Feeds:
רשומות
תגובות

Posts Tagged ‘ויקטור ורולף’

לגמרי במקרה יצאו לאחרונה שני ספרים נהדרים על מעילים קרועים. תכננתי פוסט משותף בשם, "שני מעילים קרועים" אבל תוך כדי כתיבה הבנתי שהם שונים מדי. מוטב שיביטו זה בזה רק מזווית העין.

וראשית המעיל הקרוע של קדיה מולודובסקי בתרגומו הנלבב של נתן אלתרמן (מי שזוכר בעל פה מוזמן לדלג על המילים).

גלגוליו של מעיל / קדיה מולודובסקי

מיידיש, נתן אלתרמן

החיט עוסק בחיִט
וילדים לו מלוא הבית
חיל רב, ברוך השם,
ותינוק בחיק האם.

כאן המעשה נפתח –
לא בגדי לבן וצח.
מעשה במעיל של חורף
בעל סדק צר מעורף.

הוי תפרו מעיל של חורף
בעל סדק צר מעורף,
לבחור גדליהו גוץ
שיהיה לו חם בחוץ.

רץ גדליהו בו שנתיים,
והמעיל – זהב פרוויים!
עוד שנה – המעיל כאילו
עוד יותר יפה אפילו.

אך גדל גדליהו קוטן,
והמעיל לוחץ במותן.

קם יריד בבית! מה פה?
איזו מין צרה צרורה פה?!
קצת גדל גדליהו קוטן,
והמעיל לוחץ במותן!

מה עושים? חסל! אין עזר!
רץ במעיל שמריהו לייזר.

רץ בו לייזרקה שנתיים,
והמעיל – זהב פרוויים!
עוד שנה – והמעיל כאילו
עוד יותר יפה אפילו.

פעם הוא הרים ידיים –
נתפקעו השרווליים!

קם יריד בבית! מה פה?
איזו מין צרה צרורה פה?!
לייזרקה הרים ידיים
והקץ לשרוולים!

מה עושים? נו, מילא, מילא,
שבמעיל תרוץ כבר ביילה.

ביילה רצה בו  שנתיים,
והמעיל – זהב פרוויים!
עוד שנה – המעיל כאילו
עוד יותר יפה אפילו.

פעם ביילה מתכופפת…
הבטנה, הוי, מתעופפת!
קם יריד בבית! מה פה?
איזו מין צרה צרורה פה?!
ביילה רגע מתכופפת –
הבטנה כבר מתעופפת?

ופוסקת החבריה:
שבמעיל תרוץ כבר חיה!

חיה רצה בו  שנתיים,
והמעיל – זהב פרוויים!
עוד שנה – המעיל כאילו
עוד יותר יפה אפילו.

ופתאום, אימה ופחד,
חיה באה מתיפחת,
בדמעות על הריסים –
היא איבדה את הכיסים!

רועמים כולם כרעם:
חיה, תתביישי הפעם!
מה זה? איך זה כך עושים?
איך זה מאבדים כיסים?

את המעיל בדרך-ארץ
אז לבש יחיאל פרץ.

פרץ, פרץ, זהו לץ!
מטפס מעץ על עץ,
מחלל בחלילים
לכלבים וחתולים,

ומרגיז את הבריות
ומקבל מכות טריות,
מילל, שורק, נובח,
בקיצור – בחור שמח.

נו, ובכן בדרך ארץ
את המעיל לבש לו פרץ.

ובאותו היום בשתיים
הוא תלש את השוליים
ובשעה חמש בערך
חור גדול נקב בברך.

וברגע האחרון
הביאו בלי צווארון
וסידר בו חור מול חור,
מפנים ומאחור!

מביטים כולם בפחד,
רועמים כולם ביחד:
איזה בגד לתפארת,
איזה מן מעיל-אדרת!

האזיני, ארץ ארץ,
מה עשה בו זה השרץ!

פעם פרץ, – לא טפש, –
בא ערום, ומעיל לא יש…

מביטים כולם בפחד,
רועמים כולם ביחד:
פרץ! תיש! סיח! כרכשתא!
אי המעיל אשר לבשת?

אז ענה להם הנער
לשון חדה כתער:

צד ימין אני מסרתי
לחתול אשר זכרתי,
חלק שמאל אני שלחתי
לחתול אשר שכחתי.

והיתר – חור מול חור –
תקבלו לפי התור.

איור, בתיה קולטון, מתוך

כריכת הספר. איור, בתיה קולטון, מתוך "גלגוליו של מעיל" מאת קדיה מולודובסקי.

.

  1. המגילה

על הכריכה, תמונה קבוצתית מאחורי סרט מדידה מגולגל שנפרש למגילה עם שם הספר.

הסרט הוא התמצית הפיוטית של הסיפור. יש בו גם חייטות וגם מדידה, כלומר גדילה, וגם גלגול במובן מטמורפוזה, מסרט מדידה למגילה.

גם הטקסט בדף השער שומר על הפיתול המגילתי:

01

ובאיור הפותח, שוב תמונה קבוצתית, הפעם על גליל אריג שנפרם. עוד סוג של מימוש המטפורה, זה "סיפור בדים" שנגולל פה, אומרת המאיירת, פשוטו כמשמעו, וגם במובן בידיון.

איור, בתיה קולטון, מתוך

איור, בתיה קולטון, מתוך "גלגוליו של מעיל" מאת קדיה מולודובסקי.

*

  1. העז

זוכרים את הסיפור על היהודי העני שמתלונן לפני הרב על הצפיפות הבלתי נסבלת בביתו? הרב מייעץ לו להכניס לשם גם את העז, וכשהוא חוזר ומתלונן שהעצה לא עזרה, הוא מתבקש להוציא את העז וחווה רווחה ושמחה.

גם קולטון כמו הרב, מוסיפה עז למשפחה המצטופפת בלאו הכי, אבל בשונה מן הסיפור היהודי היא לא מעלה בדעתה להוציא אותה. קולטון, לפחות בספר זה, היא מאיירת-במאית. ולָעֵז בזקָנה הצחור ועיניה הבולטות, בקצה אפה הוורדרד וחיוכה הספק-תם-ספק-אירוני, יש תפקיד משלה בסלפסטיק המלודרמטי של האיורים.

איור, בתיה קולטון, מתוך

איור, בתיה קולטון, מתוך "גלגוליו של מעיל" מאת קדיה מולודובסקי. קולטון הופכת את השיר לתיאטרון.

בתמונת הכריכה (הראשונה בפוסט) החייט ספק מראה את המעיל, ספק מניף אותו בגאווה של מטאדור מול כל החבורה, ובייחוד מול העז, התחליף הביתי הקומי לשור מן הזירה. והיא אמנם תיהפך לשור זועם אחרי שהמעיל ישוסע.

השור הזועם. איור, בתיה קולטון, מתוך

השור הזועם. איור, בתיה קולטון, מתוך "גלגוליו של מעיל" מאת קדיה מולודובסקי.

אבל מה בעצם העלה את העז באוב של קולטון? אולי הגדי בתחילת השיר. "כאן המעשה נפתח –/ לא בגדי לבן וצח", כתבה קדיה (כלומר אלתרמן, אבל לא ניכנס לזה עכשיו; למי שרוצה, כאן יש טעימות משלושה תרגומים). קדיה חשבה מן הסתם על הגדי משירי הערש היהודיים; רגע קודם הוזכר "תינוק בעריסה" והיא ממהרת להבטיח לקוראים, שלא שיר ערש בידה, להפך!

אצל קולטון אין חשש לשיר ערש. העז היא בת לוויתו של האב. הוא משוחח איתה בזמן שהוא גוזר. "לא בגדי לבן וצח," כלומר, לא סיפור מעולמך, הוא אומר לה, אלא מעולמי שלי.

החייט והעז. איור, בתיה קולטון, מתוך

החייט והעז. איור, בתיה קולטון, מתוך "גלגוליו של מעיל" מאת קדיה מולודובסקי.

חלק גדול מן ההנאה נגרם על ידי על ידי הפרשנות הקונקרטית עד אבסורד של בתיה לטקסט (כמו "המחשה", רק בחֶזקה). כשקדיה שמה בפי האב את הזעקה, "האזיני ארץ ארץ" בתיה מציירת אותו שרוע על גחונו ומדבר ישר לארץ.

כבר אמרתי שזה ספר מאד מצחיק?

איור, בתיה קולטון, מתוך

איור, בתיה קולטון, מתוך "גלגוליו של מעיל" מאת קדיה מולודובסקי.

ואפשר להכביר דוגמאות: אם המעיל לוחץ במותן סימן שגדליהו-קוטן הוא זללן (מה שנקרא בידיש פרעסער). כששמריהו-לייזר מרים ידיים ו"נתפקעו השרווליים," הוא לא סתם מרים אותן, זה חלק ממשחק ההנדס אפ. וכן הלאה.

איור, בתיה קולטון, מתוך

איור, בתיה קולטון, מתוך "גלגוליו של מעיל" מאת קדיה מולודובסקי. בהמשך לפתגם היידי, כשאלוהים רוצה, אפילו מטאטא יורה.

*

  1. עיירה יהודית

די להציץ בהקדשה, "לאמא מלכה ואבא קלמן מבתיה", כדי להבין כמה קולטון מחוברת לעיירה. (פעם מנתה באוזני את שמות הילדות החביבים עליה: אנדה, פניה וקדיה). העיירה נוכחת בצבעוניות המעט קודרת של האיורים ובפרטים הזרועים בתוכם: אם זה המטאטא-רובה מן הפתגם היידי שהונצח בשירו של איציק מאנגר, "ברצות אלוהים אפילו מטאטא יורה", או בעלי חיים כמו עז ואווזים (שהחזירו אותי לילדה אילת). או החביות עם הילדים שהחזירו אותי לשיר אחר של קדיה, "מעשה בחבית", על חבית שמשמשת מקלט ומחבוא לכל ילדי החצר.

איור, תרצה טנאי.

איור, תרצה טנאי. "רוצה אילת עם האווזים לנדוד,/ עד שהיום יחשיך מאד מאד" (ומי יודע אם ה"תלתלים כאש" לא זלגו מן הילדה אילת אל יחיאל פרץ).

משמאל, איור, בתיה קולטון, מתוך

משמאל, איור, בתיה קולטון, מתוך "גלגוליו של מעיל" מאת קדיה מולודובסקי. מימין, איור לעליבבא וארבעים השודדים 1913

ובו בזמן קושרת שורת החביות גם בין הילדים לשודדים מסיפור עליבבא. מי יודע מה יעוללו ל"זהב הפרוויים" של המעיל. בצד העיירה היהודית, מוצפנים בדי-אן-איי של האיורים ריבוא ספרי ילדים. טביעות אצבעותיהם של תעלולני העבר, מטיל אולנשפיל ועד מקס ומוריץ, נמצאות בכל מקום.

למעלה, וילהלם בוש, מקס ומוריץ 1865(פרט). למטה, בתיה קולטון, גלגוליו של מעיל (פרט)

למעלה, וילהלם בוש, מקס ומוריץ 1865(פרט). למטה, בתיה קולטון, גלגוליו של מעיל (פרט)

והנה עוד קונקרטיזציה מלבבת עד כדי מימוש המטפורה. "הבטנה, הוי, מתעופפת!" פשוטו כמשמעו. (גם פה חלפו בשמי-ראשי אווזים אחרים, ממקס ומוריץ ועד לברון מינכהאוזן).

איור, בתיה קולטון, מתוך

איור, בתיה קולטון, מתוך "גלגוליו של מעיל" מאת קדיה מולודובסקי.

*

  1. ריאליזם ומשחק

בחישוב זריז עברו חמש עשרה שנה מרגע שהמעיל נמסר לגדליהו ועד שנפל לידיו של יחיאל-פרץ. אם בתיה היתה דבקה במציאות, הילדים היו גדלים ללא הכר, בגדיהם היו מתחלפים באופן מבלבל (או אפילו עוברים מילד לילד וגונבים את ההצגה מן המעיל). מזל ש"גלגוליו של מעיל" נהנה מאזרחות כפולה; אף שנולד בעולם המציאותי של העיירה, הוא שייך למסורת העתיקה של שירי המשחק מסוג חד גדיא, ורבים משירי אמא אווזה. מדובר במין "שיר צביר" בתשליל: אם שיר צביר קלסי צובר משהו בכל בית, וכאן נגרע משהו מן המעיל עד שנשארים רק חורים.

כדי לשמור על חדוות המשחק קולטון לא משנה את הילדים. כמו דמויות שמצוירות על קלפים הם רק נערכים כל פעם באופן חדש.

כולם? לא. התינוק דווקא גדל. לא בחמש עשרה שנה אולי, ועדיין; התינוק מספק את מרכיב הגדילה, והקורא הוא שאמור להחיל אותו על שאר הדמויות. זה תחביר איורי שבור, חשוף, פתוח לקורא, ומכיוון שמולדובסקי השתייכה לזרם המודרניסטי בשירת היידיש (בצד משוררים נפלאים כמו יעקב גלאטשטיין, משה-לייב הלפרן ואפילו איציק מאנגר שרקד על שתי החתונות) היא היתה מתענגת מן הסתם, על הבחירה האיורית.

מבחר שלבי גדילה. איור, בתיה קולטון, מתוך

התינוק דווקא גדל. איור, בתיה קולטון, מתוך "גלגוליו של מעיל" מאת קדיה מולודובסקי.

*

  1. יחיאל-פרץ
כרית הסיכות של הילד במערכה הראשונה (שפוזל אל אביו באופן חשוד), יורה כמו האקדח של צ'כוב במערכה של יחיאל פרץ. איור, בתיה קולטון, מתוך

כרית הסיכות של הילד במערכה הראשונה (שפוזל אל אביו באופן חשוד), יורה כמו האקדח של צ'כוב במערכה של יחיאל פרץ. איור, בתיה קולטון, מתוך "גלגוליו של מעיל" מאת קדיה מולודובסקי.

וזה מוביל אותנו ליחיאל-פרץ שכשמו כן הוא, פורץ גדרות וגבולות, כולל מסגרות הקומיקס שנעלמות ברגע שהוא מקבל את הבמה.

איור, בתיה קולטון, מתוך

איור, בתיה קולטון, מתוך "גלגוליו של מעיל" מאת קדיה מולודובסקי. (המעיל עצמו נראה מזועזע ממה שקורה לו)

.

פרץ של קולטון מזיק למעיל עוד לפני שהוא עובר אליו באופן רשמי. הוא אחראי לפקיעת השרוולים ולאובדן הכיסים, אבל רק כשהמעיל מגיע לידיו מתחילה החגיגה האמיתית; אצל קולטון הוא לא סתם תולש את השוליים, הם משמשים כשמלה ונתלשים תוך כדי ריקוד, ומתגלגלים עד מהרה בצעיף של כלב. והוא לא סתם נוקב חור בברך, הוא גוזר ממנה רטייה של פירט. הבגד עצמו נראה מזועזע ממה שקורה לו, אלא שפרץ הוא לא סתם ונדליסט חסר מורא, אלא גם ממשיכו של אביו החייט. לא בכדי הוא מחזיר את המעיל לאימום כדי לגזור אותו מחדש. אלא שהבגד העכשווי, שלא לומר העתידני, שהוא מעצב, כולו חורים וקרעים. לא רק שהוא לא מנסה להסוות את הקרע והחסך, הוא בוחר להחצין אותם ולשחק בהם. כמו אמני המודרניזם הוא קורא תגר על נורמות וצורות שהתיישנו; כמו הדאדאיסטים הוא מכתיר את העז ומערער על הסדר הקיים, הוא מזדהה עם השבר של הקוביזם והקולאז', וחי את האלימות והתנועה המתמדת של הפוטוריזם. פרץ הוא ילד-מודרניסט שמשקף מציאות חשופה, סימולטנית וקקפונית, אבל מלאה שמחת חיים, בזכות האהבה של קדיה מולודובסקי.

עיצוב ויקטור ורולף (מתוך הפוסט הזה==)

עיצוב ויקטור ורולף (מתוך הפוסט הזה)

בדרך כלל לוקח זמן עד שיצירה כלשהי הופכת לקלסיקה.

אני מהמרת על האיורים של בתיה קולטון ל"גלגוליו של מעיל".

*

עוד קדיה מולודובסקי: על הילדה אילת, וגם – בדיוק כפי שזכרתי 

עוד בתיה קולטון: על המסע אל האי אולי ויש גם ההמשך. וגם קולטון וביאליק והילדות שלי

עוד מספריית נח (המעולה) על מר גוזמאי וירמי פינקוס

עוד גזירות ושברים

יוקו אונו ויחיאל פרץ?

כל הכלים השלמים דומים זה לזה

האם אפשר לפרום זכרונות?

*

והיישר מספריית גן לוינסקי:

חברות/ים ושותפות/ים יקרות שלום,

בסוף השבוע האחרון של חודש דצמבר תיערך תערוכת המכירה השישית למען ספריית גן לוינסקי. התערוכה תימשך יומיים בלבד ותתקיים השנה ב- 30-31.12 במתחם סוקה (מכון שפילמן לשעבר, קרית המלאכה). 

בתערוכה יימכרו עבודות של למעלה ממאה חמישים אמנים, במחיר אחיד של 1500 ₪ לעבודה.

אנו מקוות שגם השנה תזכה תערוכת המכירה להיענות מרבית ותאפשר לנו שנה נוספת של פעילות.

בין האמנים המציגים: ציבי גבע, דגנית ברסט, גלעד רטמן, גבי קליזמר, עילית אזולאי, דוד עדיקא, יאיר ברק, בועז אהרונוביץ, לארי אברמסון, זויה צ'רקסקי, אוהד מטלון, דנה יואלי, נטליה זורבובה, טליה קינן, שחר יהלום, מתן בן טולילה, מארק יאשאייב, שחר גולן סריג, טליה רז, נורית ירדן, יונתן גולדמן, ליהי תורג'מן, יונתן אולמן, אביטל כנעני, שירה גלזרמן, Know Hope, הילה בן ארי, אורלי סבר, זוהר גוטסמן, חיימי פניכל, יעל בלבן, מיכל בראור, חניתה אילן ועוד רבים וטובים.

ההכנסות הכספיות מארבעת התערוכות הקודמות היו מקור המימון המרכזי לפעילות הספרייה ולמגוון הפעילויות שמתרחשות היום במסגרת הארגון – חוגים ופעילויות העשרה לילדים/ות, מרכזי למידה, קבוצות העצמה לבני/ות נוער, אוניברסיטה קהילתית המציעה קורסי הכשרה למבוגרים/ות, מרכז לתרבות ואמנות, קולקטיב תפירה לנשים ועוד. ספריית גן לוינסקי הוקמה מתוך אמונה שחינוך ותרבות מהוות זכויות אדם בסיסיות שיש ביכולתן להוות גשר בין קהילות ואמצעי לקידום שינוי חברתי ארוך טווח.

אשמח אם תוכלו להפיץ את ההזמנה למכרים/ות וחברים/ות.

לאיבנט בפייסבוק בו יתפרסמו בקרוב דימויים של העבודות-

https://www.facebook.com/events/1379007762143753/

מקווה לראותכן/ם בתערוכה,

דפנה ליכטמן

Read Full Post »

את הכרך הראשון של "משחקי הרעב" קראתי סמוך מאד לפרסומו בעברית, בעקבות בני בן האחת-עשרה שנצמד אליו וקרא אותו בלוּפּ חמישים פעם ויותר. ואחר כך המשכתי איתו גם לשני החלקים הבאים. הטרילוגיה עדיין מגרדת לי בכל מיני אופנים. (כאן מסוכמת העלילה למי שצריך).

עיצוב ויקטור ורולף - הבחירה המועדפת עלי לעיצוב האופנה של משחקי הרעב (יוצרי הסרט חשבו אחרת לצערי)

עיצוב ויקטור ורולף – הבחירה שלי לעיצוב האופנה של משחקי הרעב. כתבתי על זה כאן (יוצרי הסרט חשבו אחרת לצערי)

.
זאת לא ספרות מופת. אפשר לדבר גם בזכותה אבל אני לא אעשה זאת הפעם. אני אדלג מעל לצורה ישר אל מפח הנפש. ובכן:

על אף העתידנות הזרועה בעֲבָרִיוּת (מיתולוגיה, גלדיאטורים ומשתאות רומיים) הטרילוגיה נטועה עמוק בהווה; בריאליטי המוקצן שלה, בזיקה החזקה לתעשיית היופי והאופנה ואפילו במודעות המגדרית של הסופרת: מספר זהה של נערים ונערות נשלחים להילחם זה בזה עד מוות. שיוויון כזה התקיים אמנם גם בין קורבנות המינוטאורוס, אבל ההתנהגות והביצועים של הקורבנות במשחקי הרעב נגזרים מן האישיות של כל אחת ואחד, בלי קשר למגדר.

קטניס אוורדין הגיבורה והמנצחת היא מעין ציידת בתולה חזקה ועצמאית כמו האלה ארטמיס. מגיל צעיר היא תופסת את מקום אביה בראש המשפחה, ואף ששני נערים מאוהבים בה היא לא מעונינת להינשא וללדת ילדים שיישלחו למשחקי הרעב. עגום וקודר אבל פמיניסטי בדרכו.

ואז, לקראת סוף הספר השני, ובעקבות מעלליה של קטניס, פורץ סוף סוף המרד. ומה אתם חושבים קורה אז? האם קטניס כמו הבתולה מאורליאן מובילה את המורדים לניצחון? תחשבו שוב. או בניסוחו של צ'רלס קינגסלי בילדי המים: "ילדי היקר, איזה רעיון שווא!"

קטניס שלנו נהפכת לדוגמנית-פרזנטורית ובעצם למותג של המרד.

"אנחנו חושבים שמוטב לבנות אותך, מנהיגת המורדים שלנו, מבחוץ… פנימה. זאת אומרת, נמצא את הלוק הכי מדהים עבורך … ואז נעבוד על האישיות שתתאים לו," מסבירים לה, ולא חוסכים מאיתנו את ההתחבטויות הקטנות: האם קטניס, צריכה להיות "מצולקת או מדממת? האם פניה קורנות באש המרד? כמה ללכלך אותה בלי להגעיל את הצופים?"

(זה מזכיר לי מה ששמעתי מאמנית המיצג והשמלות הדס גרטמן. איך דפדפה בנעוריה ב"לאישה" בכתבת אופנה על כל מיני טיפוסים של בנות; למשל טום-בוי בבגדי מלחים וכן הלאה. והיה שם גם תצלום של צעירה פרועה ומלוכלכת שבגדיה שסועים, שמתחתיו נכתב: "דיוקן הנערה שזה עתה נאנסה".)

רק נסו להציב נער במקום קטניס ותראו כמה זה מופרך; שיסכים לדבר כזה, שיציעו לו בכלל, להיות חפץ או בובה כי רק ככה הוא יכול לתרום. ובינתיים, הסיבה היחידה שמרשים לה להילחם קצת היא כדי להחיות את הפרסומת.

וכשהמרד מסתיים בהצלחה לא נותר לה אלא לחזור הביתה לחורבות, לבחור בטוב שבין שני המחזרים וללדת לו ילדים כמו בכל רומן לבנות-הנעורים מלפני מאה שנה ויותר.

*

אני זוכרת את הצביטה בסוף סדרת האסופית, כשהבנתי שכל תועפות הדמיון ומועדוני הסיפורים זה רק כדי להתחתן עם ג'ילברט בלייט. לא שהתנגדתי לרומנטיקה. חיבבתי את ג'ילברט, ובו בזמן השתוממתי וקצת התאבלתי על כל מה שהתכווץ בבת אחת לתחביב ולקישוט (ומוטב שלא אתחיל לדבר פה על נשים קטנות).

אני לא חושבת שספרים צריכים להיות תקינים פוליטית. אני בעד פלורליזם, גם של פנטזיות. זה הפליק-פלאק שמציק לי. הדיבור הכפול; סוזן קולינס הלא דואגת לאליבי מגדרי גם מעבר למה שציינתי: על המורדים מפקדת אישה – לא קטניס אלא אישה אחרת – כוחנית ומושחתת, שמוחלפת בסופו של דבר באישה טובה ממנה. קולינס משלמת את לִטרת הפמיניזם שלה אבל כשזה מגיע לגיבורה הראשית, זאת שאותה מלווים, שאיתה מזדהים, היא מתקפלת פתאום עם זנב בין הרגליים. ממש אילוף הסוררת. וגם האופן שבו זה קורה הוא מאד חד וברוטלי. רגע היא מוצגת כבעלת קול מופלא, חשיבה עצמאית והשפעה מגנטית על אנשים, ובשנייה שבה היא יוצאת מהזירה היא מנושלת מכל זה והופכת לבובה, בדרך לכלה ולאמא.

ואני אפילו לא יודעת אם זה נעשה בכוונה; מתוך חישוב קר למשל, שזה מה שהקוראות רוצות בסופו של דבר: חתונה וילדים. או שזאת האמת שמבצבצת בלי משים, הפער בין ההצהרות וסימני השיוויון והקריאה להוויה הנשית. או שכך דרכו של עולם; כשיש איום הכל מתערבב אבל אחרי המהפכה האישה חוזרת ותופסת את מקומה "הטבעי".

הדס גרטמן,

הדס גרטמן, "שמלת קול הנשים", פסל מונומנטלי ופעולה משתפת קהל. צילום: ניצן יולזרי. מתוך הפיקניק האמנותי של ספריית גן לוינסקי, קיץ 2012

*

עוד באותם עניינים

הפמיניזם המפתיע של האחים גרים

בשבח הכוסון

עוד סיפור איסלנדי מהמאה השלוש עשרה

בנאלי, רדיקלי, או טרגי, שני סיפורי כלולות של סופי קאל (ביחוד הסיפור השני, "החתונה החלומית")

בפנטזיות שלי אני גבר

הכלה שברחה על חמור

ועוד

Read Full Post »

"באשר ללבוש, לקליפה של הגיבור המודרני … האין לבגד זה של ימינו, שספג עלבונות עד בלי די, יופי משלו וחן טבעי לו? האין הוא הלבוש ההכרחי לתקופתנו למודת הסבל, הנושאת על כתפיה הכחושות והשחורות את סמל האבל התמידי? שימו לב לבגד השחור ולמעיל הארוך, פרט ליופיים הפוליטי שהוא ביטוי לשוויוניות בין כל בני האדם, יש בו גם יופי פיוטי, דהיינו מתן ביטוי לנפש הקולקטיבית – תהלוכה ארוכה של קברנים, פוליטיקאים-קברנים, נאהבים-קברנים, קברנים בני המעמד הבינוני. כולנו משתתפים בהלוויה כלשהי."

שרל בודלר, על החליפות השחורות של תקופתו (הפרק שלו הוא אחד היפים בספר המלא כל טוב הזה)

פתחתי ספר יפהפה על האמן-הבמאי רוברט וילסון (כתבתי עליו קצת דרך הדיוקן שצילמה אנני ליבוביץ'), ונתקלתי בתמונה שעצרה לרגע את נשימתי.

Kinostarts -

.

זה רגע מתוך האופרה Der Freischütz (קֶלַע הכשפים) של קרל מריה פון ובר. אין לי מושג מי הדמות. כלומר, יש שם זר ורדים קדושים שהגיבורה מקבלת מנזיר כסגולה נגד תעלולי השטן. אני משערת שזאת הגיבורה בתוך הזר, ואולי אפילו הזר עצמו שקם לתחייה על הבמה. רק שהפרחים האלה לא נראים כמו מתנה מנזיר וגם לא מרוברט וילסון, שהוא אמן של צורה ולא של חומר; בעיצובים הכי גרנדיוזיים שלו – וכמה מהם באמת גרנדיוזיים – יש משהו מופשט ומרוחק.

בדקתי. וילסון אמנם עיצב את התאורה לDer Freischütz, אבל לתלבושת אחראים דווקא ויקטור ורולף, זוג מעצבים הולנדיים. איזה פספוס שמי שעשה את הסרט הסתמי על משחקי הרעב לא הזמין את ויקטור ורולף לעצב תלבושות.

זה לא פוסט על משחקי הרעב. יום אחד עוד אכתוב על הטרילוגיה הפופולרית שיכלה להפוך למיתית, בידיים קולנועיות נכונות. אבל בהקשר הנוכחי, די לומר שזו דיסטופיה עם מנה גדושה של אופנה.

הבגדים שמעצבים ויקטור ורולף לא דומים לבגדים המתוארים בספר, זה לא העניין – כשמנסים להיצמד למילים כפשוטן מתקבל בדרך כלל העתק חיוור/אילוסטרציה/דימוי מפוחלץ – אבל העיקר קיים: השפע, העוצמה, שלא לומר כוחניות, הגוזמה עד כדי וולגריות, התיאטרליות, הפנטזיה, הראוותנות, תרבות הצריכה, הטבע המהונדס והאלימות במסווה של משחק. שאר הפוסט בתמונות ובכיתובים (לחצו להגדלה):

עיצוב, ויקטור ורולף. האלימות כלפי הבד מתפשטת גם לגוף שבתוכו. פלא ופנטזיה של חומר שמאולץ להתנהג כמו חומר אחר. וגם הומור של גבינה שוויצרית.

אותו ניסור ופנטזיה כמו קודם וגם הומור משונה של גבינה שוויצרית. עיצוב ויקטור ורולף.

עיצוב, ויקטור ורולף. בהמשך לתמונה הקודמת

ה"ניסור" של הבד רומז אל הגוף שבתוכו. ושוב החומר שנאלץ להתנהג בניגוד לטבעו. עיצוב ויקטור ורולף

עיצוב, ויקטור ורולף. הדוגמנית לובשת את כל הבגדים של התצוגה בבת אחת, במין שריון וחטא החמדנות.

הדוגמנית לובשת את כל הבגדים של התצוגה בבת אחת, במין שריון וכובד החמדנות. עיצוב, ויקטור ורולף

עיצוב, ויקטור ורולף. שפע וגיבוב.

שפע וגיבוב (שמלת כלה?). עיצוב ויקטור ורולף.

עיצוב, ויקטור ורולף. אקסביציוניזם, ראוותנות.

אקסביציוניזם, ראוותנות. "פולו ספוט" מובנה; בגד עם מתקן שגם מרים את החצאית, גם מרחיב את הכתפיים והחזה ומספק תאורה אישית. עיצוב ויקטור ורולף

עיצוב ויקטור ורולף.

עיצוב ויקטור ורולף. שפע וחשיפה.

עיצוב, ויקטור ורולף. חולצה מרובת צווארונים. מתוך סדרת בובות שלובשות את העיצובים שלהם.

כמה שיותר צווארונים. מתוך סדרת בובות שלובשות את העיצובים שלהם. עיצוב ויקטור ורולף

עיצוב, ויקטור ורולף. אדם במתנה. הבגד, כלומר האדם, מוחפץ וקשור בסרטים. גם הדוגמנית חבשה קסדה.

חיפצון. אדם במתנה. קשור בסרטים. גם הדוגמנית חבשה קסדה שמורידה בעוד דרגה את הנוכחות האנושית. עיצוב ויקטור ורולף.

ז'קט או חצאית. סוג של הנדסה גנטית (מימין ומשמאל ויקטור ורולף המעצבים)

ז'קט או חצאית. סוג של הנדסה גנטית (מימין ומשמאל ויקטור ורולף המעצבים)

עיצוב, ויקטור ורולף. כינור ראשון ושני ושלישי. (ויסלר היה קורא לזה סימפוניה בוורוד).

כינור ראשון ושני ושלישי. עיצוב ויקטור ורולף (ויסלר היה קורא לזה סימפוניה בוורוד).

*

ואם תרצו זה גם פוסט לפורים, תוספת למחסן התחפושות שעודכן זה עתה, בכל התחפושות שנצברו מפורים שנה שעברה.

ועבור תעבור פה גם שרשרת ליצנים

*

הבגד כמטפורה זה נושא פה

בין אם זו הכותונת המוכתמת של הכלה בשלוש אחיות של עגנון

או המייקאובר הכפול שמבצע אוסקר ויילד במלך הצעיר

שמלות הכאב של נלי אגסי

שמלת השבת של חנה'לה

שמלת הכאב של רבקה הורן

קולקציית בגדי הגברים של יוקו אונו

אלף הפרוות של הנערה שלא רצתה להתחתן עם אביה

בגדי המלך החדשים על כל גלגוליהם

ועוד

*

Read Full Post »