מאז הבחירות האחרונות אני מוקפת בנבואות חורבן. איכשהו הצלחתי לנטרל את השפעתן עד שלחצתי על לינק (בתגובות לפוסט הקודם). וכיוון שהמוח שלי הוא שיח קוצים – מרגע שמשהו נתפס בו, רק כתיבה יכולה לשחרר אותו – אני מנסה.

מרים וילנר "זכרני נא וחזקני נא", עשור להתנתקות, 2016, רקמת משי, חוטי זהב ופנינים על בד משי 40*60 לחצו להגדלה
את הפרוכת שלמעלה יצרה מרים וילנר, "פועלת ייצור, רוקמת וקומיקסאית, אם ל-4 מתגוררת בגוש עציון", כך היא מגדירה את עצמה ב"יהי – כתב עת פואטי-פוליטי" (ימני על מלא). העבודה מופיעה בשתי גרסאות: הרקמה המעט מכווצת לעיל כמו מחשמלת את הבד: תנופת המקורים והרעמות הסומרות מעלות בו אדוות וקפלים, שאגות הכאב מהדהדות במרחב בדומה לצעקה של מונק. בגרסה הקפואה יותר שלמטה – הבד שטוח כנייר.

הזעקה מאת אדוורד מונק, 1910 מקור

מרים וילנר
זאת עבודה חזקה בזכות המתח בין תוקפנות לאיפוק.
בין פרץ האלימות להעמדה הסימטרית שמייצגת סדר, שליטה וקדושה.
בין הדם שנרקם בתשומת לב סבלנית, תפר אחר תפר –
כשכל נעיצה של מחט משחזרת את ניקור העיניים.
היהדות אימצה את היונים (הרבה לפני מי"ש) בזכות זוגיותן המונוגמית (כמו זוג יונים), ובזכות מנהגן לשוב לביתן הקבוע (בתקווה שכמוהן גם עם ישראל ישוב לקב"ה בסופו של דבר) ובזכות עלה הזית שבישר את קץ המבול ואת כל הגאולות כולן. האחים שמיר שעיצבו את סמל המדינה, הוסיפו לו ענפי זית בתור "הביטוי היפה ביותר לאהבת השלום בקרב עם ישראל".
אבל אין שום שלום או תקווה בפרוכת האימה של וילנר; היונים מסתערות על אישוני הפנינים של האריות בעיניים שטופות דם. הסמל (מגן דוד כתום) נשמט מאחיזתם של הפצועים. הדם שותת על גוום בצורות מתעתעות, שֵׁדיות, ונקווה לשלוליות שבתוכן הם ספק רוקדים (כך דמיינתי בילדותי את ריקוד "מה יפית" לפני הפריץ) ספק עומדים; "עומדים על הדם".
אני חושבת שהרמז הזה, כמו משחק מילים בחלום, מכוון לצופה; זה סוג של ראי, כתב אשמה לכל מי שצפה בהתנתקות, ו"עמד על הדם". כלומר, לא חש לעזרת רעהו בצרתו: לֹא תַעֲמֹד עַל דַּם רֵעֶךָ (ויקרא יט 16)

בין אם שמשון הודף את העמודים או מחבק אותם (כמו בתמונה למטה) – הסימטריה נשמרת.

"זָכְרֵנִי נָא וְחַזְּקֵנִי נָא". כך נקראת הפרוכת שנרקמה לכבוד עשור להתנתקות.יוני השמאל של מרים וילנר הן פלישתים, אויבי ישראל. הן ניקרו את עיניהם של אריות הפרוכת. אני לא יודעת כמה אנשים היא מייצגת, אבל הזעם הזה (שלא לומר השנאה) עוד ימוטט על כולנו את הבית.
*
עוד באותם עניינים:
על ויה דולורוזה של להקת מחול תמ"ר (אמנות פוליטית)
*
שני פודקסטים וביקורת על בנות הדרקון התפרסמו בשבוע האחרון
תודה מיוחדת לענת שרון בלייס מאחת+5 ששוחחה איתי על בנות הדרקון ועל 5 ספרים אהובים במיוחד (ואיזה תענוג זה לדבר על ספרים של אחרים!)
דפנה לוי ראיינה אותי לפודקסט המרתק שלה, על החיים ועל המוות
ולילך קרסנטי בניתוח מבריק של הטרילוגיה (לפחות חצי ממנה) כתיאטרון הבובות של הנפש, ב"מַעְלָה" כתב עת לביקורת
*
ואם כבר – עדיין לא הייתי בתערוכות החדשות במוזיאון תל אביב, אבל על שתיים מן העבודות שמוצגות שם, כתבתי בעבר: