Feeds:
רשומות
תגובות

Posts Tagged ‘וידאו ארט’

30 שניות (מתוך 4:57 דקות) של "שיק פוינט" (2003) מאת שריף ואכד.
(ותודה לרוני ה. שמצא דרך להטמיע את הסרטון)

Sharif Waked – Chic Point (fragment) from Museum of Modern Art in Warsaw on Vimeo.

 

*

  1. לפני ואחרי

אני תמיד מנסה לנחש את פיסת החיים שמאחורי יצירה מסוימת. שריף ואכד מניח את התשובה כבר בכותרת המשנה: "אופנה למחסומים ישראליים". ואם לא די בכך הוא מסיים את תצוגת האופנה שלו בדממה, בשורת תמונות שצולמו במחסומים ישראליים; סוג של "לפני ואחרי" כמו בפרסומות למכוני קוסמטיקה.

התמונה שלמטה פותחת את סדרת התמונות. היסוד הכוראגרפי שהשתרבב לתוכה מקל על הצפייה. אני לא אתפלא אם זה היה הטריגר ליצירה, לחיבור האבסורדי והפולח לב בין עולמות המחסומים והאופנה.

.

*

  1. הומו אירוטיות

חובת ההתפשטות משפילה גם כשהיא מנסה להיות עניינית ומכבדת, ועל אחת כמה וכמה כשלא. שלא לדבר על הרמת הידיים המוטמעת בה במין דרך אגב. הקולקציה של ואכד המוצגת על ידי דוגמנים יפי תואר, כמו חושפת את הסבטקס האירוטי מתחת לתירוץ הבטחוני. אחת החולצות מתפרקת וחלקה הקדמי נתלש כמו במופע חשפנות, אבל גם שאר הפתחים הם אשנבי הצצה, שברים של סטרפטיז משונה סינקדוכי (סינקדוכה הוא דימוי שבו החלק מייצג את השלם).

.

מתוך "שיק פוינט" (2003) מאת שריף ואכד

.

בקליפ הפותח את הפוסט אפשר לראות את ידו המלטפת של הדוגמן נשלחת אל החור (בהזמנה?) ומוחי המלא בשברי ציטוטים מיד מושיט לי את שיר השירים, דּוֹדִי שָׁלַח יָדוֹ מִן הַחֹר וּמֵעַי הָמוּ עָלָיו. ובאותה נשימה הוא מושיט לי מַשׂכּיוֹת אוהבים אנגליות שממסגרות רק פיסה מדיוקן האהוב כדי לשמור על חשאיות.

.

.

הרמיזה האירוטית מגחיכה את בעלי הכוח, ובו בזמן גם הופכת את הסיטואציה על ראשה. הבגדים החדשים מחליפים את הדיכוי וההשפלה בפנטזיה של נעורים ומותרות ופיתוי ואהבה.

*

  1. נפוליאון בחדר העבודה

"שיק פוינט" היא עבודה עמוקה ומורכבת (שרק מתחזה לעבודה קלת דעת על גבול הגימיק). איפה שלא נוגעים היא מתהפכת ומגלה רבדים סותרים שמחוברים זה לזה באיברים חיוניים כמו תאומים סיאמיים.

ובהמשך לכך – בידו המלטפת של הדוגמן כמוסה גם מחווה של עוצמה.

משמאל, שריף ואכד, סטיל מתוך "שיק פוינט" (מתוך הקליפ שלמעלה). מימין, קטע מהדיוקן המפורסם של נפוליאון בחדר העבודה שלו שצייר ז'אק לואי דויד (1812). כאן כתבתי על המחווה הסודית שעשתה אנני ליבוביץ לתמונה.

*

  1. המכנסיים של יוקו אונו

הפוסט הזה משתייך בין השאר לארון שמלות הכאב של עיר האושר. אי אפשר להמשיך מבלי להזכיר את יוקו אונו – החל מ-cut piece המיצג שבו הזמינה את הקהל לגזור את בגדיה מעל גופה (1964), ועד לבגדי הגברים הפרובוקטיביים שעיצבה ב2012. אבל לא אפרט הפעם; אני מדלגת לעגנון.

.

בגדי גברים שעצבה יוקו אונו (2012)

*

  1. פרקטיות הזויה, או ואכד ועגנון

מתוך "שיק פוינט" מאת שריף ואכד

.

הקולקציה נועדה כביכול ליעל את המעבר במחסומים, לייתר את הרמת הידיים, לחסוך את טירחת ההפשלה וכן הלאה. כמה מהן מעלות את הפרקטיות ההזויה בדרגה; מחזית החולצה שלמעלה שהופכת למתקן מים ועד פתח הגב של אחרת שממוסגר על ידי קולב שימושי לתליית מגבות.

.

מימין פו הדוב שנתקע בפתח המאורה של שפן – ובמילותיו של שפן: "כיוון שתפסת לך ידידי היקר, שטח הגון בדירתי, ודאי לא תתנגד לכך אם אשתמש בכפות רגליך האחוריות כבקולב לתליית מגבות." (תרגום ו. ישראלית וא. ד. שפירא). משמאל, פתח הגב מתוך "שיק פוינט" של שריף ואכד.

.

"שיק פוינט" החזירה אותי לסיפור הקצרצר של עגנון על שלוש אחיות, בתולות זקנות ועניות מרודות שתפרו כותונת לכלה עשירה. האחת נאנחה, השנייה בכתה והשלישית השתעלה וירקה דם שטינף את הכותנת. אביה של הכלה ראה את הכתם וגירש את התופרת מבלי לשלם את שכרה. ועגנון מסכם ואומר:

"הוי, אילו רקקה שנייה דם והשלישית היתה בוכה, יכולים היינו לכבס את הכתונת בדמעותיה ולא היה הגביר בא לידי כעס. אבל אין הכל עשוי יפה בעתו. ואפילו הכל היה עשוי יפה בעתו, כלומר אילו היתה זו בוכה אחר שזו רקקה דם, עדיין אין כאן משום נחמה גמורה."

פנטזיית הייעול המופרכת של עגנון (לשנות את סדר האירועים כך שאפשר יהיה להשתמש בבכי כדי לכבס את הכתם) מנסה, כמו בגדי המחסומים של ואכד להשליט קצת היגיון בכאוס ובכאב ורק מעלה את מפלס האירוניה, כולל האירוניה העצמית; כי האמנות לא יכולה לתקן את העולם, רק לשקף אותו בראי העקום שלה, להפתיע ולעכב קצת את המבט שהתקהה, לנער קצת אבק מהלב.

יש משהו צנוע בשיק פוינט, באופנה הקרירה והממזרית והמגוהצת. הכעס והכאב נשארים בזווית העין. נספגים לאט בלי משים.

*

  1. קצרים

החלק הקדמי של החולצה מתרומם במשיכה כמו מסך תיאטרון:

מתוך "שיק פוינט" (2003) מאת שריף ואכד

.

המכובדות הקצוצה של החליפה. ז'קט בטן. (בחולצה אחרת הרוכסן הוא כמו שריטה, כמו חתך בבשר הבגד)

מתוך "שיק פוינט" (2003) מאת שריף ואכד

.

בחישוק הרקמה הריק יש משהו מאיים. הבורג שנועד למתוח את הבד מזכיר מכשירי עינויים. זה קשור גם לשרוולים ולזרועות המנוטרלות. פס הקול שמלווה אותה בראשי הוא "כי כולנו, כן כולנו/ כולנו רקמה אנושית אחת חיה/ … אם נדע, איך להרגיע, איך להרגיע/ את האיבה, אם רק נדע." (מילים ולחן מוטי המר, בקולה של חוה אלברשטיין)

.

מתוך "שיק פוינט" (2003) מאת שריף ואכד (תמונות סטיל כפולה מן הסרט)

עבודה של נירית מיטרני, 2004 (לא התאפקתי)

.

כמו אותה נערה חכמה ונועזת שנדרשה להתייצב לפני המלך לא לבושה ולא עירומה. הסיפור ההוא אמנם הסתיים בטוב.

מתוך "שיק פוינט" (2003) מאת שריף ואכד

*

  1. דמוניזציה

ובחזרה לחולצה שבה פתחתי את הפוסט; היא מורכבת משתי חולצות לבנות על-זמניות שחוברו כך שפתח הצוואר של החולצה השנייה משמש אשנב הצצה לבטן (עדכון: רק בעקבות התגובה של לוסי למטה, שמתי לב שזו בעצם הכלאה של ג'לביה לבנה עם חולצת כפתורים מערבית, מיזוג שהוא אחרית ימים ופנטזיה בפני עצמה). ובחזרה למה שרציתי לומר מלכתחילה: כיוון שהצווארון שומר גם על זהותו המקורית דומה שהיה שם עוד ראש שנכרת. זו בין השאר חולצה של מי שנתפס כמפלצת, שצריך להוכיח שאין לו ראש נוסף.

.

מתוך "שיק פוינט" (2003) מאת שריף ואכד

בתמונה למטה: דיוקן אלגורי של אנרי הרביעי כהרקולס מנצח את ההידרה הלרניאנית (סביבות 1600). במיתולוגיה היוונית היתה ההידרה הלרניאנית מפלצת עם תשעה ראשים וכוח קסם שהצמיח ראש חדש במקום כל ראש שנכרת.

*

  1. שלא לדבר על הבגד כלוח קליעה למטרה

*

"שיק פוינט" עדיין מוצגת עד ה30 באוקטובר, במסגרת תערוכת "המפה – לקרוא בין הקווים" במוזיאון הארץ בתל אביב.

את הקטלוג המסקרן של "שיק פוינט" לא הצלחתי להשיג לצערי. הוא יצא בהוצאת אנדלוס שנסגרה.

האתר של שריף ואכד 

*

ובלי כל תיאום מוקדם –

"תִיאֶסְטֶס" הגרסה של נעמי יואלי ודורון תבורי למחזה של סנקה שנועדה לפסטיבל עכו האחרון, עולה סוף סוף בסטודיו השומר 3, מדרחוב נחלת בנימין.

אל בית המלוכה המקולל ביותר במיתולוגיה היוונית, דורי דורות של פושעים נתעבים, שולחים מתוך הגיהינום את רוחו של האב הקדמון, טנטלוס, לחופשה קלה מעינויי עונשו, כדי לנשוף על צאצאיו, שני האחים אַטְרֵאוּס ותִיאֶסְטֶס, את הקללה המשפחתית ולהשיא אותם לנקמה איומה של אח באחיו.

לוקיוס אנאוס סֶנֶקָה – סֶנֶקָה הצעיר, רטוריקן, פילוסוף וכותב טרגדיות, איש האימפריה הרומאית בשיאה (המאה הראשונה לספירה), מחנכו של נירון קיסר, מתאר עולם מוכר שבו הילדים הם הקרבן האילם, בשר התותחים של מלחמות הוריהם.

ההופעות תתקיימנה בתאריכים: 15,16,17,24,25,26 באוגוסט בשעה 20:30

מי שרוצה להגיע מוזמן לשלוח מייל ל: hashomershalosh@gmail.com ולציין תאריך ומספר כרטיסים, כי מספר המקומות מזערי (עד 17 איש להצגה). תשובה תגיע במייל חוזר.

*

עוד באותם עניינים: איכשהו, מכל הבגדים הרגשיים והפוליטיים הגרלתי דווקא את זה.

Read Full Post »

ליאור לרמן היתה פעם פעם תלמידה שלי וכבר אז היא היתה אמנית נהדרת. לפני שלוש שנים, כשאצרתי את פרוייקט עבודות שכונה הנסיוני בפסטיבל הבובות, היא יצרה ביחד עם יונתן שוחט ושרי לוין את "מצודד העכברים" הבלתי נשכח לכל מי שראה, עיבוד (למבוגרים) של החלילן מהמלין בסמטאות ימין משה. מאז היא עשתה בין השאר, את כל עבודת המדיה בהשולחן: עבודת כיתה של נעמי יואלי, ועוד ועוד. וביום חמישי, כלומר מחרתיים, היא מגיעה למלטשת היהלומים בבת ים עם "לייקה, נבואות והספדים" הסיאנס הדיגיטלי שיצרה עם יונתן שוחט ורן נחמיאס. (את התלבושות, אגב, עצבה ענבל ליבליך, הזכורה לטוב מאוהבים אש). זהו אירוע חד פעמי ואני אהיה שם רק בלבי. גופי יהיה בחזרות גנרליות בירושלים לקראת פסטיבל הבובות.
לליאור לרמן וליונתן שוחט (וגם לרן נחמיאס מן הסתם, רק שאותו אני לא מכירה) יש עומק מחשבה, דמיון פיוטי ושליטה מוחלטת ברזי הווידאו. הנה ההזמנה והפרומו ועוד. ספרו לי איך היה.

לחצו להגדלה

הנה הפרומו של המופע

"Laika : Eulogies and Prophecies" Short Promo 1 from Jonathan Shohet on Vimeo.

והנה עבודת הגמר של ליאור לרמן מבית הספר לתיאטרון חזותי:

והנה קליפ על "מצודד העכברים" שלוכד רק שמץ מקסמו האפל של המופע, ובכל זאת:

*
**
*

ואם אנחנו כבר פה, עוד שתי הזמנות מעניינות שהגיעו לתיבת המייל שלי, שני אירועים בגלריה תיאטרון החנות שפתחו שחר מרום ועודד ורטש ברח העליה 31 בתל אביב.
בראשון, יציגו יוצרים מתחום המחול צדדים של עשייה ומחשבה שעוד לא נחשפו לקהל.

את האירוע אוצרים שני גרנות, ענבל יעקובי ושרון צוקרמן.

*

ובשני:

לחצו להגדלה (התמונה מעניינת)

****************************************************************************

ותזכורת בנובמבר הקרוב ייפתח

קורס הסבה לאמנים מכל התחומים שרוצים לעשות תיאטרון בובות אמנותי ותיאטרון חזותי לילדים

למה שרק מבוגרים ייהנו מאמנות?

אנחנו מחפשים את הטובים ביותרההרשמה נמשכת 

***************************************************************************

Read Full Post »

וזהו וזהו וזהו?

כמו שהיה בני אומר. זהו באמת הפוסט האחרון בסדרת "כתוב בגוף", ששודרגה בינתיים והפכה לספר.

כן ולא –

כי לפחות אצלי זה ערוץ שאין לו בעצם התחלה וסוף; היחסים בין העולם החיצוני לפנימי, בין האותנטי למלאכותי, בין החירות לבין השליטה, בין המציאות לפנטסיה, בין הרגש לצורה – ממשיכים לרתק אותי.

*

היטלר מתנצל

אתמול נזכרתי פתאום בעבודת הוידאו המבריקה של בועז ארד "שעור בעברית", שבה צירף בעבודת נמלים הברה אחר הברה מנאומי היטלר, עד שגרם לו להגות את המשפט: "שלום ירושלים, אני מתנצל."

חשבתי כמה זה דומה למה שאהרון עושה (ראו למשל מה למד אהרון מאמא? או מפת הצרכים והרגשות). התשוקה הזאת לשלוט על המציאות, לביים אותה מחדש לפי צרכיך, באופן המכני ביותר – כי זו הברירה היחידה. חשבתי על החסך הרגשי העצום, על הרעב להתנצלות (לאומית או פרטית) על הצורך בסגירת מעגל. וגם בהשפלת האויב – כי לא סתם זה נקרא שיעור בעברית; היטלר אינו לומד רק עברית, הוא לומד כאן לקח. הנואם הכריזמטי הופך לעילג ומגמגם. וזה אפילו לא בכוונה, זה נגזר מטכניקת הטלאים של העריכה. שלא לדבר על התנועה שבה היטלר מכה על חזהו, שמתפרשת למין רגע מצמרר כהכאה על חטא.
העבודה הקצרה של ארד מצחיקה, נוגעת ללב ומעוררת מחשבה. היא חושפת את המופרכות של פנטסית ההתנצלות, את הכאב על מה שלעולם לא יקרה. על פצעים שכבר לא ייתאחו.
והנה כבר גלשתי להמשך. באמצע הסיום.

*

תודה
זה הרגע להודות לכל אלה שעשו איתי את המסע, או חלקים ממנו. (כי הפערים בין מספרי הכניסות לפרקים השונים הם עצומים ומפליאים – אין שום שיטה.) זו באמת תקופה מרגשת בשבילי, של סופים והתחלות. זה עתה הודיתי לכל הקרואים לרגל הפוסט המאה, ובכל זאת – תודה מיוחדת לקוראי הסדרה: תודה למי שקרא בשקיקה, ולמי שקרא בעין אחת עצומה, שנשאר על אף הקושי. לאלה שחלקו, ולאלה שתמכו, לאלה ששיתפו בעולמם. היו לי ציפיות גבוהות כשהתחלתי, אבל מה שקרה בכמה מן הפרקים (למשל באקונצ'י מאוננינג מתחת לרצפה ובפרקים רבים אחרים) עלה על כולן. תודה על כל מה שלימדתם אותי (ואשמח גם לשמוע איך זה היה בשבילכם; מה עניין ופתח, מה הרחיק וסגר, וכן הלאה).

אה, כן. ועוד משהו. כמה וכמה מכם פנו אל שועי רז, אחד מיקירי הבלוג והסדרה (למה הם פנו אליו ולא אלי, זה כבר חומר למחשבה) ושאלו אותו מה בדבר מפגש – לא וירטואלי – לחגוג את סוף הסדרה. שועי עצמו הציע בית קפה תל אביבי. אני ממש לא רוצה להיות אחראית על זה, זה גדול עלי. אבל אם מישהו אחר יִזום – כלומר יום, מקום ושעה, אני אבוא. בטח שאבוא. בשמחה.

*

והנה זה בא סוף סוף:

אחרית דבר

Centers מ1971 הוא סרט וידאו בן עשרים דקות, המתעד את אקונצ'י המצביע על פניו המוסרטים בווידאו במעגל סגור. הוא משתדל לכוון את אצבעו בדיוק למרכז הפנים.
התוצאה הסופית הופכת את כיוון הפעולה: במקום להצביע על עצמו יוצא שאקונצ'י מצביע על הקהל, כלומר על מי שצופה בעבודה.

לכאורה – עבודה פורמליסטית – סימטריה הפוכה וכו'. ולמעשה – זה בדיוק מה שקרה לי עם ספר הדקדוק הפנימי: ככל שגרוסמן התאמץ לדייק ולהצביע למרכזו של אהרון, כך התברר בסופו של דבר שהוא מצביע היישר לתוכי.

centers

Read Full Post »

סמיוטיקה של המטבח, סרט וידאו קצר – קצת יותר משש דקות – ומכונן של מרתה רוסלר מ- 1975.
מומלץ לצפות קודם בראש נקי, לפני קריאת ההערות. סבלנות, זה מתחיל קצת סטאטי ותופס תאוצה.

כמה הערות על הסרטון האפל וה(לרגעים) מצחיק:

1.

העיקרון פשוט: סרט הדרכה שבו מדגימה רוסלר את השימוש בכלי המטבח, בזה אחר זה לפי סדר א-ב.

עוד יצירות אמנות לפי א-ב: סרטו הקצר והמלא כל טוב של פיטר גרינווי 26 חדרי אמבטיה (לא מצאתי אותו ברשת, לצערי, הייתי שמחה לכתוב גם עליו. העיקרון זהה אבל התוצאה שונה לגמרי מן הסרטון הנוכחי), "ספר האלף-בית" האוטוביוגרפי של דן צלקה, ובמידה מסוימת גם "תמונה קבוצתית עם גברת" של היינריך בל.

2.
סבלנות. במשך שניות פתיחה ארוכות מחזיקה רוסלר ללא נוע לוחית עם כתוביות מול עיני הצופה. זה חלק מן השעבוד. אפילו את הכתוביות היא צריכה לשאת, במקום שיופיעו מעצמן על המסך.

3.

הסינר (apron) הוא הפריט הראשון בהדגמה. כשרוסלר לובשת אותו היא "שוכחת" לשחרר את שערותיה מן הצווארון. הפרט השולי הזה נהיה יותר מטריד ככל שהסרט מתקדם.

מפרטים מעין אלה מורכב "ז'אן דלמן", סרטה המרעיש והכמעט אילם של שנטל אקרמן. חייה של גיבורת הסרט, עקרת בית בלגית המשלימה את הכנסתה כזונה, הם רצף סיזיפי של פעולות. וכפי שאקרמן הצהירה בראיון – בשום תסריט אחר שלה היא לא היתה עד כדי כך מפורטת, עד כדי ציון האצבעות שבהן צריכה השחקנית לאחוז בכלי זה או אחר. ובאמת, בשלב שבו מניחה הגיבורה את קערות הקמח, הביצה והפירורים של השניצלים בסדר משובש, הופכת הסצנה למעיקה ואפלה באופן שקשה להסביר למי שלא צפה בסרט.

4.

ההדגמה של רוסלר היא הדגמת רפאים; כמה מן הכלים חסרים – למשל כף הערבוב המדגימה את השימוש בקערה, ועוד יותר בולט – חסרונו של המזון המדגיש את הריקנות והעקרות (בית).

5.

מכניות – הפעולות הופכות יותר ויותר מכניות. אפילו את תנועת המערוך היא מצליחה למכן.

6.

תוקפנות – ההדגמה נהיית יותר ויותר אלימה. רעשים לא נעימים של התנגשות מתכת במתכת, המקציף המקרקש, החיכוך הצורם של הפומפייה. הכלים הם בעצם מכשירי עינויים (למשל מועך ההמבורגרים או בקבוק הטלטולים) ובד בבד הם גם סופגים את תוקפנותה של עקרת הבית (למשל נעיצת המזלג, הסכין או דוקרן הקרח). וכך או כך – הפנים נותרות ללא ההבעה.

7.

בהדגמות מעין אילו מוצג בדרך כלל המטבח כלִבּו של הבית. על רקע זה בולט החילול שבהשלכת שאריות (בלתי נראות אמנם) לכל עבר, ללא אבחנה.

8.

בשלב האחרון, אחרי שההדגמה סטתה בלי משים אל תקיפה (של דמויות בלתי נראות אמנם) ואל זיהום הסביבה, הופכים הסכין והמזלג לחלק מגופה של רוסלר. היא מתמזגת עם ההדגמה. כשרוסלר מעצבת את האותיות בגופה במין הכלאה בין מרטירית לצ'יר לידר מדוכאת, הכאב משתחרר, הניכור הופך לפתוס, הפרודיה לזעקה.

9.

והתנועה הקטנה המבטלת בסוף. נו, ככה זה, מה לעשות.

סמיוטיקה של המטבח הוצגה בשעתו במוזאון על קו התפר במסגרת התערוכה שווים ושווים פחות. אם תקישו על שמה של מרתה רוסלר תקבלו תיאור נוסף, ומעט שונה של העבודה.

*

תוספת מאוחרת (בעקבות השיחה המרתקת שהתפתחה בתגובות): מטבח החרוזים של לייזה לו. לא ראיתי את התערוכה אבל התמונות אכן מדהימות, ומהוות משקל נגדי ומשלים לסרט של רוסלר. אני מביאה שתיים מהן ומצטטת את דבר האוצְרות.

לייזה לו משתמשת במיליוני חרוזי זכוכית צ' כיים נוצצים כדי ליצור “סביבות“ בהשראת הפרוור האמריקני. התפנים הביתי “מטבח“ משנה כבמטה קסם סביבה מוכרת והופך אותה לסדרה של חפצים יוצאים–מן–הכלל שמסנוורים את העין וגודשים את המבט. “מטבח“ הוא בה–בעת שיר הלל לעבודת האישה, לתרבות הפופולרית וליחס שבין האמנות ליומיום — ומתיחת ביקורת עליהם. פרטיו המפתיעים וצירופם הלא צפוי מרמזים ל“ליל  כוכבים“ מאת ון–גוך (מערבולות המים), לאריחי הרצפה של קרל אנדרה, למרקם העץ של ריצ רד ארטשווגר ואפילו לשירתה של אמילי דיקנסון. השימוש שעושה האמנית בחרוזים מזכיר מסורות שנהגו בקרב האינדיאנים של צפון אמריקה ואת עבודותיהם של אנשי תנועת הארטס אנד קרפטס שפעלה באנגליה ובארצות–הברית בסוף המאה ה–19 וביקשה להעניק לאומנות מעמד של אמנות לכל עניין ודבר.

לייזה לו. מטבח. ככה זה נראה מרחוק. לחצו להגדלה.

לייזה לו. מטבח. ככה זה נראה מרחוק. לחצו להגדלה.

ומקרוב. פרט כיורי. לייזה לו.

ומקרוב. פרט כיורי. לייזה לו.

עוד עקרות בית נואשות

מיצגניות וגיבורים

הסל של סיזיפה

*

Read Full Post »

כתוב בגוף היא סידרה של עשרים ושבעה מאמרים על הזיקה בין ספר הדקדוק הפנימי של דוד גרוסמן לאמנות הגוף של ויטו אקונצ'י. המאמרים מתפרסמים אחת לשבוע, כל יום שלישי בשעה 20:00 בדיוק (בשביל הטקס). זהו הפרק הששי.

ובינתיים הסדרה הפכה לספר

*

הגוף החברתי

"בשר ורוח", מסה מאת אחד העם, בוחנת את גישת היהדות לגוף; עד תקופת בית ראשון כמסתבר, לא היתה כלל הפרדה בין הגוף לנפש; הנפש ייצגה את האדם השלם. וגם בהמשך נמנעה היהדות מלבחור צד. היא התנגדה לחיי הרגע כמו לסגפנות והשתדלה לנטרל את המתח בין הבשר לרוח על ידי המרת הגוף הפרטי החולף בגוף הנצחי של העם; כלומר, על ידי הגברת "הרגש החברתי בלב היחיד, שיראה את עצמו לא כמצוי נפרד, שמציאותו מתחלת בלידתו ופוסקת במיתתו, אלא כחלק ממצוי יותר גדול ונכבד, כאבר מן הגוף החברתי שהוא מתיחס אליו."

גם אהרון הוא חלק מגוף חברתי, או יותר נכון – מסידרה של גופים חברתיים:
מן הגוף החברתי של הכיתה שפורץ להפסקה: "ילד אחד כביר, על שמונים ידיו ורגליו פוקע כעת דרך הדלת הצרה" (44), או מגוף הקבוצה שנרדמת ביחד בטיול השנתי "בערימה, גוף אחד נושם קצובות, כאילו ריאה אחת גדולה חבויה במרכז" (38).

או מגוף המשפחה: "הבשרים שלהם דומים, הוא חושב, כאילו מאותה חתיכה חתכו את כולם" (211). דוד לוניו צועק בבר-מצווה "דרך גוש המועקה התקוע בגרון של כולם" (125), ויש קשר ברור בין העיסוי של אבא, בין האופן שבו גופו "משתחרר וזורם" (213), לבין הפְשרת העצירות של אהרון בחדר הסמוך, ושניהם כרוכים איכשהו בהחלמתה של סבתא שחדלה לפקוק את מעי המוות (198).

הגבול בין אהרון לאמו לגמרי פרוץ, כאילו היו יחידה אחת: דרך האצבע שלה שנוברת באוזנו "הוא עובר בגניבה אליה, אל הלב שלה הגואה אליו תמיד… הוא מרגיש מיד גם את מה שתקוע לה בגרון, נציב המלח שתקוע לה שם, מפריד וסוכֵר בחומרה בין לבה הטוב לבין הדיבורים שלה" (189).

אהרון מחובר גם לגדעון; החברות הופכת אותם על פי הדימוי התנ"כי (האירוטי) לבשר אחד. במהלך הספר כשהיחסים מתערערים, אהרון מתחיל לחשוש שגדעון "בוגד ומרחיב עד כדי סכנה את הקרומים העדינים של החברות שלהם, כוח כזה קשה נהיָה לו, מבפנים הוא גדל ומבַקע" (228). אבל רק בעמודים האחרונים של הספר מסתיים תהליך ההפרדה ואהרון מעביר "אצבע אחת על כל גופו, מכפות רגליו ועד כתפיו וצווארו. נבדל ומופרש מכל רגש, תר בחקרנות, בלי איבה, את בשרו" (321).

הרונימוס בוש, מתוך גן התענוגות הארציים

"רגש" היא מילת מפתח בתהליך המחבר את האנשים לגוף אחד בספר הדקדוק הפנימי; כל סוג של אינטימיות ושל קירבה מִתרגם אצל אהרון לשותפות גופנית עם כל הבלבול הכרוך בה. זה יכול להסתתר במטאפורה תמימה משומשת מעט, כשאהרון המאוהב "שומע" את הוויכוח הקולני בין גדעון לצחי "באוזניה של יעלי" (222), אבל כמה עמודים לאחר מכן זה כבר יוצא משליטה: אהרון מתאר לגדעון את יעלי ומגלף בשפתיו את אבריה, וגדעון הבוהה בשפתיו של אהרון, חש בין שפתיו שלו את טעם עורהּ. כל השלושה הופכים לאורגניזם אחד מורכב, כשהאידאל הוא התלכדות מוחלטת, "השלושה שהם אחד", נס שאמנם מתרחש בתודעתו של אהרון ברגע מושלם ואופורי, שבו "ראשיהם קרבים ומתמזגים לרגע זה בתוך זה, לעולם לא ייפרדו עוד" (291).

מה הפלא אם כן, שאהרון מתקשה "להעריך איפה בדיוק עובר קו הגבול המפריד בין האנשים, החוצה בינו ובין אלה שתוכם שונה, כנראה, מתוכו שלו" (242).

הגוף הלאומי

גדעון הוא איבר למופת של הגוף הזה; אפילו ללימודי האנגלית הוא מתנגד: "אם היתה לנו טיפת גאווה לאומית לא היינו בכלל לומדים את השפה שלהם" (41). הוא כל כך רחוק מן ההוויה הפרטית, ש"גם כשהוא עם עצמו הוא נואם, גדעון" (236), קל וחומר כשיש לו קהל: "גדעון שב לנאום, ואמר שבעיניו המחנה המשותף הזה של כל תנועות הנוער הוא שיא ההתגשמות של רעיון ההגשמה. אהרון חזר ולעס את המשפט הזה, הצמיגי, ולא הצליח להבין את משמעות המילים" (265).

אהרון אינו מגשים, לא במחנה (המכַנה) המשותף ולא במהות. הגשמיות מעיקה עליו. הוא מחפש דרך להִמלט מן הבשר. כשהוא מביט במפת המזרח התיכון עם ארץ ישראל הזערורית, הוא מרגיש מחנק: "רק מלראות את המפה הזאת נעשה מחניק. ברתיעה הוא ממשש בה, מעביר אצבעות תמהות על סדקיה וקמטיה: כמו עור" (297).

ואהרון אינו חלק משום "תנועה" (תרתי משמע – הוא מעדיף להיות נייח, להתגלמינג בפקעת או בבועה). את מחנות העולים הוא דווקא ניסה אבל לא סבל את "הטקסים שלהם וההמנונים שלהם, הכל עושים יחד, כמו רובוטים, והוא כל הזמן צחק והפריע עד שסולק" (232). כשהוא לא מדמיין שהוא בן אצילים אנגלי או שוודי (279), הוא סתם "משתמט. אהרונינג" (239) – עם כל הקונוטציות של "השתמטות" משירות צבאי למשל. לא די שהוא מאמץ את הפְּרֶזֶנְט קוֹנטִינְיוּס, זמן דקדוקי שאינו קיים בעברית, הוא מתכנן גם ללמוד אספרנטו ולכתוב למזכ"ל האו"ם (ה"או"ם-שמו"ם כפי שקרא לו בן גוריון) ולהציע לו שֶׁכּל העולם יעבור לכתב ברייל באספרנטו כך שאיש לא יופלה לרעה.

הניכור בין אהרון לגוף הלאומי מגיעו לשיאו בערב חג העצמאות שבו אהרון נלכד בין החוגגים. "כמעט שעה שהם מחליטים בשבילו לאן ילך, והוא נדחף ונלחץ שלא ברצונו כמו בתוך מעי." הוא מנסה להחלץ "אבל הקהל כמו נוצק סביבו, חומת בשר בְּצורה. לא נמצא לו אפילו סדק לעבור בו … שוב ניסה להמלט מתוך טבעת הבשר המהודקת" (מתוך "פי-הטבעת" הלאומי?, 280 ואילך).
וכאן הוא כבר לא איבר שולי, אלא סתם חרה קטן שרוצה להיות עצמאי.

*

גבולות הגוף – ויטו אקונצ'י

ועכשיו אני רוצה להניח כמה מהפעולות המינימליסטיות, הברוטאליות לעתים, של אקונצ'י, ליד תלאותיו של אהרון. מצד אחד מממשות העבודות האלה את המטאפורות הגופניות והרגשיות של ספר הדקדוק הפנימי, ומצד שני הן מקלפות את ההקשר הרגשי וחושפות את שורשיהן הדקדוקיים. אני מביאה אותן כפשוטן, בלי הסברים, מלבד כמה הערות בפונט מוטה, בסוגריים מרובעים.
גבולות הגוף – א'

Breathe in/out, 1971 סרט של 3 דקות.
קיר לבן, ריק. אקונצ'י, מחוץ לפריים, נושם נשימות עמוקות. בכל פעם שהוא שואף אוויר בטנו המתנפחת פולשת לפריים, ובכל פעם שהוא נושף אותו היא יוצאת.
גבולות הגוף ב' – זכר-נקבה, יחיד-רבים

1971 ,Conversions , סרט בן 72 דקות הוא אחת מעבודותיו החשובות של אקונצ'י. יש לו כמה גרסאות ובכולן "מנסה" אקונצ'י להפוך את עצמו לאישה:

בחלק הראשון של הסרט הוא שורף את שיער חזהו בעזרת להבה של נר, ואז הוא מושך בכל פעם צד אחד של החזה וגם את שניהם ביחד בניסיון לעצב לעצמו שדיים. [  "מעניין איך הבנות מרגישות את החזה שלהן, או שזה שום דבר מיוחד בשבילן, כמו שבשבילו, למשל, הכתף שלו, או הברך  ", חושב אהרון. ספר הדקדוק הפנימי, עמ' 37.]

בחלקה השני של העבודה מצולם אקונצ'י העירום כשאיבר המין שלו תחוב בין רגליו; "גופי נראה כאילו היתה לו ואגינה" הוא כותב. הוא מתרגל הליכה, ריצה, התמתחות, הנפות רגליים, התיישבות וקימה, בגופו החדש. כשהוא מסתובב רואים את קצה אבר המין ואת האשכים שלו מבצבצים מאחור.
בחלק השלישי והאחרון הוא עדיין עירום ומחובר לקאתי דילון, שותפתו, שמדדה על ארבע מאחוריו כשהיא מחזיקה את קצה אבר המין שלו בתוך פיה. [איך אומרת הינדה קליינפלד על אמו הנואפת של צחי  –   "יש לה מישהו מהצד  ". כשאהרון שומע את זה בצעירותו הוא מחפש את הדמות המחוברת. לוקח לו זמן להבין שזאת מטאפורה.]
Conversions בודקת (בין השאר) את גבולות הגוף. את הנזילות של קווי המתאר והזהות המינית ואת האפשרות להמיר גוף בודד בגוף כפול משותף עם מיניות עמומה.
גבולות הגוף ג' –  קוביזם רומנטי, גירסת אקונצ'י

Approaches, 1970 היה שמה של תערוכה שהציג אקונצ'י בקולג' לאמנות בפילדלפיה. בכל יום הוא שלח לגלריה מכתב אחד מודפס ומתוארך שפנה לאדם מסוים, מבקר אפשרי בתערוכה.
למשל:
"את [או   "אתה " – באנגלית אין הבדל] עם החולצה הצהובה…
"אני רוצה אותך.
"אני מצרף מתנה, דוגמית מגופי, כדי להציג את עצמי וכאות לזמינותי."
לתחתית הדף הוצמדה שפופרת פלסטיק שהכילה חומר מגופו של אקונצ'י (שיער, גזרי צפורניים, ליחה, דם, זרע…). המכתב הוצב על מדף בגלריה. אם לא נלקח במשך היום על ידי אחד המבקרים הוא הוחלף למחרת במכתב הבא.

מתוך הערותיו של אקונצ'י על העבודה:
"העבודה מבדילה אדם אחד מן השאר, יוצרת קשר פרטי, יחסים פרטיים."
"לבי — או משהו כזה — נמצא על המדף. לבי — או משהו כזה — יכול להיות בידיך."
"המכתב מסמן טריטוריה; הדוגמית מגופי יכולה להרתיע את האישה, להרחיק אותה מהטריטוריה שלי — אלא אם כן היא מתקדמת ופולשת לטריטוריה שלי, אלא אם כן היא מתקדמת ומניחה לחלק מגופי לפלוש אליה."
[ובחזרה לספר הדקדוק – אני נזכרת גם, לפי סדר הטריויאליות:
בברית הדמים הילדותית שאהרון כורת עם גדעון (120) 
בתלתל הערווה הראשון שזהבה חברתה של יוכי שולחת לה בתוך מכתב. הינדה מחרימה את המכתב  ואהרון מוצא אותו בבוידעם של השירותים (71).
בגושיש הצהבהב המסתורי הדבוק לממחטה של צחי (67).]
גבולות הגוף ד' – סיפוח

Hair & Mouth, 1970 הוא סרט של 3 דקות שיצר אקונצ'י בהשתתפות קאתי דילון. פניה של דילון פונות למצלמה. אקונצ'י ניצב מאחוריה, ראשו מעל לראשה, צופה בה "כגרגויל" [ראש של מפלצת המעטר מרזב מים מן התקופה הגותית] ותוחב את שערה לתוך פיו. עוד ועוד שיער עד שהוא נחנק ופולט אותו, וחוזר חלילה.

בין הערותיו למיצג: "מיצג כהשלכה: אני הוא מה ששלי: אני מנסה לגדול, להתרחב באמצעות סיפוח. גם כשהיא [דילון] נמצאת שוב מחוצה לי, היא עדיין חלק ממני (כי חלק ממנה היה בתוכי). חלק ממני נורק עם השיער שפלטתי (טשטוש של גבולות הגוף)." [הסוגריים העגולים הם של אקונצ'י. ריבוי הסוגריים בכתיבתו ראוי  למאמר נפרד]
גבולות הגוף – הערת סיום

דוד גרוסמן היה בן שלוש עשרה בזמן מלחמת ששת הימים. הוא חווה על בשרו (כפי שהוא מספר בהזמן הצהוב) את החיבור בין מיצי ההתבגרות לשיכרון הכיבוש והחדירה לאדמות האויב. עבודות הגוף של ויטו אקונצ'י נעשו בצל מלחמת ויטנאם; נושאים כמו הטלת מום בעצמו, הגנה על גבולות והתקפה, שיקפו את המלחמה. ויש לו אמנם ביקורת על ההפשטה שעברו בעבודותיו; הם הפכו לרעיונות, הוא קובל, במקום לפעולות פוליטיות.

התמונות הבאות הם סטילס מתוך עבודות וידאו של רפי בלבירסקי – דדו-מזוכיזם ויום כיפור / precious. הדיוקנים הם מניפולציות וידאו של משה דיין (פרצוף "פי הטבעת" ופרצוף "אות קין"), והמפות מבוססות על מפות אמיתיות של חזית התעלה. כל השמות – מ"האגם המר הגדול", ועד "טלויזיה", "כישוף" ו"פורקן" – מופיעים כלשונם במפות המקוריות. 

בשבוע הבא:  כתוב בגוף 7 – אהרון והצרה היצירתית נגד היד החמקנית והמוח האופצלוכי 

Read Full Post »