Feeds:
פוסטים
תגובות

Posts Tagged ‘וילהלם פדרסן’

על רגל אחת למי שהגיע רק עכשיו: אצל גוגול זה היה החוטם שפצח בחיים משלו ואילו אצל האחים גרים אלה האצבעות שקיבלו במה עד כדי ניתוקן הסמלי או הממשי מן הגוף ועד כדי הנפשתן. (וזה משנה, בטח, כי הגוף הוא המרחב שבו מתרחשת הנפש).

נותרו עוד שלושה מופעי אצבעות מתוך שבעה שהבטחתי. ועוד נראה לאן זה יוביל.

*

  1. כמו שושנה בין החוחים

"כל מיני פרוות" הוא אחד הסיפורים הפלאיים באוסף האחים גרים. הקלות והקסם החלומי ששורים עליו עומדים ביחס הפוך לכאב שבו הוא ספוג, ולא בכדי; הוא עוסק בגילוי עריות באופן הכי ישיר וחזיתי. הקדשתי לו שני פוסטים בעבר – הנערה שלא רצתה להינשא לאביה, וגם הנפש היא קוסמת גדולה – ואני מרשה לעצמי לדלג אל הסוף, שבו הגיבורה עובדת במטבחו של מלך. היא מסווה את יופיה בטינופת ובגלימת אלף פרוות. בכל פעם שנערך נשף היא מתרחצת ומסתננת לתוכו לבושה באחת משמלות האור שלה. בפעם השלישית עונד לה המלך בגניבה את הטבעת שהטילה לתוך המרק שלו. הוא מעכב אותה כל כך שהיא לא מספיקה להתלכלך כראוי, אצבע הטבעת נותרת צחורה ומסגירה את זהותה הנסיכית.

זה רגע יפהפה, הרגע שבו מתגלה האצבע הצחורה הענודה בטבעת מבהיקה בתוך שורת המקהלה המטונפת של אחיותיה. לחריגה מן הכלל יש עוצמה ריטורית ומוסיקלית, והלובן תמיד לבן יותר על דרך הניגוד. (עוד על אמנות החריגה מן השורה פה).

ארתור רקהאם, שלגיה ושבעת הגמדים. הלובן תמיד לבן יותר על דרך הניגוד.

ארתור רקהאם, שלגיה ושבעת הגמדים. הלובן תמיד לבן יותר על דרך הניגוד.

תוספת מאוחרת: אני לא יודעת מה יש באצבעות האלה, שמציף אצלי כל כך הרבה חומרים. אבל פתאום נזכרתי שבשטיחי הקילים יש מוטיב מסורתי של יד, ולפעמים באופן מפתיע, אחת האצבעות ארוגה בצבע אחר, והצבע השונה הוא סוג ספונטני של הנצחה (כמו לחרות את שמך על עץ) האורגת מנציחה כך איזו דמות מיוחדת שהיתה לצדה. זה ההסבר הרשמי.

ki

ובחזרה לאצבע של "כל מיני פרוות" – לרגע החשיפה יש צד סימבולי: הגיבורה נפרדת מזהותה המחתרתית כחיית אלף פרוות לטובת זהותה החדשה ככלת המלך – אין הבדל בין אלף פרוות לתשע אצבעות מטונפות, זה כמו שילדים סופרים: אחת, שתיים, שלוש, המון – ואי אפשר להתעלם מן האירוטיות של האצבע הרחוצה המעורטלת לעומת אחיותיה המושחרות. הטבעת הנענדת בטקס הנישואין מסמלת בין השאר את הנאמנות המינית, כשהאצבע (כמו בתנועה מגונה) מסמלת את אבר המין הגברי, והטבעת את אבר המין הנשי. וכבר הרחבתי על כך בסיפורים יכולים להציל, בפרק על סיפור המסגרת של "אלף לילה ולילה", שבו מאלצת חטופת השד את הגברים שהיא אונסת לתת לה את טבעותיהם. וכשהיא מסחררת על אצבעה בשחצנות את שללה, מחרוזת של חמש מאות ושבעים טבעות גבריות, היא מדגישה את ההיפוך המגדרי: "האצבע, המייצגת את איבר המין הזכרי, שייכת הפעם לאישה, והטבעות העגולות והחלולות הם הגברים ש'השחילה'."

מרט אופנהיים, שמש, ירח וכוכבים, 1942. גיבורת "כל מיני פרוות" מבקשת מאביה שמלות אור שמש, אור ירח ואור כוכבים בתקווה שייכשל ויוותר על הנישואין, וכשזה לא עובד היא מבקשת גלימת אלף פרוות ובורחת. לפי האינטואיציה העקשנית שלי הציור של מרט אופנהיים מתייחס למעשייה. ואם רוצים אגב, אפשר גם לקרוא לכלל יצירתה של מרט אופנהיים "כל מיני פרוות", אבל על כך בפעם אחרת.

מרט אופנהיים, שמש, ירח וכוכבים, 1942. גיבורת "כל מיני פרוות" מבקשת מאביה שמלות אור שמש, אור ירח ואור כוכבים בתקווה שייכשל ויוותר על הנישואין, וכשזה לא עובד היא מבקשת גלימת אלף פרוות ובורחת. לפי האינטואיציה העקשנית שלי הציור של מרט אופנהיים מתייחס למעשייה. ואם רוצים אגב, כשחושבים על כל עבודות הפרוות של מרט אופנהיים (כל ספלי הפרווה וכוסות הבירה עם ידיות הפרווה וכפפות הפרווה) אפשר גם לקרוא לכלל יצירתה "כל מיני פרוות", אבל על כך בפעם אחרת.

*

כלי שחמט שעיצב סלוודור דאלי, כמחווה למרסל דושאן (השחמטאי). רוב הכלים הם יציקות של אצבעותיו. המלכה היא יציקת אצבע של גאלה אישתו.

כלי שחמט שעיצב סלוודור דאלי, כמחווה למרסל דושאן (השחמטאי). רוב הכלים הם יציקות של אצבעותיו. המלכה היא יציקת אצבע של גאלה אישתו.

  1. אצבעות מתות מדברות

בסיפור "האדון הסנדק" מבקש אדם מזר גמור לשמש סנדק לבנו, ומקבל ממנו במתנה מי פלא שהופכים את הילד לרופא מפורסם. יום אחד מתחשק לו לרופא לבקר את סנדקו, אבל כשהוא נכנס לביתו מתרחשים דברים משונים: על גרם המדרגות מתקוטטים המטאטא והיעה ומרביצים זה לזה. לשאלתו איפה גר האדון הסנדק, הם עונים, "קומה אחת מעל." אבל בקומה הבאה הוא רואה רק המון אצבעות מתות מונחות, וגם אותן הוא שואל איפה גר האדון הסנדק, ואחת מהן עונה, "קומה אחת מעל." (וכך עונים לו גם הראשים מן הערימה בקומה הבאה, וגם הדגים המתים המיטגנים במחבת בקומה הרביעית, ורק בקומה החמישית הוא מציץ לחור המנעול ורואה את האדון הסנדק מעוטר בזוג קרניים ארוכות, וכשהוא נכנס סוף סוף לחדר מסתתר הסנדק מתחת לשמיכה…).

JOSEPH BARBACCIA מכאן===

JOSEPH BARBACCIA התמונה מכאן.

ואם נניח רגע לסיפור הרָווּי באימה חלומית ובאווירת ניוול משונה, לא משוללת הומור (שחור ויומיומי כמו של גוגול, ב"החוטם"), ספק משכנות עוני, ספק גיהנום או בית רוצח סדרתי. האצבעות המתות המדברות הן גלגול עצוב של האצבעונים ההרפתקנים מן הסיפורים "אגודלי" ו"נדודי אגודלוני".

כשראיתי את rhythm 10 (1973), עבודת הסכינים והאצבעות של מרינה אברמוביץ, מיד נזכרתי בקטע שבו מקפץ אגודלוני בין סכיני הקיצוץ של הנקניק (לחסרי סבלנות, האקשן מתחיל בדקה 1:15).

*

  1. הומונקולוסים* של כאב

* הומונקולוס היה איש זעיר שנברא באמצעים אלכימיים. כיום נקראת כך מפת איברי הגוף על קליפת המוח. כך נראה למשל ההומונקולוס התחושתי על פי ויקפדיה (בחיי. ישר מן האגדות).

sensory_homunculus

בסיפור "החתן השודד" מגלה נערה שחתנה משתייך לחבורת רוצחים קניבלים. היא מסתתרת ורואה אותם משקים עלמה ביין לבן אדום וצהוב עד שליבה מתפקע ואחר כך ניגשים לקצץ אותה. מכיוון שהם לא מצליחים להסיר את הטבעת מאצבעה הם קוצצים את האצבע כולה והיא מתעופפת, אבוי, ישר לחיקה של הנערה. איכשהו היא מצליחה לחמוק לביתה. כשהחתן מגיע לביקור היא מספרת לו מה ראתה בתור חלום שחלמה, עד שהיא מגיעה לאצבע הטבעת ושולפת אותה כראיה. וכך, על דרך הסינקדוכה (דימוי שבו הפרט מייצג את השלם, כמו למשל בביטוי "ביקש את ידה") "מצביעה" הנרצחת על רוצחהֹּ.

באוסף המעשיות של האחים גרים יש לפחות שני סיפורים אחרים שבהם מצביע מת על רוצחיו:

בסיפור "העצם המזמרת" הורג הגיבור את חזיר הבר שמציק למלך. אחיו הבכור מטביע אותו ונושא את בת המלך במקומו. אחרי שנים מוצא רועה צאן עצם קטנה ליד הנחל. הוא מגלף ממנה פייה לקרן, וברגע שהוא נושף בה הקרן מתחילה לשיר:

אהה רועה צעיר
בעצמותי נושף אוויר
אחי שהרגני
תחת הגשר קברני
למען נבלת חזיר
בת מלך וכבוד כביר.

ב"מן הערער" (סיפור מצמרר ומופלא) רוצחת אם מופרעת את בנה החורג, מבשלת אותו ומגישה לבעלה. אחותו הקטנה אוספת את עצמותיו במטפחת משי. היא יוצאת לחצר ומשתרעת מתחת לעץ ערער שענפיו מתנועעים כאילו מחא כף. ענן בוער עולה מתוכו ומתוך הענן פורחת ציפור יפהפייה ומתחילה לשיר:

אמי היא הרגתני
אבי הוא אכַלָני,
אחותי, מרלינכן הקטנה,
קִבּצה כל עצמותי,
במטפחת משי היא קשרתן,
תחת עץ ערער הניחה אותן
קיוויט, קיוויט, איזו ציפור יפה אני!

בסוף מסעה של הציפור, אגב, חוזר הקורבן לחיים.

גם העצם וגם הציפור הן הרבה יותר פיוטיות מאצבע הטבעת. על שירה של העצם הלבנה שורה איזו תוגה של בלדה. והציפור המזמרת נולדת מן הערער במין מופע פלאים אור-קולי. באצבע הכרותה מ"החתן השודד" יש משהו הרבה יותר נא וחשוף. הרבה יותר טרנטינו ודיוויד לינץ'. (ואני זוכרת גם במעורפל עניין שלם עם "אצבע הטבעת" ב"תוף הפח" של גינטר גראס, אני משוכנעת שזה קשור ל"חתן השודד". אם יש מישהו שזכרונו צלול משלי, הוא מוזמן להשלים את הפרטים).

לא שאין פיוט ב"חתן השודד", הוא פשוט נדחק למחוזות אחרים. למשל לשביל המוביל אל בית הרצח ובחזרה. החתן מסמן את הדרך באפר, ואילו הנערה שנתקפת פחד לא ברור זורעת אפונים ועדשים בדרכה, ועד שמגיע זמנה לחזור הם כבר נובטים ומסמנים לה את הדרך, שביל של חיים לעומת שביל של מוות.

אפשר לראות באצבע הטבעת של "החתן השודד" בובת אימים של תיאטרון בובות עכשווי (גיבורת הסיפור בתסריט הזה היא המפעילה). ואפשר לראות בה גם סוג של רוח רפאים אצבעונית.

יש משהו עצמאי ואוטונומי באצבעות; יותר מכל האברים אולי, מלבד אבר המין הגברי כפי שהראה ויטו אקונצ'י במיצג Trappings (1971), כשישב עירום בתוך ארון בקצה מחסן מבולגן מלא צעצועים, פיסות בד, ספוג ועץ, והלביש את אבר המין שלו בבגדי בובות ודיבר אליו כי "יש לו חיים משלו… הוא מספיק רחוק ממני כדי שאוכל לשוחח איתו." בבחירה של אקונצ'י במרתף ובארון יש משהו מן האשמה, האפלה והמסתורין הטוענים רבות ממעשיות האצבע שהזכרתי וגם אחרות באוסף האחים.

ציור אלכימי מן המאה החמש עשרה.

ציור אלכימי מן המאה החמש עשרה.

תהליכים אלכימיים אוירו באופן סמלי, באמצעות ציורים של בני אדם קטנטנים בתוך כלים. וזה הוביל לאמונה ביכולת לברוא הומונקולוסים (ננסים שכאלה) באמצעים אלכימיים. במיתולוגיה היוונית מסופר על הטיטנית ריאה שכרעה ללדת, ובכאבה נעצה את אצבעותיה באדמה וכך נבראו הדקטילים, אנשי האצבעות. לפעמים יש לי הרגשה שזה קורה גם במעשיות. האלכימיה של הכאבים ומצוקות מייצרת, או אולי מותירה אחריה אצבעונים כאלה לעדות.

אייר וילהלם פדרסן, "אצבעונית" דווקא מסיפור של אנדרסן (דומה להפליא לתמונות של אמי בילדותה)

אייר וילהלם פדרסן, "אצבעונית" דווקא מסיפור של אנדרסן (דומה להפליא לתמונות של אמי הפעוטה)

*

עוד באותם עניינים

חיילים מתעלפים, או החיים והאמנות בראשי פרקים

מרחב של גברים שרועים באמבטיות ומשתעשעים בצמות כרותות

על 7 במיטה, לואיז בורז'ואה

*

Read Full Post »

אז ככה: אתגר קרת כתב את "לשבור את החזיר" כסיפור קצר למבוגרים. הוא יצא לאחרונה כספר ילדים עם איורים של דוד פולונסקי (ולס עם באשיר, כנס העתידנים), ועורר עליו בין השאר וכצפוי, התנגדות מסוג "זה לא לילדים" (למשל בהמשך לבקורת האוהבת של יותם שווימר בפנקס). ואני בתגובה פבלובית – נזעקתי למחות.

אבל עוד לא. קודם אכתוב על מה שיש בסיפור ובאיורים בלי קשר לילדים. ובשבוע הבא אכתוב למה כן לילדים.

אני מודעת לכך שאני מספקת כאן תחמושת למפלגת ה"לא לילדים", אבל גם כשכתבתי על הדייג ואשתו, או על הנעליים השחוקות ממחולות או על כל מיני פרוות, או לחילופין על שפן של גלעד סופר, או אפילו על פצפונת ואנטון ורבים אחרים, לא כתבתי עליהם בהכרח כעל סיפורים לילדים, ואני לא מתכוונת להתחיל עכשיו.

ואף על פי כן וגם בגלל – זה כן לילדים וכן לילדים, על כך בפוסט הבא. 

*

הטקסט מופיע במלואו בשלל אתרים, אולי משום שנכלל בחומר לבחינת הבגרות. אני מעתיקה אותו לכאן לטובת אלה שלא קראו (השאר מוזמנים לגלול):

אבא לא הסכים לקנות לי בובה של בארט סימפסון, אמא דווקא כן רצתה, אבל אבא לא הסכים לי, אמר שאני מפונק. "למה שנקנה, הא?" אמר לאמא, "למה שנקנה לו? הוא רק עושה פיפס ואת כבר קופצת לדום." אבא אמר שאין לי כבוד לכסף, ושאם אני לא אלמד את זה כשאני קטן אז מתי אני כן אלמד? ילדים שקונים להם בקלות בובות של בארט סימפסון גדלים אחר כך להיות פושטקים שגונבים מקיוסקים, כי הם מתרגלים שכל מה שהם רק רוצים בא להם בקלות. אז במקום בובה של בארט הוא קנה לי חזיר מכוער מחרסינה עם חור שטוח בגב, ועכשיו אני אגדל להיות בסדר, עכשיו אני כבר לא אהיה פושטק.

כל בוקר אני צריך לשתות עכשיו כוס שוקו, אפילו שאני שונא. שוקו עם קרום זה שקל, בלי קרום זה חצי שקל ואם אני ישר אחרי זה מקיא אני לא מקבל שום דבר. את המטבעות אני מכניס לחזיר בגב, ואז, כשמנערים אותו הוא מרשרש. כשבחזיר יהיו כבר כל-כך הרבה מטבעות שכשינערו אותו לא יהיה רעש אז אני אקבל בובה של בארט על סקייטבורד. זה מה שאבא אומר, ככה זה חינוכי.

אייר דוד פולונסקי, מתוך

אייר דוד פולונסקי, מתוך "לשבור את החזיר" מאת אתגר קרת (לפולונסקי יש דרכים חזותיות להיות עוקצני כלפי גיבורים שהוא לא מחבב. כאן הוא משווה "בלי משים" בין המפתחות שמייצגים את האבא באיור לבין אחורי החזיר וזנבו המסולסל). לחצו להגדלה.

החזיר דווקא נחמד, האף שלו קר כשנוגעים בו והוא מחייך כשדוחפים לו את השקל בגב וגם כשדוחפים לו רק חצי שקל, אבל מה שהכי יפה זה שהוא מחייך גם כשלא. המצאתי לו גם שם, אני קורא לו פסחזון, על שם איש אחד שפעם גר בתיבת דואר שלנו ושאבא שלי לא הצליח לקלף לו את המדבקה. פסחזון הוא לא כמו הצעצועים האחרים שלי, הוא הרבה יותר רגוע, בלי אורות וקפיצים ובטריות שנוזלות לו בפנים. רק צריך לשמור עליו שלא יקפוץ מהשולחן למטה. "פסחזון, תיזהר! אתה מחרסינה," אני אומר לו כשאני קולט אותו מתכופף קצת ומסתכל על הרצפה, והוא מחייך אלי ומחכה בסבלנות עד שאוריד אותו ביד. אני מת עליו כשהוא מחייך, רק בשבילו אני שותה את השוקו עם הקרום כל בוקר, בשביל שאוכל לדחוף לו את השקל בגב ולראות איך החיוך שלו לא משתנה חצי. "אני אוהב אותך, פסחזון," אני אומר לו אחרי זה, "פייר, אני אוהב אותך יותר מאבא ואמא. ואני גם יאהב אותך תמיד, לא חשוב מה, אפילו אם תפרוץ לקיוסקים. אבל דיר בלאק אם אתה קופץ מהשולחן! "

אתמול אבא בא, הרים את פסחזון מהשולחן והתחיל לנער אותו הפוך בפראות. "תיזהר, אבא," אמרתי לו, "אתה עושה לפסחזון כאב בטן." אבל אבא המשיך." הוא לא עושה רעש, אתה יודע מה זה אומר יואבי? שמחר תקבל בארט סימפסון על סקייטבורד." "יופי, אבא," אמרתי, "בארט סימפסון על סקייטבורד, יופי. רק תפסיק לנער את פסחזון, זה עושה לו להרגיש רע." אבא החזיר את פסחזון למקום והלך לקרוא לאמא. הוא חזר אחרי דקה כשביד אחת הוא גורר את אמא וביד השנייה הוא מחזיק פטיש. "את רואה שצדקתי," הוא אמר לאמא, ככה הוא ידע להעריך דברים, נכון יואבי?" "בטח שאני יודע," אמרתי, "בטח, אבל למה פטיש?" "זה בשבילך," אמר אבא ושם לי את הפטיש ביד. "רק תיזהר." "בטח שאני אזהר," אמרתי ובאמת נזהרתי אבל אחרי כמה דקות לאבא נמאס והוא אמר "נו, תשבור כבר את החזיר." "מה ?" שאלתי. "את פסחזון ?" "כן, כן את פסחזון," אמר אבא. "נו, תשבור אותו. מגיע לך הבארט סימפסון, עבדת מספיק קשה בשבילו. "

פסחזון חייך אלי חיוך עצוב של חזיר מחרסינה שמבין שזה הסוף שלו. שימות הבארט סימפסון, שאני אתן עם הפטיש בראש לחבר? "לא רוצה סימפסון." החזרתי לאבא את הפטיש: "מספיק לי פסחזון." "אתה לא מבין," אמר אבא, "זה באמת בסדר, זה חינוכי, בוא אני אשבור אותו בשבילך." אבא כבר הרים את הפטיש, ואני הסתכלתי על העיניים השבורות של אמא ועל החיוך העייף של פסחזון וידעתי שהכול עלי, אם אני לא אעשה כלום הוא מת. "אבא", תפסתי לו ברגל, "מה יואבי?" אמר אבא, כשהיד עם הפטיש עוד באוויר. "אני רוצה עוד שקל בבקשה," התחננתי. "תן לי עוד שקל לדחוף לו, מחר, אחרי השוקו. ואז לשבור, מחר, אני מבטיח." "עוד שקל?" חייך אבא ושם את הפטיש על השולחן, "את רואה? פיתחתי אצל הילד מודעות." "כן, מודעות," אמרתי, "מחר." היו לי כבר דמעות בגרון.

אחרי שהם יצאו מהחדר חיבקתי את פסחזון חזק-חזק ונתתי לדמעות לבכות. פסחזון לא אמר כלום, רק רעד לי בשקט בידיים, "אל תדאג," לחשתי לו באוזן, "אני אציל אותך."

בלילה חיכיתי שאבא יגמור לראות טלוויזיה בסלון וילך לישון. ואז קמתי בשקט-בשקט והתגנבתי ביחד עם פסחזון מהמרפסת. הלכנו המון זמן ביחד בחושך עד שהגענו לשדה עם קוצים. "חזירים מתים על שדות," אמרתי לפסחזון כששמתי אותו על הרצפה של השדה, "במיוחד על שדות עם קוצים. יהיה לך טוב כאן." חיכיתי לתשובה אבל פסחזון לא אמר כלום, וכשנגעתי לו באף בתור שלום רק תקע בי מבט עצוב. הוא ידע שלא יראה אותי יותר לעולם.

*

ארבע הערות על הסיפור וארבע על האיורים.

נתחיל בסיפור:

אתגר קרת (מתוך כריכת

אתגר קרת (על הדש הפנימי של "לשבור את החזיר")

1. פסחזון

השם הזה, פסחזון, הוא שם מאגי כמעט, שמגונן על החזיר מראש. כמו שאבא לא הצליח למחות אותו מתיבת הדואר כך לא יצליח להשמיד גם את פסחזון עצמו. השם הוא תקציר העלילה במין קוד ובדיעבד. מכיוון שפסח הוא גם חג החירות, השם מכיל כבר גם את ההימלטות באישון לילה, מפרעה וגזירותיו אל מדבר קוצים. מבחינה צלילית סימפסון ופסחזון קרובים (אלה שמות שיכלו להתחלף בחלום, כמו סקורסזה וקורסאווה). הצליל רומז-מבשר על הצְלחת התחליף. ובו בזמן הוא מגלם את כל ההיברידיות של המציאות, את כל השעטנז הפוסט מודרני. (לקרוא לחזיר בשם כשר כמו פסח? לקרוא לצעצוע בשם של ניצול שואה מבוגר?).

*

2. אתגר קרת והנס כריסטיאן אנדרסן

"לשבור את החזיר" עד כמה שזה מפתיע, הוא סיפור-חפץ במיטב המסורת ההנס כריסטיאן אנדרסנית של הנפשה-ללא-הנפשה; כלומר סיפור שמקים חפץ לחיים מבלי לעבור על חוקי המציאות. ניתחתי את המנגנון הזה לעומק כשכתבתי על חייל הבדיל האמיץ. ב"לשבור את החזיר" הוא מתגלה במשפטים כמו: "הוא מחייך כשדוחפים לו את השקל בגב וגם כשדוחפים לו רק חצי שקל, אבל מה שהכי יפה זה שהוא מחייך גם כשלא." (מצד המציאות – ברור שהוא מחייך כל הזמן, ככה יצקו אותו. אבל יואבי מפרש את החיוך כבחירה, כביטוי רגשי אותנטי של קבלה ואהבה ללא תנאי). או כשהחזיר "מחכה בסבלנות" שיואבי יוריד אותו מהשולחן (כאילו יש לו אופציה אחרת). או "פסחזון לא אמר כלום, רק רעד לי בשקט בידיים" כשיואבי הנסער מחבק אותו ובוכה. ברור מי פה בעצם מקור הרעד. (עוד על המנגנון הזה וקסמו כאן)

"חזיר הכסף", הנס כריסטיאן אנדרסן, אייר וילהלם פדרסן 1855

3. לא אנדרסן, פלובר

קל מאד להשוות בין אנדרסן לקרת כי גם אנדרסן עצמו כתב סיפור על חזיר כסף ש"נמלא ונגדש כל כך עד שלא יכול עוד לקשקש, ואין חזיר כסף יכול להתעלות יותר מכך. כך היה עומד למעלה על המדף, משפיל הביט על כל אשר בחדר: היטב למדי ידע כי במה שמצוי בכרסו יכול הוא לקנות את המקום כולו" (תרגם אהרן אמיר). כלומר, החזיר של אנדרסן הוא קפיטליסט שיהירותו נובעת מכרסו המלאה כסף וממיקומו במרומי המדף, ומצד שני הוא חושב ללא הרף על צוואתו והלוויתו, כיאה למי שניפוצו נגזר מראש. אצל אנדרסן כמו אצל המרקסיסטים (וכפי שהראיתי שם),"ההוויה קובעת את התודעה": חפץ שמלא בכסף חייב לחשוב על כסף, חפץ שנועד להתנפץ חייב לחשוב על מוות. ואילו נפשו של החזיר של קרת אינה משועבדת לגמרי לחומריותו. כמו שקורה בדרך כלל עם צעצועים היא משקפת את בעליו. ויואבי קרוב יותר למשרתת פליסיטה, גיבורת סיפורו הנפלא של פלובר "לב תמים". הצורך העצום שלה לאהוב מתביית בסופו של דבר על תוכי, שמתמזג איכשהו בתודעתה עם רוח הקודש. וגם כשהתוכי הופך לפוחלץ אכול תולעים לא נגרע כלום מאהבתה. "וכשהוציאה את נשמתה, נדמה לה שהיא רואה, בשמיים הנפתחים, תוכי ענקי, מרחף מעל לראשה".

"לשבור את החזיר" הוא סיפור על נפלאות הנפש האנושית שיכולה להמיר אפילו חפץ משועתק וחומרני כמו חזיר כסף לאהבה.

*
4. ועל עוד כמה דברים (כמו כסף וחינוך וחוסר מודעות, של כל המעורבים, מקטן ועד גדול. על הקלות שבה כוונות טובות נהפכות לפעולות מרושעות. על חוסר ההבנה הטרגי בין בני אדם, למשל בין אבא לילד).

*

דוד פולונסקי המאייר (מתוך הדש של

דוד פולונסקי המאייר (מתוך הדש של "לשבור את החזיר")

ארבע הערות על האיורים:

הפורזץ כפרוטאז' של מטבעות שקל וחצי שקל, אייר דוד פולונסקי, מתוך

הפורזץ כפרוטאז' של מטבעות שקל וחצי שקל, אייר דוד פולונסקי, מתוך "לשבור את החזיר" מאת אתגר קרת. הכסף ורוד כמו החזיר.

1. פַּטישים וכסף

מבחינה מסוימת זה סיפור על כסף, על היחס לכסף. האב רואה בבובת סימפסון רכוש שבו חושק בנו. הוא נותן לו חזיר במקומה כדי ללמד אותו לכבד כסף והוא חושב שהצליח. את הנסיון של יואבי להרוויח זמן להצלת החזיר הוא מפרש כנסיון לצבור עוד קצת כסף.

מנסיוני שלי יש שני סוגי אנשים שכל הזמן עסוקים בכסף – קפיטליסטים וקומוניסטים. לא דיברתי עם פולונסקי אבל אני מוכנה לתת את ראשי שאחד הדברים שדגדגו אותו (וקרוב לוודאי במודע) היה הפטיש המונף, המסמל את הצד הקפיטליסטי של הסיפור, כלומר את נצחון הכסף על הרגש. בעוד שכפילו כיכב עד לא מזמן באמנות הסובייטית בתפקיד הפוך. זוהי ההערה החזותית של פולונסקי על שלל ההיפוכים והאירוניות שבהם טעון הכסף בסיפור.

פטישים מונפים, אייר דוד פולונסקי, מתוך

פטישים קפיטליסטים מונפים, אייר דוד פולונסקי, מתוך "לשבור את החזיר" מאת אתגר קרת.

פטישים מונפים מתוך כרזות סובייטיות וקומוניסטיות (מבחר אקראי, יש בלי סוף)

פטישים מונפים מתוך כרזות סובייטיות וקומוניסטיות (שימו לב שצל הפטיש הוא לפיד חירות. מבחר אקראי מתוך המון)

2. צבעים

פולונסקי מצייר בשחור-לבן (כשהשחור מרוכך בעצם לחום ספיה). רק החזיר חורג מן הסקאלה בוורוד הבוהק שלו.

להשתקף בחזיר, אייר דוד פולונסקי, מתוך

להשתקף בחזיר, אייר דוד פולונסקי, מתוך "לשבור את החזיר" מאת אתגר קרת. על כריכת הספר אפו של החזיר משמש כהילה (ראו למעלה, הימני בסדרת הפטישים)

ורוד זה צבע מקובל לחזירים, אבל בגלל נטרול הצבעים האחרים החזיר סופח אליו את כל המשמעויות האחרות של הצבע הוורוד, והופך לקרן שפע של אופטימיות, מתיקות ותמימות.

וזו גם הנקודה שבה הסיפור של פולונסקי שונה באופן מהותי מהסיפור של קרת (ואני לא מציינת את זה לגנאי, פשוט ככה זה). הסיפור של קרת הוא סיפור של יום. הוא מתחיל בבארט סימפסון (הילד הצהוב כמו השמש עם קווי המתאר החדים), ומתנהל בארוחות בוקר עד לליל הבריחה. פולונסקי לילי מלכתחילה. השחור-לבן הלירי-אקספרסיוניסטי שלו הזכיר לי את כריס ואן אלסברג, בייחוד את "המטאטא של האלמנה", אולי בגלל שגם שם הגיבור – מטאטא מכושף – מנופף בגרזן פטישי…

 מתוך

מתוך "המטאטא של האלמנה", כתב ואייר כריס ואן אלסברג

תובנה מאוחרת: רק אחרי שפרסמתי את הפוסט פתאום עלה בדעתי שהבחירה הצבעונית של פולונסקי היא גם מחווה (מכוונת או לא) לסרטו הנפלא והשובר לב של אלבר למוריס "הבלון האדום". סרט כמעט שחור לבן על חברות שנקשרת בין ילד בודד יום לבלון אדום בוהק ומושלם.

מתוך

מתוך "הבלון האדום" אלבר למוריס, 1956

יש דברים שנמצאים בסיפור כמעט בלי משים. הם פשוט נמצאים באוויר של המציאות הישראלית וקרת כמו מעשן פסיבי לוקח אותם לריאות. להגיד אותם במפורש זו גסות והגזמה אבל אני אגיד בכל זאת: יש בסיפור שמץ – גם של עקדה (כשאלוהים-אבא מצווה עליך להרוג את הדבר שאהבת יותר מכל) וגם של שואה. יואבי הוא סוג של חסיד אומות עולם שמבריח את החזיר ליערות באישון לילה (יחסית לגובהו של החזיר הקוצים הם לגמרי יערות) ולא תשכנעו אותי שלא. האיור המפוחם של פולונסקי מסכים עם זה בשתיקה.

איור השדה אגב, הזכיר לי את איורי Dear Milli המעשייה השוֹאתית ביותר שמוריס סנדק אייר, כשהבלוק העקום של פולונסקי מחליף את המצבות הנוטות והשבורות של סנדק.

משמאל, מתוך

משמאל, מתוך "מילי היקרה" אייר מוריס סנדק (יש מגן דוד על המצבה), מימין דוד פולונסקי, מתוך "לשבור את החזיר" מאת אתגר קרת. לחצו להגדלה.

ועוד לא סיימתי עם הוורוד, רגע.

*

3. גלגוליו של איור, או כל מיני ירחים

אייר דוד פולונסקי, מתוך

אייר דוד פולונסקי, מתוך "לשבור את החזיר" מאת אתגר קרת

הקריירה האחרת של פולונסקי כמעצב אמנותי ומאייר של סרטים ניכרת באיורי "לשבור את החזיר". פתיחת הסיפור "מצולמת" מתוך חלון הראווה של חנות הצעצועים (ומעניין שמזווית כזאת בדיוק נפתח הסיפור שאינו נגמר – עוד סיפור על ילד ואביו המנוכר. פולונסקי הוא זה שאייר את הכריכה לתרגום החדש. האם זה חלחל?).

אבל מתחשק לי להתחקות קצת אחרי גלגוליו של האיור הזה.

למעלה מימין מתוך

למעלה מימין מתוך "לילה בלי ירח", אייר דוד פולונסקי, למעלה משמאל, מתוך "ויהי ערב" אייר חיים האוזמן.

בראשית היה חיים האוזמן שאייר את ויהי ערב. פולונסקי התכתב איתו באיורי לילה בלי ירח. פתיחת "לשבור את החזיר" היא הגלגול הבא של שניהם. באיור הזה הילד שמצחו מעוך לזגוגית מפנה את גבו להורים המבליחים ברקע (קצת יותר אמנם מן האב החומק של "לילה בלי ירח").

ההורים נמצאים באור והילד שרוי באפלה, שבה צללי הצעצועים הם כמו תרכיז הנוכחות הרגשית של ההורים. הם משכפלים את דמותם על דרך המטונימיה שהופכת למטפורה, כמעט כאילו היו צלליהם המפחידים, בעיקר הצעצועים הכוחניים שמייצגים את האב (גם בארט נראה מפחיד כמו הפושטק הגנב שאליו יואבי אמור להפוך).

מקור האור פה הוא לא הירח והכוכבים כמו ב"ויהי ערב" ולא הילד עצמו כמו ב"לילה בלי ירח". הכוכבים של האוזמן הפכו אצל פולונסקי לכוכב שחור של 50% הנחה, והאור החשמלי והקפיטליסטי קורן משלטי החנויות המוארים, שמהם מבצבצות אותיות ORE – כמעט OR שפירושו זהב (וכשהוגים את המילה בקול שומעים "אור").

אבל כן יש ירח וכוכבים ב"לשבור את החזיר", ירח וכוכבים אמיתיים בניגוד למנורות והבהקי אור. הם מופיעים בתמונה האחרונה של הספר, והם ורודים. לחצו להגדלה אם אתם לא רואים.

כפולה אחרונה, אייר דוד פולונסקי, מתוך

כפולה אחרונה, אייר דוד פולונסקי, מתוך "לשבור את החזיר" מאת אתגר קרת. לחצו להגדלה.

אייר דוד פולונסקי, מתוך לילה בלי ירח

אייר דוד פולונסקי, מתוך לילה בלי ירח, מאת אתגר קרת ושירה גפן

ב"לילה בלי ירח" מרהיב פולונסקי באיורי חתולים ירחיים, אבל הירח הוורוד של "לשבור את החזיר" הוא שלב אחר באבולוציה, מיתוס מרומז, אפותיאוזה עדינה של החזיר שהופך לאור שמיימי או לפחות מתמזג בו (וגם זה מחזיר אותי לסיום "לב תמים" של פלובר).

*

4. ועוד על הסיום

שמעתי שקרת ביקש מפולונסקי להוסיף את הכפולה המסיימת שבה הילד מכסה את האב. הוא בקש להוסיף לסיפור קצת חמלה ופיוס. ובאמת יש חמלה ופיוס באיור, הרבה בזכות דלת המרפסת הפתוחה – הפתח הראשון בספר הסגור הזה – והירח הוורוד שנשקף ממנה.

אבל אני מה לעשות, רואה גם דברים אחרים באיור. אני רואה שהילד מכסה גם את פניו של האב כמו שמכסים את פניו של מת. ואני רואה שלראשונה בספר יש לילד צל, והצל של החזה חתוך בגלל צורת הספה כאילו נכרת לו חלק מהלב. ויכול להיות שאני רואה את זה כי זה קרה גם לי. והנה גם כל הסיבות למה זה כן לילדים. לגמרי.

*

אתגר קרת בעיר האושר

פוסט ארכיטקטוני? (על הבית שלו בוורשה)

מה עדיף, אבא מדכא או אבא נעדר? (על "לילה בלי ירח")

על גור חתול אדם ארוך שיער (חלק ראשון, בעיקר על הזיקה לאיורי גורילה האלמותי של אנתוני בראון)

על גור חתול אדם ארוך שיער (חלק שני וכל השאר)

*

דוד פולונסקי בעיר האושר

על בית חרושת לשירים של קובי מידן. וגם – כמו ילד שלקחו לו את הצעצוע (רשימה שנייה על בית החרושת)

איור אחד נפלא

צ'וקובסקי, אלתרמנסקי, פולונסקי, ברמלי

על טינקרטנק של נורית זרחי

*

Read Full Post »