ולטר בנימין | עיר-האושר

Posts Tagged ‘ולטר בנימין’

בדרך לפריחה עוברים דרך כל מיני זוועות – ראיון עם דורון תבורי

Posted in תיאטרון, tagged אנטישמיות, אקטואליה, גבלס, ד"ר מיכל פרידמן, דוד פולונסקי, דורון תבורי, היהודי זיס, ולטר בנימין, זיס, כריסטינה זדרבאום, לימור לבנת, מירי רגב, נעמי יואלי, פייט הרלן, פרדיננד מריאן, רות גוילי, תיאטרון on מאי 20, 2023| 12 Comments »

זיס הוא מופע חדש המבוסס כולו על מסמכים אותנטיים, שיצרו דורון תבורי, נעמי יואלי ורות גוילי, בהשתתפות בובה שעיצב ובנה דוד פולונסקי.

דבר הפלייר: מספר שנים התגלגל במיניסטריון התעמולה של גבלס פרויקט מפוקפק כלשהו: להפיק סרט תעמולה אנטישמי המבוסס על הסיפור ההיסטורי של יהודי החצר זיס אופנהיימר בן המאה ה-18 והוצאתו להורג בכלוב ציפורים ענק בדוכסות וירטמברג. חברת ההפקה האחראית גררה רגליים, וחיפשה תירוצים לא להיכנס לכאב-ראש הזה. עם פרוץ המלחמה ב-39 גבלס נתקף אמביציה מחודשת, כופף את היד לשורה מפוארת של אמני קולנוע וכפה עליהם לייצר סוג של פיגול שהיה הצלחה אדירה הן בגרמניה והן בארצות הכיבוש. גם עשרות ניצבים יהודים מהגטו של פראג הכבושה נטלו חלק בסצנות המון ובטקסי בית כנסת. עם התבוסה בתום המלחמה הועמד הבמאי פייט הרלן פעמיים למשפט בעוון השתתפות בפשעים כנגד האנושות – ופעמיים זוכה. אולם הוחרם, והקדיש את שארית חייו לטיהור שמו.

לרגל המופע שוחחתי עם דורון תבורי על שיתוף פעולה עם דיקטטורה, על אחריות אמנותית ועל הקשר בין בידור לאמנות, לא רק שם ואז, אלא גם כאן והיום. שיחה מרתקת, לרגעים מייאשת, עם תקווה מפתיעה בקצה. ללא חשש ספוילרים.

הקדמה

35 שנה עברו מאז שהשחקן דורון תבורי קרא את עבודת הדוקטורט של ד"ר מיכל פרידמן על הפקת סרט התעמולה הנאצי "היהודי זיס", ונדלק על החומרים, וסוף סוף נהייתה מזה הצגה. זה כמעט קרה כמה פעמים בדרך, החל במחזה שכמעט נכתב בתיאטרון חיפה, וכלה בשלב התחקיר בתיאטרון גשר. המנהל האמנותי יבגני אריה, שחבריו האמנים נרדפו על ידי פוטין במשך השנים, הבין בדיוק במה מדובר, ובסופו של דבר נסוג מחשש שהחומרים לא די דרמטיים לבמה (חוץ מהסצנה שבה השחקן הראשי סובל מהתמוטטות עצבים, אחרי שגבלס מכריח אותו לשחק את זיס, ואשתו מתרוצצת על הגג בכותונת לילה בשלג להזעיק את השכנים). בינתיים הצטברו אוקיינוסים של מילים: עדויות, אוטוביוגרפיות, וידויים, מכתבים של פייט הרלן לכל העולם ואשתו. בשלב מסוים תבורי שקל פשוט לקחת את האוטוביוגרפיה שלו, ספר שלם של 150 עמודים "שמטרחן על כל גיהוק שהיה לו עם גבלס", ולקרוא אותו לקהל מהתחלה עד הסוף באנגלית במבטא גרמני. ואז פרצה הקורונה ואיתה קולות קוראים ליוצרים עצמאיים, והוא חבר לנעמי יואלי. הם כבר שיתפו פעולה ב"תיאסטס" מאת סנקה, וגילו שהם חולקים סבלנות אינסופית לתהליכים אמנותיים ותשוקה לתיעוד וארכיבאות, לבדיקת גבולות, לחילופי תפקידים ממשחק לבימוי ופרפורמנס ולהפך. בשלב מסוים נתקעו והזמינו את רות גוילי להצטרף. גוילי, מאיירת שערקה אל התיאטרון, הביאה נדוניה של רעיונות חזותיים, סיפקה טרמפולינה למה שנעשה עד אז, יחד עם איזו הפרעה שהִפרתה והעשירה את השיח.

מרית: פייט הרלן הבמאי נשפט פעמיים על פשעים נגד האנושות. למה בעצם זוכה?

דורון: זה אישום מאד מאד חמקמק. נכון שהשופט היה נאצי לשעבר, אבל היחיד שהורשע על תעמולה היה יוליוס שטרייכר העורך של דר שטירמר, הוא הוצא להורג בנירברג אחרי שהצליחו להוכיח קשר ישיר בין הדברים שפירסם להשמדה. ב-1939 השנה בה נוצר "היהודי זיס", עוד אין פיתרון סופי. אתה יודע שרודפים את היהודים, שהסרט שלך מצדיק ואולי מלבה את הרדיפה, אבל אף אחד לא חוזה את ההשמדה. וכמו שהסנגור שלו אומר: אנטישמיות וגזענות יש בכל העולם, בדרום אפריקה, בארצות הברית, מי שאמר שאנטישמיות זה פשע נגד האנושות? ובנוסף, הרלן היה רק הבמאי; הוא לא כתב את התסריט, לא אמר את המילים, הוא רק "אירגן" את זה, כבמאי, למה נטפלים אליו?

זה אישום בעייתי גם כשמדובר ביוצרים, לא כל שכן כשמדובר בשחקנים מבצעים. מריאן (שגילם את היהודי זיס) אומר: אני לא רציתי, לא רציתי, וכולם מאשרים את זה. הדמות שלו היא טרגית מבחינה מסוימת. הוא אומר: אני החבאתי בבית שלי את בעלה הראשון של אשתי שהוא יהודי, אשתי הראשונה היתה יהודייה, אני מגדל את הבת של אשתי שהיא חצי יהודייה. אני ממש ממש לא רציתי להיות בסרט הזה, אבל כיוונו לי אקדח לרקה, וגם לא הייתי מוכן לזה, זה מעולם לא קרה קודם בגרמניה, לא קרה שאמן אולץ לשחק בסרט תעמולה בניגוד להשקפותיו. לא היתה לי ברירה, אבל מרגע ששיחקתי, השקעתי את כל הנשמה, ולפי דעתי הצלחתי ליצור דמות תלת ממדית, נוגעת ללב, אני ממש לא מסכים שיצרתי דמות אנטישמית.

מרית: עברו הרבה שנים מאז שנדלקת, המציאות השתנתה, האם חל שינוי גם בחיבור שלך לחומר?

דורון: לא, מה שמשך אותי ועדיין מושך, זה אזור הדמדומים; אני שואל את עצמי את השאלות האלה בתור שחקן כל הזמן. באיזו מידה מה שאני עושה הוא בשר מבשרו של העולם, מה זה אומר בישראל, כשההוויה הישראלית כוללת גם את הכיבוש. זה לא כאילו ישראליות לחוד, וכיבוש לחוד, זה נהיה מין חיה אחת. זה שאני, כאילו פעם בשנתיים, לא נוסע לאריאל, זה כלום, זה רק מין סימון של משהו.

תוך כדי עבודה היו לי כל מיני תובנות. למשל, אני מסתכל היום על הסרטים של הרלן ואומר, לא היה רק יהודי זיס אחד, כל סרט שהוא עשה היה סרט תעמולה נאצי בדרכו. הדמות הזאת שהוא וכריסטינה זדרבאום (אשתו הכוכבת, שמשחקת בסרט) בישלו, שמופיעה בסרט אחרי סרט ומתאבדת בסופו של דבר בטביעה, היא מין טוטם כזה של הנפש הגרמנית, התגלמות בידורית של רוח האומה, כל פעם מישהו אחר אונס אותה והיא טובעת. בשנה שבה הגרמנים רודפים את הקתולים, זה יהיה כומר קתולי שיגרום למותה, בשנה שבה גרמניה פולשת לפולניה זו תהיה אישה פולנייה, וכשגרמניה תפלוש לצ'כיה, שרץ צ'כי יכניס אותה להריון והיא שוב תטביע את עצמה. זה לא נעשה מתוך חישוב, אתה בתוך העולם וככה זה מסתדר: אלה הרעים, אלה הטובים, יש קהל שצריך לבדר, וכשחקן אתה לא היוצר, רוב ההחלטות האמנותיות הן לא שלך. כשנעמי ואני עושים עבודה אנחנו לא צריכים למצוא חן בעיני אף אחד. אנחנו מבלים שעות בבירורים, מה רצינו להגיד, מה אנחנו אומרים. יש לנו אחריות מוחלטת על התכנים. זה מרגיע. זה נותן פוקוס. כשאני עובד בתיאטרון זה לא לגמרי ככה.

בשלושים השנה האחרונות בישראל יש תופעה פוליטית לגמרי, שכולם שיתפו איתה פעולה, אבל בשביל לתפוס שהיא פוליטית צריך סוג של מרחק: התחיל מהלך של בניית היכלות תרבות בכל הארץ. יש מעל למאה היכלות, אולמות ענקיים – עם במה חזיתית מוגבהת שלא מאפשרת שום גמישות ביחסי קהל במה – וכולם פועלים על סף הפרטה, כלומר תלויים בשיווק. נוצר מצב שבו התיאטרון בתל אביב מייצר בשביל היכלות התרבות בפריפריה. זה דאבל שיווק, שיווק א' לשיווק ב', ומחלקות שיווק זה סכנת נפשות, כי כדי למכור אתה צריך להיות רמה אחת מתחת למכנה המשותף הכי נמוך. במקביל, כל מדיניות ההקצבה לתיאטרון השתנתה לחלוטין: במקום הוועדות שבחרו הצגות על פי שיפוט ערכי – עניין בעייתי כשלעצמו – נבנתה מערכת קריטריונים מספרית, רק מה שאפשר לבטא במספרים. כשמישהו בכל זאת התעורר ואמר, הלו, אנחנו בכל זאת מדברים על אמנות, הוסיפו סעיפון שנקרא מורכבות הפקה. ואז בעצם, אם עשית הצגה עם המון פנסי תאורה, אתה מקבל על זה קצת מספרים… ובנוסף, כבר לא מסבסדים את התיאטראות, רק נותנים להם שקל על כל 4 שקל שהם מכניסים; נהיה מין מעגל סגור של שיווק: המונים הולכים לתיאטרון, והתיאטראות מייצרים מה שיצליח אצל ההמונים, בתקווה שיקנו את זה. כך חיסלו לחלוטין את כל התיאטראות הפריפריאליים, באר שבע, החאן הירושלמי, ותיאטרון חיפה כמעט נעלמו מהתמונה. לא צריך אותם.

כשמירי רגב באה ואמרה: מדירים את הפריפריה, היא בעצם יצאה נגד מדיניות הליכוד. זה מגוחך, הרי זה מה שעשיתם במשך עשרים שנה: הרסתם את הפריפריה, מִרכזתם את כל התיאטרון בתל אביב, הפכתם את תל אביב ליצרן המזון שהפריפריה אוכלת. לימור לבנת יצרה את המערכת הזאת ביחד עם צח גרניט, הם בנו את מערכת הקריטריונים המתופלצת הזאת.

מה שאני מתאר זאת לא סתם מציאות מבנית, היא מייצרת תכנים. חד משמעית. כל אנשי התיאטרון שאני מכיר הרגישו שהם מבוזים, שמכניסים אותם לפינה, זה הפך להוויי של חזרות, תעשו ככה שיבינו ב(הכניסו את שם הפריפריה). כולם מקטרים וכולם משתפים פעולה. לא עולה על דעתם שיש למעשים שלהם משמעות רוחנית או תרבותית או ערכית.

מרית: זה מדכא. ומצד שני, ולטר בנימין אמר שהדאדא שהתנגח בקהל, יצר רעב לבידור ועודד את פריחת הקולנוע. ואני תוהה אם זה פועל גם הפוך: האם הבידור שמכוון למכנה המשותף הכי נמוך, ההתמכרות לבינג', הפרעת הקשב שכולנו לוקים בה, יעוררו רעב למשהו רציני, עמוק, מורכב, או שפשוט יימחק לנו השכל עד הסוף?

דורון: אני חושב שיש מצב שהיכלות התרבות האלה יהפכו לכלי למשהו אחר. פעם היה כלל כזה שלשם אסור לנסוע עם הצגה של יותר משעה ועשרים, ושבשום פנים לא תהיה הפסקה. היו אפילו מנהלי היכלות שהציבו תנאי כזה, שדרשו לקצר הצגות. אבל משהו זז. יש קהל: מאות אנשים שמסוגלים לשבת בתיאטרון שלוש שעות ולראות הצגה. יש להם את השריר הזה. יכול להיות שאני טועה, עדיין אין לי פרספקטיבה. גם את ההבנה הזאת של שלושים שנות ליכוד לא ממש קלטתי בזמן אמת. הייתי קצת המום ממה שקורה וקיטרתי וחיפשתי נישות שהן לא ממש בתוך המערכת הזאת – אנסמבל עיתים, החאן, גשר – אבל משהו השתנה. אני נוסע למוצקין עם הצגה של שלוש שעות ואני יכול לבנות על זה שהקהל ישב מרותק. אני גומר הצגה כזאת ואני שואל את עצמי האם אני יכול לעשות כאן "מקבת" בלי שום הנחות, בלי למחוק אף שורה, עם כל התחכום, וזה יאכל וזה יעבוד. דברים הרי לא נעצרים במקום, הם לא חוזרים לאחור. הם הולכים הלאה, ובתוך ההלאה הזה יש פתאום תקופות של פריחה. אז איך הגענו לפריחה? בדרך לפריחה עוברים דרך כל מיני זוועות.

**מתוך מחברת החזרות של רות גוילי (פרט)**

ובשולי הדברים: גם אני כמו רבים אחרים, רודפת אחרי המציאות שמשתנה בהילוך מהיר, כלומר מתעדכנת שוב ושוב בחדשות. אבל הדיון השטוח, המתנגח והסיסמאי (זאת לא טענה אלא תיאור מצב) מתיש ומבזבז לי את הנפש. ומצאתי שספרות, ובמקרה הנוכחי – תיאטרון, שקשור למה שקורה אבל לא נגזר ממנו ישירות, מרגיעים אותי גם כשהם מעציבים, מזינים את השיחה הפנימית במורכבות ובאוויר לנשימה, מספקים עומק ופרספקטיבה גם בלי הזיקה הישירה והמוחצנת של ההשוואות. וזאת גם ההמלצה שלי על ההצגה.

זיס – דורון תבורי (שתיחקר, תרגם וערך) יצר יחד עם נעמי יואלי ורות גוילי מופע המבוסס כולו על מסמכים אותנטיים. || דוד פולונסקי עיצב ובנה בובה || גידי ספרינצין ערך קטעי וידאו || נדב ברנע עיצב תאורה || מישה ויסבורד עיצב סאונד

אורך המופע כשעתיים ורבע. ואחריו – מי שירצה – יוכל לצפות בסרט עצמו.

21 ביוני ב 19:00 בהמרץ 2, שביל המרץ 2 תל אביב. לכרטיסים קוד קופון !derjude (כולל סימן הקריאה)

29 ביוני ב 19:00 בהמרץ 2, שביל המרץ 2 תל אביב. לכרטיסים קוד קופון hayehudi

עוד אקטואליה בעיר האושר

בדרך כלל אני שומרת נגיעה מאקטואליה (היינריך פון קלייסט)

דימוי שרודף אותי

אומרים שאין פה צנזורה

על הברך של נדב לפיד

ורק בשביל הכיף – גני השררה

עוד תיאטרון

התיאטרון של ברכט על פי אנדרסן

ליבי, השתחרר מכל מה שמעציב אותך

כשחציי התחתון הפך לאבן

Read Full Post »

רוני סומק ויהודה ויזן (הצתה מאוחרת)

Posted in אמנות, ספרות, tagged אלי הירש, אמנות, אצל הילל ולילית מן העיר הגלילית, בוטניקה של קסם, האחים גרים, ולטר בנימין, יהודה ויזן, מטפורה, מירי סגל, מרלין מונרו, משפחת אדמס, פאוסט, פופ ארט, פינוקיו, קמיל אוטרבק, קרקס, רומי אחיטוב, רוני סומק, שירה on מאי 24, 2021| 10 Comments »

לפני כמה שנים כתב יהודה ויזן ביקורת ארוכה ומרושעת על שירתו של רוני סומק ועל סומק עצמו. ("מרושעת" לא כנזיפה אלא כהגדרה מדעית). רציתי להגיב עליה בשעתו, להצביע על אי ההבנה, אבל לא הרגשתי שבקיאותי בשירתו של סומק מספיקה למעלל כזה. ופתאום עלה בדעתי, שאני לא צריכה לכתוב על כלל שירתו, די בכמה שורות שאני אוהבת כדי להגיד את ייחודו.

ב"בלוז הנשיקה השלישית", עומדים סומק ואהובתו ליד גדר בית הספר החלקאי ומאזינים למים הזורמים בצינורות ההשקייה מתחת לאדמה.

אִם תִּשְׁתֹּל בָּהּ פָּרְסָה," אָמְרָה, "תּוֹךְ שָׁנָה
יִצְמַח לְךָ סוּס," וְ"אִם", עָנִיתִי, "תִּשְׁתְּלִי בָּהּ מְאַוְרֵר,
תּוֹךְ דַּקָּה תָּצוּץ הַשִּׂמְלָה הַמְּעוֹפֶפֶת שֶׁל מַרְלִין מוֹנְרוֹ".

יש לי חולשה לבוטניקה של קסם. אם טומנים זרע באדמה, משקים ומדשנים אותו, הוא מצמיח עץ שבפירותיו חבויים הזרעים של העצים הבאים. ובוטניקת הקסם היא גירסה מורחבת ומזורזת של ההליך הזה. כך למשל, מפתים השועל והחתול את פינוקיו לטמון את מטבעות הזהב שלו ב"שדה-הניסים", להשקותם בשני דליים של מי מזרקה ולפזר קצת מלח, כדי שבִּן לילה יצמח שם עץ של מטבעות. לפעמים יש וריאציה יותר מורכבת.; במעשייה עין אחת, שתי עיניים, שלוש עיניים מאוסף האחים גרים, נשחטת עז הפלא של הגיבורה, ואחרי שהיא קוברת/שותלת את קרביה על סף הבית, צומח מתוכם עץ נפלא עם עלוות כסף ופירות זהב. סבך המעיים הופך במין דיזולב (בעברית "השלבה") לסבך שורשים, ואפילו יותר חשוב: עץ הפלא משמר גם את הגֵנים שירש מן החי; ענפיו נרתעים כשהמתעללות מושיטות יד לפירותיו, רק הגיבורה מצליחה לקטוף אותם, ובשיא קומי קסום נוסף, העץ צועד בעקבותיה לביתה החדש.

ב"בלוז הנשיקה השלישית" יש שתי הצעות בוטניות: הראשונה – אִם תִּשְׁתֹּל בָּהּ פָּרְסָה," אָמְרָה, "תּוֹךְ שָׁנָה / יִצְמַח לְךָ סוּס" – קרובה כביכול לבוטניקה המקובלת, במובן שבו חלק קטן מן הדבר אוצר בתוכו את השלם (בספרות קוראים לזה סינקדוכה, כשהחלק מכיל את השלם – נניח כשאומרים "הכתר" ומתכוונים לכל בית המלוכה – וסומק גוזר ממנה בוטניקה בזעיר אנפין). בסוס הצומח מן הפרסה, יש משהו קרקסי, הוא צומח על רגל אחת שמשמשת כגבעול וכל שאר אבריו מתפצלים ממנה כענפים או כעלים. זה לוקח שנה, זמן אורגני ומסורתי של הריון.

ואילו סומק, זה שבשיר (שנהוג לכנותו "הדובר", אבל המילה הזאת כל כך נגועה ביח"צ שאני לא מסוגלת) מעלה את הבוטניקה בחזקה כשהוא מציע לאהובה לשתול מאוורר, ו"תּוֹךְ דַּקָּה תָּצוּץ הַשִּׂמְלָה הַמְּעוֹפֶפֶת שֶׁל מַרְלִין מוֹנְרוֹ".

מטפורות הן לא "אחרי הכל ובסך הכל אורנמנט או תחבולה ספרותית" כפי שויזן טוען (וגם לא סטיות כמו שחומסקי הגדיר אותן, וסיים את יחסי איתו כמעט לפני שהתחילו). לא כל המטפורות דומות, כשם שלא כל הסינים דומים. כבר מזמן שמתי לב לזיקה בין אהבה להבנה: אוהבים את מה שמבינים, או להפך, מבינים את מה שאוהבים. ואני אוהבת מטפורות כלומר יודעת להעריך דיאלוג מטפורי מדויק כשהוא נקרה לפני. האהובה המעט מבוגרת (על פי תחילת השיר: "הִיא הָיְתָה כִּמְעַט הָרִאשׁוֹנָה וְרָצִיתִי לִקְרֹא לָהּ חַוָּה./ הִיא קָרְאָה לִי פֶּג'וֹ כִּי הָיִיתִי הַ- 306 שֶׁלָּהּ. / הָיוּ בֵּינֵינוּ כַּמָּה שָׁנִים לְטוֹבָתָהּ") מציעה לסומק לגדל סוס (שיהפוך אותו אולי לאביר?) והוא משיב לה באותו היגיון בוטני שבו דברים צומחים מלמטה למעלה, ושבו זורעים או שותלים חלק כדי להצמיח את השלם, ומציע לה לשתול מאוורר, שהפרי שלו היא השמלה המעופפת של מרלין מונרו. הם מחוברים זה לזה ברוח.

זה מזכיר לי את "הבל (העיקרון הפואטי)" של מירי סגל, עבודה שבה הקרינה וידאו של עצים בסערה על מאוורר תעשייתי, וגרמה לצופים לחוות את הסערה דרך הצירוף הגלוי של רוח חיה ממאוורר ומראה של עצים מתנועעים (ב"אל ניניו", סערה שאותה חוויתי פעם במשך לילה ארוך, אבל זה סיפור אחר שיסופר בפעם אחרת, כמו שכתוב בסיפור שאינו נגמר). בקטלוגים למיניהם כתוב שסגל מעלה באוב את דמותו של הבל, הנרצח המקראי הראשון. ייתכן. בשבילי זה קודם כל פירוק פואטי וארס פואטי של דימוי, התשליל של מה שעושה סומק, כשהוא מלחים את השמלה למאוורר.

מירי סגל, הבל (העיקרון הפואטי) 1998 את העיקר צריך להשלים בדמיון.

אלי הירש כתב פעם שסומק הרכיב את המזרחיות על תרבות הפופ של שנות השישים ואילך.

"הצירוף הזה, של שירה עברית, מזרחיות ופופ … מתח קו ישר, לא מובן מאליו ומשום כך חד ומפתיע, בין הפרובינציה הישראלית על כאביה ועלבונותיה לבין שפת העולם החדשה – שפה אמריקאית ביסודה, צעירה ורוקנרולית … את הכאב וקריאת התיגר שחילחלו בשירתו הוא מוסס לקצף זוהר של דימויים פופיים, אלא שהכאב לא נעלם: בזכות הנגיעה הסומקית הנפלאה, הרכה, העדינה, המקציפה, הכמו-מתפוגגת – הוא הסתנן בהיר ואפל גם יחד לזרם הדם של השירה הישראלית." (הטקסט המלא פה)

הירש צודק מן הסתם, אבל העניין שלי עוד יותר ספציפי. אולי בגלל שהדימוי המסוים הזה קרוב יותר לפופ ארט מאשר לדור הפרחים. והפופ ארט הוא ביסודו זרם מפוכח וקפיטליסטי. אמן הפופ הוא סוג של עיתונאי שמשכפל מוצרי תרבות בלי להפלות בין אמנות גבוהה לתרבות פופולרית. אמרו על אנדי וורהול (דמות מפתח בפופ ארט, כשם שמרלין מונרו היא דימוי מפתח), שאילו כל התיעוד של השליש האחרון של המאה העשרים היה נמחק באורח פלא, ורק יצירתו היתה שורדת, היה ניתן לשחזר על פיה את התרבות האמריקאית של תקופתו.

ובהמשך לכך – לפני שנים רבות, בפורטוגל, נכחתי בהצגה של קרקס מקומי, עלוב שבעלובים, שנקרא "קרקס אמריקאי". וחלק גדול מקסמו (כולו בעצם) היה בפער המכמיר לב, בין המציאות העלובה לבין המילה "אמריקאי" שהיתה מודבקת עליה כמו פלסתר נוצץ על פצע. הפער הזה שאנחנו עמלים להסתיר, גם מפני עצמנו, בין החלום למציאות, היה חשוף ומרוכז. (אותו פער מתקיים בין השאר, גם בשורות המצוטטות ביותר של סומק, ולא בכדי: "אנחנו מונחים על העוגה / כמו בובות חתן כלה. / גם אם תבוא הסכין / ננסה להישאר באותה הפרוסה", אבל לא ניכנס לזה עכשיו.)

וכל זה כדי לומר, שלפחות לטעמי, הקסם של סומק נחלש כשהוא נהיה בן בית בפופ, ומתעצם כשהוא מביט בו מרחוק.

אלביס ומרלין שצילמתי פעם בגרייסלנד כשמלאו עשרים שנה למותו של אלביס. **הפוסט המלא פה**

במסה הנפלאה על יצירת האמנות בעידן השעתוק הטכני, מדבר ולטר בנימין על אובדן ההילה של יצירת האמנות; כשהשכפול והשעתוק מקרבים את היצירה לצופה, הם מבטלים את המרחק, את הסוד, וסומק מגניב סוד חדש, מסתורין חדש לדימוי המשוכפל, דרך הדלת האחורית של הדמיון; השמלה המעופפת של מרלין נולדת בבת אחת מתוך מאוורר קבור (כמו שאתנה פרצה מראשו של זאוס, בוגרת וחמושה). מאוורר לא יכול לפעול בלי חיבור לחשמל, ומאוורר קבור על אחת כמה וכמה. וגם לו היה פועל – השמלה היתה מתעופפת ונוחתת במרחק מה ללא רוח חיים. אבל כל הפרכות האלה מנוטרלות על ידי האורגניות החדשה של בוטניקת הקסם. זמן האינסטנט של עידן השיעתוק מתגלגל לזמן קסם.

בלוז הנשיקה השלישית / רוני סומק
הִיא הָיְתָה כִּמְעַט הָרִאשׁוֹנָה וְרָצִיתִי לִקְרֹא לָהּ חַוָּה.
הִיא קָרְאָה לִי פֶּג'וֹ כִּי הָיִיתִי הַ- 306 שֶׁלָּהּ.
הָיוּ בֵּינֵינוּ כַּמָּה שָׁנִים לְטוֹבָתָהּ, וְעַד אָז
לֹא עָלִיתִי עַל טְרֶמְפִּים שֶׁלֹּא עָצְרוּ לִי.
עָמַדְנוּ לְיַד גֶּדֶר בֵּית הַסֵּפֶר הַחַקְלָאִי וּמִתַּחַת
לְכַפּוֹת הָרַגְלַיִם אֶפְשָׁר הָיָה לִשְׁמֹעַ אֵיךְ
בְּצִנּוֹרוֹת הַהַשְׁקָיָה מַמְתִּיקִים הַמַּיִם
סוֹד לָאֲדָמָה.
"אִם תִּשְׁתֹּל בָּהּ פָּרְסָה," אָמְרָה, "תּוֹךְ שָׁנָה
יִצְמַח לְךָ סוּס," וְ"אִם", עָנִיתִי, "תִּשְׁתְּלִי בָּהּ מְאַוְרֵר,
תּוֹךְ דַּקָּה תָּצוּץ הַשִּׂמְלָה הַמְּעוֹפֶפֶת שֶׁל מַרְלִין מוֹנְרוֹ".
אַחֲרֵי שְׁנִיָּה הֵחֵלּוּ שְׂפָתֶיהָ לְהִתְפּוֹרֵר כְּחוֹל
וּלְשׁוֹנָהּ הֵגִיחָה אֶל פָּנַי
כִּשְׁאֵרִיּוֹת גַּל.
הָעוֹלָם בְּאוֹתָהּ שָׁעָה חֻלַּק בֵּין עוֹצְמֵי הָעֵינַיִם
לְבֵין הַמְּתוֹפְפִים בְּמִגְרַשׁ הַמִּסְדָּרִים
שֶׁל הַשְּׁקִיעָה.
לָכֵן לֹא רָאִיתִי אֵיךְ הִצְלִיפוּ גַּלְגַלֵּי הַטְּרַקְטוֹר
שֶׁעָבַר לְיַד בְּמֵי הַשְּׁלוּלִיּוֹת,
וְאֵיךְ כִּנְשִׁיקוֹת מְעוֹפְפוֹת נִתְּזוּ רְסִיסֵי הַבֹּץ
אֶל שְׁרִירֵי הָעֲנָנִים שֶׁנִּדּוֹנוּ בָּעֶרֶב
לִדְחֹף אֶת הַשֶּׁמֶשׁ
לַיָּם.

היה לי עוד המשך שלם על ויזן אבל הארכתי מאד ולכן אקצר. אני לא מכירה את ויזן הסופר, למעט ספר הילדים המבריק שלו, אצל הילל ולילית מהעיר הגלילית, המתרחש בבית שכל דריו חוקרים, מבשלים, מלהטטים, מכשפים וחולמים מילים.

למטה העבודה המכוננת של רומי אחיטוב וקמיל אוטרבק (עם פס קול של הסבר):

העברית של הספר כל כך גמישה ותענוגית ומתנגנת, שאפילו חולשתו המבנית (שני שליש אקספוזיציה וזנב עלילונת) לא באמת מקלקלת. ובכוונה או לא, עולה מתוכו מניפסט פואטי זוטא, שעל פיו הבריאה והיצירה נולדות מן האופל – הילל בן שחר (הוא לוציפר, השטן), אשתו לילית, וילדיהם זבוב וגולגולתא, חולקים את כישוף המילים. (וגם שכדי להתמודד עם מילים צריך להפשיל שרוולים ולעבוד, אין די בהבל פה.)

"כל דבר הוא פורטרט וכל דבר הוא אוטוביוגרפיה, אפילו כסא," אמר פעם לוסיאן פרויד ועוד לא נלאיתי מצטט. כל שכן ספר ילדים. ובחזרה לתחילת הפוסט, אין טעם לפיכך, להוקיע את רשעותו של המבקר; כמו העקרב מן המשל המפורסם על הצפרדע והעקרב, הוא אינו יכול להיות אלא עקרב. מוטב להתבונן, ואם רוצים להיות נדיבים, להאמין שמשהו טוב עוד יצמח מזה, כמו שאומר השטן של גתה בפאוסט "אני חלק הכוח ההוא, השוחר / תמיד את הרע – / ואת הטוב הוא יוצר." (תרגום יעקב כהן)

ולסיום, שיר הפתיחה של משפחת אופל אחרת:

עוד באותם עניינים:

לב פראי וראש מוזר – מציאות ופנטזיה בלב פראי של דיוויד לינץ'

פוסט שמיימי

געגועים לגופה של העברית

יוקו אונו או מלכת השלג

עשרים שנה למותו של אלביס, גרייסלנד ממפיס

סינדרלה, ההפך ממה שחשבתן

Read Full Post »

העיוור, השורד ועושי הניסים – פסטיבל צוללן 2019

Posted in תיאטרון מחול, tagged אדוורד מונק, אמנות, אמנות עכשווית, אנדרו טיי, בגד, דוריס אוליך, הבלט הרוסי, הזרה, ויטו אקונצ'י, ולטר בנימין, כסופות, מונטסקייה, מרינה אברמוביץ', עדו פדר, ערן שני, פאול שילדר, פסטיבל צוללן, פרנסואה לאלומייר, קוויריות, קטז׳ינה שוגייב, תומר רוזנטל, תיאטרון מחול on אוקטובר 4, 2019| 14 Comments »

או האמנות ורוח הזמן על פי פסטיבל צוללן 2019

באמנות שמשקפת את רוח הזמן, אני לא מתכוונת לאמנות שעוסקת בנושאים המובילים בחדשות או בתרבות, אלא לרגע שבו הם מחלחלים לצורה ומשנים את הDNA האמנותי.

למי זה איכפת מלבדי? אולי לשניים שלושה קוראים, אבל תחשבו למשל על הלעג שבו התקבל היופי החדש האימפרסיוניסטי – דוגמא ערמומית לשם הזדהות – כי מילא הרתיעה מן הקקפוניה הפוטוריסטית או מ"פלישת לועסי המסטיק לחלל הגלריות" (כך הגיב מבקר האמנות מקס קוזלוף על הופעת הפופ ארט), אבל מה מקומם באימפרסיוניזם? זה גורם לענווה מסוימת; קל להיות חכמים בדיעבד. אבל כדי להיות חכמים בזמן אמיתי כדאי ללכת למשל, לפסטיבל צוללן, ללא ספק הקיצוני בשלל פסטיבלי המחול, אפילו במדד הפשוט של תנאי-צפייה – רק באחד מחמשת המופעים שראיתי, זכיתי לשבת באולם "נורמלי" בחלק שנועד לקהל.

ובאשר לרוח הזמן, הפעם יצאתי עם שלושה קצות חוט, שכל אחד מהם שונה ואפילו הפוך ממשנהו. וגם הריבוי הוא אולי מסימני הזמן והפוליפוניה (במוסיקה: מספר קולות עצמאיים המתקיימים במקביל) הפוסט מודרנית.

Execution Series – ערן שני

ערן שני היה רקדן יוצר (תפקידו באוהבים אש של יסמין גודר עדיין חרוט לי בחודי מחטים בזוויות העין והתודעה והלב) עד שערק לעיצוב אופנה. העבודה, על פי התוכנייה, "לוקחת את הביגוד כנקודת המוצא … ומציעה מעין יצור כלאיים שבין תצוגת אופנה למופע פרפורמנס."