Feeds:
פוסטים
תגובות

Posts Tagged ‘השטן במוסקבה’

בלתוס, החתול הים תיכוני, 1949. לחצו להגדלה

בלתוס, החתול הים תיכוני, 1949. לחצו להגדלה

את הציור הזה של בלתוס כבר הבאתי פעם כהצעה לכריכת השטן במוסקבה (או "האמן ומרגריטה" כפי שהוא נקרא במקור אבל גירסא דינקותא מנצחת; בייחוד שהציור מזכיר לי גם את השטן ודניאל וובסטר. לפחות את הקטע שבו דניאל וובסטר עובר ליד הנהר והדגים קופצים לו לכיסים כי הם יודעים שאין להם סיכוי נגדו).

הפעם אני שמה לב לאופן שבו החתול אוחז בסכין ובמזלג, וזה מחזיר אותי לאוטוביוגרפיה העגמומית של כריסטופר מילן, הלא הוא כריסטופר רובין מפו הדב: פעם בילדותו אסרו עליו להחזיק את הסכו"ם בניצב, והוא שאל למה, ואביו אמר שאם במקרה יפול מישהו מהתקרה, הוא עלול להיפגע…

אבל לא בגלל זה החזרתי את החתול אלא בגלל הקולאז' הזה של מקס ארנסט שתמיד נדמה לי כמו חלום על הציור של בלתוס.

מקס ארנסט, שלווה, 1929. מתוך הרומן הקולאז'י La Femme 100 Tetes (אשת מאה הראשים?).

מקס ארנסט, שלווה, 1929. מתוך הרומן הקולאז'י La Femme 100 Tetes (אשת מאה הראשים?).

זו שטות גמורה, אני יודעת. הארנסט קדם לבלתוס בהרבה. הקישור הוא לגמרי ספקולטיבי ומשחקי (בהשראת גוזמאי-הבדאי מן הסתם, והקשר המענג בין שטות לחירות). ועדיין, באיזו מציאות מקבילה הקולאז' הוא חלום על הציור.

גם בחתול של בלתוס יש משהו חלומי, כל כך צוהל ומלא תנופה אמנם שמיד הייתי מתעוררת. החלום של מקס ארנסט הרבה יותר מופנם וקודר. הוא מחצין את הצד האירוטי בציור של בלתוס: הוא מבליט את האישה הספק מעורטלת (היא לובשת סריג הדוק בצבע גוף וחצאיתה מופשלת) שנגרפת עם סירתה אל החתול ותיכף תתהפך אל רגליו המפושקות מתחת לשולחן, את המגדלור הפאלי ברקע ואת הקשת המשפריצה של הדגים שלא נעצרת בצלחת כמדומה, אלא מכוונת כמו הלובסטר אל תוך האישה.

בחלום של ארנסט מתחברים המגדלור והקשת, הרציף נעלם והאישה טובעת, רק זרועה המונפת נותרה.

התכוונתי להסתפק בשתי התמונות האלה (אני מנסה לתרגל קיצור) אבל קשה לעצור את המחשבות שמתגלגלות ישר לתמונה הזאת של בריאת חוה מצלעו של אדם. אולי בגלל אדם הישן, אולי בגלל הנהר של גן עדן שממוקם במקרה או שלא במקרה, במקום מאד מסוים באנטומיה האלוהית.

George Kastrophylax 1740 (שימו לב שאלוהים מושיט-קוטף לה גם פרח)

George Kastrophylax 1740 (לחצו להגדלה ושימו לב שאלוהים מושיט-קוטף לה גם פרח)

לחלום ולמיתוס יש סיבות משלהם להפריד אברים מן הגוף ולנטוע אותם בנוף. אבל אם כבר יצא פוסט כל כך פאלי, אני לא יכולה שלא להביא את הדיוקן הנפלא של לואיז בורז'ואה שצילם רוברט מייפלת'ורפ.

לואיז בורז'ואה. צילם רוברט מייפלת'ורפ

לואיז בורז'ואה. צילם רוברט מייפלת'ורפ

פעם ראיתי הצגה בולגרית של כיפה אדומה: שני מספרים גילמו את כל התפקידים בעזרת אביזרים וחפצים. כשהגיע תורו של המספר לגלם את הזאב הוא אחז בידו זנב. היה קל ופשוט להצמיד את הזנב למכנסיו, אבל הבמאי בחר להניח אותו ביד השחקן, להבליט את המלאכותיות, את חוסר האורגניות באופן מצחיק ופיוטי; יש לי זנב, אני זאב. וזהו. כאן אני עוצרת. בחריקה.

*

נ. ב. תוספת מאוחרת על תרגום שמו של הרומן הקולאז'י של מקס ארנסט La Femme 100 Tetes.
אשת מאה הראשים? שאלתי. וארנה ליברמן (תודה, ארנה!) ענתה:

יש כאן משחק מילים. "מאה" בצרפתית מבוטאת כמו "בלי" (מילים הומופוניות):
cent מאה
sans  בלי
כך שאפשר גם לחשוב על אישה בלי ראש. ויש עוד אפשרויות לקרוא את הצירוף הזה. לסיכום:
La femme cent têtes
La femme sans tête
La femme sang tête
La femme s’entête
עזרה בתרגום:
sang דם
s’entête מתעקשת
עד פה נעזרתי בפירושי האתר הזה. עם זאת אני רואה עכשיו שאפשר עוד להמשיך באסוציאציות. אבל הדם כבר עולה לי לראש… אז רק עוד הכותר בתרגומו לאנגלית:
The Hundred Headless Woman

*

עוד באותם עניינים

האש הגוף והבית בסיפור שמשון

על 7 במיטה של לואיז בורז'ואה

הרפאים של לוסיאן פרויד

קורסאווה חולם על ואן גוך

הבשורה האחרונה של פרה אנג'ליקו

מתומאס מאן עד פין אפ גירלס

ועוד

*

Read Full Post »

שישה דוברים מתחומים שונים. ביניהם אני.

כל אחד מדבר שתים-עשרה דקות.

ממפעלות הסיפור האמיתי והמזעזע של.

זה קורה היום, 5.4.2011, ב-19:00 בעלמא, רח' בצלאל יפה 4, ת"א, מחיר כרטיס: 20 שקלים.

להרשמה מוקדמת, שלחו מייל ל-hemeitster@gmail.com

*

והרי התוכנייה [הכחולים בסוגריים המרובעים הם מטעמי]:

*

1. רועי רוב – אני, הוא, הם: קשר, הימורים ותקשורת חזותית
מהם התהליכים שמרכיבים את תהליכי העבודה והיצירה של מעצב? רועי רוב, אחד משני השותפים בטופוס גרפיקס: סטודיו רב תחומי לעיצוב השוכן בברוקלין, ינסה לשרטט איך נראה המרחב האסתטי והרגשי של התקשורת החזותית.
[ב-12 דקות? זה קסם, כמו להשחיל גמל בקוף מחט!]

*

2. מרית בן ישראל – לפוצץ את בית הספר?
בית ספר באריזונה ביקש מויטו אקונצ'י לתכנן סככה להסעות. מה הוא הציע? ומה קרה בסוף, ומה זה אומר על בית ספר, ובכלל.
[הטקסט שלי ממילא יפורסם כאן, תבואו בשביל כל השאר!]

*

3. איתמר שאלתיאל – הזכות לטעות
הסרטים שאנחנו רואים, הפוליטיקאים שבהם אנחנו בוחרים ואמנות הרחוב שלנו – כולם הופכים יותר ויותר יקרים להפקה. ככל שההפקה יקרה יותר, כך הניסיון לנבא את כשלונה הופך נואש יותר. איך זה משפיע על החברה שלנו?
[בגלל זה אני אוהבת מיצגים, הם לא מגבילים את הזכות לטעות.]

הפסקה

4. הילה לוטן – עיר בסיסית
כ-46% מכלל המרחב בישראל הוא שטחים בשימוש משרד הביטחון. לאורך ההיסטוריה ערים ותשתיות רבות ברחבי העולם התפתחו ממרחב  צבאי לאזרחי. בישראל אין עדיין מקרה מוצלח אחד של פיתוח המרחב האזרחי. לאור נסיונות העבר – האם יכולה המערכת הצבאית לפתח מרחב אזרחי פריפריאלי? הבניה הצבאית בנגב כמקרה מבחן.

*

5. שיר בן אור – גבולות האמת/סיפור: השימוש באינטרנט
אתר "הכצעקתה" הוקם ב-2010 כשלוחה הישראלית של אתר Hollaback, לאחר תקיפה פיזית על רקע מגדרי שעברה אחת ממייסדות האתר. כיצד אנו יכולים לרתום את הטכנולוגיה לסייע בשבירת המיתוס לפיו צעקות, שריקות, שליחת ידיים וצורות אחרות של תקיפה מינית "קלה" הן נורמה חברתית ומחיר רגיל שעל נשים וא/נשים מקהילת הלטהב"ק לשלם כאשר הן והם נמצאות במרחב ציבורי.
[רגשות מעורבים מעורר בי האתר החשוב הזה, מה שעושה את זה עוד יותר מעניין.]

*

6. קובי ניב – עבר שחור, עתיד ורוד

סוכן מוסד נשלח לתפוס ולכלוא פושע נאצי בשם אלפרד הימלמן. כדי למצוא אותו מתקרב סוכן המוסד לנכדתו ולנכדו של הפושע. זוהי עלילת "ללכת על המים", סרטם של גל אוחובסקי ואיתן פוקס. אלו שאלות מעלה הסרט על הומוסקסואליות ומה הן המסקנות העולות מהדיון שמבצע הסרט?

*
***
******

***
*

ובלי שום קשר לכלום, משהו חזותי:
הכריכה המקורית של "השטן במוסקבה"
(בולגקוב, עם עובד, 1969) עם מגזרת השטן המיניאטורי – מעולם לא לכדה את רוח הספר, רק סימנה את תוכנו.
האילוסטרציה של ולדימיר בנדרסקי על כריכת "האמן ומרגריטה" (הגירסה השלמה הנקייה מצנזורה בהוצאת ידיעות אחרונות) היא מחווה דקורטיבית לאיקונות רוסיות, אבל גם היא מפספסת את העיקר.
לפעם הבאה אני מציעה את הציור הזה של בלתוס (לחצו להגדלה):

החתול הים תיכוני, בלטוס 1949 (לחצו להגדלה)

Read Full Post »