Feeds:
פוסטים
תגובות

Posts Tagged ‘וולט דיסני’

 

כריכת אולי מאת קובי ימאדה (טקסט) וגבריאלה ברוך (איורים)

חמש הערות:

  1. מילים וציורים

אַתָּה יָחִיד וּמְיֻחָד. כָּמוֹךָ לֹא הָיָה וְלֹא יִהְיֶה אֵי פַּעַם. הַקִּיּוּם שֶׁלְּךָ בְּדִיּוּק כָּאן וְעַכְשָׁו הוּא כֹּה מֻפְלָא וְכֹה נָדִיר עַד שֶׁבָּרוּר כִּי הוא חַד-פַּעֲמִי. הַסִּפּוּר הַזֶּה מֻקְדָּשׁ לְכָל מָה שֶׁתַּעֲשֶׂה וּלְכָל מָה שֶׁתּוּכַל לִהְיוֹת. לְמִי שֶׁאַתָּה עַכְשָׁו וְלַיְּכֹלֶת הָאֵינְסוֹפִית הַקְּסוּמָה שֶׁטְּמוּנָה בְּךָ…

ספרי ילדים נוטים לגונן. והגנה, בין השאר, היא עסקת חבילה עם הקטנה. הטקסט של ימאדה מעצים באופן הכי ישיר ופשוט, ובו בזמן הוא גם כללי ונטול סבטקס כמו כל ספרות מגויסת. את זה הוא משאיר לאיורים.

אני חושדת שגבריאלה ברוך לא אוהבת שאומרים לה מה לצייר. בגלל זה איחרה כל כך לאייר ספר ילדים. ימאדה מספק לה חופש. הטקסט הכמעט מופשט שלו רעב לדמיונות ולמשחקים שמוסיפים לו ממשות ומסתורין. (זה מצליח אמנם בעיקר ברמת הדף הבודד, אף שימאדה משאיר לה בעצם גם את "המצאת העלילה".)

"אולי תשמיע את קולם של אלו שאינם מסוגלים לדבר בעצמם." גבריאלה ברוך, מתוך "אולי" מאת קובי ימאדה.

.

  1. מי אמר למי

הטקסט של "אולי" כתוב בצורת פנייה ישירה, אבל למי? באנגלית זה קל: "you" מקיף את כל המגדרים היחידים והרבים. בעברית חייבים לבחור, ויהודה אטלס המתרגם בחר בלשון "אתה" אף שגיבורת הספר היא ילדה (שובת לב, נוכחת ופקוחה לָעולם ובו בזמן חיה בעולם משלה). מן הסתם חשש להשטיח את הטקסט ולצמצם אותו ל"ספר בנות", אבל תוך כדי כך פתח מחדש ובאופן מרתק, את שאלת המי-מדבר-למי: האם הדובר הוא הסופר, והנמען הוא הקורא באשר הוא, או שאולי זאת בכלל הילדה שמנסה להעצים את חזיר הצעצוע שלה. "דבר אחד בטוח," היא אומרת לו לקראת הסוף. "אתה כאן. וכיוון שאתה כאן, הכל אפשרי", וברוך מגבה אותה ומציירת את החזירון בכובע טייסים וכנפי עלים מעופף בין סביונים ופרפרים.

"הכל אפשרי." איור, גבריאלה ברוך, מתוך "אולי" מאת קובי ימאדה

הכפילות הזאת של הדוברים והנמענים טמונה גם בגרסה האנגלית, אבל העברית מציפה אותה. ומורכבות – אם שואלים אותי – זה אושר, זאת אירוניה, זה משחק ואפשרות בחירה. במודע או שלא, ברוך הולכת כאן בדרכם של כוש (ט. כרמי ושושנה הימן) שיצרו ספר נפלא על ילד בודד בשם גדי, ובמין תעלול של קרדיטים העניקו את הבכורה דווקא לגיבור המשנה:

.

  1. מקס ונירה (בין טבע לתרבות ובין מציאות לדמיון)

הגיבורה שובת הלב של "אולי" לבושה בתחפושת ציפור – כיסוי ראש שנתפר מעלים-נוצות ומקור צהוב מקרטון – לאורך כל הספר, מה שגרם לי לחשוב על מקס של מוריס סנדק, שתחפושת הזאב שלו היא לא רק מצב רגשי אלא חוליה מקשרת בין מציאות לדמיון ובין טבע לתרבות, וביתר שאת על נירה, גיבורת "הקוקיה" של פניה ברגשטיין, סיפור עדין על שעון קוקיה שנתלה בבית ילדים. עלי השעון מתחילים לנשור (לא לגמרי ברור אם מרוב נגיעות, או שגם שעוני קוקיה עומדים בשלכת), וילדה בשם נירה מחליטה לשאול את הציפור אם זה מפריע לה. כדי להידבר עם הקוקיה היא לובשת תחפושת ציפור (עם "מקור צהוב עשוי קרטון") וגם זוכה לתפוס את מקומה לאיזה זמן, על ענף קטן בתוך השעון (הקוקיה מקטינה אותה בעזרת נוצת קסמים ופורחת אל היער).

משמאל, מקס של מוריס סנדק, "ארץ יצורי הפרא", מימין, איור של צילה בינדר לסיפורה של פניה ברגשטיין, "הקוקיה", מן הקובץ "חרוזים אדומים".

איור, גבריאלה ברוך: משמאל, פרט מן הכפולה הראשונה של "אולי". מימין, הכפולה הרביעית.  לחצו להגדלה

התנועה הזאת בין מציאות לדמיון ובין טבע לתרבות מתבטאת בין השאר באינספור משחקי גדלים (כמעט ברמת בית המסתורין של שרה וינצ'סטר). ההרים המיניאטוריים המונחים על כפות ידיה של הילדה באיור הראשון יופיעו מחדש כנוף בעוד כמה כפולות, והפטריות הזעירות שמרתקות את החזיר היו ענקיות בכפולה הקודמת. וישנו גם הבית-תרמיל שהילדה נושאת איתה לכל מקום, כמו גיבורת "שבעת העורבים" של האחים גרים שיוצאת למסע גדול עם כסא קטן להינפש מעייפותה.

אוסקר הרפורט (Oskar Herrfurth 1862-1934), איורים ל"שבעת העורבים", האחים גרים. האיורים של אוסקר הרפורט מויקמדיה

.

  1. צנצנות, או גבריאלה ברוך וג'וזף קורנל

על גבריאלה ברוך וג'וזף קורנל אפשר לכתוב פוסט שלם, אבל נסתפק בצנצנות הפעם.

"לכל מקום שתלך שא איתך תקוות, ארוז איתך חלומות, ולעולם אל תשכח, תגליות מתגלות רק תוך כדי מסעות." איור, גבריאלה ברוך, מתוך "אולי" מאת קובי ימאדה

הצנצנות של ברוך (בהמשך לטקסט של ימאדה) הן כלי קיבול לחלומות, סוג של נורות אישיות שמאירות את הדרך. אבל צנצנות שייכות בדרך כלל ל"אחרי" יותר מאשר ל"לפני". הן משמשות לאיסוף תגליות מהמסע, ויש להן טעם לוואי של שימור ושל פורמלין.

הצנצנות שאסף קורנל מבתי מרקחת של פעם שייכות לא-ב האמנותי שלו. הצטמצמתי לשתי דוגמאות: תקריב של מארז צנצנות, ופורטרט עצמי במסכַת צנצנת.

ג'וזף קורנל, פרט

ג'וזף קורנל, דיוקן עצמי

.

  1. גבריאלה ברוך והפרה רפאליטים

יש מאמר של סלבוי ז'יז'ק שתמיד מחכה לי בסיבוב, על הפרה רפאליטים כ"מקרה הגבול הפרדוקסאלי של אוונגרד בחפיפה עם קיטש." בתחילת דרכם, טוען ז'יז'ק, הם נחשבו למהפכנים, ועם עליית האימפרסיוניזם הידרדר מעמדם ל"קיטש פסאודו-רומנטי, ויקטוריאני וטחוב," שגם ממנו נחלצו בשנות הששים עם הופעת הפוסט מודרניזם. ז'יז'ק מצביע על חוסר העומק בתמונות, תחושת התבליט (בגלל הנסיגה מהפרספקטיבה הרנסאנסית) והבובתיות של הדמויות. הוא משווה את הציורים לסרטיו של דיוויד לינץ', כשמרחוק הכל נראה מושלם ומקרוב רקוב ומאיים.

כל הדברים האלה במינון מופחת, כמעט הומואופתי, חלים גם על האיורים של גבריאלה ברוך. היא מהלכת על הגבול הדק של מתיקות ותום ילדות ויקטוריאני, אבל איזה מרכיב אפל, לא חמוד ולא סנטימנטלי ו(כמעט) חבוי בקסם המלנכולי, תמיד מציל אותה ברגע האחרון. קחו למשל את האיור השני בספר:

"כמוך לא היה ולא יהיה אי פעם. יש לך כל כך הרבה מה להציע." איור, גבריאלה ברוך, מתוך "אולי" מאת קובי ימאדה. לחצו להגדלה

החיות שמקיפות את הילדה הן ספק בעלי חיים אמיתיים, ספק צעצועים ואפילו פוחלצים. האיור כולו נמצא בדיוק באמצע הדרך בין פנטזיה וולט דיסנית לניכור של סופי קאל. וזה מה שמקנה לו עמידות.

למעלה, שלגייה של וולט דיסני. באמצע, גבריאלה ברוך, "אולי". למטה, עבודה של סופי קאל בעקבות פול אוסטר. (סיפור ארוך, כל הפרטים העסיסיים פה) לחצו להגדלה

Read Full Post »

ראשית, התראת כאב ואלימות וקצה. מי שזה קשה לו, שיפרוש עכשיו. מוטב.

*

זהו הפוסט השני מתוך שלושה, על יוצרים שכאב גדול ופיסי מעורב בפעולה האמנותית שלהם ובחייהם. הראשון הוקדש ל- Rhythm 0 של מרינה אברמוביץ. והפעם בוב פלנגן קומיקאי, מיצגן וגיבור הסרט התיעודי SICK: The Life & Death of Bob Flanagan, Supermasochist  – "חולה: חייו ומותו של בוב פלנגן, מזוכיסט-על" (1997, וספוילרים למכביר).

*

SICK
בוב פלנגן נולד עם סיסטיק פיברוזיס מחלת ריאות מייסרת ותורשתית. רוב החולים בתקופתו מתו בילדות או בשנות העשרים המוקדמות. שתיים מאחיותיו של פלנגן עצמו מתו בגיל חצי שנה. שלישית האריכה ימים עד גיל עשרים ואחת. הרופאים הקציבו לו שש או שבע שנים לכל היותר. פלנגן שרד ארבעים וארבע, מ-1952 עד 1996.

עטיפת הסרט

*

פַּטיש של אהבה

אין בכוונתי לפרט את העינויים שפלנגן עובר במהלך הסרט. רק לשם כיול וקנה-מידה יוזכר כאן התקריב שבו רואים אותו תוקע מסמר ענקי בזין שלו. הדם ניתז על עדשת המצלמה, וברקע מתנגן לו שיר בנייה קצבי ורומנטי (בסגנון "אהובי בנה לי בית"): "בניתי בית בפַטיש של אהבה, הכיתי, היכיתי, ואלוהים שמר עלי…" ואלה מכם שרוצים עכשיו לקום וללכת, חכו עוד רגע:
את SICK ראיתי עם א' בקולנוע קטן בסנטה קרוז, קליפורניה. א' אינו יכול לשאת סרטים אלימים. את לב פראי של דיוויד לינץ' למשל, הוא נטש כבר בהתחלה בסצנת המדרגות, ומעולם לא שב. אז מה היה שם בטריילר של SICK שגרם לו לחרוג? ולא רק הוא. מה גרם לכיתת התיאטרון החזותי שלא יכלה לשאת את גרון עמוק לצפות ב SICK עד תומו?
והתשובה בשתי מילים: בוב פלנגן. קשה להתנגד לכֵּנות שלו, לאומץ, למקוריות, לכאב. להומור; "כל הכתבות עלי," הוא אומר, "נפתחות במילים: בוב פלנגן היה צריך למות מזמן. לפני שנים." זה היה בלתי אפשרי בלי הומור.

*

סוּפֶּרקָליפרֶג'וליסטיקאֶקספיאלידוֹשֶס… כלומר סופרמזוכיסטיקבובאיזסיסטיקפייברוזיס – הגרסה של בוב פלנגן (לחצו לצפייה, ההטמעה הושבתה משום מה).

והגרסה המקורית של וולט דסני:


*

שרי רוז

שרי (Sheree) רוז, יהודייה בעלת שם צרפתי ענוג ומראה דודתי קצת מאיים, היתה בת זוגו בחמש-עשרה השנים האחרונות לחייו. ב-1982 הוא הפקיד את עצמו בידיה והתחייב לציות מוחלט. היא יכלה להחזיק אותו במרתף כעבד, היא אומרת. היה לו מזל שהיא התעניינה באמנותו. הם שיתפו פעולה; למשל ב"קיר הכאב", עבודה שבה הכאיבה לו ב-50 מכשירים שונים (למרינה היו 72 של עונג וכאב) וצילמה את פניו הזועקים. התמונות חוברו למעין קיר.

לכל אורך כל הסרט היא מענה אותו בשיטתיות, בדרכים שונות ומשונות ("תמיד אהבתי לנסות דברים…" היא אומרת). ועדיין, הסצנה המבעיתה ביותר, לפחות לטעמי, היא חג ההודיה בבית הוריה: על שולחן אוכל רחב, מכוסה במעין שעוונית ערוכות פחיות משקה, צלחת עם משהו כתום ומכל ספריי (אולי קצפת). שני אנשים יושבים לשולחן, אחרים עומדים. מסתובבים. אב רפאי מגיח ונעלם, אם מכורכמת צורחת על סף פסיכיות. הכל כאוטי וסטרילי, מלא שנאה וחוסר אונים. פלנגן בא מכאב גופני בלתי נסבל. שרי באה מניכור וכאב רגשי עצום.

בדרכו המאד לא צפויה, SICK הוא בין השאר סרט אהבה. תיעוד של הנס שקורה כששני בני אדם ממלאים את הצרכים העמוקים זה של זה, שהפצעים שלהם משלימים.

*

למה?

דיאן ארבוס טענה שהפריקים שצילמה הם אצולת-הטראומה; הם כבר נולדו עם הדבר שממנו האחרים חוששים. פלנגן נולד לכאב אבל לא הסתפק בו. השיר WHY שאותו הוא קורא בסרטון, הוא מטח / אשד של תשובות סותרות לשאלה הגדולה (למה מזוכיסט?). הטקסט המלווה בתמונות מסרטים ביתיים של פלנגן הילד, מאיר עיניים.

*

"כי ההורים שלי אמרו לי תהיה מה שאתה רוצה להיות, וזה מה שרציתי להיות."

הנימוק הזה, בעל התחתית הכפולה, המצחיקה-מַבכה (כאילו שאפשר להיות מה שרוצים, ואם פלנגן רוצה להבריא למשל?) הוא אולי גולת הכותרת. וגם השורה האחרונה "כי אתה תמיד מכאיב למי שאתה אוהב".

ההורים שלו אגב, מתראיינים בסרט. הם נחמדים. חמים, קשובים, נבונים, כבדי ראש. הם לא ידעו על ההרפתקאות המזוכיסטיות שלו כילד, הדברים שהיה מעולל לעצמו באישון לילה. הם למדו על כך מהספר שלו.

אמו שואלת את עצמה שוב ושוב "איפה הייתי?" ואחר כך היא מעירה בשקט על מעשי הכאב שלו: "אני רואה אדם צעיר ששונא את גופו."

אביו נחרד: "הלא כמעט הרג את עצמו! בזמן שאנחנו ניסינו הכל כדי להחזיק אותו בחיים. הוא יכול היה להיהרג מהדברים האלה!" ועם זאת, הוא מבין את בנו: "הוא כאילו אומר לאלוהים, או למי שנמצא שם: בן זונה שכמותך, זה מה שעשית לי?! אני יכול לעשות יותר ממך, אני אראה לך מה זה. לך לעזאזל. הוא נלחם בחזרה," אומר האב. והוא צודק. זה סרט הירואי. בדרכו ההפוכה והמחרידה פלנגן הוא גיבור.

*

אני יותר המדען המשוגע מאשר שפן הנסיונות

"אני המצאתי את זה," אומר פלנגן עצמו, "אני בשליטה. אני יותר המדען המשוגע מאשר שפן הנסיונות." (והוי כמה שכל השיחה הזאת מחזירה אותי לאהרון קליינפלד) "אנשים לא חושבים על מזוכיסט כעל אדם חזק," הוא מוסיף, אבל מזוכיסט חייב להכיר ולהכשיר את גופו. המזוכיזם שלו מגוייס בין השאר, למלחמה במחלה, הוא אומר. (והשורה התחתונה: שלושים ושבע שנים יותר ממה שנתנו לו הרופאים.)

*

אנשים חולים לא מקושרים לסקס בדרך כלל

בשלב מסוים בסרט מגיע מכתב מ-Make-a-wish foundation: שרה, נערה בת 17 חולת סיסטיק פיברוזיס במצב קשה, מביעה משאלה לפגוש אותו. היא מתראיינת בחברת אמה. נערה רבת קסם, מרשימה. הספר של פלנגן הוא התנ"ך שלה. היא לוקחת אותו לכל מקום, שופכת עליו דמעות של הזדהות ופליאה. אמה מבוהלת: "אבל זה לא המזוכיזם שמושך אותך…" היא פולטת, ספק מבהירה ספק שואלת. גם… מתעקשת הנערה. לא בצורה קיצונית כמו אצלו. אבל אנשים חולים לא מקושרים לסקס בדרך כלל. זה חלק ממה שמרעיש אותה. פלנגן מייצג בשבילה את היכולת לשלוט על הגוף לשם שינוי, לשלוט על משהו. הוא נותן לה השראה ותקווה. היא ואמה מבקרות את פלנגן ושרי. הרבה צחוקים. האם האמיצה שולפת דילדו שחור ענק מארון מתים (הכל חלק מאיזו עבודה אמנותית) ומשתטה איתו.
(תחושה מצטברת: מעבר לקיצוני לחריג ולמדמם יש הרבה שפיות. וסבל. המון. אבל מה עוד חדש?)

*

החיים הביסו את זה

לקראת סוף הסרט פלנגן מסרב לציית לשרי. אין לו כוח. "אני גוסס," הוא אומר לה, "מה לא בסדר איתך? אני לא יכול לנשום. אני אוהב אותך." והיא בשלהּ, בקולה הסבלני, הקצת מורתי: "אני רוצה שתציית לי." ואת שואלת את עצמך (כמוהו) מה לא בסדר איתה, זה מה שמטריד אותה עכשיו? ומצד שני כל כך שקוף למה היא מתעקשת. היא לא מסוגלת להודות שזה הסוף. "אני חושבת שהוא כבר לא מזוכיסט," היא אומרת לבמאי בעצב, "החיים הביסו את זה, הכאב שבו הוא חי."

וממש לפני המוות, פלנגן: "אני כל כך אוהב אותך. אני גוסס?" הוא שואל. (היא מהנהנת.) "אני לא מבין את זה," הוא אומר, "זה כל כך מוזר."

חודש אחרי מותו שרי מראה לבמאי את המכל המלא בנוזל צמיג שנשאב מריאותיו. הוא פשוט טבע כל הזמן, היא אומרת.

*

נחמד להיות מת!

על כותרות הסיום, שומעים את פלנגן מזמר: "נחמד להיות מת, נחמד להיות מת!" (כדאי ללחוץ על פליי. יש הבדל עצום בין האזנה בלבד – שהיא מצחיקה ומלבבת אם גם מקברית במקצת, לבין האזנה שמלווה בצפייה ומביאה מראות קשים מהסרט. הקליפ הזה לא מופיע כמות שהוא בסרט, אבל אפשר ללמוד ממנו על האופן החכם והסיבובי שבו הסרט משלב טקסט, סאונד ודימוי.)

אסוציאציה: גונאר מהילדרנד הוא הגיבור הגדול של הסאגות  האיסלנדיות. הוא היה אמור לעזוב את ארצו בעקבות סכסוך משפטי. אחרת, כך הוזהר, דמו יהיה הפקר. הוא כבר ארז וברגע האחרון חזר בו. לא התחשק לו לעזוב את המדרונות הירוקים. וההחלטה אמנם עלתה לו בחייו. אחרי מותו ראה מישהו אור בוקע מקברו (נדמה לי). הוא הציץ וראה את גונאר. הוא נראה מאד שמח. הוא רקד לו ושר "אני העדפתי למות ולא להיכנע". נזכרתי בו כששמעתי את בוב פלנגן מזמר.

*

ואחרי הכל

יצאנו מהקולנוע מרחפים. התעלוּת מוזרה. תחושה חדשה. לא דומה לשום דבר אך גם מוכרת במעומעם. ופתאום קלטתי, שלראשונה בחיי אני חווה קתרזיס, בדיוק לפי המתווה של אריסטו: זיכוך דרך החמלה והחרדה.

ואחר כך בלילה לא הצלחתי להירדם. הכל חזר אלי פתאום; בלי הומור. בלי מילים. רק מסכת עינויים שאין לה שחר וקץ.

ואחרי הכל, אני אסירת תודה לקירבי דיק במאי הסרט. לא על פלנגן האמן; מיצגי הגוף שלו הם קצת גסים ולוקים מבחינה פלסטית. הסטנד-אפ יותר משכנע. ועדיין, העיקר הוא פלנגן האדם. SICK הוא הפורטרט שלו. פורטרט נפלא, מצחיק ומכאיב, מרגש בלי להיות סנטימנטלי, מפוכח בלי לגלוש לניכור או לצינה. כל כולו על גוף ומחלה ומוות, ובעצם על ההפך הגמור (אומץ, חיים, אהבה).

*

לפוסט הראשון של הכאב הגדול

עוד באותו עניין:

בגדי הכעס ואהבה – על Cut Piece של יוקו אונו (עשר שנים לפני מרינה אברמוביץ)

מיצגניות וגיבורים

כשדויד גרוסמן פגש את ויטו אקונצ'י, על אמנות הגוף בספר הדקדוק הפנימי

*

עוד על גוף ורוח (הגרסה הקומית):

ידיים על גוף קשה

Read Full Post »

ברבורי הבר של אנדרסן. איור: מרג'ה

זה הפוסט השני שלי על ברבורי הבר של אנדרסן: על הסיפור ועל איוריו של מרג'ה. מומלץ לקרוא קודם את הראשון.

חבל ש"בילוש תמונות" אינו מקצוע מוכר. הייתי עושה קריירה. תוך כדי תהיות על המקור הנוצרי של האיורים התחלתי להתבונן באם החורגת, באיור שבו היא משליכה שלוש קרפדות לאמבט של הנערה ומצווה עליהן לקפוץ על ראשה, על פניה ועל לבה כדי לטמטם, לכער ולהבעית אותה. שמתי לב שמרג'ה קירפד את האם החורגת. האבעבועות שמנמרות את עורן של הקרפדות זהות לפנינים שמעטרות את כיסוי הראש של המלכה ואת כתרה. בעודי מתבוננת היתה לי תחושה משונה של דז'ה ווּ. מלכתחילה היה משהו מסתורי באיורים, תחושה של תת מודע שחותרת תחת הדקורטיביות והמתיקות. זה הטריד אותי מאז שהתבוננתי בהם לראשונה, אולי עוד בילדות. ועכשיו זה זמזם כמו מגלה מתכות. ראיתי כבר את התמונה הזאת. תשפטו בעצמכם:

האם החורגת מכשפת את הקרפדות. איור: מרג'ה, ל"ברבורי הבר" של אנדרסן.

הסקיצה של וולט דיסני לאם החורגת של שלגיה

זה הכי גלוי. אבל יש עוד.

הגיבורות אמנם שונות. אחת שחורה אחת בלונדינית. שלגיה יותר מסורקת ויש לה קשת שיער. אבל למעט הצווארון, לשמלותיהן יש גזרה זהה.

גיבורת "ברבורי הבר", אייר מרג'ה

שלגייה, וולט דיסני

והנה עוד צמד, שוכבות.

איור: מרג'ה, מתוך "ברבורי הבר". הצהובים סביב הן הגחליליות ידידותיה.

שלגיה ביער. וולט דיסני.

וישנה גם התמונה המוזרה של המפגש עם הזקנה הטובה המתגלה מאוחר יותר כפייה יפהפייה שמדריכה אותה בגאולת אחיה. אצל אנדרסן כתוב שהיא כיבדה אותה בגרגרים. בעיבוד הנוכחי כתוב שהיה לה סל פירות. אבל הסצנה הזאת היא כמו סצנת התפוח בשלגייה, רק מטוהרת מרוע. וזה מאד משונה. ואגב, שימו לב איך שני העצים מאחור הם בעצם הדים של הגיבורות. הגזע העבה והנוטה של הזקנה (שגרסת צל של פניה מצוירת בכתמי קליפתו) לעומת הענף הדק יותר המחקה את תנוחת הנערה. גם אצל דיסני העצים הם חלק מהאישיות. בפוסט שכתבה איריס קובליו על סצנת התפוח, אפשר לראות איך שלגייה דוחה אותו, אבל העץ שמייצג את הצד המתפתה כבר נרכן אליו בלהיטות.

מפגש עם הפיה המחופשת לזקנה. איור: מרג'ה, ברבורי הבר.

שלגייה מקבלת את התפוח. וולט דיסני.

הו, זה גרם לי לקדחת מחשבות; ייתכן כמובן שמרג'ה היה סתם עצלן וגנב. האם הדמיון בין האמהות החורגות יכול להיות לא מודע? והתחלתי לחשוב על הזיקות בין הסיפורים. לאו דווקא דיסני. בין שלגיה לברבורי הבר. יש דמיון בין הילדה עם הגמדים לילדה עם הנסיכים. דמיון מהופך, מתעתע. האחת ניצלת בעזרת חבורת גברים קטנים, האחרת מצילה חבורה של גברים צעירים.

עילפון בין נסיכים. איור: מרג'ה, ברבורי הבר

עילפון בין גמדים. איור לשלגייה מכתב יד איסלנדי מהמאה השמונה עשרה.

וזה לא נגמר בזה. האם החורגת המנסה לכער את הנערה, באמת דומה לאמה של שלגיה. וכשהגיבורה של אנדרסן ממשיכה לארוג את הכותנות שלה בתא הנידונות, העכברים עוזרים לה, וציפור טרד מזמרת על החלון כדי להצהיל את רוחה, ממש כמו בסרט של דיסני. וכשחזרתי אל הגרסאות של האחים גרים לסיפור, בכלל נפלתי מהכסא. ב"שנים עשר האחים" לפני שהאחים הופכים לעורבים הם חיים יחד בבקתה בלב יער. כל בוקר הם יוצאים לציד והאח הקטן משמש כעקרת הבית. כשהאחות מגיעה היא עוזרת לו בבישולים ובנקיונות ואחר כך מחליפה אותו. ב"שבעת העורבים", מקבל את פני הגיבורה גמד שעורך על שולחן שבע צלחות קטנות ושבע כוסות קטנות, והיא טועמת פרוסונת מכל צלחת ולגימונת מכל כוס. וב"ששת הברבורים" היא בורחת ליער ומוצאת בקתה ובה שש מיטות קטנות. וכל הנסיכים-מלכים האלה, שמתאהבים בבחורות אילמות (במקרה של ברבורי הבר) ומעולפות (שלגיה) וישנות (אי אפשר להגיד את זה בלי להזכיר את היפהפייה הנרדמת) עניין שעושה לי צמרמורת.

אולי מרג'ה הכיר את הסיפורים האלה מילדות. אולי הכל התבלבל ונטמע לו. ואולי יש כאן פרשנות מודעת, נועזת? אין לי מושג. אני בטוחה שלזיקות בין הסיפורים יש עוד עומק נסתר.

ברבורי הבר: המלך מוביל את כלתו לחדר הסרפדים שהכין לה. איור: מרג'ה (ושוב התנצלות על האיכות האיומה של התמונות!)

ומעבר לשלגיה – עוד שתי הערות לסיום:

אני חושבת שאם הייתי צריכה לבחור איור אחד, זה האיור שהכי נוגע לי. מכל מיני טעמים: הירוק המהבהב המסתורי הממזג בין חוץ לפנים, המחווה הנדיבה של המלך, הניגוד בין המחלצות לכותנות העלים, וגם החור בצורת לב שבכסא. בכוונה או שלא בכוונה – המלך מצביע עליו, ולא ברור אם הוא מצביע על הריקנות והכאב של הלב או מציע לה מרפא של בית ואהבה.

ואף פעם לא מצליחים לתקן עד הסוף. תמיד נשאר שרוול חסר. כנף במקום זרוע. כמו בסיפור. העיבוד של גולדן אמנם מחק את הדימוי המצחיק בפיכחונו הטכני ובו בזמן טעון ומסתורי כמו שורה של שיר או חלום. את הנסיך בעל כנף הברבור המאחד נכות ומעוף, פריקיוּת (כמו אישה עם זקן או תאומים סיאמיים) ועוצמה. במושגים עתיקים הוא יצור כלאיים מיתולוגי, ובו-בזמן הוא גם קולאז', ובעצם אַסֶמבְּלַאז' * של אברי אדם וחיה. יש משהו עכשווי באסתטיקה הא-סימטרית שלו, ותחושה של מוטציה, ניסוי שהשתבש.

* אַסֶמבְּלַאז' – טכניקה אמנותית שבה מחברים חפצים שונים לאובייקט תלת-ממדי.

.

לפוסט הקודם על ברבורי הבר: האדם הוא שילוב בין ציפור לצמח

*

מבצע יום במתנה נמשך

וכמו תמיד ספריית גן לוינסקי זקוקה למתנדבים מן השורה
ולאנשים שמוכנים לתרום שעת סיפור (כלומר לבוא ולספר לילדים).
אתם מוזמנים לפנות לlior.waterman@gmail.com

Read Full Post »

כשהייתי ממש קטנה הוקסמתי מסרטוני אנימציה. לאחד השכנים היתה מקרנת 16 מ"מ או פחות, והוא היה נודד בין ימי הולדת ומקרין על קירות הבתים סרטונים עתיקים, מצחיקים ומפליאים, בשחור לבן. מיקי מאוס, פופאי, ואחרים. לעומת זאת, לא התרגשתי במיוחד מעלילות הברון מינכהאוזן. הן נראו לי מובנות מאליהן. רק עכשיו, בקריאה מחודשת של ההרפתקאות המופלאות של הברון מינכהאוזן, אני פתאום מקשרת בין שני הדברים: הייחוד של סיפורי מינכהאוזן היה מוכר לי מהסרטונים. ואני מבינה גם שהסדר היה הפוך: בראשית היה הברון ורק מאתיים שנה אחריו הופיע דיסני. ולא נותר לי אלא לתהות אם דיסני והאנימטורים המוקדמים הכירו את הסיפורים, ומה היתה השפעתם (המודעת-או-לא) על השפה האמנותית שפיתחו.

בשליפה מהמותן – הפיוט המצחיק והכסחני של סרטי האנימציה המוקדמים, עומד על שלושה יסודות:

היסוד הראשון הוא האלמוות: לא משנה מאיזה גובה נפלו הגיבורים, או איזה חבטות ספגו, באיזה כוח הטיחו אותם בקיר (עד שעברו דרכו) או איזה מכבש שיטח אותם עד דק, הם היו מתנערים ושבים לקדמותם ללא שריטה או טראומה.

היסוד השני הוא התגר על כוח הכבידה, שהתבטא למשל, ברגע המפליא והמשכנע שבו הם היו עוברים את קצה הצוק וממשיכים לרוץ באוויר, אבל לא רק.

והיסוד השלישי הוא ביטול הדומם: כל החפצים מוּעדים לתחיה…

למעלה: וולט דיסני, 1929, ביטול הדומם


כל שלושת המרכיבים מתקיימים בעלילות הברון. וגם לסצנות שאינן שייכות לאף אחד מהם במובהק, יש דינמיקה של סרט מצויר. כדי שלא תצטרכו לסמוך על מילתי, הנה כמה דוגמאות. לקרוא ולדמיין את הסרט:

כשהברון יוצא למשימת ריגול, הוא תופס טרמפ על כדור של תותח שנורה אל מבצר האוייב. באמצע הדרך הוא מתחרט, וכדי לחזור הוא פשוט מדלג אל כדור תותח נגדי.

ופעם אחרת, כשהוא דוהר על סוסו, חוצה את דרכם מרכבה ובה שתי גבירות יפהפיות. הסוס אינו נעצר אלא חולף דרכה. הוא נכנס מחלון אחד של המרכבה ויוצא מהחלון שממול לפני שהברון מספיק להסיר את כובעו ולבקש את סליחתן של הגבירות על חוסר הנימוס.

הסצנה המפורסמת שבה הסוס החתוך שותה ושותה, וכל המים זורמים החוצה מחלקו הפעור – היא לגמרי סרטים מצוירים בענייניות הטכנית שלה; בלי מוות ובלי כאב ובלי הלכלוך הביולוגי של הדם.

בסצנה אחרת מאותו סוג, חבטה עזה דוחסת את ראשו של הברון לתוך בטנו, וחולפים חודשים עד שהוא חוזר ומשתחרר (הדיסנים זירזו את העסק).

ועוד דוגמא: סצנת ציד שבה נתקל מינכהאוזן בחזירה עוורת שאוחזת בפיה את קצה זנבו של בנה. כדורו של הברון חותך את הזנב ומבריח את הבן. אמו ממשיכה להחזיק בקצה הזנב. והברון, בהיגיון המכני של סרטים מצוירים, פשוט אוחז בקצה הפנוי ומוביל אותה לביתו.

וכמה דוגמאות להשעיית הכבידה:

פעם מנסה הברון מינכהאוזן לדלג מעל בִּיצה. תוך כדי דילוג הוא נוכח שהיא רחבה יותר משחשב, ולכן הוא מסתובב באוויר וחוזר לאחור. גם בזינוק השני הוא מפספס את הגדה, הוא שוקע בבוץ עד שהוא אוחז את עצמו בציצית ראשו ומושה את עצמו מן הביצה ביחד עם סוסו הלפות בין ברכיו…

בהרפתקה שבה הוא מטפס לירח יש לו רק חבל קצר כדי לרדת. בכל פעם שהוא מגיע לקצה החבל הוא חותך את החלק שכבר עבר ומחבר אותו להמשך… מתישהו נקרע החבל והוא נופל וכורה בגופו בור בעומק 7 פאת'ום. כדי לצאת הוא חופר לעצמו מדרגות בציפורניו (דמיינו את העפר מתעופף לכל העברים בזמן שהמדרגות מתפסלות במהירות מואצת).
ואפרופו בור, אי אפשר לא להזכיר את טוסברהינדי הגיבור, מינכהאוזן הישראלי של שמעון צבר. כשהאחרון מושלך לבור הוא נחלץ באופן יותר אלגנטי ו"מינכהאוזני": הוא נותן לבור אגרוף שמשכיב אותו, וזוחל לו החוצה.

בסיפורי הברון נמצא גם גרעין לכוריאוגרפיות הקבוצתיות של דיסני: באחת האפיזודות רודפת כלבת הציד ההרה של מינכהאוזן אחרי ארנבת בהיריון. שתיהן ממליטות תוך כדי מרדף, ועכשיו גם ששת הכלבלבים רודפים אחרי ששת הארנבונים.

למעלה: וולט דיסני 1929. הסרטון מכיל כמעט את כל המרכיבים: מקהלת נקניקיות נובחות, אפו של מיקי מאוס שהופך למין שרוך מידלדל אחרי שיריבו מושך בו, עד שמיקי מושך בזנב (שמחובר לאף כמסתבר, מבפנים) ומחזיר את כפתור האף למקומו. החתול שתופס בקצה הזנב של עצמו ומניף את גופו לגדר. וכן הלאה.

.

ולסיום, מינכהאוזן אוחז גם באנימציית חפצים:

כשאדרת הפרווה של הברון ננשכת על ידי כלב שוטה, היא משתוללת בארון וקורעת  לגזרים את הבגדים התלויים לצדה.

מותנייה שנתפרה מעורו של כלב צייד, מושכת את הברון כנגד רצונו אל חיות ציד. כשהוא מגיע לטווח ירי, אחד הכפתורים מנתר ומצביע על כיוון הציד.

למעלה: אנימציית חפצים מאוחרת של דיסני, היפה והחיה.

*

תם ולא נשלם. יש ספרים שהם נפלאים בגלל מה שהם. יש ספרים שהם נפלאים בזכות המחשבות שהם מעוררים. קדחת המחשבות שעורר בי הספר, לא יכולה להידחס לפוסט אחד. רשימה זו על הברון כפרֶה-אנימטור, היא הראשונה מתוך שלוש.

לרשימה שנייה: הברון, הדון והקישון

לרשימה שלישית: פוסט לאדם אחד

*

עוד על ספרי כל הגילים שיצאו מחדש לאחרונה:

על משפחת המומינים, או שירה וקסמי חפצים

טלטלה אסטית וקיומית, על ילדי המים של צ'רלס קינגסלי

*

עבר ועתיד

עיר הגבירות – על קומיקס מהמאה הארבע עשרה ועל כריסטין דה פיזן

*

ותזכורת – השבוע ביום שני, בסלון תרבות עלמא:  אני אדבר על קסם, דרך שבעה זכרונות ילדות, של אהרון קליינפלד, ויטו אקונצ'י, ואחרים, אתי בן זקן וענת פיק הנהדרות יבצעו (בבכורה עולמית) שני מחזורי טקסטים וקטעי טקסט של אקונצ'י. ובאשר למשתתפים האחרים – זו תהיה הפתעה בשבילכם כמו בשבילי.

תוספת מאוחרת בעקבות השיחה בתגובות על סלפסטיק ונשיות. אנני ליבוביץ מצלמת את וופי גולדברג:

אנני ליבוביץ מצלמת את וופי גולדברג

Read Full Post »