צילום אחד נפלא, לאיה אבריל

סיוטים לא נוצרים מקישוטי קרם ונרות יום הולדת. מַאֲפֶה ילדי למחצה שכולו מתיקות וחג, התחלות ומשאלות, הוא לא חומר לאפוקליפסות. כך חשבתי פעם. אפילו לא חשבתי, זה היה מובן מאליו. שכחתי שאפילו תיאור של תינוק בריא ועליז יכול להיות מפלצתי. תומאס מאן הוכיח את זה ב"טריסטן". במהלך הסיפור הוא הכשיר את השטח, ובצילום של לאיה אבריל הכל קורה בבת אחת, בפרצוף. זאת בסך הכל עוגת יום הולדת, רק שהסבטקסט הרפאי, הדיכאוני, הנפיץ, הכבוש בדרך כלל, כמו שוחרר והוחצן, או להפך, הכאוס של העולם נשאב פנימה, כאילו נפרץ המחסום בין חוץ לפנים.

צילום, לאיה אבריל, מתוך "על היסטריה המונית", לחצו להגדלה

לרגע חשבתי שזה תשליל, בגלל הפתילות הלבנות והלהבות השחורות, אפילו בדקתי את זה על רגל אחת, אבל לא, ההתפרצות הסולארית מתחת לעוגה אמנם הפכה לצל אבל הלהבות הלבקניות הפיצו הילה חשוכה. אני לא יודעת איזו מניפולציה צילומית בוצעה פה, אם בכלל, מה יצר את את ההיפוך של פתילות-צחורות-ולהבות-שחורות, את הניתוק בין פתילות ללהבות, את תחושת השיבוש, ההתפרקות. הקוסמי, האגדי, האמנותי והנפשי, אחוזים פה במין סבך שקשה להתיר ובכל זאת אנסה.

מימין סופת ציקלון, משמאל התפרצויות סולריות

.

זאת עוגה פשוטה, גנרית לכאורה, ובכל זאת יש בצילום משהו חללי; אולי זו מערכת העיגולים שגורמת לי לחשוב על מסלולים של כוכבי לכת, או ההתפרצויות הסולריות בתחתית העוגה והשולחן. קישוטי הקרם המטושטשים נראים כמו סופות ציקלון, או כמו שמֵי הספירלות הסואנים של ואן גוך. וגם הברושים שלו, אגב, מתפתלים כלהבות שחורות:

ואן גוך, ליל כוכבים (1889)

.

וישנה גם שכבת המעשיוֹת: המכשפות הניכרות במצנפותיהן המחודדות המתנועעות, ובשוליים מימין ומשמאל, גמדים צופים אל האופק, וכולם צפופים כמו פליטים על רפסודה, ניצולים של איזו מלחמה או שואה אקולוגית, צפים לאן שהרוח תישא אותם.

ובהמשך לכך, זה הרפרנס הראשון שעלה בדעתי:

פרנסיסקו דה גויה, תהלוכת פְלַגֶ'לַנְטִים (מצליפים) 1814-1812 לחצו להגדלה (מקור)

.

המצליפים היו חבורות של נוצרים שהתהלכו ברחבי אירופה, יחפים, עירומים למחצה, מצוידים בדגלים, בנרות ובשוטים, הם שרו זמירות דתיות והלקו את עצמם עד זוב דם. התנועה שפרצה בימי הביניים המאוחרים בתקופות של משבר – רעב כבד, מגפות, חרדה מפלישה מונגולית, נבואות אפוקליפטיות – היתה מידבקת: "היו תושבים שבזו להם כטיפשים וכלא שפויים, אך פתאום הזדעזעה העיר כולה מכוח האלוהים, ואחר כך קטנים וגדולים, אצילים ולא אצילים, צעדו מכנסייה לכנסייה יומם וליל, כשהם מלקים עצמם", העיד הבישוף יעקובוס מווֹראג'ינֶה.

התיאור הזה שמזכיר סצנות של היסטריה המונית, מחזיר אותי אל לאיה אבריל, צלמת אקטיביסטית, כלת פרס שפילמן למצוינות בצילום. עוגת היום הולדת היא חלק מחקירה אמנותית של מקרים שבהם קבוצות של נשים צעירות תחת דיכוי ומתח קיצוני, פיתחו סימפטומים מוטוריים משותפים כמו עוויתות, רעד ומצבים דמויי טראנס שאין להם הסבר ביולוגי. ואם תהיתן (כמוני) איך משתלבת עוגת היום הולדת בפרויקט שהוא קודם כל תיעודי – גלעד רייך מבהיר: "מקרה אחד עוסק בפנימייה במקסיקו שבה 600 תלמידות איבדו בבת אחת את יכולתן ללכת ישר. צילום הרנטגן בסדרה לקוח מהמחקר על המקרה, ואילו דימוי אחר – עוגת יום ההולדת ההמונית – קשור לאיסור על התלמידות לחגוג את יום הולדתן; הן נאלצות להסתפק בחגיגה קולקטיבית בתאריך ההקמה של בית הספר". 

"על היסטֶריה המונית" הוא השלישי מתוך חמשת הפרויקטים שיצרה אבריל תחת הכותרת ההיסטוריה של שנאת נשים ("על הפלה", "על אונס", "על היסטריה המונית", "מיתוסים של וסת" ו"רצח נשים"). לא התחלתי מזה כי לא רציתי להסליל את המבט. הצילום חורג בהרבה מן ההקשר שבו נוצר, ובכל זאת השלמתי מעגל והגעתי אליו.

 *

ובשולי הדברים, בהמשך לפוסט הקודם, הפסימי, דווקא הטירוף המתחולל בכנסת עודד אותי ונזכרתי גם למה

*

ובלי קשר אבל כדאי –

טרילוגיית בנות הדרקון במחיר מבצע 150 ש"ח למארז

ואפשר גם אחד-אחד, בחנויות הספרים המובחרות או בלחיצת כפתור

ואפשר גם להצטרף לעיר הילדות

Read Full Post »

לא רק ארץ יצורי הפרא (על מוריס סנדק)

1. מתחת למילים צומחות חמניות

פיליפ אוטו רונגה (1810-1779) היה מחברם של שניים מהסיפורים הנפלאים ביותר באוסף האחים גרים, הדייג ואשתו ו"מן הערער", סיפור שמצליח להיות רצחני עד העצם ובו בזמן גם לירי ופלאי ואנושי. נופי הסיפורים כמו צמחו בחלום או בתת מודע. המרחב טעון ברגש ובכוחות עמוקים. אין הפרדה בין טבעי לעל-טבעי, בין מטפורות לעובדות. רונגה הוא סוג של קוסם ובעצם בעל נס. כמו אברהם סוצקבר הוא "הופך נייר לאילנות, לעץ חיים". הוא שולח את שורשיו לתוכו, "עד אשר תפרוץ / שירת הציפורים." ומעבר לזה – ואולי בעיקר, בעיני אנשים שהם לא אני – הוא היה גם צייר מיסטי שמת בדמי ימיו, וכותב מכתבים רבי השראה, שחלחלו לציורי הנוף של אמנים רבים, למשל ואן גוך ואמיל נולדה, כפי שטוען הספר הבלתי נדלה הזה, ומתכוון לאיזו אינטנסיביות רגשית ורוחנית (כל השלושה היו נוצרים אדוקים). ועם זאת, הניסוח המעט מוזר – "השראתן [של דעותיו של רונגה] ניכרת בגישתם האקסטטית והסימבולית לנוף ולפרחים" – ההפרדה הלא מתבקשת בין "נוף" ל"פרחים", גורמת לי לחשוד שמתחת למילים צומחות חמניות.

פיליפ אוטו רונגה, ילדי הולסנבק 1805

את החמניות של ואן גוך (1890-1853) אין צורך להציג, הן רשומות על שמו בתרבות. הנה כמה מהחמניות של אמיל נולדה (אקספרסיוניסט גרמני, 1956-1867).

אמיל נולדה, חמניות

אמיל נולדה, חמניות

אמיל נולדה, חמניות קטנות

.

אבל לי החמניות של רונגה הזכירו דווקא את מוריס סנדק.

.

כריכת outside over there כתב וצייר, מוריס סנדק

.

יש לי זיכרון לתבניות. זו ברכה וגם קללה. אני לא יכולה להסתכל על תמונה (או לחילופין לקרוא שורה) מבלי שמנוע החיפוש הפנימי שלי יציע דימויים מקבילים, בלי להבדיל בין מקורות מוצהרים, השפעות לא מודעות, או מבשרים בדיעבד, כפי שהגדיר אותם בורחס ב"קפקא ומבשריו", מסה יפהפייה (שגרמה לי להרגיש פחות בודדה בעולם) ושבה מצביע בורחס על איכויות קפקאיות בטקסטים מתקופות שונות וממקומות שונים בעולם, טקסטים שקפקא לא היה מודע כלל לקיומם, אבל יצירתו בכל זאת "שינתה" אותם וחשפה בהם יסוד קפקאי. בורחס מניח את קפקא כמין שֶׁקף על פִּסקה של סופר סיני מן המאה התשיעית, או על פואמה של המשורר האנגלי רוברט בראונינג ומגלה אותן מחדש, ומסיים במסקנה היפהפייה, שכל סופר (וכל אמן) יוצר לעצמו בדיעבד גם את מבשריו. חצי מעיר האושר זה קישורים כאלה, מהרפאים של לוסיאן פרויד ועד ברבורי הבר של מרג'ה. והפעם מוריס סנדק ופיליפ אוטו רונגה.

מימין פיליפ אוטו רונגה. משמאל מוריס סנדק. לחצו להגדלה

כריכת outside over there של סנדק קרובה עד כדי גילוי עריות ל"ילדי הולסנבק" של רונגה: גדר הכלונסאות הלבנה (באיורים הבאים יופיע גם הכרכוב הכדורי), חמניות הענק, שפת הגוף של האחים, כשהגדול יותר נוטה מעט ימינה ושולח זרוע מגוננת אל מאחורי הקטן שמרים את ידו. האיור של סנדק דחוס יותר, גם בזכות הכותרת הכבדה הענקית שפחות או יותר נחה על כתפה של הילדה, וגם בגלל שהוא ממזג בין האח הבינוני לתינוק. לקראת כתיבת הפוסט נתקלתי בראיון שבו סנדק קושר את עצמו לחמניות של רונגה ולרונגה בכלל (ברמת, "outside over there זה כמו ציור גרוע של רונגה"). ועוד לא החלטתי אם להעלב שניחשתי את המובן מאליו או לשמוח שזכיתי סוף סוף בראָיה מוצקה.

outside over there הוא סיפור על ילדה היוצאת להציל את אחותה התינוקת שנחטפה על ידי גובלינים ברגע של היסח דעת. יש כמה גרסאות מוקראות באינטרנט. הנה אחת, יפה במיוחד, מתוך ערב לכבוד יום הולדתו השמונים של סנדק (דקה 16:15 ואילך).

.

2. כאילו שנוף יכול לעבור ליד החלון ולהציץ

outside over there הוא הספר הקרוב ביותר ללבו של סנדק מכל אלה שיצר. הוא קשור לחוויות הילדות העוצמתיות ביותר שלו, כשהופקד או הופקר בידי אחותו השמרטפית בעל כורחה (גם בציור של רונגה יש ילדים ותינוק בלי מבוגר אחראי), וגם לחטיפתו ורציחתו של לינדברג התינוק, בנם של הטייס הנודע ואשתו הסופרת ב1932. תמונת הגופה פורסמה בעתון הבוקר והוסרה ממהדורת הצהרים. סנדק בן הארבע הספיק לראותה לפני שהוסרה, והתעתוע רדף אותו במשך שנים. וגם הטראומה. אם תינוק שמוגן בכל המטפלים והגדרות שעושר יכול לספק, נחטף ומת, איזה סיכוי יש לו, העני, החולני, המזדנב אחרי אחותו.

למטה, מוריס סנדק, כפולה מתוך .outside over there האם וכלב השמירה אינם מבחינים בגובלינים המתגנבים מתחת לאפם ואינם שומעים את צרחותיה של התינוקת המופקדת בידי אחותה.

מוריס סנדק, מתוך  outside over there לחצו להגדלה

.

אני לא אכנס לניתוח של הספר. בין השאר בגלל שהוא לא נמצא בידי. ובכל זאת עוד כמה דברים.

ראשית, לא רק איור הכריכה, רבים מאיורי הספר מושפעים שלא לומר ספוגים בציוריו של רונגה. גם כשמדובר במחוות מודעות, זה הרבה יותר עמוק מזה, כאילו הציורים של רונגה חלחלו לתת מודע של סנדק, התמזגו עם זכרונותיו והולידו אותם מחדש. הנה כמה דוגמאות מתוך רבות.

מימין, פיליפ אוטו רונגה. משמאל, מוריס סנדק outside over there (פרט) לחצו להגדלה

מימין, פיליפ אוטו רונגה, משמאל, מוריס סנדק, outside over there לחצו להגדלה

מימין, תינוק של פיליפ אוטו רונגה, משמאל, מוריס סנדק מתוך outside over there (פרט)

מימין, מוריס סנדק, outside over there (תמונת ראי), משמאל, פיליפ אוטו רונגה, פטרוס הולך על המים (פרט) לחצו להגדלה

מימין, מוריס סנדק, מתוך outside over there (פרט, תמונת ראי), משמאל, פיליפ אוטו רונגה, פטרוס הולך על המים (פרט)

שני הפרטים האחרונים לקוחים מציורו של רונגה "פטרוס הולך על המים" (מתי יד פסוקים 24-36):

פיליפ אוטו רונגה, פטרוס הולך על המים. (על רגל אחת: הסערה מתחוללת בכנרת. בספינה נמצאים תלמידיו של ישו. הם רואים אותו הולך על המים וחושבים אותו לרוח רפאים. כדי להרגיע אותם הוא מורה לפטרוס ללכת לקראתו. כשפטרוס מתחיל לשקוע הוא מציל אותו. וזה הרגע המצויר.) לחצו להגדלה

.

ב"מן הערער" רוצחת אם את בנה החורג, מבשלת את גופו ומגישה אותו לאביו (אל תחשבו הנזל וגרטל, תחשבו מיסה נוצרית). אחותו האוהבת עוטפת את עצמותיו במטפחת משי ומניחה אותה מתחת לעץ הערער, ומן הערער פורחת ציפור יפהפייה שמזמרת את סיפורה. בסוף המעשייה בא כל אחד על גמולו והנרצח קם לתחייה. (זה היה תקציר נפשע לסיפור נפלא שאכזריותו משתווה רק לתועפות החמלה והקסם והתחייה שמוטמעות בו.) וגם outside over there ספוג באמונה הנוצרית שילד מת יכול לקום לתחייה, או רק במשאלת לב עם כוח מאגי, או בקינה מזעזעת על מה שכמעט אבל לא. הנופים של סנדק הם פנימיים וחיצוניים בו בזמן. הם פולשים לחדר דרך החלונות, דוממים וחיים, משתנים כל הזמן כמו הים המופלא בסיפורו של רונגה, ב"הדייג ואשתו" שמשתנה כל הזמן, מצלול לצהבהב-עכור, לסגול-אפור סמיך, לשחור מסריח מריקבון מצולות, לשחור מבעבע ורותח, לסערה משתוללת תחת שמיים אדומים עם טלאי קטן כחול, ולרעש אדמה עם משברים גבוהים כמגדלי כנסיה וכהרים מוכתרים בקצף.

וסנדק מרחיק לכת מרונגה, כי בחלון החזיתי של outside over there יש עצים בהתחלה, וגם סורג שנעלם בלי אליבי מילולי, והעצים מתחלפים בים עם ספינה. כאילו שנוף, כל נוף שהוא, יכול לעבור ליד החלון ולהציץ. זה מערער אבל גם נפלא.

למטה, אותם חלונות, נופים משתנים (מבחר)

מוריס סנדק, מתוך outside over there (בחלון, עצים וסורג)

מוריס סנדק, מתוך outside over there (אותו חלון כמו למעלה, כמה דקות אחרי, ים עם ספינה)

מוריס סנדק, מתוך outside over there (אותו חלון, מיד אחרי) לחצו להגדלה (ואתכם הסליחה על הבדלי הצבעים בין האיורים, זה מה שמצאתי באינטרנט)

.

לים לפחות יש איזו הצדקה בתור המרחב שבו נמצא האב המלח. (ובהמשך לכך, ציורו של רונגה, פטרוס הולך על המים (ראו תמונה אי שם למעלה) נמצא בתשתית outside over there ביחד עם "ילדי הולסנבק".

אבל מה נאמר על החמניות המככבות באחד עשר מעמודי הספר (על פי ספירה מהירה), חבורה דחוסה ונסערת של פרחי ענק שנדחפת לתוכו מתחת לרדאר של הטקסט. החמניות לא מוזכרות במילה. אלה כוחות בלתי מודעים, שיש להם זיקה למצנפת הצהובה של התינוקת, ואולי גם למעיל הגשם הצהוב של האם שבו מתעטפת הילדה כשהיא יוצאת למסע, ושקפליו המפותלים מתחרזים עם הקרן המפותלת. זה אפס קצה ממה שגואל את האיורים מאילוסטרטיביות, ומעניק להם עוצמה רגשית שמחזירה אותי לואן גוך ולנולדה. אבל די.

*

דף הניהול מבשר לי שזה הפוסט השש מאות בעיר האושר. מזל טוב לי. אני חושבת.

*

עוד באותם עניינים

הזנב והלב, או האם מאיירים צריכים להיות צייתנים?

האם איור זאת אמנות?

Read Full Post »

שני איורים נפלאים – איזבל ארסנו (לואיז בורז'ואה)

בקיצור גדול למי שהגיע רק עכשיו – "שִׁיר עֶרֶשׂ עַל בַּד" מאת איימי נובסקי (מילים) ואיזבל ארסנו (ציורים) – לכאורה ספר ילדים ובפועל מחווה יפהפייה על-גילית ללואיז בורז'ואה ואמנותה. כתבתי עליו בפוסט הקודם אבל שני האיורים הנפלאים האלה דרשו במה משלהם. למה שניים? כי קשה לבחור. אלה איורים הפוכים במידה רבה, וכמו שכתב ביאליק: צִלִּי וְגִילִי עִמִּי פֹּה – / מִי מִשְּׁתֵּיהֶן יָפָה יוֹתֵר, / אִמְרוּ, דּוֹדִים: זוֹ אוֹ זוֹ?

*

1. אמא

אמא של לואיז (שעבדה בעסק המשפחתי לשיקום מרבדי קיר שדהו והתרפטו) "היתה החברה הכי טובה שלה," כותבת איימי נובסקי. "מאופקת… סבלנית, מנחמת ומעודדת… עדינה, חיונית… וחרוצה ויעילה כמו עכבישה."

וזו הכפולה שבה היא יוצאת החוצה לשמש, מטליאה אריג על שפת הנחל:

.

איירה, איזבל ארסנו, מתוך שִׁיר עֶרֶשׂ עַל בַּד, מַאֲרַג הַחַיִּים שֶׁל לוּאִיז בּוּרְז'וּאָה, מאת איימי נובסקי. לחצו להגדלה

.

ה"אופ ארט" (Op art – אמנות אופטית, שעושה שימוש באשליות אופטיות ובהפשטה גאומטרית) שברקע הוא רשת קורי העכביש העדינה והמושלמת שנמתחה על פי הטקסט מעל לראשה. באיור זו כמעט או כבר הרשת של האם עצמה. הצל שמתחבר לשמלה יוצר לה גוף אלטרנטיבי עכבישי.

אבל זאת גם השמש שזורחת מעליה כמו הילה ענקית מרובת אדוות, שמש מיתית צהובה, כמו של ואן גוך או של אדוורד מונק.

.

אדוורד מונק, השמש 1909

ואן גוך, עצי זית עם שמיים צהובים ושמש 1889

.

וזאת גם שמשייה של גברת, כמובן. כל השמיים הם השמשייה שלה.

האריג שאותו מטליאה האם הוא גם הנחל שעל גדתו היא יושבת, מה שהופך אותה ליישות מיתולוגית שבכוחה להטליא נחלים. זה איור שנמצא על קו התפר בין היומיום לפנטזיה ובין החיים לאמנות, הצמחים המצוירים משמאל הם הפרחים שצומחים על שפת הנחל, רק שהם כבר מסוגננים לדוגמת פרחי שטיח (ראו את פרחי השטיח בחלק השני של הפוסט).

הכפולה הזאת היא שיר הלל לאמה של לואיז ולכל אותן נשים שנשארו בבית ותפרו בזמן שגברים יצאו להרפתקאות וכיבושים. כשארסנו מציירת מלאכת נשים יומיומית באופן מיתי, הכי מיתי שאפשר – מאורכו המלכותי של האריג ועד קורי הענק השמשיים – היא מקנה זוהר ועוצמה ליומיום הנשי. (גם כריסטינה רוזטי עושה את זה ב"שוק הגובלינים" – אבל על כך בקיץ, כשהפואמה המכשפת הזאת תצא בתרגומה הפלאי, תאמינו לי, של גילי בר הלל).

ואם כבר מדברים על היפוכים ומגדרים, לא יכולתי שלא להיזכר במילר ושלברגר הסורגים על מדרגות המוזאון לאמנות עכשווית בשיקגו, זה סוג של תמונת ראי.

.

מילר ושלברגר, 2013 לחצו להגדלה

.

2. מומחית לציור רגליים

וכשמלאו ללואיז שתים עשרה שנים,
למדה גם היא את רזי המקצוע,
וציירה מחדש את החלקים
שנמחקו ממרבדי הקיר.

ציורי הבד נפגמו כמעט תמיד בשוליו,
בעיקר בחלק התחתון.
שם נדרש התיקון הכי גדול.
וכך נעשתה לואיז מומחית לציור רגליים.

ציירה, איזבל ארסנו, מתוך שִׁיר עֶרֶשׂ עַל בַּד, מַאֲרַג הַחַיִּים שֶׁל לוּאִיז בּוּרְז'וּאָה, מאת איימי נובסקי. לחצו להגדלה

.

האיור הזה שמופיע מעבר לדף של קודמו הוא הפוך במידה רבה. שם חזית וכאן גב, שם שיר וכאן פרוזה, שם אלה-עכבישה שחולשת על שמיים ומים וכאן פועלת זעירה. אבל ככל שמתבוננים בו נחשפים עוד גוונים ושכבות.

ראשית, הזעירוּת היא גם זעירות של מתלמדת, עפר לרגליהם של מורים בעלי שיעור קומה.

שנית, זו תמונה של ילדה בעולם של מבוגרים עצומים, הקדמה לפסלי העכבישים הענקיים שתיצור בהמשך ותקרא להם "אמא".

ילדים קטנים חיים בגובה הרגליים של מבוגרים. גודלו ומיקומו של שטיח הקיר, שלא לדבר על גבולות הדף שחותכים את פלג הגוף העליון, מקצינים ומרעננים את המובן מאליו. לואיז מזכירה לי את פינה באוש הקטנה שישבה על פי האגדה, מתחת לשולחנות בית הקפה של הוריה, ושם בעולם התחתון של הרגליים היא עקבה אחרי משחקי הבדידות והחיזור של המבוגרים, שעל פיהם יצרה ברבות הימים את קפה מילר המכונן.

ובעצם, ראשה של לואיז הקטנה לא נמצא סתם בגובה הרגליים אלא ממש בין רגליו של הגבר הענקי. ועם נחזור לרגע לביוגרפיה – מן הידועות היא שאביה העריץ והמתעלל של בורז'ואה ניהל רומן ממושך וגלוי עם מורתה לאנגלית, שאף התגוררה בביתם. ואמה שידעה והבליגה אף שלחה את בתה לעקוב אחרי המתרחש. המידע הזה אמנם לא מוזכר ב"שיר ערש על בד" (בכל זאת; גם ספר ילדים וגם ספר אהבה לאם), אבל האיור בדרכו השתוקה, אוצר את המורכבות; לילדה שראשה בין רגלי הגבר יש נקודת תצפית מושלמת על רומן אפשרי, בעוד שהאישה הענקית בימין השטיח מפנה את גבה למתרחש. רגליה כמעט לא קיימות, היא עומדת על לא-כלום, הילדה היא שתצטרך לשקם אותן, לדאוג ליציבות של אמה… וכל הבלגן והכאב הזה אצור כבדרך אגב במטלה היומיומית.

.

.

והרווח הצר הזה שבין שני המרבדים, המנהרה שכמו מזמינה אותה לברוח או לצמוח. אם נניח – וכרגע הנחתי – שהדמות הנשית בשטיח מייצגת גם את האם – שימו לב איך מנהרת המילוט היא הד והרחבה של הדוגמא על חצאיתה, היא מובילה אל ליבה…

ואף על פי כן, פתח המילוט הזה (מנסיוני ובסופו של דבר) הוא הדף הלבן של האמנות. ואיזבל ארסנו לא ציירה פה רק את לואיז הילדה; בורז'ואה שלה היא גם וכבר הצייר מאמנות הציור של יאן ורמיר (שימו לב איך הרגליים הענקיות הופכות להיות רגלי כן הציור שלו…) כך שבדרכו המופנמת והפסיכולוגית עד פסיכואנליטית האיור הזה לא פחות מיתולוגי מקודמו.

.

מימין, יאן ורמיר, "אמנות הציור" המאה ה17 (פרט), משמאל, איזבל ארסנו מתוך שיר ערש על בד (פרט)

*

עוד בסדרת איור אחד נפלא

חלום בהקיץ (איור אחד נפלא של אנונימי)

איור אחד נפלא, בתיה קולטון מאיירת ביאליק

איור אחד נפלא, לנה גוברמן מאיירת נורית זרחי

איור אחד נפלא, רוני פחימה מאיירת שהם סמיט

איור אחד נפלא, דוד פולונסקי מאייר מרים ילן שטקליס

איור אחד נפלא, אורה איתן מאיירת יצחק דמיאל

איור אחד נפלא, נועה שניר מאיירת עגנון ועוד אחד נפלא (אחר) של נועה שניר מאיירת עגנון

איור אחד נפלא, נטלי וקסמן שנקר מאיירת שהם סמיט

*

Read Full Post »

על "מעיל ושמו שמואל" מאת דרור בורשטיין ואפרת לוי

"מעיל ושמו שמואל". כתב, דרור בורשטיין. איירה, אפרת לוי. כריכת הספר

וקודם תקציר:

פעם בכמה ימים הם גזרו עוד חתיכה מהמעיל של רונה. לא היתה ברירה.

זה היה מעיל קטן שקנתה לה סבתא רבתא כשרונה היתה בת שנה.

סבתא רבתא היתה בת מאה כשקנתה את המעיל. היא יצאה במיוחד ביום הראשון של החורף, הלכה ברגל לחנות, וחזרה רטובה, בידה המעיל הקטן.

סבתא קראה לו "מעילון". אמא קראה לו "מעילוש".

רונה קראה לו שמואל.

כך זה מתחיל. מאותו רגע רונה לא נפרדת מן המעיל. המבוגרים לא מרוצים. הגננת מציעה לשרוף אותו במדורת ל"ג בעומר, ולקראת יום הולדתה הרביעי גם ההורים מחליטים שדי. הם מקצצים וגונבים את שמואל בזמן שהיא ישנה. ולמחרת במסיבת היום הולדת הם שואלים אותה מה היא רוצה במתנה. הם פוחדים שהיא תגיד את שמואל, אבל רונה מבקשת קופסת גפרורים. בסיום המסתורי (שעוד נגיע אליו) היא מוציאה את שמואל מכיסה ומניחה אותו בקופסא החדשה.

*

מיתוס

יש משהו מיתי בסיפור קנייתו של המעיל: הסבתא רבתא בת המאה, היום הראשון של החורף, הטבילה בגשם. צבעו האדום ("הדם הוא הנפש") וגם שמו האנושי והאונומטופאי – "מעיל ושמו שמואל" זה כמעט לחש קסם במוסיקליות שלו – תורמים למאגיות. שמואל הופך לאובייקט מעבר וגם כשהוא הולך ומתכווץ כוחו לא נפגע.

*

ביער נרקוד

"רונה היתה מסתובבת עם שמואל כל היום. הולכת איתו לחברות. שוחה איתו בים. מטפסת על הרים. מטיילת איתו ביערות. מפליגה איתו למרחקים. היא לא היתה נכנסת למיטה בלעדיו."

איירה, אפרת לוי, מתוך "מעיל ושמו שמואל" מאת דרור בורשטיין

הטקסט של דרור בורשטיין מצומצם לפעולות ודיאלוגים בלבד. אבל הרזון הזה הוא בשום פנים לא דלות. התיאור שלמעלה למשל נע בחופשיות בין פעולות כפשוטן (הליכה לחברות), פעולות של משחק וכאילו (השרפרף שעליו היא מטפסת כדי להגיע לכיור יכול להיות אחד מאותם הרים, בייחוד כשלרגליו הופך שמואל לים האדום שבו משייטת ספינת צעצוע). וישנו גם הרובד השלישי של השינה והחלום. רונה נמצאת בגיל שבו הגבולות בין המציאות לתודעה עוד לא נקרשו עד הסוף. הטקסט מכבד את נזילותם.

אפרת לוי לא משכפלת את הטקסט של בורשטיין ולא מתרגמת אותו, וגם המילה משלימה לא מספקת, כי מובלעת בה איזו לינאריות, איזו הפרדה של קודם ואחר כך, ו"מעיל ושמו שמואל" הוא בבת אחת של גוף ונפש, פנים וחוץ. גם המילים וגם הציורים מממשים את המרחב הנפשי של רונה והמעיל, לא מספרים עליו.

קחו למשל את חלומותיה של רונה: היא מפליגה בים, רצה על אדמת היער ומטפסת לאוויר בין ענפי העצים (כמו על כריכת הספר).

חלום ההפלגה מדבר עם ליל הכוכבים של ואן גוך. לוי מאמצת את התנועה הגלית ואת העוצמה הרגשית של ואן גוך – שמואל המתנפנף בראש התורן מתחרז עם הברושים הסוערים שלו – מבלי לגרוע (וזה כבר פלא) מן העדינות והתום.

איירה, אפרת לוי, מתוך "מעיל ושמו שמואל" מאת דרור בורשטיין לחצו להגדלה

ואן גוך, ליל כוכבים, דיו על נייר (רישום הכנה?) 1888

איירה, אפרת לוי, מתוך "מעיל ושמו שמואל" מאת דרור בורשטיין. לחצו להגדלה

הרבה אחר כך, בסצנת יום ההולדת, כתוב שהילדים "שרו את כל השירים הרגילים". באיור רואים אותם רוקדים סביב רונה. מה הם רוקדים? זה ברור: "אני עומדת במעגל ומביטה סביבי…" לוי משלבת באיור את הספירלות והגלים של הגזעים מיער החלום: "ביער, ביער, ביער נרקוד נרקוד". זה יפהפה כתנועה, אבל זה גם משקף איך שכבות של מציאות, זיכרון וחלום חוצות זו את זו בתודעה.

איירה, אפרת לוי, מתוך "מעיל ושמו שמואל" מאת דרור בורשטיין

*

מעילי-אדם

דרור בורשטיין מצמצם את הטקסט לפעולות ודיאלוגים.

הוא לא יכתוב שהמעיל היה קרוב לרונה כמו חבר, רק שקראה לו בשם אנושי.

זה מציל את הספר מסנטימנטליות מבלי לפגוע בעוצמה הרגשית.

וזה מותיר את המבוגרים מאד חשופים.

מבוגרים רגילים לדבר על ילדים קטנים (או על זקנים סניליים) כאילו אינם נוכחים. כך יכולה הגננת לומר להורים: "מחר ל"ג בעומר. כל הילדים יציתו אש. אם תתנו לי רשות אשרוף את המעיל. שרפתי כבר כל מיני מעילים ושמיכי וסמרטוטים, למרות שאף אחד, אף פעם, לא קרא להם שמואל," מבלי שהסופר יצעף, יצדיק או ישפוט אותה. מה שהופך אותה לרגע, לאינקוויזיטור ששורף מעילי-אדם, או לאיזה הורה נורא  מאגדות האחים גרים (נניח "הנזל וגרטל" או רולנד האהוב או "אסופיבז"), שילדיו שומעים במקרה, באישון לילה, איך הוא מתכוון לנטוש או לרצוח אותם.

במקרה של שמואל, האיום אמנם לא מתממש. אבל האיור הארס-פואטי של מדורת הל"ג בעומר ממחיש את עוצמתו. האש של אפרת לוי "מוחקת כל" פשוטו כמשמעו.

איירה, אפרת לוי, מתוך "מעיל ושמו שמואל" מאת דרור בורשטיין

*

פלישתים עליך שמשון

איירה, אפרת לוי, מתוך "מעיל ושמו שמואל" מאת דרור בורשטיין. לחצו להגדלה

.

"אבא ואמא החליטו שאין לזה צורה, שצריך לשים לזה סוף. שבמסיבת יום ההולדת היא כבר תהיה בלי השמואל הזה."

אפרת לוי מציירת את הגזרה בסצנה ביתית בסלון הזרוע כביסה לייבוש או לקיפול. שמואל הוא אחד מן הדברים האלה ש"אין להם צורה" ולכן הוא זקוק לייבוש או לקיפול. זה מעין מימוש של המטפורה השחוקה של ההורים. ובו בזמן מבטא האיור גם את האימה של רונה מן האסון המתקרב; בני מינו של שמואל (אותו חומר, אותה צבעוניות) מוטלים בכל מקום חסרי חיים. יש משהו נוזלי בבגדים הפזורים. הם נראים כמו שלוליות של צבע. של דם. הסלון נראה כמו אחרי טבח. ובו בזמן יש גם משהו ענייני באיור, התעקשות הורית על הוויתו הבגדית של שמואל. רונה חבוקה בזרועות אמה ביחד עם שמואל. יש מורכבות ביחסים; פערים ואטימות בצד רוך וחמלה.

ההתגנבות הלילית של ההורים למיטתה של רונה, לעומת זאת, מצוירת בתאורה רמברנדטית, ויושבת על סצנות בגידה קמאיות, נניח דלילה שמרדימה את שמשון כדי לקצץ את מחלפותיו ואת כוחו. המספריים שבהם מצטיידים ההורים רק מחזקים את ההשוואה.

(ואני, שכל מיני שברי פסוקים צפים בדייסה שבמוחי נזכרת שכמו שמשון גם שמואל התנ"כי הוקדש לאלוהים, ועל שניהם נאמר, באותו נוסח בדיוק: "וּמוֹרָה לֹא יַעֲלֶה עַל רֹאשׁוֹ" שמואל א' א', שופטים י"ג. ברור שלא בגלל זה המעיל נקרא שמואל. אבל לבחירות אמנותיות נכונות יש נטייה פלאית לספוח תת מודע).

איירה, אפרת לוי, מתוך "מעיל ושמו שמואל" מאת דרור בורשטיין

רמברנדט, דלילה מספרת את מחלפותיו של שמשון, 1629

*

למלא את החלל

מימין, כריסטופר רובין ופו, איור של ארנסט שפארד לפו הדוב של א. א. מילן. משמאל המחווה של אפרת לוי, מתוך "מעיל ושמו שמואל" מאת דרור בורשטיין. המקרה של כריסטופר רובין אגב, היה הפוך משל רונה. באוטוביוגרפיה העגמומית שלו הוא רומז שלא פעם הדביקו לו צעצועים כדי להזין את סיפורי פו.

.

בכל הנוגע למרחב לוי לא נוטה למלאות ריאליסטית. בדרך כלל די לה באביזר: כיור במקום חדר אמבטיה. מיטה במקום חדר שינה. כמה כסאות במקום גן ילדים. קטע מגרם מדרגות (ואפילו כאן, באיור שמיובא מפו הדוב, ניכרת הנטייה לצמצום; פחות מדרגות, פחות פיתול, פחות פרטים כמו שטיח או דוגמא על בגד). ועל רקע הצמצום בולטות המשבצות. משבצות הריצוף בהתחלה, ומשבצות החלון של שדה התעופה.

בשני המקרים יש להן קסם של קורדינטות. הן הופכות את המרחב הראליסטי למפה אילמת, מפת הנפש של רונה.

בתמונה הראשונה זו מפה ריקה שמשתרעת הרחק מעבר לקיר. רק הכתם האדום של שמואל מחייה אותה. ובמחשבה נוספת: המשבצות האלה כמו נועדו לכל המעילים הצבעוניים שמתוכם נבחר שמואל. החום (הפיסי והרגשי) של המעילים נחוץ בקור ובריקנות ובלובן. ומכיוון שברובד מסוים זה גם ספר סימטרי, אוסף קופסאות הגפרורים הצבעוניות של סבתא עם ציורי הערים והארצות ממלאות אותו תפקיד בקצה האחר.

איירה, אפרת לוי, מתוך "מעיל ושמו שמואל" מאת דרור בורשטיין

איירה, אפרת לוי, מתוך "מעיל ושמו שמואל" מאת דרור בורשטיין

איירה, אפרת לוי, מתוך "מעיל ושמו שמואל" מאת דרור בורשטיין

והאיור הנפלא מכולם (אם אני צריכה לבחור) הוא של שדה התעופה בגשם, שלגמרי קשור לאותו גשם ראשון שבו נקנה המעיל. הטקסט אומר שהמטוס המתין להם בגשם, אבל החלון הגדול המחולק למשבצות-קורדינטות הוא מפת פנטזיה, שבה "העגלה הגדולה" והמוארת של הכוכבים ממתינה לקחת את רונה לירח. המושבים הצבעוניים לרגלי החלון נראים כמו ציפורים אגדיות; גם כמו ציפורים חיות וגם כמו ציפורים רקומות בשולי מפית או ארוגות במסגרת של שטיח. זו תמונה של קסם ונפש.

איירה, אפרת לוי, מתוך "מעיל ושמו שמואל" מאת דרור בורשטיין, לחצו להגדלה

[ורק בסוגריים: נזכרתי גם בסיפור הקצרצר של סופי קאל על הסדין הרקום של הדודה רבא שלה בת המאה. קאל אינה ילדה, אלא אמנית מודעת ומנוכרת. וכשכתבתי על סיפורי החפצים שלה אמנם הפרדתי במידה מסוימת בין צד המאגיה המעט מכני המופעל להשגת מטרה, שנכשלת בדרך כלל, לצד הפסיכולוגי שנטען ברגש. אבל גם אצל קאל מצטרפים סיפורי החפצים לסוג של מיתוס, ולוּ דק ונטול הילה].

*

הנֵּס

רגע לפני הסוף חורג הסיפור מן הפעולות והדיאלוגים ומועד לרגע לתוך התודעה של ההורים: הם "פוחדים מאד" שרונה תרצה את שמואל ליום ההולדת.

ובמאמר מוסגר – ברגע המבחן אלה דווקא ההורים שפוחדים. זה יפהפה ומעיד על העוצמה של רונה, ועל ההתנגדות של הספר לקרבן אותה; היא עצמה לא פוחדת אפילו ממדורת הל"ג בעומר, ראו למעלה באיור איך היא מתקרבת לאש ביחד עם שמואל.

ובכל מקרה, ליום ההולדת היא מבקשת ומקבלת קופסת גפרורים ("כמו" קופסאות הגפרורים הישנות של סבתא רבתא שיש עליהן ציורי ערים וארצות). ואז היא מוציאה את שמואל מהכיס ושמה בקופסא.

בראיון לפנקס אמר בורשטיין שרצה בסוף פתוח. אבל בשבילי (צר לי, דרור) הסוף דווקא ברור. כלומר, אף שרונה היתה מודעת להחלטת הוריה "לשים לזה סוף", לא נראה לי שנערכה מבעוד מועד (כמו הנזל עם חלוקי הנחל) ושמרה קצת שמואל במחבוא. קופסת הגפרורים שלה דומה יותר לקופסא המצוירת של הנסיך הקטן, זו שבתוכה מצויה הכבשה המושלמת. ובהמשך לכך נזכרתי בסיפור החסידי הבא:

"כשהיה רבי ישראל בעל שם-טוב רואה שפורענות מתרגשת לבוא על ישראל, היה הולך למקום אחד ביער ומתייחד עם נפשו. שם היה מדליק אש, אומר תפילה אחת, ונס היה מתרחש, והגזירה היתה מתבטלת.

לאחר זמן, כשהיה תלמידו רבי דוד בר, המגיד ממזריץ', צריך לבקש רחמים על ישראל, היה הולך לאותו מקום ביער, ואומר: 'ריבונו של עולם, הטה אוזנך. איני יודע כיצד מדליקים את האש, אבל עדיין אני יכול לומר את התפילה', והנס היה מתרחש.

ולאחר זמן היה רבי משה לייב מססוב הולך אף הוא, כדי להציל את עמו, אל היער ואומר: 'איני יודע כיצד מדליקים את האש, איני יודע את התפילה, אבל יכול אני למצוא את המקום, וצריך שיהא די בכך', ודי היה בכך: שוב מתרחש היה נס.

והגיע זמנו של רבי ישראל מרוז'ין לבטל את הגזירה. יושב היה בכורסתו, ראשו נתון בין כפות ידיו ומשיח עם הקדוש-ברוך-הוא: 'איני יכול להדליק את האש, איני יודע את התפילה, אף איני יכול למצוא את המקום ביער. איני יודע אלא לספר סיפור זה. צריך שיהא די בכך'. ודי היה בכך".

עמליה עפרת ששלחה לי לבקשתי, את הנוסח המלא של הסיפור, כתבה לי שזה סיפור על המעבר מפולחן למיתוס. וזה בדיוק מה שרציתי להגיד על שמואל.

בשבילי זה לא סיפור על אובדן הילדות אלא על הולדת המיתוס.

כשרונה מבקשת קופסת גפרורים במקום שמואל, היא עוברת משלב הפולחן לשלב הסיפור והזיכרון והאמנות (הארצות המצוירות), שהוא יותר מורכב ומופשט ונצחי. היא יכולה לבקש קופסת גפרורים כי אי אפשר לשרוף את המיתוס (כמו שאומר בולגקוב ב"שטן במוסקבה", "כתבי יד אינם בוערים").

ואמנם ברגע שהיא לוקחת את הקופסא האדום כמו מתפשט לשמלתה שלה, ואולי לא במקרה נכתב דף השער בפונטים אדומים כמו שמואל.

*

עוד באותם עניינים

על "כוס התה שלי" של דרור בורשטיין ועל "זום" של אישטוואן בניאי

על "בוא הביתה טיטוס" שמעון צבר משתף פעולה עם רמברנדט בספר ילדים

על "הצייר והציפור" מאת מקס פלטהאוס

על "הנסיכה תבוא בארבע"

חלום (קצרצר) בהקיץ

עוד על מפות נפש ושירה

וודו וחפצי מעבר – על סיפורי החפצים של סופי קאל

Read Full Post »

לצלם בגיהנום* (על אביב יצחקי)

* הכותרת בעקבות אדוורד מונק שכתב במחברותיו, "המצלמה אינה יכולה להתמודד עם ציור כל עוד לא ניתן להשתמש בה בעולם הבא או בגיהנום."

*

צילם אביב יצחקי (בבית הכנסת בכפר חב"ד)

כששאלתי את אביב יצחקי מה הסיפור של הגביעים ההזויים האלה, התברר שמדליקים בהם נרות בשעת תפילת הבוקר, לפני הדוכן של שליח הציבור. הוא אמר שריתקו אותו הטקסטורות, השעווה שנוזלת מלפנים וסימני הניגוב והשפשוף בגלל הצטברות עשן.

*

וזה מה שריתק אותי (כמה וכמה דברים):

מימין אביב יצחקי, משמאל, ג'וזף קורנל. לחצו להגדלה

דבר ראשון חשבתי על הקופסאות של ג'וזף קורנל. יש לו כמה עם שורות של גביעים, למשל זאת שלמעלה. אבל אצל קורנל הכול טהור וגבישי ועצוב ובלתי מושג כמו שלגייה בארון הזכוכית (קורנל עצמו תמיד מזכיר לי את הילד המת מ"ככלות חמש שנים" של לורקה, אבל לא ניכנס לזה עכשיו, אולי בפעם אחרת).

הגביעים של יצחקי לא חנוטים ומוגנים בזכוכית, הם חיים וקשי יום. יכול להיות שזאת פרקטיקה מקובלת להפוך גביעים לפמוטות, אבל בי לפחות זה מעורר מחנק ותחושה של חסימת פִּיות. הטיפות למעלה משמאל נראות כאילו נורקו זה עתה על ידי הגביע האחרון.

*

זה לא כל כך נדיר שחפצים מואנשים או קמים לחיים (אין הבדל אמיתי בין השניים, רק הבדל של מצב צבירה ותלוי את מי שואלים). "כשאנו המתים נתעורר" כך קרא משורר החפצים דניס סילק למאמר שבו הציע לשחקנים להינעל במחסן רהיטים כדי ללמוד את החיים המרוכזים והלא ממהרים, של כסא, שולחן, או שידה.

"כשאנו המתים נתעורר" כך נקרא המחזה האחרון של איבסן. דניס סילק גנב את השם מהשחקנים ונתן אותו לחפצים (כמו שפרומתיאוס גנב את האש וכולי).

ציורי הבקבוקים של ג'ורג'יו מורנדי נראים לא פעם כפורטרט משפחתי נושן, נוקשה ומאופק:

ג'ורג'יו מורנדי טבע דומם 1956

לואן גוך לעומת זאת, יש סדרת ציורים שבהם אדונים-בקבוקים, חבושי מגבעות-פקקים, יד(יות)יהם על מותניהם, מתכנסים לרגלי בקבוק שנפל. הנה אחד.

תיאטרון החפצים של ואן גוך. לחצו להגדלה

וראו גם הספר הנפלא ביותר (באמת).

*

שלוש עבודות של אדוורד מונק (לחצו להגדלה)

השפשופים האקספרסיוניסטיים ברקע הגביעים הזכירו לי את שמי הכוכבים של ואן גוך. אבל אפילו יותר מזה הם הזכירו לי את אדוורד מונק, למשל את שלושת הציורים שלמעלה. בייחוד את הציור הימני, שנקרא "גיל ההתבגרות". המיטה הלבנה של הנערה הזכירה לי את המגש הבוהק של הגביעים.

אלה שתי במות (שונות ככל האפשר, ועדיין) לצללים וחרדות.

לחצו להגדלה

למעלה מימין, רישום הכנה לתפאורה של הסרט האקספרסיוניסטי "הקבינט של ד"ר קאליגרי" (1920). העולם העקום, האלכסוני והלא יציב של האספרסיוניסטים מחזיר אותי לאדוורד מונק: "בעת שִׁכרות אנחנו רואים דברים בצורה אחרת," הוא כתב, "רישום הקווים לרוב נמס, הכול נראה כתוהו ובוהו … אם רואים כוס עקומה, יש לציירה עקומה."
משמאל, הליצן הבוכה, ציור ילדות של בני נמר, שעדיין מגלם בשבילי את מהות האקספרסיוניזם.

*

ובד בבד הצילום של אביב יצחקי הוא גם ההפך הגמור. שהרי השריטות האלה ברקע אינן תוצאה של שכרות או זעקה פנימית אלא עקבות של מאבק הרבה יותר ארצי בין לכלוך לנקיון בקטע מסוים של בית כנסת. זה לכשעצמו כבר יפהפה, הפיוט שהיומיום מפיק בעל כורחו ובדרך אגב.

וזה מחזיר אותי גם לתפקיד המקורי של הגביעים ככלים של נרות תפילה. תפילות נתפסות בדרך כלל כזַכּות ורוחניות. זה הצד הנאצל והייצוגי שלהן, והצילום של יצחקי הוא כמו כניסת המשרתים, הוא חושף את צד שמאל של התפילה, צד הקשרים והחוטים המקושקשים והשריטות והיריקות. כי העולם הבא והגיהנום (בהמשך למונק מהכותרת) כולם פה אם מישהו רוצה לצלם.

יש בצילום הזה מין זרם מעמקים שסוחף אותי שוב ושוב אל הדרמטי והזועק. גם כשהופכים אותו הוא לא מתבלבל ומושך לגן עדן ולגיהנום. ועם זאת, יש הבדל של קנה מידה בין הצילום של יצחקי לפיסת המציאות שהוא ממסגר. הצילום הוא קטן ושטוח כמו מפה. הוא לא משכפל את המציאות אלא מתעד את הכוריאוגרפיה של היד המנקה. וגם את זה אני אוהבת, את הפיוט הקריר והיבש של המפה, כל מה שמאפשר לראות תבניות מלמעלה ובבת אחת.

שני דפים מתוך ספר שפורסם ב1700 ושבו מיפה Raoul-Auger Feuillet מחולות בעזרת כתב תנועה שהמציא (אלה לא דפים עוקבים במקור, פשוט בחרתי ריקוד אחד פשוט, ואחד מורכב דמוי חנוכייה…) כאן אפשר לראות את הספר כולו (ותודה לדורית נחמיאס שהכירה לי את היופי הזה מלכתחילה).

*

עוד על צילום (מבחר אקראי)

מיכל חלבין, מיטה באמצע הנהר

המשורר וחוקרת המשטרה (על שרון רז)

דניס סילק, אביגיל שימל, תערוכה

מונה חאתום, הלמוט ניוטון, שיער

אלכס ליבק, ג'וטו, פיתוי

אנני ליבוביץ' והאקספרסיוניסטים

זקן כחול שעורר בהלה קלה

Read Full Post »

מונה חאטום, הלמוט ניוטון, שיער

זה לא ממש פוסט אלא הערה בשולי ונוס פגומה. עלמה הציגה תצלומים של הדס רשף כמבוא לשיחה על שיער גוף והסרתו, והזכירה לי שני תצלומים אחרים שניזונים/מנצלים את יחס המשיכה-דחייה לשיער גוף.

.

1. מונה חאטום, גבו של ואן גוך:

מונה חאטום, "גבו של ואן גוך".

מונה חאטום מרבה להשתמש בשיער (הנה כאן, הגרסה שלה לרפונזל). אין לי מושג איך נוצר "גבו של ואן גוך". אני מנחשת שזה התחיל ביומיום, מסיבּוּן של גב שעיר. התנועות הסיבוביות הפכו למשחק, ציור בשערות, על הגבול הדק והאירוני בין יופי לכיעור, בין ערבסקות דקורטיביות לשערות בגב. פיתולי השיער המוקצף הזכירו לחאטום את משיחות המכחול הסוערות של ואן גוך, ועוד קו משועשע-אירוני נמתח בין אמנות ליומיום. אבל הגב לא רק מגחיך את הציור אלא מתרגם אותו לבשר ודם, כלומר מקרב ומגביר את האינטנסיביות. יש בצילום איכות פסיכואנליטית, כמו בחלום על "ליל כוכבים" (נזכרתי בחלומות של קוראסווה על ואן גוך).

.

2. הלמוט ניוטון, אחרי תספורת:

הלמוט ניוטון, אחרי תספורת

הלמוט ניוטון צילם את אישתו (נדמה לי) אחרי תספורת. ניוטון הוא אמן של פני שטח; לצילומים שלו יש זיקה גלויה לתצלומי אופנה ופרסומת. השעירות כאן מטרידה – לא יותר מדי, ובכל זאת – על אף מלאכותיותה; הזיפים לא צומחים מהעור אלא זרויים עליו כמין "הצללה" משובשת. לשיער יש עוצמה כמסתבר, גם כשהוא מופרד מהגוף (למשל שערה במרק). ניוטון מלכלך את הקליאופטרה שלו בכוונה. זה מנטרל את היפיוף ומוסיף אלגנטיות, עכשווית וצורמת במידה. (ועל הדינמיקה האוקסימרונית של האופנה שבה המיושן ביותר הופך לחדש והמכוער הוא היפה הבא, כבר כתבתי בפוסט על בגדי המלך החדשים).

*

עוד באותם עניינים

נטרפה על ידי תנין – פינה באוש והלמוט ניוטון

עוד על שיער (והפעם על צמות):

גן עדן מושחת, או שלוש הערות על רפונזל

כמו שלחם אינו רק מזון (צמה אינה רק תסרוקת)

*

עוד על צילום:

על העולם העצוב והבלוי והמתעתע והמשובש והמצולק והמגובב והעתידני והמואר והמלא יופי של יורם קופרמינץ

פיוטי במובן הקשה והעמיד של המילה, על צילומי הישנים של אלאן בצ'ינסקי

Read Full Post »

נושאי האוזן

ידידי היקר שועי רז, כתב פוסט  לכבוד יום מותו המאה ועשרים של ואן גוך. ובין השאר הביא את שירו של שלמה אבַיוּ על אוזנו הכרותה של ואן גוך:

 

אני זוכר בּרוּר את המעמד: ירושלים, שנוֹת

השִשים, ראשית השִבעים, מול עֵינֵי רוּחי

שתי תמונות על מאזניים מתחרות על זהוּתי.

 

הראשונה: הלוָיה הדוּרה של הרב חיים פָּלָצִ'י

ב-1868. 72 אברכיו צועדים עם כּריוֹת בידיהם

על כל כּרית, כּרוּך בִּקלף – אחד מִסִּפרֵי הרב.

 

התמונה השניה, עשרים שנה אחר-כך: האֹזֵן

הכרוּתה, מרֻבֶּבֶת הדם, של וינסנט ואן גוך.

יַבּשוֹת, עולמות מנֻגדים, שתי תרבֻּויות נִצּוֹת.

 

לא היה לי ספק, ספרֵי הרב קשוּרים בעבָרִי  

אמוּר היתי להזדהוֹת עמָּם, לראוֹתָם כשֶלִי.

בספרֵי עולם אבותַי צרוּרוֹת תשובות למכביר,

 

ואולם… לא על שאלותַי. את הכף הכריעה אֹזן,

מיֻתּמת של מרטִיר אמנוּת מיֻסָּר, שחזוֹנוֹ הֶחְתִּים

את יומי ומְחָרִי, מהירה וגורלית היתה החלטתי.  

 

יש קסם חגיגי בתהלוכת הלוויה, במנִיה השלווה והדקדקנית של האברכים (72), בכובד הראש הקצת קומי של השכפול, ושל הספרים הנישאים על כריות. הייתי יכולה ליהנות מהתמונה לולא צעד לו בעקבותיה המשורר עם האוזן הכרותה של ואן גוך. ואל תגידו שאין כרית, יש רק אוזן מרובבת בדם – השיר הוא הכרית, המשורר מניח עליו את האוזן וחולף על פנינו במין תהלוכה נידחת של איש אחד. משורר, אמן.  

אבַיוּ בוחר כביכול באובדן ובבדידות על פני התשובות הקיבוציות של התורה. אבל אם הוא היה נושא את עיניו לרגע הוא היה מגלה שהוא לא לבד; המוני יוצרים צועדים מלפניו ומאחוריו ומשני צדדיו וכל אחד מהם נושא על כרית את האוזן של ואן גוך, כלומר של עצמו. וגם האובדן אינו בדיוק אובדן, אלא מפתח קסם ליצירה. כמו בסיפור "שבעת העורבים" של האחים גרים, שבו חותכת הגיבורה את אצבעה ומשתמשת בה כמפתח להר הזכוכית שבו כלואים אחיה המכושפים. למה היא צריכה לחתוך את האצבע? בגלל הקורבנוּת, בגלל הזיקה בין הסבל לתמורה.

הזיקה הזאת אינה רשומה על שמו ואן גוך, היא קיימת במעשיות ובדתות מאז ומעולם. אבל ואן גוך, שלא ברצונו, מגלם את הוורסיה האמנותית רבת עוצמה; האוזן שלו היא המודל לעיסקה עם השטן שנערכת בחדרי החדרים של הלב: אתה תיתן לי הישג אמנותי ובתמורה אשלם בכאב, שיגעון ומוות. אני מכירה יותר מדי אנשים שמגַדלים את הפצעים שלהם כדי להזין את האמנות, כאילו שאין מספיק כאב בעולם, שצריך לגדל אותו בחממה.

לפני שמונה שנים בערך, במהלך טיפול בדמיון מודרך, היה רגע שבו התבקשתי לוותר על הכאב. המטפלת הביטה בי בהתרסה מסוימת של מי שכבר פגש כמה יוצרים ויודע במה מדובר. לא היססתי לרגע; האוזן שלי, הרגישה לאיומים, קלטה את האיום הסמוי: אם תחזירי את הכאב, ניקח לך את הכתיבה… זה הספיק. לא מוכנה לחיות תחת איום, לא מאמינה בקורבנוּת ובפיתוייה העקומים, לא סובלת את הפטישיזם של האוזן הכרותה (שאבַיוּ הוא כאמור, רק אחד מנושאיה הצלולים), לא משמרת כאב ולא מציגה אותו על כרית.

ובלי לבטל את האלכימיה שכורכת כאב ביצירה, הקשר אינו פשוט וישיר כל כך; לא לפום צערא אגרא וגם משמחה אפשר ליצור. ההכלאות בין רגשות לרגישויות לצורות, לצלילים, לצבעים, הן פחות צפויות מהקלישאות. וגם הוויתור אגב, אינו בדיוק מה שחושבים. לא שוכחים שום דבר. איך אפשר? אין קסם שיכול להעלים כאב. זו תנועה אחרת של הנפש, לא ויתור על הכאב כמו על התלות בו, על ההזדהות איתו.
(ואגב – שמונה שנים אחרי, זה מתגלה כאיום סרק. הוויתור לא פגע ביצירתיות, להפך, הוא שיחרר תקיעויות.)

וכל מה שכתבתי לא קשור כמובן לַציורים. ואן גוך הוא הצייר האהוב עלי ביותר מלבד ג'יוטו. אלזה לסקר שילר כתבה פעם: "הו איך שבאת, כחול מרוב גן עדן". ואצל ואן גוך זה משהו כזה, אבל קודם כל בצהוב. וגם בצבעים אחרים. בדרך כלל אני מעדיפה רפרודוקציות על הדבר האמיתי (הנוחות, הפרטיות, הקירבה, מפצים על הירידה באיכות, שאותה למדתי לתקן בדמיון). ואן גוך הוא בין החריגים הספורים. אי אפשר לנחש את הפער.

 

עוד באותו עניין –

על הקשר בין סבל לאמנות – חבל טבור מזהב – על המלך הצעיר של אוסקר ויילד

סבל על כרית, הגירסה הלאומית: צדיקים אינם מאמינים בדם

 והבמאי היפני קוראסווה אינו נמנה על נושאי האוזן, כפי שאפשר ללמוד מחלומותיו על ואן גוך –  קורסאווה חולם על ואן גוך

Read Full Post »

קורסאווה חולם על ואן גוך

למי שכבר ראה ורק זקוק לתזכורת – זהו התסריט של "עורבים", החלום החמישי מתוך "חלומות" של קורסאווה (1990). 

(צייר יפני צעיר משוטט בתערוכה של ואן גוך. הוא נעמד מול תמונה של גשר על נהר עם כמה כובסות, חובש את כובעו ונכנס לתמונה שקמה לחיים. רחש מים וצלילי פסנתר.)  

צייר צעיר (צרפתית): שלום, אתן יודעות איפה גר מסייה ואן גוך?
כובסת (צרפתית): אם אתה מחפש אותו הוא חצה לא מזמן את הגשר והלך בכוון ההוא.
צייר צעיר (צרפתית): תודה. (פונה ללכת)
כובסת (קוראת אחריו בצרפתית): אדוני, היזהר, הוא רק יצא מבית המשוגעים. (צוחקות. הצייר ממהר בנופים אמיתיים עם נגיעות צבעוניות נוסח ואן גוך. הוא מוצא את ואן גוך מצייר באמצע שדה שנקצר. ואן גוך מגולם על ידי הבמאי האמריקאי מרטין סקורסזה, אוזנו חבושה.)
צייר צעיר (צרפתית): אתה וינסנט ואן גוך, לא כן? (ואן גוך מהנהן. הצייר הצעיר מסיר את כובעו דרך כבוד.)
ואן גוך (באנגלית – מכאן ואילך שפת החלום היא אנגלית): למה אינך מצייר? בשבילי הנוף הזה הוא לא יאמן. נוף שנראה כמו תמונה אינו יוצר תמונה. אם תטרח להתבונן מקרוב לטבע כולו יש יופי משלו. כשהיופי הטבעי נמצא שם, אני מאבד את עצמי בתוכו, ואז כמו בחלום, המראה פשוט מצייר את עצמו בשבילי. כן, התמונה מופיעה לפני גמורה. אבל קשה להכיל אותה בפנים.
צייר צעיר: ואז, מה אתה עושה?
ואן גוך: אני עובד בפרך, אני מניע את עצמי כמו קטר. (רושם, תולש, זז בקדחתנות, תקריבים שחורים של גלגלי רכבת, ארובה פולטת עשן). עלי למהר, הזמן אוזל, נותר לי כל כך מעט זמן לצייר! (מכתף את הציוד שלו ופונה ללכת)
צייר צעיר: אתה בסדר? נדמה לי שאתה פצוע.
ואן גוך (מצביע על אזנו החבושה): זה?
צייר צעיר: כן.
ואן גוך: אתמול ניסיתי להשלים דיוקן עצמי, האוזן לא יצאה נכון, אז חתכתי אותה והשלכתי אותה. (הולך) השמש. מכריחה אותי לצייר. איני יכול להשאר כאן ולבזבז את זמני בשיחה איתך.
(הצייר מתבונן בשמש. כשהוא חוזר ומביט סביבו הוא לבד בשדה. נשמעת מעין שריקה של ספק רוח ספק רכבת. הוא חובש את כובעו ורץ בתוך הנוף שמתחלף בציורים ענקיים של ואן גוך. השחקן הקטן והנטורליסטי נראה זר בתוכם. מתישהו הנופים המצוירים חוזרים ומתחלפים בנופים מצולמים. הצייר רואה את גבו של ואן גוך מתרחק לתוך שדה חיטה. הצללית המשולבת של כובעו ושל המכחולים המזדקרים מצדי תרמילו מזכירה עורב ענקי. פתאום מגיחים לתוך הפריים המון עורבים. הם מעופפים וצורחים עד שהתמונה קופאת והופכת לתמונת העורבים מעל שדה חיטה של ואן גוך. תמונת העורבים תלויה בתערוכה שפתחה את החלום. הצייר מביט בה ומסיר את כובעו.) 

מעין הערת אזהרה – זה פוסט שעוסק לכאורה בקולנוע ובציור, אבל למעשה זהו פוסט על חלומות. רק שמי שחלם אותם היה צייר ובמאי וזה קשור לנושא החלום (וגם לעובדה שהם מתועדים בסרט).   

הקומפוזיציה זהה לקומפוזיציה של התמונה. אבל זו לא חזרה לאחור אל הנוף המקורי. נגיעות הצבע באבני הגשר מסגירות את עברו התמונתי.

קורסאווה, ואן גוך, סקורסזה

צייר צעיר עוזב את הסביבה המציאותית של הגלריה ונכנס לתוך תמונה. כלומר לא בדיוק לתוך תמונה אלא לתוך מציאות חילופית שהיא ספק תמונה חיה, ספק סרט קולנוע: מצד אחד נגיעות צבע וקומפוזיה ציורית, ומנגד דמויות מדברות וצלילי שופן המלווים את הסצנה; הנגינה אינה חלק מהמציאות המיוצגת בסרט אלא פסקול קולנועי.
הצייר היפני הוא החולם, כלומר קורסאווה הצעיר שהתחיל את הקריירה שלו כצייר. את דמותו של ואן גוך לעומת זאת, מגלם הבמאי האמריקני מרטין סקורסזה. זקנו הג'ינג'י של סקורסזה נצבע לכתום העז של הפורטרטים העצמיים של ואן גוך, ועם זאת הוא אינו מתמזג בדמותו או בייצוגיה המצוירים. סקורסזה מגלם את ואן גוך אבל ממשיך להיות גם הוא עצמו. הוא מדקלם את הטקסטים של ואן גוך באנגלית האמריקאית שלו, המודגשת על רקע הצרפתית של אַרל שבה נפתח החלום.
סקורסזה מייצג את המימוש האמנותי בציור ובקולנוע, כלומר את הפנים הכפולים של קורסאווה כצייר וכבמאי. ושימו לב גם לדמיון בשמות: קורסאווה וסקורסזה – כמעט אותו שם בשיכול קל של צלילים.
גם הדרך שואן גוך (סקורסזה) והצייר הצעיר (קוראסווה) עושים בחלום היא זהה: שניהם חוצים את הגשר, מביטים בשמש, עומדים לבד בלב שדה שנקצר, הולכים לאיבוד בתמונות ומסיימים בשדה העורבים והמוות. ואן גוך נבלע בתמונה וקורסאווה הצעיר צופה בה מבחוץ. 

  

מרטין סקורסזה הצעיר. שרידי הג'ינג'יות ניכרים ועוד יותר מהם הדמיון הכללי לואן גוך (השוו לפורטרטים העצמיים מתחת). בזכות הדמיון הזה הוא זומן מן הסתם לחלום, כמו גם בזכות הדמיון הצלילי בשמות – סקורסזה-קורסאווה.

הגבול בין פנים לחוץ

בזמן האחרון כתבתי על הבחירה בשגעון ועל נצחון הפנטסיה על פני המציאות. אבל מן החלום עולה דווקא החרדה מטשטוש הגבולות. מהערבוביה המכאיבה וההרסנית בין פנים לחוץ: ואן גוך נושא נאום קטן ומלא סתירות על יצירה: כל דבר הוא נושא לציור. צריך ללכת לאיבוד, לוותר על שליטה, צריך לעבוד בפרך, צריך לטרוף את הנוף, ואז התמונה מופיעה בחוץ גמורה, אבל קשה להכיל אותה בפנים.
ואן גוך חתך את אוזנו לפי הסברה המקובלת, ושלח אותה לזונה. אבל בחלום הוא טוען שחתך את האוזן כי היא לא יצאה טוב בדיוקן; במקום לתקן את הציור על פי המציאות, הוא מתקן את המציאות על פי הציור. כלומר הוא מתבלבל בכיוונים, והבלבול הזה מתממש גם בעצם הכניסה לתמונה, בהתרוצצות בין הנופים המצויירים כאילו היו אמיתיים.

*

עורבים ופיח

הכניסה לעולם האמנות מתחילה בתמונה פסטורלית כחולה וקרירה מלווה בקולות צחוק, רחש מים וצלילי פסנתר, וממשיכה אל תוך שדה יבש ושמש קופחת. הדחיפות, הבּעֵרה הפנימית, מיוצגת על ידי קטרי פחמים ושמשות ואן גוכיות ענקיות רוטטות. מבחינה ויזואלית – שחור העורבים הפורחים הוא לא רק שחור המוות אלא שחור הפיח המתעופף.
"עורבים" הוא החמישי בשמונת החלומות של קורסאווה. כמה מהחלומות מסתיימים במעין פיוס. גם ב"עורבים" מצליח החולם להחלץ מן התמונה ולהחזיר אותה לפרופורציות הבטוחות של התערוכה. אבל ככלל מדובר בחלומות עצובים עד סיוטיים מכל הסוגים – חרדות וכאבי יצירה, מלחמה, פצצה אטומית ואסון אקולוגי מאיים. כולם חוץ מחלום "כפר טחנות המים" השמיני והאחרון.

*

כפר טחנות המים

בחלום זה מגיע החולם לכפר פורח שתול על פלגי מים. הוא פוגש בזקן המתקן גלגל של טחנת מים. הזקן מסביר לו שתושבי הכפר החליטו לוותר על נוחות הטכנולוגיה ולשוב לחיים בריאים ושמחים. בסוף השיחה חולפת על פני המשוחחים תהלוכת לוויה. המתה היתה חברתו הראשונה של הזקן, אבל הלוויה נחגגת בשירה ובריקוד בשל גילה של האישה ובשל החיים הארוכים והטובים שחייתה. הזקן מצטרף לתהלוכת הלוויה כאחד המנגנים.
לצערי לא הצלחתי למצוא סרטון באיכות טובה מלבד זה המדובב לספרדית. אז פשוט תשתיקו את הסאונד ותביטו בזקן של קורסאווה, ואחר כך בציור למטה, של ון גוך.

 

הזקן של ואן גוך. אפילו השרוכים האדומים של כובעו חלחלו לתוך הסרט, כפי שרואים בהמשך החלום.

 

לכאורה אין כל קשר בין המוות של "כפר טחנות המים" למוות של "עורבים". בין השמחה, השלווה וההשלמה של "כפר טחנות המים" לבין הביוגרפיה הטרופה של ואן גוך. אלא שהזקן מהחלום נראה לי מוכר משום מה. והסיבה בציור שלמעלה; הזקן הצרפתי שואן גוך צייר בארל ב-1888 התגלגל והפך לזקן היפני של "כפר טחנות המים". והנוכחות הטבעית הזאת של ואן גוך בלב הפיוס והשמחה, גורמת לי לחשוב שקורסאווה אולי מצא בסופו של דבר בזיקנתו, את השלווה שחיפש ואת ההרמוניה בין חייו ליצירתו.

 

כתבתי גם על

לב פראי וראש מוזר – מציאות ופנטזיה בלב פראי לדוויד לינץ'

פוגה לשוד יהלומים – על כלבי אשמורת של קוונטין טרנטינו

על אמנות פלאסטית ברשומון של קורסאווה

את נראית כמו אישה ממאדים – על עד כלות הנשימה של גודאר

ועוד

Read Full Post »