Feeds:
רשומות
תגובות

Posts Tagged ‘ויליאם בלייק’

  1. סיגריה מלבלבת

מרסל דזאמה (קשה להאמין, אבל מצאתי את התמונה בבלוג של גלויות למען שלום עולמי)

למרסל דזאמה יש יער שלם של עצים מטרידים, הפוסט הזה ישוטט רק בשוליו. ונתחיל בקטן, במין נס משונה: ענף שמיתמר מן הסיגריה במקום עשן. זה לא הדבר היחיד שלא מסתדר בציור. הוא מתחזה לאיור תמים בספר ילדים אבל האם שמסתכלת עם בנה בספר (האם זה עטלף בתמונה?) היא אחת מרעולי הפנים שפרצו למרחב הביתי, ובו בזמן היא גם כיפה אדומה. דומה שאיש לא מבחין בפלישת החמושים; האישה המעשנת שקועה בשרעפים וכל העסק מתרחש מאחורי גבם של כלבי המשפחה האימתניים; שלושה במספר, כמו צרברוס כלב הציד בעל שלושת הראשים השומר על שערי השאול, שנמצא על פי ההיגיון הזה, בתוך הבית.

משמאל, צרברוס השומר על השאול כפי שצויר על ידי ויליאם בלייק. מימין, הכלב פלאפי השומר על אבן החכמים, המחווה של ג'יי קיי רולינג לצרברוס. לחצו כאן להגדלה

לאן שלא מביטים בציור של דזאמה העין נתקלת בשיבוש, בסתירה, וכל ניסיון ליישב אותה מוליד סתירה חדשה. וגם נס הסיגריה המלבלבת (כמו החבצלות שמנצות ממקל הרועים של המלך הצעיר והשושנים שפורחות בעטרת הקוצים שלו) מופרך מכל וכל; אין לו שורשים, אם מותר להתבטא ככה. עצים מתלקחים באש, לא נולדים ממנה. והענף הזה על ציפוריו האדומות מתקבל כמין שקר מופרז, מיופיף ומעורר חרדה.

כשהייתי נערה התחלתי לצייר קומיקס אפל על המלחמה הגדולה בין עיר הציפורים לעיר הפחד. אני זוכרת רק שאנשי עיר הציפורים ניצחו כי היו להם עורבים לאכול את הגוויות. הרבה מהכעס שלי והתסכול מהעולם נשפכו לדפים האלה שאבדו מזמן, והציורים של מרסל דזאמה העלו אותם באוב.

*

  1. הם יורים גם בעצים

מרסל דזאמה, שמונה רוחות עזות 2005 לחצו כאן להגדלה (וחצי המלכות למי שיסביר את השם הזה)

גם הציור שלמעלה נראה קסום לרגע עד שקולטים את הרצחנות של הבלרינות הצומחות על העצים, רגליהן המתוחות בפוינט מתלכדות עם קצות הענפים, וגם הרובים כמו אבר נוסף מתוחים במין פוינט משלהם. במי הן יורות? בציפורים האדומות שנראות כמו התמצית שלהן עצמן במקורן ובזנבן המחודד, באודם המקטורן והדם? או שמא בגב של אחיותיהן הרקדניות, או בעצים השכנים? כמו מרבית העצים של דזאמה גם לעצים האלה אין שורשים. אלה עצים מדומים, בני אדם במסווה, בתחפושת. "קליפת העץ" הצמודה חושפת את קווי המתאר של גופם, שהענפים נמשכים מתוכו כרגליים, זרועות, ציפורניים, קרניים, תסרוקות משונות.

הציור הזה הוא סיפור, בלדה משונה על לוחמות שהפכו לציפורים (או להפך) במין מטמורפוזה וטבע אלטרנטיבי כמו שפרחים נהפכים לפירות, פנטזיה ריקודית בתוך בית חולים שדה, תמים ומגניב לכאורה כמו בתי עץ, עד שמתברר שהבחורים קטועים, שהם שוכבים בתוך מטווח, שדגל עטלף מונף על אחת המיטות, שאחת הנשים כורעת על ברכיה בתחנון וכלב שומר על גוויה של עץ קטן.

*

  1. Strange Fruit

מרסל דזאמה, עולם שהשתבש, לחצו כאן להגדלה

תוך כדי התבוננות בציור הקודם, ועוד יותר בזה נזכרתי באלתרמן, ב"שיר של מנוחות"; בשורה כמו "והרוח תנע עריסות ותלויים" שבה עריסות הן במרחק נגיעה מהריסות, הבגדים שנתלו לייבוש מתחלפים לרגע בבני אדם תלויים, ו"שיר אלליי" שמזמרות הנערות הוא כמעט הללויה.

הזיקה של דזאמה לפרנסיסקו דה גויה היא גורפת. רבים מן הדימויים המסויטים של גויה, מעטלפים ועד רעולי מצנפות מחודדות חלחלו לעולם של דזאמה בגרסה יותר פּוֹפּית וקלילה (יחסית, יחסית). החלק האמצעי-תחתון של הציור שלמעלה מצטט תחריט של גויה מסדרת זוועות המלחמה.

מימין פרנסיסקו דה גויה, מתוך זוועות המלחמה, משמאל, מרסל דזאמה, עולם שהשתבש (פרט).

בשלב מסוים העצים הכרותים ממילא של דזאמה התחלפו בראשי בערימת עצים לעולה ולמוקד. ונזכרתי גם במפה עתיקה של אמריקה, באייקון שציין קניבלים.

מימין, מרסל דזאמה (הבלבול בין אברים לענפים ממשיך לתוך המדורה שעורכים העצים המדומים). משמאל, פרט מתוך מפת אמריקה מן המאה השש עשרה. לחצו כאן להגדלה

*

  1. אדוניס

זה נהיה יותר ויותר קודר ככל שנכנסים לתוך היער. דזאמה שואל מגויה דימויים אבל הטמפרטורות שלו נמוכות. הפצע כבר סוגנן ונקרש. היחסים התקבעו. הפוליטיות שלו עמומה ואישית. מבחינות מסוימות הוא קרוב יותר למיכאל בורמנס אבל בעבודות של בורמנס יש רובד מאיים, כמו בכניסה לעולמו של רוצח סדרתי, ואצל דזאמה זו כבר פאזה אחרת, פופית, שמנטרלת את החשש.

מתוך משקולת 2005 סרטון ממוסגר של מיכאל בורמנס

חליל בלבין, מתוך "הנביא", סדרת תחריטים בעקבות רישומים של אנה טיכו, 2015 לחצו כאן להגדלה

חליל בלבין קרוב לגויה מן הצד השני, הרגשי, של השַׁמות שמחוללת המציאות בחוץ ובפנים.

על התחריט עתיר הפרטים, הבמות והאפוקליפסה אפשר לכתוב פוסט שלם, אבל אנחנו עכשיו בעצים, והנוזל שזורם מן השד העצי אינו בהיר כמו חלב, הוא דומה יותר לדם שמכתים אם לא מנתק את הזיקה בין הזית לשלום.

עץ מניק. ציור מצרי (וחביב עלי במיוחד)

ברנר פיקאר, המאה ה18, הולדת אדוניס מאמו העץ

העץ של בלבין אינו רחום ומזין כמו העץ המצרי. הוא רחוק גם מסמירנה אמו של אדוניס מן המיתולוגיה היוונית, שהפכה לעץ לפני שילדה אותו וכך נמנע ממנה לחבק את התינוק. (אחריתו האלימה של אדוניס לעומת זאת, היתה משתלבת היטב באלימות ובדורסנות של "הנביא"). ובמחשבה נוספת, האנטומיה האנושית השתבשה אצל בלבין; זה נראה כמו שד אבל מתנהג כמו זין שמשתין מלמעלה ישר אל פי התינוק.

*

  1. נקודות (בחזרה למרסל דזאמה)

חליל בלבין, מתוך "הנביא" (תקריב)

גופו של התינוק מנוקב בעקיצות יתושים (תודה לאל שאלה רק יתושים עם פרצופים זדוניים-שדוניים, לחצו להגדלה,  גם נגיעות ההומור – ברוטאליות). הנקודות על כל פנים, מחזירות אותי לדזאמה. רבות מדמויותיו מנוקבות ומנוקדות, עד כדי מטחנת בשר שפִּיָתה המחוררת משמשת כמין פרצוף או מסכה. אבל אנחנו עדיין בעצים: ברוחות הרפאים שמשופדות על ענפיהן, בצד חתול לבן שמנוקב כמו סבסטיאן הקדוש כמעט. עשן הסיגריה של השדון השמן מתחלף בענף, קירח אמנם, שמחזיר אותנו להתחלה.

הערה מאוחרת: כשכתבתי את הפוסט הרגשתי אי נחת מסופו. כאילו הסתלקתי ושכחתי להגיד משהו חשוב, ובעקבות התגובות (תודה לאביב) נזכרתי: אין שום דבר בעולם, למעט כמה אנשים, שאני אוהבת יותר מעצים. מכל הסוגים, ויותר מכל אלונים שהם בעיני העץ האולטימטיבי, הארכיטיפי. עיר האושר מלאה פוסטים על עצים אמיתיים ופלאיים, וזו הפעם הראשונה שיש בה עצים רעים. ובעצם אלה לא העצים שרעים, אלא בני האדם. רק שבדרך כלל עצים הם כל כך נפלאים שהם מצליחים לספוג ולהתמיר את הרוע, והפעם לא. ולכן זה כל כך עצוב ומכאיב.

עוד עצים בעיר האושר

עצים, אמנות, עצים (שבסופו יש גם לינקים לשלל עצים אחרים)

ואולי זה בעצם שייך יותר לסדרת שמלות של כאב. של רבקה הורן למשל

או לפוסט שמתחיל בציור פרובוקטיבי של בלתוס

עוד על פרנסיסקו דה גויה

עוד על חליל בלבין ומרב קמל – קרקס התלושים, וגם – תעלומת האווז הדו ראשי (שגם בו יש עץ עם רגליים…)

ובלי קשר – נמשכת ההרשמה לחממת האמנים של הקרון (המסגרת היחידה שבה אני מלמדת בקביעות)

Read Full Post »

זה החלק השני של הרצאתי ביום עיון על הורים רעים בספרות ילדים (לחלק הראשון).

האחים גרים טענו שאוסף המעשיות הוא "עדות ללבבנו".

"הנערה ללא הידיים" היא ללא ספק עדות ללבבי. עדות כה מופלאה ונוראה שבמשך שנים לא הצלחתי לדבר אותה.

וראשית התקציר (המעט ארוך) של הסיפור. החלק הראשון ברוטלי במיוחד, אז תחזיקו חזק. ובכן:

*

טוחן ירד מנכסיו ולא נשאר לו כלום מלבד הטחנה שלו ועץ תפוחים שצומח בחצר האחורית. יום אחד, הוא יוצא ליער לחטוב עצים ופוגש זקן שמבטיח להעשיר אותו תמורת מה שעומד מאחורי הטחנה. הטוחן משער שהוא מתכוון לעץ, ומסכים לעסקה, והזקן אומר שבעוד שלוש שנים יבוא לקחת את שלו. כשהטוחן חוזר הביתה יוצאת אשתו לקראתו ושואלת מה פשר העושר שממלא את הבית. כשהיא שומעת על העסקה עם הזקן היא מבינה מיד שמדובר בשטן, והוא לא התכוון לעץ אלא לבתם שטאטאה באותה שעה את החצר האחורית. כעבור שלוש שנים השטן אמנם מגיע לקחת את חלקו. הנערה מתרחצת ומיטהרת, היא מציירת מעגל גיר סביבה והשטן לא מצליח לפרוץ לתוכו. הוא דורש מאביה להרחיק ממנה כל מים. האב מציית, ולמחרת בבוקר כשהשטן חוזר הוא מגלה שהיא בכתה כל כך שידיה נרחצו בדמעות. ושוב אין לו שליטה עליה. בזעמו הוא אומר לאביה (את המשפט המדהים), "קצץ את ידיה אחרת לא אוכל לפגוע בה." הטוחן מתחלחל, אבל אחרי שהשטן מאיים לקחת אותו תחתיה, הוא פונה אל בתו ומבקש ממנה להבין אותו ולמחול לו. היא מושיטה לו את ידיה ואומרת, "אבא יקר, עשה בי כרצונך, אני ילדה שלך." אחרי שהמעשה נעשה היא שופכת דמעות כה רבות שגם הגדמים מיטהרים. השטן נאלץ לסגת בפעם השלישית והאחרונה ומאבד את כוחו עליה.

פדריקו גרסיה לורקה, ידיים כרותות (מה הוא ידע על הנושא?)

פדריקו גרסיה לורקה, ידיים כרותות (מה הוא ידע על הנושא?)

האב מציע לפצות את בתו בעושרו החדש אבל היא מסרבת, היא מעדיפה לסמוך על חסדם של זרים (כך היא אומרת בפירוש). לפי בקשתה קושרים את זרועותיה הכרותות על גבה וכך היא צועדת יום שלם, ועם רדת הלילה היא מגיעה לגן מלכותי מוקף מים. עצי הפרי הזורחים לאור הירח מזכירים לה שלא אכלה כל היום. היא כורעת על ברכיה ומתפללת ומיד מופיע מלאך שמייבש את המים. הם חוצים את התעלה ביחד והנערה אוכלת אגס בפיה, ישר מן העץ. הגנן צופה מרחוק ואינו מעז להתערב. למחרת בבוקר כשהמלך מגיע לגן הוא מבחין מיד בחסרונו של האגס. הגנן אומר שרוח רפאים אכלה אותו. סקרנותו של המלך מתעוררת, ובליל המחרת הוא מצטרף לגנן ומביא איתו גם כומר ליתר ביטחון. כל השלושה צופים בנערה שחוצה את התעלה בחברת המלאך ואוכלת אגס נוסף. המלך מתאהב בפולשת. הוא נותן לה ידיים מכסף ונושא אותה לאישה.

אחרי הנישואין יוצא המלך למלחמה. המלכה יולדת בן בהעדרו ואמו ממהרת לשלוח לו את הבשורה המשמחת. אלא שהשליח נרדם ליד נחל והשטן מחליף את מכתבה וכותב שהמלכה ילדה מפלצת. המלך נבהל ומתעצב אל לבו אבל מורה לנהוג בה יפה עד שיחזור, והשליח שוב נרדם ליד הנחל והשטן שוב מחליף את מכתבו במכתב חדש שבו מורה המלך להרוג את אשתו ואת בנו. האם הזקנה לא מאמינה לכתוב. היא שולחת מכתב בירור והכל חוזר על עצמו ואפילו מחמיר. השטן דורש לשמור לו את לשונה ואת עיניה של המלכה.

אמו של המלך לא מוכנה לרצוח את כלתה ואת נכדה, ומצד שני היא חוששת שלא תוכל לספק להם הגנה. היא קושרת את התינוק לגבה של הנערה שנפרדת ממנה בדמעות. ואז מגיע החלק השלישי והמופלא של הסיפור: המלכה ובנה מגיעים ליער פרא ומלאך מוביל אותם לבית קטן שעליו כתוב: "כאן גר חופשי כל אחד". שבע שנים היא שוהה ביער. ושם, בחופש, בטיפולה המסור של בתולה לבנה כשלג, ידיה צומחות מחדש.

כשהמלך חוזר ומגלה מה עולל השטן הוא יוצא לחפש את אשתו ואת בנו. שבע שנים הוא נודד בלי לאכול ובלי לשתות. הוא שורד בדרך נס ומגיע לבית הקטן ביער, ושם הם חוזרים ומתאחדים וחיים באושר עד יומם האחרון.

*

ובכן, בהמשך להצהרתו של פלובר, "מאדאם בובארי זה אני", הנערה ללא הידיים היא אני. זה לא רק טעון בשבילי אלא גם מציף. שלושה ימים לא יספיקו לכל מה שיש לי להגיד. אני אצטמצם ברשותכם, לכמה הערות על הורות ומגדר.

ילדים אינם רכוש. הם אינם שייכים להוריהם. לא כמו שרכוש שייך. הורה אינו יכול למכור את בנו לשטן. הוא לא יכול לעקוד אותו. ותסלחו לי שאני שוב חוזרת לאברהם – לעניות דעתי החילונית והילדית והאימהית, אם מישהו מבקש ממך לרצוח את בנך זה חייב להיות השטן.

המערכה הראשונה של "הנערה ללא הידיים" היא תיאור מצמרר של העוצמה ההורית. כי את השטן לפחות אפשר לחסום בעזרת טוהר. אבל אין שום תרופה נגד אבא. רק להורים יש גישה חופשית וכוח אינסופי להזיק.

כריתת הידיים היא חבלה אדירה בעצמאות, ביכולת העשייה והיצירה וגם ביכולת התנגדות. זה סוג של סירוס שמתחיל בעריסה ונמצא ופועל בפנים גם כשגדלים. בסיבוב השני אגב, השטן אינו מסתפק בידיים, הוא דורש גם את אברי ההבעה, את הלשון והעיניים של קורבנו.

אומרים שאין מוקדם ומאוחר בתנ"ך ועל אחת כמה וכמה בנפש. גילים לא מתחלפים אלא מצטברים וקיימים בו זמנית. חוסר האונים של גיבורת הסיפור (העשה בי כרצונך), התמימות המוחלטת, הפסיביות, הבכי האינסופי, הטוהר, ואפילו העיגול הרחמי הזה, שייכים לינקות.

בתמונה המופלאה שבה הנערה ניצבת בתוך הגן הלילי המוצף באור ירח, ואוכלת אגס ללא ידיים, ישר מהעץ, האגס הוא שד והנערה היא תינוק יונק. וגם התיאור מסגיר את זה לא בכוונה: "בחצות הלילה יצאה הנערה וזחלה מן השיחים, ניגשה לעץ ואכלה שוב בפיה אגס אחד." גם זוחלת וגם יונקת. תינוקת.

 

עץ מצרי מניק

עץ מצרי מניק

ומצד שני היא גם עץ. זה סיפור שכולו עצים, וגם בגלל זה הוא הסיפור שלי; כי אין דבר בעולם, מלבד כמה אנשים, שאהוב עלי יותר מעצים). בראשית הסיפור יוצא אביה של הנערה לחטוב עצים. הוא מתבלבל בינה לבין העץ שצומח בחצר האחורית, ולכן הוא ממשיך וחוטב גם את זרועותיה.

בעקבות העוול היא מתנתקת מהוריה האנושיים, ובמין התרסה פיוטית מאמצת לה אם חדשה צמחית. היא יונקת משד אגסי.

הדימוי הזה של הנערה כעץ, לא מפסיק להחליף צבעים:

מצד האב חוטב-הזרועות זאת החפצה.

מצד הנערה שמאמצת אם צמחית, זה נתק והתרסה ותקווה כמוסה, שכמו שעץ יכול להצמיח ענפים במקום אלה שקוצצו, כך יצמיח גם גופה ידיים חדשות (בני הקטן אמר לי פעם, אם את תמותי את תצמחי מחדש).

וכמה דברים על מגדר:

יש שני גני עדן בסיפור: בגן עדן המוזנח של החצר האחורית צומחים עץ תפוח ונערה. את תפקיד הנחש ממלא השטן, ליהוק מתבקש. אבל במין היפוך מגדרי הסיפור מלהק את האבא לתפקיד חווה החוטאת. והמערכה מסתיימת בסוף מפתיע, כשהנערה, בתפקיד העץ הפצוע, הולכת לחפש לה גן עדן חדש. גן עדן מטופח, שבו כל אגס נחשב, ושיש בו מלאך שומר במקום שטן.

ויליאם בלייק, אדם וחוה 1808 (עוד על פיתוי)

ויליאם בלייק, אדם וחוה 1808 (עוד על פיתוי)

וזה לא המיתוס היחיד שמהדהד בסיפור: הנערה דוחה את סיר הבשר שמציע לה אביה ויוצאת מעבדות לחירות. היא אפילו חוצה ים סוף קטן בדרך. מלאך מייבש לה מעבר.

הסיפור מגייס שני מיתוסים מז'וריים, גן עדן ויציאת מצריים, לשירות גיבורה צעירה.

זאת ועוד: זה סיפור על גיבורה פגועה מאד שמוצאת אהבה ומשפחה כמקובל במעשיות, ואף על פי כן הוא שומר על סימטריה; פעמיים עוזבת הנערה את ביתה ויוצאת לדרך: פעם היא יוצאת אל אהובה (בלי דעת) ופעם היא חייבת להתרחק ממנו. וגם אהובה נודד פעמיים, רק בסדר הפוך: פעם הוא מתרחק ממנה (כשהוא יוצא למלחמה) ופעם הוא מחפש אותה. כדי שהאיחוד בין בני זוג יהיה מושלם, אומר הסיפור, הוא צריך להיות סימטרי. בשלב מסוים כל אחד מהם צריך לנדוד ולחפש את האחר.

נדודים כמרפא, זאת הדת הפרטית שלי. אבל קשה לתאר מה הרגשתי כשהגעתי לבית הקטן ביער וקראתי את השלט, "כאן גר בחופש כל אחד". חשבתי שאני חולמת. לא בצחוק. כי זה כל כך פרטי ואישי מצד אחד, וכל כך רדיקלי ועתידני מצד שני.

כדי להסביר עד כמה, נשווה אותו לרגע ל"אשת השלד". הסיפור היפהפה (שמופיע ב"רצות עם זאבים") נפתח באב זועם שגורר את בתו לצוק ומשליך אותה לים. הדגים אוכלים את בשרה ומכרסמים את עיניה עד שנותר רק השלד. דייג אחד דג אותה בטעות. היא נגררת אחריו מעורבבת כולה, ושם באיגלו נכמרים רחמיו; הוא מתיר את הסבך ומסדר את עצמותיה, ואחרי שהיא שותה את דמעתו ומתופפת על לבו – בשרה צומח מחדש.

"אשת השלד" משליך את יהבו על האהבה הרומנטית, זאת התרופה שלו לפצעי הילדות. "הנערה ללא הידיים" מקדים אותו בשנות אור. לא שהוא מזלזל בנישואין. זוגיות טובה, הוא אומר, יכולה לטפח ולהזין ולאחות את פצעי הדיכוי, היא יכולה לספק לך בית מתוקן, שבה גם אהובך וגם אמו (אמך החדשה) מסרבים לפגוע בך על אף המניפולציות של השטן. אהבה רומנטית, על פי הסיפור, יכולה לספק לך ידיים נהדרות מכסף, אבל רק חופש אמיתי יכול להצמיח את מה שנכרת.

עץ כף היד, נאוה פרנקל

עץ כף היד, נאוה פרנקל

*

הנערה ללא הידיים היא השישית והאחרונה בסדרת גיבורות הילדות שלי

מה למדתי מפצפונת של אנטון? (או סופי קאל של הילדות)

המוצא של הילדה אילת

מוכרת הגפרורים הקטנה

גילגי היתומה המאושרת

פוליאנה ואני

Read Full Post »

"כל מיני פרוות" הוא אחד הסיפורים הפלאיים באוסף האחים גרים. הוא יוצא דופן מכל בחינה. לא רק שהוא עוסק בגילוי עריות בצורה הישירה ביותר – המלך מתאהב בבתו ומתעקש לשאת אותה לאישה, אלא שגם אשתו שגרמה לצרה הזאת מלכתחילה, היא אמה הביולוגית של הנסיכה (בניגוד לאם חורגת דמונית). הסיפור כולו מתגייס להצלת הנערה, אבל גם ברגעיו האפלים ביותר יש מין חוסר שיפוטיות שאופייני יותר לסרטיו של הייאו מיאזאקי  מאשר לעולם המעשייה. ובכלל שורים עליו מין קלות וקסם חלומי שעומדים ביחס הפוך לכאב שבו הוא ספוג.

אבל נתחיל מהתחלה, כלומר מהתקציר:

לפני מותה משביעה המלכה האהובה את המלך שלא יישא אישה חדשה אלא אם כן תהיה יפה כמותה ובעלת שיער זהוב כשלה. המלך מתקשה למצוא מועמדת שתענה על שתי הדרישות, ובינתיים מתבגרת בתו והיא כה דומה לאשתו המתה שהוא נתקף אהבה עזה ומחליט לשאתה לאישה. היועצים נחרדים: "האל אסר על האבות לשאת את בנותיהם לנשים, ומן החטא לא יצמח דבר טוב, והממלכה תחרב כך עד היסוד." הבת המומה. כדי למנוע את הגזרה היא מציבה תנאים: המלך צריך לתת לה שלוש שמלות, אחת זהובה כשמש, השנייה כסופה כירח והשלישית זוהרת ככוכבים. "חוץ מזה אני דורשת גם אדרת מאלף מינים של פרוות ועור מחוברים יחד. כל אחת מהחיות בממלכתך תאלץ לתרום פיסה מעורה לצורך התקנתה." אחרי שהמלך ממלא את כל הדרישות היא תוחבת את שלוש השמלות לקליפת אגוז, לוקחת טבעת זהב וכישור ופלך עשויים זהב, ואז היא מתעטפת בפרווה, משחירה את פניה וידיה ונמלטת באישון לילה.
בדרך היא נרדמת בתוך גזע חלול וכלבי ציד של מלך אחר מגלים אותה (מלך אחר של ארץ אחרת, לא אביה!). היא נלקחת למטבחו ושם היא מבצעת את כל המלאכות הבזויות. שמה החדש הוא "כל מיני פרוות". ערב אחד נערך נשף בארמון. הטבח מרשה לה לצפות ברוקדים בתנאי שתחזור בזמן לאסוף את האפר. היא לובשת את שמלת השמש ורוקדת עם המלך. בסוף הריקוד היא נמלטת וחוזרת לדמות המשרתת. כשהטבח מורה לה לבשל מרק למלך היא שומטת לקערה גם את טבעת הזהב. המלך מתמוגג מהמרק ומסתקרן מן הטבעת. הוא מזמן את המבשלת לבירור אבל הנערה מתכחשת לטבעת ומכריזה: "אינני יודעת דבר ואינני מוכשרת לכלום ומגיע לי רק שיזרקו לי מגפיים על הראש." בחגיגה הבאה הכל חוזר על עצמו, רק שהיא לובשת את שמלת אור הירח ומניחה את כישור הזהב במרק. ובפעם השלישית המלך מצליח לענוד לה את הטבעת בגנבה. הריקוד מתארך והיא לא מספיקה לפשוט את שמלת אור הכוכבים ורק לובשת עליה את אדרת הפרוות. ברגע הנכון האדרת נשמטת, היא נישאת למלך והם חיים באושר עד מותם.

הערה: בגרסת שרל פרו נקרא הסיפור "עור החמור" והוא שונה בפרטים רבים כמו גם ברוחו.

איריסיה קובליו, מתוך "זמן טרופות"

.

בין אוֹרוֹת לעוֹרוֹת

הדרישות שמעלה הבת כדי למנוע את הנישואין עשירות במשמעויות. כשהיא מבקשת שלוש שמלות, אחת זהובה כשמש, השנייה כסופה כירח והשלישית זוהרת ככוכבים – היא מבקשת לעצמה כמדומה את כל האור השמיימי – ה"כמו" נושר מעצמו – רק אור יכול להצטמצם כך ולהיגנז בקליפת אגוז. המאוֹרות מייצגים את יופיה ואת האור החיצוני והפנימי שלה. הוא מנותק ממנה עכשיו ומכווץ למידת אגוז כתוצאה מן הפגיעה הרגשית ומן האשמה שהיא מרגישה על כוח הפיתוי שלו, אבל הוא שמור עמה עד לרגע שבו תשוב ותהיה שלמה (לו היה הסיפור עברי במקורו, היינו חוגגים על הזיקה בין שִׂמְלה לשְׁלֵמה).

למעלה, שתי שמלות של נלי אגסי מתוך אחת עשרה שמלות של אור. אגסי יצרה גרסה נוספת של אותן שמלות, עם אבנים במקום נורות.

בגדי אור אגב, קיימים במעשיות נוספות. שתי הדוגמאות שעולות בדעתי הן אמנם מאגדות אמנותיות ובשתיהן האור החיצוני הוא מימוש של אור פנימי.
שמלת השבת של חנה'לה: "היתה שמלתה של חנה'לה זרועה כפתורי אור וחרוזי אור והם ככסף טהור, מתנוצצים, מתנוצצים … כל החדר התמלא אור, אור שמלת השבת של חנה'לה הקטנה".
וגלימת אור הויטראז' של
המלך הצעיר של אוסקר ויילד "דרך החלונות שזגוגיותיהם צבעוניות חדר אור השמש וכיסהו, וקרני השמש רקמו סביבו גלימה שהיתה אף יפה יותר מן הגלימה שארגו האורגים למענו … המלך הצעיר ניצב שם עוטה הדר מלכות, ואור מופלא, זוהר של מסתורין, עלה ממנו." (תרגם רפאל אלגד)

למטה: גם בית יכול להיות עשוי אור. קשתות אדריכליות מאור בעיצוב סטודיו טרויקה (שגיליתי דווקא פה)

*

ואדרת כל מיני הפרוות היא בכלל אדרת "כל מיני משמעויות": יש בה צד מעשי של הסוואה, וצד של הגנה – כוחן של אלף חיות מגן עליה, יש בה צד של שנאה עצמית וכיעור עצמי. ובו בזמן זוהי גם הכרזת עוצמה; כמו ששמלות האור נכסו את השמיים, אדרת הפרוות מנכסת את הארץ שעליה דורכות החיות. וזה היה אגב מקובל בימי הביניים – עריסתה של הנסיכה איזבלה מן המאה הארבע עשרה למשל, כוסתה בשמיכה מ67 עורות של בעלי חיים. (פתאום נזכרתי שבאסור לשבת על צמות יש אלטע זאכן פראי שטוען ששערו המשונה המקורזל והשופע לגילו הוא בעצם פאה שעשויה "מתלתלים אינטימיים של בנות").

למעלה: "כל מיני פרוות", איירה עפרה עמית. האדרת שלה נראית כמו נוף ממטוס, קשה להבחין ב"קו התפר" בין הנוף לאדֶרֶת. כלומר, זאת אדרת הסוואה כמו אותם מדים עם כתמים ירוקים וחומים שאמורים למזג אותך בנוף, ובו בזמן זהו כישוף של מרחב המבטא את שאיפתה הנסיכה להתרחק כמה שיותר מהחתן הלא רצוי. כפתורי האדרת אגב, "נעולים" בצלבים מאגיים אדומים של איסור על גילוי עריות.

ובד בבד האדרת היא שיקוף קולוסלי של יצריו החייתיים של המלך. גיבור הנבחר ספרו הקסום של תומאס מאן, צאצא של גילוי עריות כפול ומכופל, מתכווץ והופך לחיה קטנה בשנות התשובה שלו (וגם הספר הזה אגב, מבוסס על סדרת טקסטים מימי הביניים).

ולבסוף – כשמקשיבים לניסוח המדויק של הבקשה מתברר גם עד כמה היא מדבבת את זעקתה של הנערה: היא מבקשת שכל חיה "תתרום חתיכה מעורהּ" לבגד, מה שמזכיר את לטרת הבשר של הסוחר מוונציה שאמורה להיגבות מקורבן חי. וגם הנערה היא חיה כזאת שנדרשת לתרום חתיכה מגופה. אבל המלך לא קולט את הנזיפה המובלעת, הוא שולח ציידים לפשוט את עורן של החיות כאילו היתה מאהבת פזרנית שחשקה במינק חדש.

.

מרט אופנהיים, כפפות

ובמשמעות האחרונה או הכמעט אחרונה – החיות הן קורבן ותחליף לנערה, כמו האיל בסיפור העקדה, וכמו הריאות והכבד של החזירון שאוכלת המלכה הרעה במקום האברים הפנימיים של שלגייה (מצטערת אבל ככה זה אצל האחים גרים, לא לב של אילה אלא כבד וריאות של חזיר קטן, הרבה יותר הגיוני מבחינה מאגית, כמובן). בתמונה למטה העקדה של ויליאם בלייק. אם לא הייתי יודעת את שם התמונה הייתי חושבת שזה משהו אחר.

.

ויליאם בלייק, עקדת יצחק

מנשה קדישמן, עקדת יצחק, הנער והאיל הם תמונת ראי, שני צדדים של אותה דמות.

*

לחלק השני והאחרון של הפוסט הנפש היא קוסמת גדולה.

*

עוד באותו עניין

שמלות של כאב, רבקה הורן

שמלות של כאב, הקולקציה של נלי אגסי

אחת עשרה שמלות של אור

דיוקן האמן כמכשף צעיר – על האיורים של עפרה עמית לאחים גרים

עץ השיער – לינק לפרק הראשון שמוביל לפרקים הבאים

ולדיון בסיפור: האם אפשר לאחות גוף שנקרא לגזרים?

מרחב של גברים שרועים באמבטיות משתעשעים בצמות כרותות

הנערה שקפצה לתוך יורה רותחת

*

וכמובן – סיפורים יכולים להציל (כולל ראיון עם מיה סלע, וביקורות של יאיר גרבוז, מוטי פוגל, סיפור פשוט, שועי רז ויונתן אמיר).

*

ותזכורת חשובה חשובה:

בסופשבוע זה תיערך תערוכת ההתרמה השנתית למען ספריית גן לוינסקי.

תוכלו לקנות יצירות אמנות מעולות וגם לתמוך בספרייה.

זה קצת נודניקי לבקש את עזרתכם בכל שנה, אבל החיים הם לא מעשייה

שמסתיימת באושר ועושר אלא עסק סיזיפי. כדי שהספרייה תשרוד

צריך לוותר על חן ולנדנד. אם אתם מוקירים את קיומה ומזדהים עם מטרותיה

אנא בואו בהמוניכם והפיצו הלאה ותבואו על ברכה גדולה!

*

Read Full Post »