ובעיקר את חופש התנועה. וזה נטמע בי עמוק – קחו ממני את חופש התנועה, וכאילו משחתם נוצות קורמורן בזפת."

חופש תנועה. שחור של זפת או של צללית. בעצם יש בתצלום הזה מין איכות של שיקוף רנטגן, שחושף מפגעים מסוימים שלא נגלים באור רגיל, ובאופן לא צפוי הוא נוגע גם בעצב פוליטי.

*

התכוונתי לסיים בהדס עפרת כטווס אנושי שמשתרך-מתרוצץ בירושלים. אבל הווליום הרגשי והפוליטי הגבוה בהרבה עלול להחריש את העדינות של נבון. הוא נמצא שם למי שרוצה.

*

*אני כבר יודעת, ביררתי; הצללית שייכת לטווס שנמלט מפינת ליטוף בחולון, למרבה האירוניה.

*

עוד צילום בעיר האושר

אלכס ליבק, ג'וטו, פיתוי

כלות מעציבות אותי בדרך כלל

נטרפה על ידי תנין – פינה באוש והלמוט ניוטון

המשורר (שרון רז) וחוקרת המשטרה (אני)

מאן ריי, אנדרטה למרקיז דה סאד

לא לבושה ולא עירומה, סינדי שרמן המוקדמת

האיילה לא יודעת שהיא מתפרקת

ועוד המון

*

ובלי שום קשר

רונית ברנגה

רונית ברנגה

ביום חמישי, ה-2.2 רונית ברנגה תדבר על תהליכי העבודה שלה, ואני אדבר על "הכלים הכמעט חיים שלה" (על בסיס מה שכתבתי פה). זה יקרה בין השעות 19:00-21:00 באולם מירי שטרית במוזיאון תל אביב. זה גם אירוע מכירה. עוד פרטים בדף האירוע בפייסבוק.

*

Read Full Post »

(* הכותרת היא לגמרי אינפורמטיבית – ים המלח הוא מקום ממשי, ורד נבון היא האמנית שצילמה אותו, אבל בדיעבד וכשקוראים את המילים כפשוטן זה נהיה שירי וקצת אפל. כי ורדים נבונים הם זן נדיר, אוקסימרוני-אירוני כמו האוהבים הנבונים של נתן זך, ומה לאחד כזה ולים של מלח? וגם הים בתורו מופקע מן הגיאוגרפיה הקונקרטית אל מחוזות המוות והדמעות של המטפורה. סוג של הקדמה לפוסט.)

ים המלח, צילמה ורד נבון

ים המלח, צילמה ורד נבון

אז למה אני כל כך אוהבת את הצילום הזה?

בגלל טבעו הכפול, הכמעט קולאז'י; הליריות שבעומק מונחת ליד הפוטוריזם של הכביש החדש (שמהדהד גם בבניינים הרחוקים המונוכרומיים והעתידניים). בגלל הרקיע הנקי מעננים וציפורים והמים שאין בהם קמט. בגלל הדממה שיש בה קצת מוות. זה קשור גם לכביש וגם לנוף המשתקף שמזכיר במעומעם נתח דג. F2 הניכור האורבני של הכביש ביחד עם הריקות והדממה העלו באוב את אדוארד הופר. זה היה לגמרי אינטואיטיבי. רק כשחיפשתי תמונה לפוסט שמתי לב עד כמה הקומפוזיציה של נבון מתכתבת עם הקומפוזיציות של הופר, שחוזר ומציב את ההעמדות שלו מעבר לקו-גדר, לעיתים קרובות אלכסוני, שנמצא בחלקה התחתון של התמונה.

מימין ומשמאל, אדוארד הופר.

מימין ומשמאל, אדוארד הופר

מימין ומשמאל, אדוארד הופר.

מימין ומשמאל, אדוארד הופר.

יש בצילום של ורד גם תנועה מוזרה, היסוס מהפנט בין דו ממד לתלת ממד. זה קשור לאחידות הגרפית של השמיים והמים החלקים כמו דף ולא כמו נוף. זה קשור לפסים של הכביש, לעובדה ששולי העפר שלו, שמעבר להם משתרע הים, נראים גזורים. וגם בהשתקפות יש זיקה לכפילות של מגזרות ניר וכתמי רורשאך, פרקטיקות של דפים מקופלים.

מגזרת ניר סימטרית, אנתוני הול. נלקח מפה

מגזרת ניר סימטרית, אנתוני הול. נלקח מפה

כתמי רורשאך, לחצו להגדלה (מישהו יודע למה הם דווקא ותמיד סימטריים?)

כתמי רורשאך, לחצו להגדלה (מישהו יודע למה הם דווקא ותמיד סימטריים?)

פעם, בסדנת תיאטרון חזותי שהעברתי בנורווגיה, יצר סטודנט ששמו נשכח לצערי, עבודה בשם "האי שלי". זו היתה בין השאר מחווה לנוף המקומי, פיורד צלול זרוע באיים קטנים. הסימטריה של ההשתקפויות שוחזרה באופן פיוטי באמצעות הסימטריה של הגוף האנושי: בעזרת תאורה מדויקת "נחצה" גופה העירום של המודלית-פרפורמרית ל"אי והשתקפותו". למרבה הצער נותרה בידי רק תמונה ירודה של העבודה נפלאה.

אי אנושי. הדגלים האדומים הם מצופים של רשתות דייגים שמנמרים את הפיורד, והבית המואר על ראשה של הדמות שהוסיף קסם רב לעבודה נוצר כדי ש

אי אנושי (אישה שוכבת). הדגלון האדום הוא מצוֹף של רשת דייגים (אופייני לפיורד), והבית המואר על ראשה של הדמות שהוסיף קסם רב לעבודה נוצר כדי ש"השתקפותו" תתמוך בראשה של הנערה. ומי שמוטרד בגלל סיבות מגדריות – תנוח דעתו: באותה סדנא יצרה אחת הסטודנטיות כנפי מלאך מתחבושות היגייניות והרכיבה אותן על גופו של סטודנט עירום. שתי העבודות הוצגו זו בצד זו: האי היה מיצב שנצפה דרך חור הצצה (נדרשת זווית מדויקת כדי לשמור על אשליית ההשתקפות), ואילו הסטודנט העירום שכב בפתח האולם כמו מלאך שנפל. כל מי שנכנס היה צריך לעבור מעליו. כתבתי על זה בהרחבה באלוהים, סטרפטיז.

לואיס קמניצר,

לואיס קמניצר, "נוף כגישה", 1979 (מעין פיצוי על האיכות המטושטשת של התמונה הקודמת)

ים המלח, צילמה ורד נבון

ים המלח, צילמה ורד נבון

ובחזרה לתמונה הנפלאה של ורד נבון – גם חלקת היבשה המשתקפת באופק מזכירה דמות אנושית; פנים שתוויהם המעט מהונדסים ורובוטיים עשויים מבניינים וגוף עם זרועות צמודות. איש ישן בעולם מעורפל וחלומי מעבר לכביש ולסף הקרוע של המציאות.

*

עוד באותם עניינים

פיוטי במובן הקשה והעמיד של המילה (על צילומי הישנים של אלאן בצ'ינסקי)

בואי, אמא

דניס סילק, אביגיל שימל, תערוכה (יש גם קטלוג)

יורם קופמינץ, תערוכה (יש גם קטלוג)

נטרפה על ידי תנין – פינה באוש והלמוט ניוטון

 

Read Full Post »