Feeds:
פוסטים
תגובות

Posts Tagged ‘וים ונדרס’

שבת ב11 בבוקר, האולם הגדול ביותר של קולנוע לב היה מלא עד אפס מקום. כמה הערות על "פינה" של וים ונדרס:
(ספוילרים? כן, בטח. מי שרוצה לבוא בראש נקי, שיעצור פה).

*

עיניים עצומות לרווחה
פינה באוש יצרה את "קפה מילר" ב1978 ורקדה בו כמעט עד מותה בעיניים עצומות (שתיים מהרקדניות רוקדות בעיניים עצומות לתוך עשרות הכסאות המוצבים על הבמה, ואחד מן הרקדנים מפנה את הכסאות מדרכן בזינוקים התאבדותיים ומסדר אותם בחזרה). פעם, אחרי כמה חודשים של הפסקה – כך היא מספרת בסרטו של וים ונדרס – היא לא הצליחה לשחזר את התחושה הנכונה בריקוד. לקח לה זמן לאתר את הבעיה. הסתבר שההבדל הוא לאן היא מביטה מתחת לעפעפיים העצומים, אם היא מסתכלת כלפי מטה או נכחה. הפרט הקטנטן הזה התגלה כעולם ומלואו. (והשאלה המרחפת: לאן פינה מביטה עכשיו כשעיניה נעצמו לתמיד?)

פינה באוש, "קפה מילר"

*
זמן (1)
פינה באוש רקדה ב"קפה מילר" כמעט עד מותה. דומיניק מרסי עדיין רוקד ב"קפה מילר" גם אחרי מותה, כלומר יותר משלושים (30!) שנה באותו תפקיד. הדמויות הבודדות והמנוכרות המשתוקקות לאהבה נותרו צעירות אבל חלק מן הרקדנים המגלמים אותם הזדקנו. שערם האפיר ונקלש, הם צברו קמטים ונסיון חיים. זה מרגש וגם מוזר.
בהצגה "הכיתה המתה" של תדאוש קנטור, שחקנים מבוגרים וזקנים מגלמים ילדים בכיתת בית ספר (בלי להתחפש לילדים, כמות שהם). אצל קנטור הפער היה מכוון, ואילו כאן זה קרה מעצמו, עם הזמן.
זה בולט אפילו יותר בסצנה מהמופע "1980" שבו המון גברים בחליפות נוגעים באישה, צובטים את לחיה, מעסים את רגלה, מדגדגים אותה בבטן, כוססים את ציפורניה בשיניהם, וכן הלאה. הסצנה כלולה בסרטה התיעודי של שנטל אקרמן "יום אחד פינה שאלה…" (1983) וניתחתי אותה כאן. וים ונדרס חוזר ומצלם את הקטע עם אותה רקדנית (נזרת פנדרו  הנפלאה). כמעט שלושים שנה עברו, רוב הגברים התחלפו. אבל הזיכרון כמו נתקע באותה נקודה, באותו כאב. (כמו שאמרה לי פעם המטפלת בדמיון מודרך: "את רוצה כל החיים להסתובב עם קערת הדמעות שלך?") זה מוסיף כל כך הרבה עושר ופרספקטיבה וחומר למחשבה.

משמאל, דומיניק מרסי, מימין, וים ונדרס

*

תלת ממד
את קטעי התיאטרון מחול צילם וים ונדרס בטבע יפהפה, באתרים אורבניים תעשייתיים ובאולמות תיאטרון חדשים וריקים. דקות ארוכות של מחול באולמות ריקים. כל קטעי האולם מצולמים באלכסון, כך שהרצפה נראית לגמרי נוטה – אולי כדי להימנע מתחושת "תיאטרון מצולם", אולי כדי לערער עוד יותר את היציבות באיום וירטואלי של דרדור והחלקה. התוצאה מטרידה: הכסאות הריקים הרצפות הנוטות, ביחד עם רקדנים שנראים דקים מדי כאילו הוצרו, והנופך הסינתטי של התלת-מימד (הסרט בתלת-מימד, משום מה), מצטרפים למין וירטואליות משונה על גבול ההדמייה. לונדרס יש קטע עם עתידנות, אני זוכרת את זה עוד מ"עד קצה העולם", ובכל זאת.

*

דקה דומִייה
הסרט נוצר מיד אחרי מותה הפתאומי של פינה באוש. וונדרס זורע בו צילומי תקריב של רקדנים, אחד בכל פעם כשברקע נשמע קולו של הרקדן, מדבר על פינה. מעבר לפלא של ריבוי השפות (מגדל בבל אמיתי), הקלישאה הקולנועית הופכת את הטקסטים למחשבות ואת הסרט למין אזכרה שבה כל רקדן מהרהר ונזכר ברגע שלו עם פינה באוש.

*
זמן (2)
אחת הרקדניות אומרת שפינה הביטה בה במשך עשרים ושתיים שנים. יותר ממה שהוריה הביטו בה.

*

אל עפר
הן מונחות ברווחים שווים זו מזו; מעין תיבות ענקיות כמו של פירטים, מלאות בעפר, כָּבוּל. הפועלים מרוקנים אותן כדי להכין את הבמה ל"פולחן האביב". רגע מצמרר. איכשהו בגלל מותה של פינה הוא נטען בקבורה ועפר קדוש. ועוד יותר לקראת הסוף, כשאחת הרקדניות נועצת את חפירה בתלולית עפר, שוב ושוב, ושופכת על ראשה של רקדנית אחרת, מתקדמת איתה ו"קוברת" אותה בעודה רוקדת.

*

חג העלייה
הסרט מסתיים בסרט שחור לבן שמוקרן באולם ריק; פינה רוקדת ותוך כדי ריקוד היא מניעה את זרועה כמנפנפת לשלום ונמוגה. ואז מסך ההקרנה הלבן מתרומם (כאילו נשמתה עולה השמיימה). נדמה לי שגם וונדרס נבהל. כדי לרכך הוא שתל עוד ריקוד של חולין באמצע הכותרות.

*

מה הפריע לי בסרט? לוונדרס יש נטייה לרגשנות לפעמים, שמתערבבת ביראת הכבוד שלו לפינה באוש. זה צירוף מסוכן, כמו אלכוהול ותרופות. באוש לא זקוקה לכַּן כדי לזהור. ומותה הצמוד לא השאיר לו שהות לעכל ולנשום.
אז כדאי או לא כדאי? כמובן שכן! בייחוד למי שלא ממש מכיר את פינה באוש. וגם למי שכן מכיר, זה אירוע פרידה עם המון רגעי מחול יפהפיים קורעי לב מצחיקים (אבל "יום אחד פינה שאלה…" של שנטל אקרמן עדיין נותר הסרט הטוב ביותר על פינה באוש.) ותחזרו להגיד איך היה.

*

למטה, קטע מתוך פולחן האביב בביצוע ישן ישן. ב"פינה" של וים ונדרס יש הרבה פולחן האביב, אבל ליהוק אחר ורצפה נוטה.

עוד על פינה באוש:

חוג ריקודי פינה באוש (עדיין רלוונטי)

מחשבות על פינה באוש (1) – הסוד מבוא

מחשבות על פינה באוש (2) – מה באמת עשה הדוד לילדה איך נוצר דימוי

מחשבות על פינה באוש (3) – אמת או כאילו בין פינה באוש לסטניסלבסקי, על קפה מילר

מחשבות על פינה באוש (4) – הניחו לי לבכות עוד על קפה מילר

אצל הפרפרים השמלה היא חלק מהגוף

שנה למותה של פינה באוש, עלייה לקברה

*

טריילר ותמונות מהסרט של וים ונדרס

Read Full Post »

בת 20

כמעט 50 שנה אחרי

פעם, כשעוד הלכתי למופעים בפסטיבל ישראל וכיו"ב, היו שואלים אותי איך היה, והייתי מושכת בכתפי ואומרת, "זה לא שינה את חיי," מה שהרגיז את השואלים, כי איזה מין קריטריון זה ודרישה מופלגת, אבל עובדה; פינה באוש שינתה את חיי.

קודם היה קפה מילר, ומעבר למה שכתבתי (כאן וגם כאן) על הבדידות בנוסח "תהילים" ושאון הכסאות הנחבטים, אני זוכרת את התגלות הצבע. את העוצמה של הפאה הג'ינג'ית ושמלת הטורקיז על רקע השחור-לבן-ורדרד העגמומי של הקפה. השיעור הזה באמנות עדיין פועל בתוכי.

ואי אז במחצית השניה של שנות השמונים, הגיע ארצה "1980" (כאן ניתחתי קטע מתוכו). ברגע שהמופע הסתיים נתקפנו נ. ואני בגעגועים, והשתוקקנו לראות הכל שוב מהתחלה. הכרטיסים כבר אזלו אבל התייצבנו בכל זאת ליד הקופה, בתקווה שמישהו ימכור. כשהגענו כבר חיכו שם כמה וכמה אנשים. "מה, לא ראיתם?" שאלנו בהשתתפות. התברר שהם דווקא ראו, ובדיוק כמונו, השתוקקו לעוד פעם אחת.

לא רק הדימויים והרקדנים-שחקנים חרגו מכל מה שהכרנו. המבנה של "1980" היה אקלקטי, מפתיע: לא בַּלֶט עלילתי ולא מחול מופשט. אלא רצף חי של עשרות רגעים פרטיים וקבוצתיים. זה לא דמה להצגה, אלא למסיבה גדולה שמתחילה אחר הצהריים ונמשכת אל תוך הלילה. לכאורה לא היה שום מבנה, אבל כשהנערה שרקדה בלבן בתחילת הערב, חזרה אל אותו קטע מוסיקלי בבגד שחור, הרגשנו עצב של סוף.

ד. חשב שבגללה עזבתי את החוג לתורת הספרות והלכתי לעשות תיאטרון. זה היה אחרי שסיפרתי לו את החלום הזה. הוא קרא לה ספק בצחוק, ר' מאיר בעל הנס, וטען שגם לי התחשק לחולל כמה.

באותה תקופה קנינו א. ואני את הטלוויזיה הראשונה שלנו; מכשיר קטנטן שנתחב ביחד עם מכשיר הווידאו לתוך ארון המטבח הישן (פעם, כשאסרתי על בני לאכול בסלון,  העירה נ. שאם הטלוויזיה שוכנת ליד הזבל במטבח, מן הדין שהילד יאכל בסלון). היינו פותחים את דלתות הארון ורואים פינה באוש. זה היה לפני היוטיוב ואנשים טובים היו שולחים לי קלטות: סרט שבו פינה מלמדת את הסולו מפולחן האביב, או הוידאו דאנס המופלא שלה "קינת הקיסרית" (בני בן החמש טען שהמוסיקה מפחידה, ולא הפסיק לשאול במהלכו, זאת אישה או בובה? זה איש שחור או לבן? זה איש או אישה? ופתח לי כך, חלונות נוספים ליצירה), או הסרט המעצבן והמרתק "מה עושים פינה באוש ורקדניה בוופרטל?".

ופה ושם היינו רואים גם יוצרים אחרים. אחר הצהריים אחד צפינו בבלט הקלאסי הקומי "הנערה הסוררת". האם השתלטנית נרקדה בחן רב על ידי גבר מגודל בשביס ובקפקפקים. א. ואני התגלגלנו מצחוק. רק בן החמש החמיץ פנים. שאלתי "מה, אתה לא נהנה?" והוא אמר: "תאמיני לי, פינה באוש הרבה יותר מעניין!"

[בסרטון למטה, ריקוד הקבקבים – מתחיל ב0:40 בערך – כוריאוגרפיה: פרדריק אשטון. הביצוע המוחצן נופל מזה שיש לי בבית. חסרים לו החומרה והאיפוק שעושים את שלי הרבה יותר מצחיק, ועדיין]

בדיוק הכרתי אז מישהו משוגע לריקודי עם וזה גרם לי לתהות, למה אין חוג לריקודי פינה באוש בעצם, שבו לומדים את כל אותם רונדואים מהפנטים עם טכניקה לא מסובכת, לגמרי אפשרית לבני אדם מן היישוב. נראה כיף לא רגיל וגם תירפויטי. כשאמרתי את זה לאנשים הם צחקו, כמו כשתהיתי איך מטוסים מתרוממים בלי לנפנף בכנפיים, או כשהצעתי לשוב ולחלק את הארץ לממלכת יהודה וממלכת ישראל, או לבחור ממי להוריד קול בבחירות במקום למי להוסיף.

[בסרטון למטה ריקוד תהלוכה מתוך הסרט החדש של וים ונדרס על פינה. לא בא לכם להצטרף?]

[בסרטון שלמטה יש שניים מהרונדואים היותר ממכרים. הראשון שמתחיל בדקה 1:30, והשני שמתחיל בדקה 5:50 אפילו יותר, אולי גם משום שתנועותיו המופשטות לכאורה, הן בעצם סוגים שונים של ליבובים וליטופים "צפים", ללא מושא.]

.

למי שלא יודע, מחר ימלאו שנתיים למותה. ואולי דווקא עכשיו יש מי שרוצה ויכול ללמד את הריקודים שלה. לא כדי לעלות על במה, סתם לשם עונג וקירבה. זה לא צריך להיות קורס, גם חד פעמי זה טוב, ספק סדנא ספק מסיבת ריקודי פינה באוש. אם לא השנה, אולי בקיץ הבא. אני זורקת את זה לאחור כמו זר כלה. אולי מישהו יתפוס.

ובינתיים אתם מוזמנים לכתוב עליה פה, לחלק מחשבות וגעגועים.

*

מי שחפץ בטיול וירטואלי לקִברה שנה למותה של פינה באוש, עלייה לקברה

עוד על פינה באוש באתר זה:

אצל פרפרים השמלה היא חלק מהגוף

.

מחשבות על פינה באוש (1) – הסוד

מחשבות על פינה באוש (2) – מה באמת עשה הדוד לילדה

מחשבות על פינה באוש (3) – אמת או כאילו

מחשבות על פינה באוש (4) הניחו לי לבכות 

.

טריילר עוצר נשימה לסרט של וים ונדרס על פינה באוש (בקרוב בארץ)

ועוד על פינה ועל תיאטרון מחול בכלל

Read Full Post »