Feeds:
פוסטים
תגובות

Posts Tagged ‘ויליאם דה מורגן’

תמיד בסוף הקיץ מתחשק לי פתאום לתרגם את מרי דה מורגן. אולי זה יום הולדתי הקרב. אז קבלו עוד אחת מהמעשיות הנפלאות והאפלות שלה. כלומר רק חלק ממנה. החלטתי כמו שהרזד, לפרוש בשיא המתח; אולי מישהו יוציא סוף סוף מבחר כדי לגלות את ההמשך…

זיגפריד והנדה, מאת מרי דה מורגן

תרגמה: מרית בן ישראל

על סף יער רחב ידיים שכן פעם כפר קטן שתושביו היו מאושרים, כי כולם היו טובים, חרוצים וישרים. זה היה הכפר הקטן הנעים בעולם. שום קדחת או מחלה מעולם לא פקדו אותו. אנשים מתו רק מזקנה וכל הילדים היו גבוהי קומה וחזקים. בני הכפר מעולם לא רבו זה עם זה, הם חיו בשלום כמו הפרחים ביער. ותמיד אמרו עליהם שכל עוד יישארו ישרים ועמלנים ולא יריבו ולא יהפכו לחמדנים וקמצנים שום צרה לא תיפול על ראשם, אבל אסון גדול יקרה ברגע שישכחו להתנהג כראוי. ילדי הכפר היו מאושרים כמו הוריהם, והמאושר מכולם אולי, היה זיגפריד, בנו הקטן של הסנדלר. אמנם לא היו לו אחים או אחיות אך מעולם לא היה בודד, כי תמיד שיחק עם הנדה בתו הקטנה של הטוחן, עלמונת יפהפייה כיד הדמיון הטובה עליכם, שגילה בדיוק כגילו. אביו של זיגפריד, רלף, היה הסנדלר היחיד בכפר ולפיכך תפר נעליים ומגפיים לכל אנשיו. פעם בשנה היה כל אחד מהם מגיע אליו ואומר, "רלף, אני רוצה זוג נעליים חדשות, לא פחות טובות מהקודמות." כך שידיו של רלף היו מלאות עבודה, ועדיין השקיע זמן רב בכל נעל, והיה מתבייש לו אמרו לו שהן התבלו לפני זמנן או לא התאימו בדיוק.

אביו של זיגפריד קיווה להעביר את הידע שלו לבנו כדי שיוכל להחליף אותו בבוא הזמן ולהפוך לסנדלר הכפר; זיגפריד עצמו התכוון לשאת את הנדה כשיגדל. וכבר עכשיו, כשהיו התושבים רואים את הילדים מהלכים יד ביד אל בית הספר ובחזרה, הם היו צוחקים ואומרים: "הנה בא זיגפריד עם אשתו הקטנה."

היער הסמוך היה מלא ציפורים וחיות, ומכיוון שבני הכפר מעולם לא יצאו לציד ומעולם לא פגעו בבעלי החיים בכל דרך אחרת, הם נהיו כמעט מבוייתים. הציפורים היו מתעופפות מן הענפים אל כתפיהם של עוברי אורח, או מרפרפות סביב ראשיהם כשהן שרות. הסנאים ישבו ללא נוע והניחו לאנשים ללטף אותם, ואפילו הארנבים הביישניים התקרבו והתחככו בעדינות ברגלי הילדים, חסרי פחד כאילו היו חתלתולים. למעשה היו חיות היער שלוות ומאושרות בדיוק כמו הנשים והגברים של הכפר.

מתוך מדריך הציד של גסטון פבו, המאה הארבע עשרה.

מתוך מדריך הציד של גסטון פבו, המאה הארבע עשרה.

יום אחד הופיע בדרך לכפר זקן קטן ומוזר; פניו כעורים, עיניו קטנות ומגבעת מחודדת לראשו. על שכמו נשא הזקן צרור כבד של רוכלים. אחרי שנכנס לכפר עצר והתחיל להתיר את צרורו כשכל הילדים צופים בו בסקרנות. כל מי שעבר עצר והביט כי רק לעיתים רחוקות פקדו זרים את הכפר. האיש הזקן לקח כמה מוטות ולוח שגם אותו סחב על גבו, והרכיב מהם דוכן בשולי הדרך. ואז פתח את צרורו והוציא ממנו מגפיים ונעליים, ערך אותם על הדוכן והתיישב על שרפרף מאחור.

כל ילדי הכפר נקהלו סביבו ולטשו עיניים בדוכן; מעולם לא ראו כמות כזאת של מגפיים ונעליים בבת אחת. היו שם נעליים גדולות וקטנות, כחולות, ירוקות, אדומות, צהובות, סגולות – בכל צבע וצבע – כמה מן הנעליים היו מעוטרות בשושנים ובלולאות, ואחרות היו פשוטות למראה. לכל זוג הוצמד מחיר, והו! כמה זולות הן היו! הנעליים והמגפיים של רלף עלו פי שלוש.

לא חלף זמן רב והזקן התחיל לשיר:

בואו, קנו! בואו, קנו!
נעליים לכולם!
מי ראשון? נו,
מי ראשון?

נעליים אדומות ונעליים כחולות,
נעליים שחורות ונעליים לבנות,
נעליים עבות ונעליים דקות,
נעליים כבדות ונעליים עדינות.

אבל התושבים המשיכו ללכת ורק הצטחקו כשהפנו את ראשם אל הדוכן, ואמרו, "אנחנו לא רוצים אותו פה, יש לנו את רלף שמכין לנו נעליים ומגפיים והוא מספיק טוב בשבילנו." שום לקוח לא ניגש אל הזקן באותו יום, וכשירד הלילה הוא ארז את סחורתו בשקט, פירק את הדוכן והלך לדרכו. אבל למחרת בבוקר הוא שוב היה שם, מרכיב את הדוכן שלו ומכסה אותו בנעליים ובמגפיים. וכך יום יום, במשך שבועות רבים, הוא ישב בשולי הדרך בדיוק באותו מקום ופיזם אותם חרוזים ואיש לא התקרב לקנות את מרכולתו, והילדים כל כך התרגלו לנוכחותו שכבר לא התעכבו ובהו.

אבל יום אחד התקרבה לדוכן נערה בשם ליזבת, בתו של האופה, והביטה בזוג נעליים אדומות עם אבזמים נחמדים, והאיש הזקן התבונן בה ולא הוציא הגה מפיו. לבסוף פנתה ליזבת ללכת אבל מיששה את הכסף בכיסה תוך כדי הליכה והציצה אל הנעליים שנשארו מאחור, והזקן נד בראשו וצחקק לעצמו בזמן שצפה בה. ובבוקר שלמחרת חזרה, והפעם לקחה את הנעליים לידיה ובחנה אותן מקרוב; היא סובבה והפכה אותם קצת ואז החזירה אותן למקומן והסתלקה כמו בפעם הקודמת; אבל בערב חזרה ושבה ולקחה את הנעליים והפעם לא הניחה אותן בחזרה אלא הוציאה את כספה ושילמה את מחירן ורצה לדרכה כשהיא מחביאה את הנעליים מתחת לסינרה; היא קצת חששה שילעגו לה על קניית נעליו של הזקן. ליזבת מיהרה אל חברתה הטובה ביותר, נערה בשם אליס. "תראי איזה נעליים אדומות יפות," אמרה, "עכשיו קניתי אותן, מהזקן עם הדוכן, הן עלו רק חמש אגורות כסף ותראי כמה הן יפות!" אליס הביטה בנעליים ואמרה, "הן באמת מאד יפות. לא נראה לי שהן יחזיקו מעמד לאורך זמן, אבל הן כה זולות שזה לא באמת משנה. את חושבת שיש לו אולי עוד זוג כזה, שגם אני אוכל לקנות?"

בית חרושת לנעליים, וייטנאם, מתוך האתר הזה

בית חרושת לנעליים, וייטנאם, התמונה נלקחה מתוך הסדרה המרתקת הזאת. מבחינה כלכלית-חברתית זיגפריד והנדה כל כך עכשווי וחנויות ספרים עצמאיות, ומכולות לעומת רשתות, וגלובליזציה שקשה להאמין שנכתב על ידי גברת ויקטוריאנית

.

עד מהרה חזרו ליזבת ואליס לדוכן, ואליס קנתה לעצמה נעליים בדיוק כמו של ליזבת; ואז יצאו שתיהן והראו את נעליהן לכל נערות הכפר, וכל אחת מהן אמרה שגם היא רוצה זוג כזה בדיוק, עד שלא נותרה אף נערה אחת שלא נעלה את נעליו של הזקן. ואז הגיע תורן של הנשים. אם הן כל כך זולות, אמרו, גם הן יכולות לקנות לעצמן זוג, זה לא שהתחייבו לקנות אך ורק אצל רלף. לא עבר זמן רב וכל הנשים קנו מן האיש הזקן, מגפיים לעצמן ונעליים לילדיהם, והן שכנעו גם את הבעלים שלהן לקנות אצלו. בהתחלה סירבו הגברים ואמרו שרלף תפר את מגפיהם כל חייו וזה לא יהיה הוגן להפנות לו עורף, אבל הנשים לא הרפו והאנשים התפתו בזה אחר זה, עד שלבסוף לא נותר איש מלבד רלף ובנו זיגפריד הקטן, שלא נעל את נעליו או את מגפיו של הזקן. בהתחלה צחק רלף ואמר שהם יחזרו בריצה לחנותו הקטנה, ברגע שיגלו מה שווים מגפיו של הזקן, שהרי בלתי אפשרי למכור סחורה טובה במחיר כזה. והמגפיים אמנם התבלו במהירות אבל האנשים חזרו לדוכן של הזקן והמשיכו לקנות ממנו, אף שידעו שהנעליים יתבלו במהירות.

פניו של רלף נפלו והוא התחיל לומר לכולם שאם לא ישתנו ויחזרו לקנות את נעליו ומגפיו כמו פעם, הוא יצטרך לעזוב את הכפר כדי למצוא לו קונים, הרי לא יוכל להמשיך ולהתקיים בלי למכור.

ועד כמה שזה נשמע מוזר, דווקא באותו זמן, ואף שהאביב כבר היה בעיצומו, הגיע ליל כפור מר ושחור, ובבוקר התברר ששידפון השמיד את החיטה הירוקה הצעירה. זו היתה הפעם הראשונה שדבר כזה קרה בכפר והאנשים נבהלו מאד, כי איך יאפו את לחמם אם לא תהיה להם חיטה?

ואחר כך תקף כימשון נורא את הפירות הצעירים עד שנפלו מהעצים. וזה הבהיל את האנשים אפילו יותר, כי מה יאכלו אם לא יהיו להם גם לחם וגם פירות.

ואז נהיה חם מאד, חם ללא נשוא, כל העשב התייבש, לפרות לא היה מה לאכול והן הפסיקו לתת חלב, וגם המעיינות והנחלים התחילו להתייבש והאנשים חששו שיישארו בלי מים. הגשמים התמהמהו, ואם לא די בזה פרצה קדחת בכפר, רבים נפלו למשכב. ועדיין, איש לא קישר בין האסונות האלה לסנדלר הזקן שישב לו בצד הדרך, מכר את נעליו ופיזם את חרוזיו. עד שיום אחד נזכר סוף סוף מישהו במימרה הישנה, שבני הכפר יזכו לברכה כל עוד יהיו חרוצים והוגנים ולא אכזריים וחמדנים.

"אבל לא ייתכן שההתנהגות שלנו גרמה לאסונות האלה," הם אמרו, "הרי לא התאכזרנו לאיש, לא רימינו ולא חמדנו."

רק הנדה הקטנה נענעה בראשה ואמרה, "אתם מאד אכזריים, אתם מניחים לרלף המסכן לרעוב בזמן שכולכם קונים את נעליים ומגפיים מן הזקן החדש. רלף עבד בשבילכם במסירות כל חייו ועכשיו אתם נוטשים אותו וקונים אצל הזקן, רק בגלל שהוא חדש, ואף על פי שכולכם יודעים שהמגפיים שלו לא חצי טובים מאלה של רלף."

"את לא יודעת על מה את מדברת, הנדה," התעצבן אביה הטוחן. "זכותנו המלאה לקנות כל דבר במחיר הזול ביותר שנמצא. שתקי, ילדה!" וגם כל האחרים כעסו על דבריה של הנדה, אבל היא לא שינתה את דעתה והיתה בוכה בכל פעם שראתה את רלף או את אישתו או את זיגפריד.

ובינתיים התפשטה הקדחת וגם רלף נדבק. הוא חלה מאד והיה מרותק למיטתו. ועכשיו לא יכול היה לתפור מגפיים גם לו רצה מישהו לקנותם. הוא ואישתו התרוששו כל כך שנאלצו למכור את כל הרהיטים שלהם כדי לקנות לחם לאכול. ואחרי הרהיטים הגיע תורם של הבגדים המיותרים ואפילו של הנעליים שעל רגליהם. כך שזיגפריד הקטן ואמו הסתובבו יחפים. ובינתיים החמיר הרעב בכפר ואנשים יצאו ליער ללכוד ולהרוג חיות למאכל. ואז קרה האסון הגדול ביותר. ילדה קטנה בשם פרידה, בתו של איכר, נעלמה כלא היתה. חיפשו אותה בכל מקום בכפר וביער אבל היא לא נמצאה וכולם היו בטוחים שנחטפה. אבל ביום שלמחרת אבדה עוד ילדה, לשווא חיפשו את שתיהן. ולמחרת נעלמה ילדה נוספת, ועוד ילדה, ועוד. סך הכול נעלמו חמש ילדות קטנות. וביום הששי נעלמה גם הנדה. וכל אנשי הכפר הצטיידו בחרבות ומקלות ויצאו כאיש אחד וצעדו מילין רבים מסביב לכפר, וסרקו כל פינה ביער אבל לא מצאו זכר לילדות. אביה של הנדה לא ויתר והמשיך לשוטט ולחפש אחריה יום ולילה וזיגפריד הקטן התרוצץ עד שכפות רגליו נפצעו והתכסו בשלפוחיות והעייפות הכריעה אותו, לא היה לו כוח לעשות אפילו צעד אחד נוסף.

איש מאלה שהכירו את הכפר הקטן בימיו הקודמים לא היה מזהה אותו עכשיו. התושבים כבר לא נראו בריאים, שמחים ואדומי לחיים אלא מותשים, עצובים וחוורים. עיני הנשים האדימו מן הדמעות ששפכו על הילדות האבודות. הבתים הלכו והתפרקו ודומה שלאיש אין חשק או כוח לבנותם מחדש.

ערפל חם וסמיך רבץ על הכפר והקדחת התפשטה, בכל יום חלו אנשים נוספים.

בערב השני אחרי היעלמותה של הנדה נכנס זיגפריד ליער כדי לבכות באין רואה. גם היער השתנה. הציפורים כבר לא שרו במתיקות בין הענפים כמו פעם. עלי העצים יבשו ונשרו לפני זמנם, והחיות נמלטו מקול צעדיו, פן ייתפסו וייהרגו.

בזמן שזיגפריד הלך נתקלה רגלו במשהו. זאת היתה מלכודת ובה ארנב קטן ומסכן, כפתו האחת נתפסה.

"ארנב מסכן," אמר זיגפריד, "אולי נהגת לקפץ סביבי וסביב הנדה בזמן שטיילנו פה. אני אשחרר אותך עכשיו ובפעם הבאה תיזהר ולא תיתפס." ואז פתח את המלכודת והארנב זינק מתוכה, אבל במקום לברוח כמו שזיגפריד ציפה הוא ישב ללא נוע והביט לתוך פרצופו.

זיגפריד והנדה, מרי דה מורגן, אייר, ויליאם דה מורגן

זיגפריד והנדה, מרי דה מורגן, אייר, ויליאם דה מורגן

"אתמול בלילה ראיתי את הנדה," אמר לבסוף בקול שורקני.

זיגפריד לטש את עיניו אבל השמחה על החדשות מהנדה, גברה על הפליאה מדיבורו של הארנב.

"ראית את הנדה?" קרא, "הו, איפה? האם היא חיה? אמור לי."

"היא בתוך מחילה מתחת לאדמה," אמר הארנב. "היא וכל הילדות האחרות יושבות שם בשורה, ואינן יכולות לזוז או לדבר בגלל הנעליים המכושפות שהכין להן הזקן ושלופתות את אבריהן כאילו נעשו משיש. הזקן המתין להן בקצה הכפר, וכשהגיעו בזו אחר זו, נתן לכל אחת זוג נעליים צהובות נחמדות, וברגע שהילדה נעלה אותן הן ברחו איתה והיא לא יכלה לעצור, לא משנה מה ניסתה; הנעליים לקחו אותה אל לב היער, ואז נבקעה האדמה והן המשיכו ורצו לתוך מחילה תת קרעקעית והאדמה שבה ונסגרה; ושם יושבת לה גם הנדה המסכנה עם חמש הילדות האחרות, כולן הגיעו לשם באותה דרך; ולעולם לא יזוזו עד שמישהו יסיר את הנעליים מרגליהן. והאיש הזקן מחכה עכשיו ללילה כדי לגנוב עוד ילדה אחרונה, ואז כשיהיו לו שבע נערות קטנות, הוא יוביל אותן משם וירצח אותן. כי בדמותו האמיתית הוא שד אכזרי ומרושע, שרק התחפש לסנדלר כדי לגנוב את הילדות. בני מינו חיים רק שלוש-מאות שנה, ואז הם מתחילים להתכווץ, הם הולכים ופוחתים בהדרגה עד שהם נעלמים באוויר, אלא אם כן הם מצליחים לגנוב שבע ילדות שמעצמותיהן הם מכינים שיקוי נורא שמאריך את חייהם בעוד מאה שנה. אני לא יכול לומר לך כמה נערות קטנות הרג הזקן שבקרוב ימלאו לו אלפיים שנה; אבל עכשיו הגיע זמנו להרוג שבע ילדות נוספות, ואם לא יצליח לעשות זאת הוא ינבול ויצטמק עד שייעלם כליל."

זיגפריד מחא כפיים. "זה יהיה נפלא!" קרא, "אלך לשם מיד ואסיר את נעליהן, וכשהזקן יחזור הוא יגלה שהן הסתלקו ולא יספיק להשיג ילדות אחרות בזמן, ולכן יתכווץ וייעלם."

הארנב נענע בראשו. "אתה מתקדם מהר מדי," אמר. "אי אפשר לחלוץ את הנעליים מרגלי הילדות כל עוד נותר בכפר ולו אדם אחד שנועל את הנעליים או את המגפיים של הזקן. ולפיכך עליך להשיג קודם את הנעליים של כל אנשי הכפר, לערום אותן ביחד ולשרוף את כולן."

"אבל איך אוכל לעשות זאת?" שאל זיגפריד. "האנשים לעולם לא יסכימו שאשרוף את מגפיהם ואם אספר להם את כל מה שסיפרת לי הם לא יאמינו."

***

כל התרגומים והפוסטים על מרי דה מורגן

פרוייקט מרי דה מורגן

את תצטרכי כמובן לטפל בכל נסיך לגופו – על המחרוזת של הנסיכה פיורימונדה

צרחות של דגים – על נסיכה צעצוע

הפרק הראשון של "עץ השיער" (ומשם יש הפניות לפרקים הבאים)

האם אפשר לאחות גוף שנקרע לגזרים? על עץ השיער

הכבשים של ננינה סיפור מאת מרי דה מורגן

אובדן התמימות, על "הכבשים של ננינה" מאת מרי דה מורגן

שתי נערות על גשר – הפרק הראשון של "זרעי האהבה" (ומשם יש הפניות לפרקים הבאים)

*

עוד נעליים בעיר האושר

הנעל האדומה מאת סופי קאל

הנערה שקפצה לתוך יורה רותחת

מה עושות הנסיכות בלילות? על הנעליים השחוקות ממחולות

*

Read Full Post »

פעם הראיתי תמונות של דינוזאורים לילד קטן שלא שמע על קיומם. חשבתי שהוא יתלהב והוא אמר בזלזול: "אני מכיר את זה, חלמתי על זה." כך פחות או יותר – רק בפליאה במקום זלזול – הרגשתי, אני עדיין מרגישה, מול "עץ השיער" של מרי דה מורגן.

יש בדיקות רפואיות שבהן מחדירים מצלמות זעירות לתוך הגוף. "עץ השיער" הוא כמו מצלמה זעירה שהוחדרה לתוך איבר של הנפש. התעללות, מיניות, חוסר אונים, כזב, קנאה, וקסמי ריפוי וצמיחה לכודים בדימויים עזים ומסתוריים ארוגים משיער, עצים, אברי גוף, ציפורים, מים ואור.    

כשלושה שבועות נעדרתי מכאן, ההפסקה הגדולה ביותר מאז שפתחתי את הבלוג. ובחודש הקרוב, בט' תשרי, בערב יום כיפור לפי התאריך העברי, או בארבע עשרה לספטמבר (חג הדרקון, לפי לוח עיר האושר), יחול יום הולדתי. תרגמתי את "עץ השיער" כמתנה מעצמי לעצמי ולכל מי שכבר נשבה בקסמה של מרי דה מורגן, ובכלל.

מפאת אורכו של הסיפור – כ 7,000 מילים – חילקתי אותו לששה המשכים לא שווים שיפורסמו מדי ערב. בפוסט השביעי אכתוב בזהירות אמנם, כמה מילים משלי. פרשנויות, כפי שרבים מכם יודעים, גורמות לי אושר, אבל יש מרחבים סיפוריים שפשוט מתפוררים מנגיעתן."כל אחד מזהה, אם במודע ואם לא, את הבעייתיות שבמתן הסברים," אמר יוזף בויס, "בייחוד כשמדובר … במשהו שיש בו מן המסתורין ומן החידה."
ויש הרבה משניהם ב"עץ השיער".
אבל די בהקדמות.

*

עץ השיער מאת מרי דה מורגן (חלק ראשון)

לפני שנים רבות חייתה מלכה צעירה שנחשבה לאישה היפה ביותר בעולם. עורה היה צחור וחלק כמו שנהב ועיניה נצצו ככוכבים. אבל היפה מכל היה שערה. הוא לא היה שחור ולא זהוב אלא בדיוק באמצע, בין שני הצבעים, בגוון המדויק של עלה יבש שנשר מעץ אשור. השיער היה כה ארוך שהשתרך אחריה בלכתה, וכה עבות עד שנדרשו שלוש משרתות כדי לסרקו וכדי לקלוע אותו מדי בוקר. כל יום היה ספר החצר חופף ומבשם את השיער ובוחן אותו ביסודיות לוודא שלא נחלש או נשר. וגם המלך, בעלה של המלכה, היה גאה כמו אישתו בשיער הנהדר; הוא העניק לה קישוטים יפהפיים, מסרקי זהב וסיכות יהלומים, וציווה על גנן החצר לשמור את היפים בפרחים כדי לנעוץ בשערה.

עלי שלכת של עץ אשור

ולא רק המלך והמלכה, גם כל אנשי החצר ובנות הלוויה, וכל אחד ואחד מתושבי הממלכה – סגד לשערה של המלכה; ואף שכמה מהגבירות התקשו לכבוש את קנאתן, גם הן הסכימו שיהיה זה אסון לאומי מן המעלה הראשונה אם משהו יקרה לשיער.

בוקר אחד, כשהמלכה ישבה ליד החלון ורקמה, חלפה על פניה ביעף ציפור גדולה. זה היה ציפור זכר, דמוי נשר עם מקור מעוקל ועיניים מכוערות ופראיות. זמן מה חג מול החלון הפתוח ולבסוף נחת על ענף של עץ דובדבן וצפה במלכה השקועה במלאכת הרקמה. היא לא הבחינה בו כלל עד שפער את מקורו ואמר בקול צורם:

"בוקר טוב, מלכה; יש לך המון שיער."

המלכה צחקה, מרוצה שאפילו נשר פשוט מתרשם מיפי תלתליה.

"כן," אמרה וטלטלה את השיער שהתנחשל סביבה. "יש לי יותר שיער מלכל אישה אחרת בממלכה."

"אם כך, את יכולה להפריש לי קצת," אמר הציפור, "אני זקוק לחומר רך כדי לרפד בו את קיני, וכמה משערותייך יפתרו את הבעיה."

"שערותי!" קראה המלכה, לוטשת את עיניה בתדהמה. "בשערותי היפהפיות אתה רוצה לרפד את קינך העלוב! אתה כנראה משוגע. האם אינך יודע שאני המלכה ושאני מחשיבה את שערותי יותר מכל דבר אחר על פני האדמה?"

"ובכל זאת, הן יתאימו מאד לצרכי. את תעשי בחוכמה אם תתני לי כמה," אמר הציפור באיום.

"באמת," קראה המלכה, "לא עולה בדעתי למלא את בקשתך. מעולם, בכל ימי חיי, לא נתקלתי בחוצפה כזאת. עוף מכאן או שאצווה לירות בך."

"החיילים שלך לא יוכלו לפגוע בי," גיחך הציפור; "ואת תתחרטי מרה אם תשלחי אותם לנסות. אני נותן לך עוד הזדמנות אחת, אחרונה, מלכה. האם תתני לי כמה משערותייך לרפד בהן את קני?"

"לא אתן," ענתה המלכה וכמעט בכתה מרוב זעם; "באיזו זכות אתה מבקש דבר כזה."

הציפור לא הוסיף לדבר, רק נסק לאטו והחל להקיף את העץ שוב ושוב, ובזמן שחג סביבו הוא זימר בקול חרישי:

כשהענפים ייחשפו ברוח הקרה,
תאבד גם המלכה הגאה את שערה;
בבוא האביב ישובו העלים
אך היכן ומתי יימצאו התלתלים?

כשסיים את שירו, פלט הנשר צרחה חדה ונעלם מעיני המלכה המשתוממת.

לפרה רפאליטים, בני דורה וחוגה של מרי דה מורגן, היתה חולשה לשיער. אנתוני פרדריק סנדיז – הלנה מטרויה

עוד פרה רפאליטי עם חולשה לשיער, דנטה גבריאל רוזטי, ליידי לילית

ועוד פרה רפאליטי עם חולשה לשיער, ג'ון אברט מילה, שושבינה

עץ השיער, אייר ויליאם דה מורגן, 1877

הסתיו היה בעיצומו. המלכה שמעה את הרוח שורקת בין הענפים, ועד מהרה נשרו גם כמה עלים מעץ הדובדבן. ובעודם מפרפרים על האדמה, נשר לחיקה של המלכה גם חופן תלתלים.

היא נחרדה ורצה אל המלך בדמעות, לספר לו מה קרה. המלך צחק והבטיח לה שהציפור אינו יכול לעולל לה כל רע. השיער לא נשר בגלל הרוח, זה בסך הכל מקרה.

ובאשר למלכה, היא עדיין התקשתה להרגע. באותו לילה, אחרי שהגברות הברישו את שערה נותרו שערות רבות על כל מברשת ושניים או שלושה תלתלים צנחו לרצפה. ולמחרת בבוקר כשהתעוררה נחו על הכרית כמה קווצות חומות רכות שניתקו מראשה, וכשקמה מן המיטה נפל עוד אשד שיער ונערם על הרצפה.

המלכה האומללה פכרה את אצבעותיה והזעיקה את ספר החצר, שמיהר להגיע עם כמה וכמה בקבוקי תרחיץ  לחיזוק השיער; אבל כל התרחיצים שבעולם לא יכלו לעצור את הנשירה המבהילה שהלכה והואצה עד שאי אפשר היה להתכחש לה. הגבירות התקשו לקלוע תסרוקת מהשיער המִדלדל. קרחת קטנה נפערה על ראשה של המלכה שלא העזה להציץ בעץ הדובדבן ולבדוק כמה עלים נשארו. בכל פעם שהרוח נשבה היתה שומעת אותם נושרים. היא נרעדה כשחשבה כמה מהר ייעלמו. ובוקר אחד, אחרי ליל סערה, היא מיהרה לחלון, וראתה שלא נותר אף עלה על עץ הדובדבן, הענפים היו לגמרי קירחים. וכשפנתה לראי גילתה שגם ראשה שלה התקרח למרבה הזוועה. התלתל האחרון נשר והותיר את ראשה לבן וחלק כביצה. היא צרחה והתעלפה מרוב אימה. הגבירות נחפזו לעזרתה וגם הן נאלמו דום. ובאשר למלך, צערו היה כה גדול שהתייפח בקול רם.

המלכה הושכבה במיטתה, וכל רופאי וסַפָּרי החצר ערכו כנס גדול על שיטות להצמחת שיער. ובזמן שהחליטו על סדרת טיפולים, הסתגרה המלכה בחדרה. כדי להסתיר את הבושה נמסר שנפלה למשכב. אבל הימים חלפו ואפילו שערה אחת לא בצבצה מראשה הלבן והחשוף של המלכה. ולבסוף לא ניתן עוד להסתיר את אסונה. החדשות התקבלו בצער גדול ואבל כללי הוכרז עד שישוב השיער ויצמח. המלכה כיסתה את קרחתה בכיפת תחרה קטנה מעוטרת באבנים יקרות. זו היתה כיפה קטנה ונחמדה שהחמיאה לה מאד, כך לפחות טענו כל אנשי החצר. אבל היא לא היתה יפה כמו השיער שאבד, ובפעם הראשונה שהמלכה חבשה אותה בציבור היא בקושי עצרה את דמעותיה.

וכך חלפו הימים, ללא שינוי; הרופאים והסַפָּרים שברו את ראשם כדי למצוא תרופה לקרחת, והמלכה איבדה את תאבונה מרוב כעס ולבסוף חלתה ונפלה למשכב. בלילה הראשון למחלתה חלמה חלום שליווה אותה במשך כל היום. היא חלמה שהיא יושבת בגן הארמון ופתאום צץ מולה אישון, מין יצור מוזר שכמוהו לא ראתה מעולם; לא גבוה מעכביש גדול ולבושו ירוק מכף רגל ועד ראש. למראה המלכה החל האישון לרקוד ולשיר את המילים הבאות:

כשהעשב דליל, עת לקצור, עת לקצור,
אבל כשהאדמה חשופה, יש לזרוע, זרוע, זרוע.

עודו מזמר, שלף האישון מכיסו חופן זרעים קטנטנים וזרה אותם סביבו. ומיד נבט מן האדמה צמח קטן שגדל וגדל וגדל עד שהפך לעץ עבות, מן הגזע פרצו ענפים ובמקום עלים הנצו מתוכם פקעות קטנות של שיער שגדלו וגדלו עד שנגעו באדמה וכיסו את העץ מכל עבריו.

כשהמלכה הקיצה משנתה היא לא חדלה לחשוב על העץ המוזר; ובלילה הבא כשנרדמה, היא חלמה אותו חלום בדיוק. וגם בלילה השלישי היא חלמה אותו חלום, וכשהתעוררה שלחה לקרוא לבעלה וסיפרה לו את חלומה במשך שלושה לילות רצופים.

"ועכשיו, בעלי היקר," המשיכה, "אני משוכנעת שהדבר היחיד שיכול לשוב ולהצמיח את שערותי הוא כמה זרעים מעץ השיער. ואני מתחננת לפניך שלא תחסוך במאמצים למצוא את העץ המופלא, ושתציע פרס לכל מי שיביא מידע על מקום צמיחתו. כי אני מרגישה —" וכאן השתנקה המלכה וקולה נצרד – "שאם לא אמצא את עץ השיער לעולם לא אקבל את שערי בחזרה, ואם לא אקבל את שערי, אמות, כי אין לי חיים בלעדיו." כשהמלכה סיימה לדבר היא שבה וצנחה אל הכרית ועצמה את עיניה.

הפרה רפאליטים ושגעון השיער – רישום של תומפסון על פי הגבירה משאלוט של ויליאם הולמן האנט. את הציור המקורי הנפלא אפשר לראות בפוסט על המלך הצעיר של אוסקר ויילד

*

לחלק הבא של הסיפור

*

עוד על שיער

גן עדן מושחת, או שלוש הערות על רפונזל (שבו אפשר לראות בין השאר את הרפונזל הפרה הרפאליטית של Cowper שהיא הכי המלכה של "עץ השיער")

כמו שלחם אינו רק מזון צמה אינה רק תסרוקת

מונה חאטום, הלמוט ניוטון, שיער

ועוד.

על מרי דה מורגן

פרוייקט מרי דה מורגן

את תצטרכי כמובן, לטפל בכל נסיך לגופו

צרחות של דגים

פוסט שמתחיל במרי דה מורגן ומסתיים ברונית מטלון

*

עוד אגדה אמנותית מאותה תקופה: חבל טבור מזהב – על המלך הצעיר של אוסקר ויילד

*

*********************************************************************************
*********************************************************************************

ובלי שום קשר אבל חשוב מאד!

ספריית גן לוינסקי לקהילות הזרות בתל אביב זקוקה למתנדבים!
.

********************************************************************************
********************************************************************************


*

Read Full Post »