Feeds:
רשומות
תגובות

Posts Tagged ‘הקוסם מארץ עוץ’

הַמַּמְלָכָה הַקְּטַנְטַנָּה הָיְתָה בֶּאֱמֶת קְטַנָּה, יֵשׁ אוֹמְרִים שֶׁהָיְתָה הַמַּמְלָכָה הַקְּטַנָּה בְּיוֹתֵר בָּעוֹלָם…

כך נפתח ספר הילדים החדש מאת אתגר קרת ותמי בצלאלי. והפעם, אפילו יותר מתמיד, מדובר בדיאלוג. הספר הוא סך כל ההסכמות, הפערים והמחלוקות בין המילים לאיורים.

תקציר? כדאי.

הממלכה הקטנטנה היא בת ארבע נפשות: מלך טוב לב ויועץ חכם שמתגוררים בארמון ושני פשוטי עם שעובדים בשדות התות. האיזון מופר כשאחד מפשוטי העם מתאהב בעלמה פרועה וחייכנית ומקים משפחה בארצה. חברו המתגעגע מגיע לביקור ונשאר כדי להשגיח על התינוק. בלי נתינים אין ממלכה, ולפיכך עוזב היועץ החכם את הארמון והופך לפשוט עם. אלא שגם הוא וגם המלך סובלים מבדידות עד שהמלך מוותר על כתרו ומצטרף אל חברו בשדות התות. הארמון הריק הופך לאתר היסטורי. והשניים עורכים סיורים בין חדריו ומספרים לתיירים על המלך טוב הלב והיועץ החכם שחיו שם.

*

  1. עיגולים ומשולשים

הַמַּמְלָכָה הַקְּטַנְטַנָּה, כך נכתב בגב הספר, הוּא סִפּוּר אַגָּדִי שֶׁל אֶתְגָּר קֶרֶת עַל בְּדִידוּתָם שֶׁל שַׁלִּיטִים וּנְתִינִים, וְעַל הָאשֶׁר שֶׁחֲבֵרוּת בֵּין שָׁוִים מַעֲנִיקָה לִבְנֵי הָאָדָם. והאיור הבא אמנם מגבה את הכתוב:

איירה תמי בצלאלי, מתוך הממלכה הקטנטנה מאת אתגר קרת

.

זה רגע של משבר בעלילה. המלך זה עתה גילה שנשאר בלי נתינים. הסוף הטוב עוד רחוק, אבל האיור כבר מנחש אותו. כשתמי בצלאלי מחליפה את העיגול הריק של הכתר הנופל בעיגול המלא והיציב והגדול והמתוק של עוגה, היא מציירת את הנדיבות והנחמה שבחברות.

היועץ שלה מושיט למלך משולש עוגה במקום אחד ממשולשי הכתר. התות ה"משובץ" בפרוסה מקביל לאבן האודם המשובצת בכל משולש של הכתר.

איירה תמי בצלאלי, מתוך הממלכה הקטנטנה מאת אתגר קרת (פרט)

במרכז הקומפוזיציה ניצב פסנתר כנף פתוח. בזווית החדה הענקית שלו מהדהדים חילופי המשולשים, וגם תנועת הנתינה, המרחב שפותחת החברות. שלא לדבר על הכרים הרבים שכמו יוצאים מראשו של היועץ, גודשים את הספה ומתגלגלים מתחת לפסנתר אל הכתר בתקווה לרפד ולרכך את נפילתו.

*

  1. חושך על פני תהום

לכאורה – זמשצ"ל ("זה מה שצריך להוכיח", כמו שהיינו כותבים פעם בשיעורי גיאומטריה), הציור מגבה את הטקסט. אלא שזה רגע די נדיר. בשאר הספר, תמי בצלאלי (בעידודו של אתגר קרת, או לפחות בהסכמתו) עושה מה בראש שלה.

מה זאת אומרת? הרבה דברים:

הקטנטנוּת הזאת שנשמעת כה חמדמדה ודמיונית בסיפור, נהיית קונקרטית ומעט מאיימת באיור. כאילו קרת שכח להזכיר שהממלכה הקטנטנה מתקיימת בעולם של ענקים נסתרים. חפצי הענק שלהם מעופפים כמו מטאוריטים בחלל הדף ומאיימים למחוץ את הקטנטנה (ותיכף נגיע גם לזה). וגם כשלא, עדיין יש בעצם נוכחותם מין תזכורת עמומה ומעט מאיימת לזעירותם של הגיבורים.

לא רק התותים ענקיים, גם מברשת השיניים והמסמר מימין. איירה תמי בצלאלי, מתוך הממלכה הקטנטנה מאת אתגר קרת

.

וזאת רק ההתחלה. הסיפור של אתגר קרת הוא לא רק קטן ונחמד אלא גם יציב ומסודר עד כדי מתמטיות. הוא בנוי כמין משוואה (שניים-שניים) שהאיזון שלה הופר, ואחרי שורה של צעדים ותלאות מושגים איזונים חדשים: פשוטי העם יוצרים רביעיה משלהם ביחד עם האהובה והתינוק. המלך ויועצו מנסים פיצול כדי לשמור על איזון, ומסיימים במשוואה חדשה: המיתוס המלכותי לעומת החברות הארצית. התשוקה לזוגיות, רומנטית וחברית כאחת, מוטמעת כבר בשם הספר, בשלל זוגות האותיות המאכלסות אותו: "הממלכה הקטנטנה". ממש תיבת נוח אותייתית.

האיורים לעומת זאת הם ההפך הגמור. רבים מהם נראים כמו דברים שרואים מחלון בית מעופף בעיצומה של סופת ציקלון (לא דימוי בעלמא אלא זיכרון קונקרטי מ"הקוסם מארץ עוץ"). למשל:

איירה תמי בצלאלי, מתוך הממלכה הקטנטנה מאת אתגר קרת

ארבעה פריימים שדגמתי מסופת הציקלון של "הקוסם מארץ עוץ" (1939)

וגם מעבר לחפצים המתעופפים, הקרקע רועדת. קחו למשל את האיור הבא. הספר שעליו נמצאת הממלכה הקטנטנה מצויר מהזווית הכי גלית האפשרית, שכמו הופכת את "אדמתה" לאחד מאותם דגלים-סרטים המתנפנפים ברוח בראש האיור. וגם זה אגב החזיר אותי לקומפוזיציות המתנפנפות והנוטות של דורותי בבית הנישא בסופת הציקלון.

איירה תמי בצלאלי, מתוך הממלכה הקטנטנה מאת אתגר קרת

דורותי בבית המתעופף בסופה, מתוך "הקוסם מארץ עוץ" (1939)

.

שלא לדבר על הסימניות האלה (המשוננות כמו צעיפו של הנסיך הקטן), שמשתרבבות מן הספר בתמימות. מה יקרה אם אחד הענקים הנעלמים יחליט להפוך דף עם כל ההשלכות?

איירה תמי בצלאלי, מתוך הממלכה הקטנטנה מאת אתגר קרת

צעיף הסימנייה של הנסיך הקטן, אנטואן דה סנט אקזופרי

איירה תמי בצלאלי, מתוך הממלכה הקטנטנה מאת אתגר קרת

*

  1. שני מלכים טובים

ולא במקרה נזכרתי בנסיך הקטן. תמי בצלאלי היא שזימנה אותו לספר, גם מטעם הממלכות הקטנטנות וגם מטעם הבדידות והידידות (צעיף הסימניה שלמעלה לקוח מ"נאום השועל על הידידות ועל דברים שבלב"). אבל כיוון שגיבור סיפורנו הוא מלך, ניזכר רגע במלך של הנסיך הקטן. למלך הזה שגלימתו מכסה את רוב הכוכב הקטנטן שלו אין אף נתין (מלבד עכבר זקן שאותו שומע לפעמים בלילות), ולפיכך הוא שש לבואו של הנסיך הקטן. "האח, הנה נתין!" הוא קורא. בהמשך הוא טוען שכל היקום סר למרותו, אבל עד מהרה מתברר שהוא מקפיד לתת רק "פקודות הגיוניות". כלומר, הוא מוכן לפקוד על השמש שתשקע, אבל רק בשעה שבע וארבעים בערך, שבה היא שוקעת מעצמה. הוא מפציר בנסיך הקטן להישאר בממלכתו כנתין, וכשהוא נוכח שאין לו ברירה אלא "לפקוד" עליו להמשיך בדרכו (כיוון שהוא נחוש לעשות זאת בכל מקרה) הוא ממנה אותו לשגרירו…

הדבקות בפקודות הגיוניות היא הנסיון המגוחך והנוגע ללב של המלך הבודד לחפות על חוסר האונים שלו. סנט אקזופרי בחמלתו, משתף פעולה ומייחס אותה לטוב לבו. וגם אתגר קרת חוזר ומזכיר את טוב לבו של המלך הבודד שלו. ודומה שתמי בצלאלי מקבלת את גרסתו. כשהנתין האחרון מבקש לעזוב את הממלכה, אומר קרת (סופר החצר של המלך): "היועץ התלבט מעט אבל המלך טוב הלב היה נחוש בדעתו לאשר את בקשתו של נתינו היחיד…" ובצלאלי אמנם מציירת בשפת הגוף של השניים את הסתייגותו של היועץ ונחישותו של המלך. אבל כשמרחיבים מעט את המבט ומציצים בתמונה המטושטשת התלויה על הקיר מעל לראשו של הנתין, רואים את התפוח המפולח בחצו של וילהלם טל – ולמי שלא זוכר, זה קרה במאה ה14: וילהלם טל, איכר שוויצרי וקלע מצטיין סירב להשתחוות לכובעו של שליט עריץ ואולץ לירות חץ בתפוח שהוצב על ראש בנו. בהמשך הפך טל לסמל חופש וסיפורו הוביל להתקוממות עממית ולעצמאות שוויצריה.

איירה תמי בצלאלי, מתוך הממלכה הקטנטנה מאת אתגר קרת (פרט)

זה "חוסר טקט" מצד המאיירת לתלות ציור כזה מעל ראש הנתין. התפוח המפולח מרחף כמו סימן שאלה מעל לרגשות המוצהרים. וזו לא הפעם היחידה אגב, שהיא מדברת בציורים מעל לראשם של הגיבורים (כמו שעושה אנתוני בראון ב"גורילה" המופתי שלו). כשהמלך עומד לאבד את ממלכתו, היא תולה ציור של ספינה טובעת מעל לראשו…

וזה לא עוזר שהספר מלווה בתותים ענקיים שמזכירים לכולם את שדות התות הנצחיים של הביטלס, עם השורה החוזרת Strawberry fields, Nothing is real…

*

  1. כמה מלכים צעירים

ואם כבר מדברים על התותים, הם מופיעים גם על החותם הגדול של המלכות הקטנה.

איירה תמי בצלאלי, מתוך הממלכה הקטנטנה מאת אתגר קרת. (פרט מתוך כפולת השער הפנימי של הספר).

.

החותם של בצלאלי כל כך גדול שהוא מגיע לעתים למחצית מגובהם של הגיבורים. הוא מופיע לכל אורך כל הספר, והוא ללא כל ספק (לפחות בלבי) מחווה לבן המלך והעני של מרק טווין  "בן המלך והעני" עוסק כזכור בחילופי זהות בין נסיך ופשוט עם ובידידות הנרקמת ביניהם, ו"החותם הגדול" ממלא תפקיד חשוב בעלילה, כשהוא נעלם בתחילת הספר, וחוזר ומופיע בשיאו כדי להציל את הנסיך ממאסר ולהשיב לו את מלכותו.

בן המלך של "בן המלך והעני" הוא דמות היסטורית, המלך אדוארד הששי בנו של הנרי השמיני, שהוכתר בהיותו בן תשע ומת בגיל חמש עשרה. באחרית דבר טוען טווין שימיו כ"עני" הפכו אותו למלך טוב וחומל. הבקיאות שלי בהיסטוריה לא מאפשרת להתמודד עם טענתו, אבל גם קריאה חפוזה בויקיפדיה כבר מעוררת אי אלו ספקות.

וכך או אחרת – מותו ללא עת נוסך עוד טיפה של תוגה באיורים.

אדוארד הששי, מלך אנגליה, סביבות 1546. ואם כבר מדברים על מלכים צעירים, חותם התות העלה בדעתי גם את תות ענח' אמון עוד מלך צעיר שהוכתר בגיל תשע (!) ומלך עד למותו המסתורי בגיל 19.

*

  1. כמו בחיים

אז מה רציתי להגיד? שמצד אחד – סיפור סדור חיובי וחינוכי (לא רק במסר הכללי הפשוט כמו פתגם בספר זכרונות, על הידידות שעדיפה על בדידות בארמון זהב. גם מבחינה מגדרית וחברתית זה ספר מודע וערכי, מפשוט העם שבוחר לטפל בתינוק ועד פשוטי העם שמשחקים שחמט במקום לעמול בשדות התות…) ומנגד, רסיסי הסבטקסט המבליחים כמו חפצי הענק מן החלל החשוך המקווקוו.

בספרי ילדים אין סבטקסט. הוא מנוכש בדרך כלל לטובת הפשטות. ואם הוא בכל זאת משתחל הוא בדרך כלל מפורש (סבטקסט מפורש זה תרתי דסתרי, אבל חי וקיים. חנוך לוין עשה צימעס מהאמנות הזאת). וזה הפלא בספר הזה. הסבטקסט הפתוח לפרשנות, זה מה שעושה אותו לכל כך נועז ומלא כבוד ומקום לבני אדם צעירים שקוראים להם ילדים.

*

והערה אחרונה. תמי בצלאלי נסכה לא מעט תוגה וחרדה בספר, אבל היא גם זו שבחרה לצייר אותו כמשחק ילדים, שבו אפשר להחליף כל הזמן דמויות ותפקידים. והיא גם ציירה אחרית דבר משלה ו"הסתירה" אותה בכריכת הספר…

כריכת הממלכה הקטנטנה. איירה תמי בצלאלי.

*

עוד באותם עניינים (מבחר אקראי)

על איורי הנסיך הקטן

על "האריה של אלן" של קרוקט ג'ונסון (ספר גאוני)

על "מעיל ושמו שמואל" של דרור בורשטיין ואפרת לוי

הזנב והלב – או – האם מאיירים חייבים להיות צייתנים?

האם איור זאת אמנות?

יש לי משהו עם אוטיסטים

על האיורים של דוד פולונסקי ל"ברמלי"

*

ובלי שום קשר: אמי היקרה ורבת הפעלים כתבה ספר על תולדות המשפחה. כולכם מוזמנים בחום להשקה של "הגדת רות"! לחצו להגדלה

Read Full Post »

כמה הערות (מלאות ספוילרים) על הספר הקסום והעדין, המסתורי והמלא נפש שכתבה ואיירה נעמה בנזימן.

וכך זה נפתח:

אמיליה כבר לא קטנטונת.
אמיליה גדולה כל כך שעכשיו היא בגן של גדולים.
היום היא רוצה להיכנס לבד לגן.
היא לוקחת את ארנבי
ואומרת ביי לאמא.
בלי בעיות ובלי עניינים.

אלא שכדי להיכנס לגן צריך לעבור על פני המטאטא המפחיד השעון אל הקיר. אמיליה אוזרת אומץ (כמו בר כוכבא בשעתו), וקופצת על גבו של האריה ורוכבת אל תוך העולם המסתורי שמתחת לגן. בסוף המסע היא מרגישה קצת בודדה וחוזרת למציאות ולגן שבו מצפה לה דנה חברתה. הן משחקות ביחד במשפחה, ואמיליה הקטנטונת שותה את התה-קפה הנפלא שמכינה לה אמא-דנה.

*

כניסה ויציאה

"ים החורים" מתוך סרטם של הביטלס "צוללת צהובה"

רינגו לוקח חור מ"ים החורים" של "צוללת צהובה" (לחצו להגדלה) מתחת הטקסט מתוך הסרט.

"Where are we?" Paul asked. "It looks like a Sea of Holes!"
"Or a holy sea!" George quipped. "Where's the exit gone?"
"Let's get searching, fellas," Paul took charge. "Look for a hole that says Way Out, man."
"There's a hole in my pocket," Ringo puzzled. "Maybe that's the way out!"

לא במקרה נזכרתי בהערה המופלאה של רינגו, "יש לי חור בכיס, אולי זאת היציאה…"

הפתח לעולם הדמיוני של אמיליה נמצא בכניסה לגן; זו ספק שלולית, ספק שטיחון לניגוב רגליים, ספק מכסה של ביוב – אף אחד וכולם ביחד – שמחליק פתאום באורח פלא ופוער פתח לעולם תחתון (תת מודע). בכלל יש משהו מן הרוח הפנטסטית של צוללת צהובה במסע הקסם המסתורי של אמיליה. וזו אינה היצירה היחידה המוטמעת בספר.

ב"מוטמעת" אני לא מתכוונת לקריצות הנהוגות כיום בכל סרט אנימציה שמכבד את עצמו. ואפילו לא לאלוזיות מן השורה, אלא למטען תרבותי-נפשי שמזין ומְחַיֶה את המילים והציורים. אני לא יודעת כמה מזה מכוון; אינטואיציה שזורמת לא זקוקה לפיגומי המוּדעוּת.

ואולי זאת אני שמשליכה את המטען שלי על אמיליה, וגם זה בסדר, זה חלק מהטלפון השבור שבו סופרת ומאיירת מטמינה את אוצרותיה שלה והקורא חופר ומוצא אוצרות מִשלו.

*

פרחי ענק

מתוך "אמיליה" מאת נעמה בנזימן

פרחי ענק מתוך "אמיליה" מאת נעמה בנזימן (לחצו להגדלה)

פרחי הענק שצומחים ליד הגן של אמיליה (ראו תמונה למעלה) צומחים גם בעולם הפנימי, רק הפוך. מתוך "אמיליה", כתבה ואיירה נעמה בנזימן

פרחי הענק צומחים גם בעולם הפנימי, רק הפוך. מתוך "אמיליה" מאת נעמה בנזימן (לחצו להגדלה)

פרחי ענק מתוך "מילי היקרה" מאת וילהלם גרים, אייר מוריס סנדק (פרט).

פרחי ענק מתוך "מילי היקרה" מאת וילהלם גרים, אייר מוריס סנדק (פרט).

קחו למשל את פרחי הענק של "אמיליה", הם הזכירו לי את מילי היקרה, סיפור של וילהלם גרים על אם ששולחת את בתה ליער, להסתתר מאֵימות המלחמה. הילדה שוהה שם שלושה ימים, שהם בעצם שלושים שנה, כפי שמתברר בסוף הסיפור. " אמיליה היקרה" אוייר להפליא על ידי מוריס סנדק, שהקנה לו בעדינות ובנחישות רבה – נופך שואתי. אם תלחצו על האיור הבא להגדלה, תבחינו במגן דוד על המצבות היהודיות…

מתוך "מילי היקרה", מאת וילהלם גרים. מילי משחקת עם המלאך השומר שלה, המחופש לילדה. אייר מוריס סנדק. לחצו להגדלה

מתוך "מילי היקרה", מאת וילהלם גרים. מילי משחקת עם המלאך השומר שלה, המחופש לילדה. אייר מוריס סנדק. לחצו להגדלה

אמיליה ודנה

אמיליה ודנה

*
רוכבות על אריות
ומי שהמיש-מש הזה של יערות וילהלם גרים והשואה עם תעלת ביוב פלאית של התת מודע נשמע לו מוגזם, יכול להסתפק בפרחי הענק של לואיס קרול.

פרחי ענק, מתוך הגרסה של טים ברטון לאליס בארץ הפלאות

פרחי ענק, מתוך הגרסה של טים ברטון לאליס בארץ הפלאות

אליס-עליסה היא קישור כמעט מתבקש. לא רק שירדה דרך מחילה משלה לעולם דמיוני (עם ארנב), גם גודלה של עליסה גמיש; גם היא כמו אמיליה לפעמים קטנה ולפעמים גדולה. אצל אמיליה אגב, הכפילות מתחילה כבר בראש; מצד אחד שערה מזכיר את רעמת האריה (הגדול) ומצד שני היא חובשת משושי חיפושית (קטנה).

בתמונות למטה – שלוש מסיבות תה ויקטוריאניות: מסיבת התה של אמיליה עם הארנב והאריה בים הדמיון, ואחריה מסיבת התה של עליסה עם הארנב והכובען המשוגע (אייר ג'ון טניאל), ולבסוף מסיבת התה-קפה של אמיליה עם ארנבי, דנה והמטאטא.

שלוש מסיבות תה ויקטוריאניות

שלוש מסיבות תה ויקטוריאניות

האריה-מטאטא של אמיליה אגב, מזכיר דווקא את האריה הפחדן שחובר לדורותִי – עוד ילדה שיוצאת למסע פנטסטי, בארץ עוץ. זאת לא רק ההבעה הקצת נעבעכית, אלא גם ציצת התסרוקת  שמשוכפלת על ידי ציצת האריה-מטאטא.

מימין, האריה מכריכת הקוסם מארץ עוץ, משמאל האריה של אמיליה

מימין, האריה מכריכת הקוסם מארץ עוץ. משמאל, האריה-מטאטא של אמיליה.

מימין, דורותי רוכבת על האריה, משמאל אמיליה רוכבת על האריה

רוכבות על אריות: מימין דורותי, משמאל אמיליה

נעמה בנזימן עצמה ציינה את קרשינדו של דבורה עומר כהשראה, ואפשר היה להמשיך במשחק הזה לולא היה בו משהו מייבש ומפורר. הקסם הגדול של הספר הוא באופן שבו הכול מותך וחי וזורם ופנימי. כל מילה משנה את התמונה, כמו בחלום. למשל בדף אחד כתוב "היא רוכבת בלחש, דרך רוח נוצצת ודרך מים" והכל אמנם תכול כמים, ובדף הבא כתוב המשך המשפט: "בצבע זהב" (כלומר המים היו בצבע זהב) והכול נהיה צהוב. העולם הפנימי שופע חיוּת ולב. לא סתם יש לאמיליה לב על השמלה.

הלב בחוץ

הלב בחוץ

קרקע הפנטסיה מתוך "אמיליה" מאת נעמה בנזימן (ישר לתוך הנפש)

היום שבין חמישי לשישי, שקוראים לו גם "יום שום דבר". קרקעית המסע של "אמיליה" מאת נעמה בנזימן (איור מופלא במיוחד, ישר לתוך הווריד של הנפש)

*
הרפתקה במדבר

"אמיליה" הזכיר לי קצת את ספרם היפה של אינגֶר ולָסֶה סנדברג אנחנו עושים מדבר שגם הוא יצא בשעתו בעם עובד ואזל מזמן. הספר נפתח בשני ילדים ששופכים חול על רצפת הגן. הגננת שולחת אותם להחזיר את החול לחצר, והם מחליטים לשחק במדבר, בארגז החול. בסופה של הרפתקה ארוכה ומגוונת מצלצל הטלפון במדבר: הגננת מזמינה אותם לחזור לגן, ואז בבבת אחת, במין זום אאוט, חוזרת התמונה למציאות האוביקטיבית, כלומר ללונג שוט של חצר הגן שבה זרועים הצעצועים והאביזרים שהזינו את ההרפתקה.

מתוך ספרם של אינגֶר ולָסֶה סנדברג "אנחנו עושים מדבר". (לחצו להגדלה ולקריאה)

מדבר בארגז החול. מתוך ספרם של אינגֶר ולָסֶה סנדברג "אנחנו עושים מדבר". (לחצו להגדלה ולקריאה)

בחזרה למציאות מתוך ספרם של אינגֶר ולָסֶה סנדברג "אנחנו עושים מדבר". לחצו להגדלה

החזרה למציאות, מתוך ספרם של אינגֶר ולָסֶה סנדברג "אנחנו עושים מדבר". לחצו להגדלה.

גם ב"אמיליה" נחשפים בהדרגה "גרגרי החול" של המציאות שעליהם נקרשו פניני הפנטסיה, אבל העמימות לא מתפזרת עד הסוף. המציאות נותרת נזילה וחצי פנימית. לשטיח שאיוריו שימשו השראה ליצורי הפנטזיה –  אין גודל יציב. הצעצועים שהשתרבבו לפנטסיה חוזרים אמנם למקומם בגן ובחצר, אבל קחו למשל את הכדור המונח בתמימות על השטיח. בתחילת הספר הוא היה בכלל ליד קיר צדדי, ופתאום הוא התגלגל אל הפתח וכמו מזמין את אמיליה אל תוך הגן. (אם תגדילו את האיור שאחרי, תראו את התנועה שלו בדרך לשטיח).

תקריב של שטיח הגן (פרט) מתוך "אמיליה" מאת נעמה בנזימן

תקריב של שטיח הגן (פרט) מתוך "אמיליה" מאת נעמה בנזימן

מתוך "אמיליה" מאת נעמה בנזימן. הכדור שהיה קודם ליד הקיר הצדדי מתגלגל ומוביל לתוך הגן. לחצו להגדלה.

מתוך "אמיליה" מאת נעמה בנזימן. הכדור שהיה קודם ליד הקיר הצדדי מתגלגל ומוביל לתוך הגן. לחצו להגדלה.

ובשורה התחתונה, בעוד "אנחנו עושים מדבר" הוא מעין חידת בלשית שמזמינה את הקורא לגזור מכל "ראָיה מציאותית" את עברה הפנטסטי, "אמיליה" הוא זרם תודעה לילדים, משתנה כל הזמן, שופע דמיון עדין ומסתורי שרוטט מאומץ ומפחד.

וקסם אחרון לסיום: כתב העת האינטרנטי הפנקס, ערך ראיון עם נעמה בנזימן שבו הראתה איך שלושת איורי המסע מתלכדים (בסודיות) למעמקים אחד:

 מתוך "אמיליה", קסמה נעמה בנזימן

מתוך "אמיליה", קסמה נעמה בנזימן

*

עוד על ספרים ואיורים

על שירים לעמליה מאת דפנה בן צבי ועפרה עמית

על "זום" מאת אישטוואן בניאי ועל "כוס התה שלי" מאת דרור בורשטיין ומאיר אפלפלד

מר גוזמאי וירמי פנקוס

איור וכוריאוגרפיה (על תום זיידמן פרויד)

על גור חתול אדם ארוך שיער

על איורי הנסיך הקטן

מה לעזאזל קורה שם, באיורים לשמוליקיפוד?

ועוד ועוד

Read Full Post »

בעוד פחות משבוע, בין השני לחמישי ליוני, מיום רביעי עד שבת, ארץ עוץ פולשת לתל אביב, או להפך – תל אביב נישאת אל עוץ בסופת ציקלון בינתחומית.
אמנות, מוזיקה, מחול תיאטרון וקולנוע, מוכלאים זה בזה בסדרת אירועים שאצרה יהודית שפירא חביב בסיוע ארטיס
(עם ס' בסוף, להבדיל מארטים שהקימה את ספריית גן לוינסקי).
לא היתה לי שום יד באירוע אבל אני מקורבת אליו מכל הכיוונים. גם מצד אמנות המיצג החתרנית, המשעממת והמרתקת מכל האמנויות, שעליה אני מרבה לכתוב  , וגם מצד ארץ עוץ: הפוסט  לב פראי וראש מוזר – מציאות ופנטזיה בלב פראי לדוויד לינץ'  מזגזג בין אמריקה לארץ עוץ כמו בין האמנויות.
רבים מבין האמנים היו תלמידי בבית הספר לתיאטרון חזותי בתקופה זו או אחרת: גיא שרף הנהדר שעובד גם עם ויקטוריה חנה, עמית דרורי במאי החזיונות, אילנית בן יעקב וורד דרור שאת העיבוד המצחיק והמצמרר שלהן ל"חנל'ה ושמלת השבת" היה לי העונג ליילד, אריאל אשבל אושיית פרינג' המרבה לשתף פעולה עם המוסיקאית מאיה דוניץ, ג'וזף שפרינצק אמן קול שליצירתו "העולם עגול" הוקדשו שני מאמרים בקולה של המילה – מבחר מאמרים על שירה-פרפורמנס בעריכתי.
כמה מן הדימויים ההזויים והמטרידים של הצייר-מוסיקאי-אמן וידאו רפי בלבירסקי (שני "משה דיין" ושתי מפות קרב) אפשר לראות בסוף הפוסט הזה.
קבוצת המיצג "איפה דנה?" קבלה פרס מיוחד בפסטיבל בת-ים שבו הייתי בחבר השופטים.
אוהד פישוף ערך בשעתו את אחד מגיליונות "סטודיו" המעניינים ביותר.
ועל יצירתה הבאמת נהדרת של יסמין גודר – כתבתי יותר מפעם אחת: גם על פתאום ציפורים הותיק, וגם על אוהבים אש שמוצג במסגרת "עוץ בעיר", פוסט שנסק במפתיע לרשימת הנצפים ביותר.
סדרת ההרצאות על הקוסם מארץ עוץ מעוררת תיאבון. ובכלל – והסליחה עם מי ששכחתי, או שלא למד אצלי (למשל מיטל רז וענבל יומטוביאן הבובנאיות הצעירות המבטיחות והמקיימות), ועם אלה שאני לא מכירה. זה מעיד רק עלי ולא עליכם.
ואחרון אחרון חביב "בלט גן לוינסקי", הפקה של ספריית גן לוינסקי בהשתתפות אמנים ישראלים וזרים מבין הפליטים ומהגרי העבודה.

ועכשיו לתוכנייה המלאה של האירועים. היה די קשה לחלץ אותה למענכם (הגרפיקאי התחתן ובכלל) ולכן היא קצת מוטלאת. אני באמת מקווה שהכל כלול – אבל אם שכחתי משהו – אתם מוזמנים להוסיף ו/או להמליץ.

דבר האוצרת, יהודית שפירא חביב, על עוץ בעיר:

יום שישי 4.6

סינמטק תל אביב 16:00 (אולם 2)

5 הערות על הקוסם מארץ עוץ תוך צפייה בקטעי וידאו נדירים.

1. הקוסם מארץ עוץ כתופעה קולנועית
ניסיון להסביר את תולדות המיתוס, מקורותיו והסיבות לעמידותו לאורך השנים.
אורי קליין
, מבקר הקולנוע של עיתון "הארץ".  

2. המאיירים המופלאים של ארץ עוץ
מפגש ויזואלי רב-גוני בעשרות פרשנויות שנתנו מאיירים מכל העולם לספר "הקוסם מארץ עוץ", במהלך 110 שנות קיומו.
גילי בר-הלל סמו
, עורכת סדרת הנוער בהוצאת "גרף צעיר”, מתרגמת אספנית ומבקרת ספרי ילדים. 

3. "איש היה בארץ עוץ…"
מה התחולל בארץ עוץ המקראית?
שהרה בלאו
, סופרת. 

4. ג'ודי גארלנד והאישה הביונית: בעקבות הקוסמת מארץ עוץ
על הבניית המיניות של ג'ודי גארלנד כאייקון הומוסקסואלי וכדמות בסרט הקוסם מארץ עוץ.
סיון שטאנג
, חוקרת מיניות ומגדר בתרבות החזותית ועורכת המגזיןMs.Use . 

5. הצד האפל של הקשת- השתקפויות מוזיקליות
יהודה נוריאל
, מבקר המוזיקה של "ידיעות אחרונות".

ומי שלא יכול להגיע יכול להתנחם ב: לב פראי וראש מוזר – מציאות ופנטזיה בלב פראי לדוויד לינץ'

 


יום שישי  
 4.6

לבונטין 7

16:00 – "שירה פלוס" בעריכת נסים קלדרון.
דניאלה ספקטור,שירלי קונס, אלון אדר, בשירים מקוריים ואחרים.

 

5.6

12:00, סטודיו יסמין גודר, רח' התקומה 1 תל אביב
יסמין גודר, אוהבים אש


בלט בגן לוינסקי

שבת 5.6 בשעה 19:00, בגן לוינסקי ליד הספרייה, ללא תשלום

ספריית גן לוינסקי לקהילות הזרות בתל אביב מארחת את 'בלט בגן לוינסקי', מופע ייחודי המשלב פרפורמנס וריקוד בלט המבוצע על ידי אמנים ישראליים, פליטים ומהגרי עבודה זרים, וכן מגוון מופעים נוספים מהקלאסיקות של הגן – מאתיופיה, אקוודור, הפיליפינים,הודו, סין וסודאן.

משתתפי הבלט: נטעלי שלוסר (ישראל) • סמואל גק (סודאן)• סאלאח טוטו (סודאן) • וואניס אבוגור (סודאן) • עוואד יעקב (סודאן)• זקי באביקר(סודאן) • האריס ראמדאטי (הודו) • מוטי ברכר (ישראל)

מופעים נוספים:
מאקוודור – "איחו דה מי אלמה" – ריקוד פנטומימה טרגי, על אמא המחכה לשובו של בנה שלעולם לא יחזור.
מסין – דינג כהן, סינית ישראלית עם שיר עם סיני ולהקת רקע של ריקוד השרוולים.
מהודו – להקת ריקוד שתבצע את הריקוד "ראז" – ריקוד המקלות, ריקוד הינדי עממי. ההינדים רוקדים את ריקוד הראז בפסטיבל נבאראטי שבגוג'אראט.
מהפיליפינים – אנג'י בריקוד נר מינורי מסורתי
מסודאן – הנובה מאונטיין, מהשבטים העתיקים בסודאן, בריקוד ה"קמבלה" חבושי קרניים לראשם כמחווה לשוורים -סמל לכוח, לובשי חצאיות עטורות סרטים, לרגליהם רעשנים מאולתרים מפחיות ואבנים מרשרשות בעזרתם מדגישים הרקדנים את תנועות הריקוד.
מישראל, הודו וסודן – מופע ייחודי המשלב פרפורמנס וריקוד בלט
מאתיופיה – המוסיקאי הידוע דג'ן מאנצ'לוט – במופע שירה ונגינה על הכלי האתיופי המסורתי מאסינקו.

מפיקה: דבי פרבר, ניהול אמנותי: נטעלי שלוסר, ליאור ווטרמן, הנחיית רקדנים: מור שלוסר, נגה גולן, במה: יעקב ששון

האירוע הופק על ידי עמותת ארטים, בתמיכה ובשיתוף מסיל"ה, עמותת טופז, קרן רבינוביץ' לאמנויות, גלריה זומר, ארטיס ישראל, סטודיו נעים. הכניסה חופשית, אבל נשמח מאד על כל תרומה להפעלת הספרייה. אפשר לשלוח צ'ק לפקודת ארטים (ע"ר) ת. ד. 8311 ירושלים 91082. כל סכום יתקבל בשמחה. התורמים יבורכו ויקבלו קבלה.

Read Full Post »

"לעולם הזה יש לב פראי וראש מוזר," אומרת לולה בכאב, ספק לסיילור ספק לעצמה. המילים האלה   מתארות היטב את הסרט (ובמידה מסוימת את כלל יצירתו של לינץ'), אבל לי מתחשק דווקא לפרק את רכבת ההרים ההזויה והמדממת והמצחיקה והסקסית והרומנטית הזאת ולבדוק איך היא פועלת, לחשוף את המנגנון שמפעיל אותה.

 

                                       

תקציר העלילה (למי שקצת שכח, בכל זאת סרט מ-1990)
שתי הערות מקדימות:
תקציר זה אינו תחליף לצפייה בסרט.
וגם – כדי לפשט אני מספרת את הדברים בסדר שבו קרו ולא בסדר שבו הם נחשפים בסרט.
אז ככה: הסרט הוא סיפור אהבתם של סיילור ולוּלה.
בגיל שלוש-עשרה נאנסה לולה על ידי ידיד משפחה בשם דוד פּוּץ' ועברה הפלה. אמא שלה, מַרְיֶאטה פוֹרצ'וּן, דאגה שדוד פּוּץ' יהרג בתאונה. כשנה לפני שלולה פגשה בסיילור, חבְרה מַרְיֶאטה למאפיונר בשם סנטוס ושניהם ביחד שרפו את אביה של לולה למוות. לולה אינה יודעת את האמת, אמה סיפרה לה שאביה הצית את עצמו. לולה "רדופה" על ידי צחוקה המרושע של המכשפה הרעה מ"הקוסם מארץ עוץ". שוב ושוב היא שומעת אותה צוחקת ורואה אותה רוכבת על המטאטא שלה. הצחוק, כפי שיתברר במהלך הסרט, הוא צחוקה של מַרְיֶאטה. לולה שמעה אותה צוחקת בזמן שאביה נשרף.
סיילור, אהובה של לולה, היה הנהג של סנטוס בזמן השריפה. הוא לא היה בעניינים אבל מַרְיֶאטה חוששת שהיה עד לרצח. בתחילת הסרט היא משלמת למישהו שירצח אותו, אבל סיילור הורג אותו במכות. כשנתיים לאחר מכן, כשהוא משתחרר מן המוסד לעבריינים, לולה מצטרפת אליו והם יוצאים ביחד למסע במכונית פתוחה. מַרְיֶאטה שולחת את המאהב הנוכחי שלה, בלש בשם ג'וני פארגוט, להפריד ביניהם ולהחזיר את לולה הביתה. כיוון שהוא לא מספיק זריז לטעמה, היא פונה לסנטוס ומבקשת ממנו לחסל את סיילור. סנטוס מסכים בתנאי שתרשה לו להרוג גם את פארגוט.
לולה וסיילור עוצרים בעיירה נידחת בטקסס, ושם הם מתרועעים (בלי דעת) עם בובי פֶרוּ, הרוצח שנשלח לחסל את סיילור. בובי תוקף את לולה ומפתה את סיילור להצטרף אליו לשוד. הוא מתכנן להרוג אותו "בשגגה" אבל התכנית משתבשת. בובי נורה למוות על ידי שוטר וסיילור נשלח לכלא. לולה שהרתה לו בינתיים, יולדת ומגדלת את בנם. כשש שנים לאחר מכן, כשסיילור משתחרר מהכלא, הם כמעט נפרדים עד שהמכשפה הטובה מ"הקוסם מארץ עוץ" מתגלה לפני סיילור ומשכנעת אותו להאמין באהבה.

*

1.      האם זה סרט ריאליסטי?

לא, ולא בגלל המכשפה הטובה שמרחפת אל סיילור בתוך בועה סגולה. הוא לא סרט ריאליסטי על פי הגדרת הריאליזם של יאקובסון (רומאן יאקובסון, אחד מגדולי חוקרי התרבות של המאה העשרים): שואלים ילד שאלה בחשבון, אומר יאקובסון, ציפור עוזבת את הקן שלה ועפה ליער. היער נמצא במרחק כך וכך, הציפור עפה במהירות כזו וכזו, מתי הציפור תגיע ליער. והילד? הוא רוצה לדעת מה צבע הקן. זהו רגע של ריאליזם לפי יאקובסון; עד שהילד התעניין בצבע הקן לא עלה בדעתנו שיש ממש בסיפור. זה היה בסך הכל משל בשביל תרגיל בחשבון. לצבע אין קשר לתרגיל ולכן הוא מערער את בטחוננו; כי אם יש צבע אולי יש גם קן, אולי באמת יש יער וציפור? המציאות הלא מורכבת מאינספור פרטים כאלה, בלי ערך עלילתי או סמלי.
ב"לב פראי" אין הרבה פרטים כאלה. גם הפרטים הקטנים לכאורה הם עדיין סמליים ומגוייסים.
קחו לדוגמא את השירים המלווים את הסרט. העותק שבידי לא טורח לתרגם את מילותיהם, הוא מסווג אותם מראש כפרט שולי. אבל הטקסט המושר במקרה של "לב פראי", הוא שווה ערך לטקסט המדובר. הן כשהשירים הם חלק מן ההתרחשות, כלומר פזמונים "אקראיים" כביכול, שמתנגנים ברדיו של מכונית או באיזה מועדון והן כשמדובר בפסקול ה"חיצוני" המלווה את הסרט. מילות השירים שייכות לדמויות, או לקול נוסף, אנונימי, שכמו משקיף על האירועים מבחוץ. מעין מקהלה יוונית הייתי אומרת, לולא היו הגיבורים "וואיט טראש", כלומר רחוקים ככל האפשר מן האידאל של אריסטו. אז נגיד מחזמר, כלומר סרט מוסיקאלי. סיילור לא היה מתנגד. אלוויס האליל שלו כיכב בכמה וכמה.
דוגמאות?
"מותק, בבקשה אל תסע לניו-אורלינס," מתחנן השיר אל ג'וני פארגוט שנוסע לניו-אורלינס ולא יודע שהוא הולך להרצח שם. אנחנו יודעים. לא לגמרי ברור אם השיר בוקע מן הרדיו של המכונית או מולבש על הסצנה מבחוץ, וכך או כך ג'וני לא שומע את האזהרה.

בזמן אחת האורגזמות של לולה – הסרט פוצח פתאום ב:

Be-Bop-A-Lula She's My Baby
Be-Bop-A-Lula Don't Mean Maybe
Be-Bop-A-Lula She's My Baby Doll

מי הדובר? קשה להחליט אם זה המונולוג הפנימי של סיילור או השתפכות של דיוויד לינץ' ("המסַפֵּר") על הדמות שיצר.

.

בלהבות / דיוויד לינץ'

I fell for you baby like a bomb
Now my love's gone up in flames
We're history baby
Read it in a book
It ended in the fire
That started with a look

I fell for you baby like a bomb
Now my love's gone up in flames

My head's full of smoke
Heart's full of pain
That tender love is gone
Gone up in flames
You should've shot me, bably
My life is done
You could've shot me, baby
Shot me with a gun

I hear those sirens scream my name
I know my love's gone

"אהבתי עלתה בלהבות", שרה זמרת שחורה בשמלת פַּיֶטים כחולה. את השיר הזה כתב לינץ' עצמו, ומילותיו הסוגסטיביות נוגעות בסוד הגדול שמניע את עלילת הסרט. (כאמור אמה של לולה וסנטוס שרפו את אביה.)

ויש גם שני שירים של אלביס שהם לגמרי מחזמר: "אהבי אותי" ששר סיילור ללולה ב"הוריקן" הוא רפליקה מזֻמרת לכל דבר, שלא לדבר על "אהבי אותי בעדנה" המסיים את הסרט, והופך אותו לרגע באופן גלוי, לסרט מוסיקלי.

*
2.      צמודים-צמודים (הטקסט והתמונה, כלומר)

ואם נחזור לרגע ל"אהבי אותי" – "…I'll be sad and blue" שר סיילור, "אני אהיה עצוב וכחול", ומיד אחר כך מתחלפת התאורה במועדון והפנסים צובעים אותו בכחול ומממשים את המטאפורה. אפשר היה לטעון שזה מקרה לולא היו הטקסט והתמונה ב"לב פראי" מסונכרנים באופן עקבי כל כך שהוא בעת ובעונה אחת נאיבי, כמעט פרימיטיבי, וגם מוּדע ומתוחכם. כי ככה זה, כמו במעגל: הניגודים תמיד יותר קרובים זה לזה מהאמצע.

[הכי מפגר והכי מתקדם – בדצמבר 1983 הייתי בניו יורק. היה קר מאד. לבשתי חצאית צמר צבעונית עם הרבה קפלים, גרבתי שלושה זוגות גרביים ונעלתי נעליים גבוהות. לא היה לי מעיל (סיפור בפני עצמו), אז לבשתי כמה סוודרים זה על זה. כיוון שאני סובלת מאד מִקור באוזניים קשרתי לראשי מטפחת צמר אדומה. נראיתי כמו רועת אווזים אבל לא היה איכפת לי. הלכתי עם אמא שלי ל"קום דה גרסון". אני לא ממש מבינה באופנה, אבל זו היתה אז החנות המדוברת ביותר, בגלל החלל התעשייתי (שהיה בגדר חידוש) ובגלל הסוודרים העתידניים שמכרו שם; לכמה מהסוודרים היו ארבעה ואפילו ששה שרוולים. הבדיחה היתה שהם נמכרים עם הוראות הפעלה, והמוכר אמנם הראה לי שאפשר לקשור את הזוג העליון על הצוואר כמו צעיף, ואת הזוג התחתון על המתניים. אבל זה כבר היה אחר כך. ברגע שנכנסתי לחנות בלבוש רועת האווזים שלי, אץ אלי המוכר הנרגש ושאל אם אני מעצבת אופנה. וככה הבנתי, אבל באמת הבנתי, שהכי מפגר זה הכי מתקדם.]

"אתה חתיכת חרה… אתה שייך לאסלה," אומרת מַרְיֶאטה לסיילור מתישהו בתחילת הסרט. הסצנה מתרחשת בתוך תא של שירותים והתמונה אמנם מאיירת את המילים בתקריב של אסלה.

וזה לא הביטוי הציורי היחיד שיש לו גיבוי חזותי; כשלולה מבקשת מסיילור לחזור איתה למלון כי היא "יותר חמה מכביש אספלט בג'ורג'יה", סיילור חוזר על המילים בהערכה משועשעת בזמן שהוא מצית לעצמו סיגריה. התקריב של להבת המצית מתחלף בתקריב של כביש אספלט כפי שהוא נראה ממכונית נוסעת, שמתחלף בתמונה של זיון. הדימוי מפורק לשלושת מרכיביו הקונקרטיים: חוֹם, אספלט, סקס. ואולי הסרט פשוט משחזר את תודעתה של לולה; ייתכן שהדימוי נוצר באופן אסוציאטיבי, אחרי שעות ארוכות של נסיעה, כשבהתה בכביש הלוהט למרגלות המכונית הפתוחה.

אבל הרצף הזה, הישיר, האילוסטרטיבי, מזכיר גם את השפה השטוחה של הפרסומות. כמה מן הדוגמאות אפילו יותר מובהקות:
פעמיים במהלך הסרט זוכה ז'קט עור הנחש של סיילור בפוקוס מיוחד כשסיילור מצהיר שהוא מסמל את האינדיבידואליות שלו ואת אמונתו בחֵירות אישית. (חסר רק דבר המפרסם: "קְנה עוד היום מעיל מעור נחש!") או מחרוזת הסוכריות שסיילור מביא ללולה: "ארבעים טעמים," הוא מכריז, "טעם אחד לכל סיבה שאני אוהב אותך." ולולה עונה בכובד ראש שהיא תשמור עליה, אבל אם אי-פעם תאכל ממנה היא תחשוב עליו. והוא אכן מגיע הרגע הזה, ביום שבו סיילור נכלא בפעם השנייה; לולה זועקת את שמו  ומכרסמת סוכריה בדרמטיות בעיניים עצומות, ברוח המחוות המוחצנות של הסרט.

*
3.      פופ-ארט

סרט אמנותי "נורמלי" אינו אמור להציג את הסמלים שלו באופן ישיר וחזיתי כל כך. לינץ' יודע את זה כמובן אבל הוא לא מעדן את עצמו, להפך. הוא בוחר בכוונה במחרוזת סוכריות ילדותית כדי לבטא את עושר האהבה, או בסמל משומש כמו אש לתשוקה. אבל שימו לב שגם אש התשוקה מיוצגת על ידי להבה קטנה של מצית או של גפרור המוגדלת לתקריב ענקי עם סאונד מוגבר, שואג.


פסל של קלאס אולדנברג, גפרור (ענק) כבוי

המצית, הגפרור ומחרוזת הסוכריות הם חלק מן המחווה של הסרט לפופ-ארט, אותו זרם אמנותי שנולד בארצות הברית בשנות החמישים, ואשר התמקד ב"מיתוסים של היומיום", כלומר במוצרים הכי רגילים של התעשייה האמריקאית, מכרזות פרסומת ועד שימורי מרק והמבורגר.
"לב פראי" מלא תקריבים של חפצים טריוויאליים כאלה: גפרורים, מציתים וסיגריות, נורות צבעוניות משרשרת של חג מולד, שפיץ של מגף ומברשת לצחצוח נעליים, בקבוקון של לכה לציפורניים (כולל הבהונות המופרדים זה מזה באניצי צמר גפן), נר רומנטי וכדומה. לז'קט עור הנחש המייצג את האינדיבידואליות של סיילור אין קשר לאופנת עילית. הוא לגמרי תרבות נמוכה.

פסל של קלאס אולדנבורג, ארטיקים מפרווה

פסל של קלאס אולדנבורג, ארטיקים מפרווה

ומעבר לתקריבים, זוכים חפצי היומיום גם בסוגים אחרים של תשומת לב. אם נחזור לסיגריות למשל – דקות רבות מן הסרט מוקדשות לעישון; שני הגיבורים מעשנים ללא הרף. סיילור מצית סיגריה אחרי שהוא הורג אדם, בזמן שהוא רוקד, אחרי זיון. כשלולה מספרת לו שהיא בהריון הוא מצית לעצמו שתי סיגריות בבת אחת. לקראת סוף הסרט, כשהוא מוקף בריונים, הוא מדליק סיגריה לפני שהוא מתגרה בם. "מה רצית להגיד?" הוא שואל את לולה שמציתה לעצמה סיגריה ועונה: "חשבתי על עישון, בעצם…" אנחנו לומדים שלולה מעשנת מכיתה ו', שמַרְיֶאטה מעשנת מַרְיֶאטס (עוד אחד מצירופי המקרים הלא ריאליסטיים), ופעם עישנה viceroy, שזה גם משנה למלך וגם מכיל vice, כלומר רשע. (ובכלל – שמה המלא הוא מַרְיֶאטה פורצ'ון שפירושו מזל, וכשסיילור מכנה אותה בנימוס מיס פורצ'ון, זה נשמע לגמרי misfortune, כלומר ביש-מזל, בדיוק מה שהיא בשבילו.) טוב, נסחפתי קצת עם מַרְיֶאטה, אבל אם נחזור לסיגריות – סיילור הגברי מעשן מלבורו, כמובן. מגיל ארבע. אמו מתה עוד לפני כן מסרטן ריאות וכן הלאה.
פרץ נוסף של חפצי יומיום מופיע בטקסט ההזוי של הנערה הגוססת, זו שנפצעה בתאונה: היא מזכירה שוב ושוב איזו סיכה, כרטיסים, תיק, ארנק, מברשת שיער. לבסוף, כשהיא מבקשת מסיילור ולולה להביא את השפתון מהתיק שלה, שפתיה נצבעות בהתאם, בדם המזרזף מתוך פיה. גם שתי הזונות של מר ריינדיר מדברות על איזו כלבה שגנבה להן מסרק.

החפצים הזולים הגודשים את הסרט, הצבעים העזים הסינתטיים והטקסטורות העשירות (שלל גווני הלכה והפיאות הבלונדיניות של מַרְיֶאטה, למשל), השטיחוּת והאילוסטרטיביות, הפוזות המוחצנות של שפת הגוף, כל המאפיינים האלה של הפופ-ארט אינם גחמה סגנונית. סיילור ולולה הם אנשים מאד פיסיים, חושניים וחזותיים. זה לא אומר שהם חסרי עומק, רק שהמחשבות והתחושות שלהם ניזונות מדימויים של תרבות המונים. שפה קולנועית מעודנת ומאופקת היתה יוצרת פער, ניכור, בין הסרט לבין גיבוריו. לינץ' גזר את הסרט כולו מדמותם; השפה הקולנועית שלו משקפת את טעמם, את קוצר הנשימה שלהם ואת האימפולסיביות של אהבתם.

בתמונה למעלה: חקיינים של אלביס ומרלין, גרייסלנד 1997, גם סיילור ולולה הם קצת אלביס ומרלין, שתי איקונות פופ-ארט. סיילור מאמץ את המוסיקה של אלביס ואת שפת הגוף שלו ואפילו את המאכל החביב עליו – סנדוויץ' בננה מטוגנת.
בתמונה למטה: גם המכשפה הרעה מהסרט "הקוסם מארץ עוץ" בגילומה של מרגרט המילטון הפכה לאיקונת תרבות. דמותה נכללה בסדרת הדפסי המיתוסים של הידוע באמני הפופ-ארט אנדי וורהול, (את הפרט הזה למדתי מן "הקוסם מארץ עוץ" המוער והנהדר של גילי בר-הלל). 

 

 

 

4.  התעלומה הפרטית של אלוהים

ובעצם – אם חושבים על זה – גם "הכי שטוח" יותר קרוב ל"הכי עמוק" מכל גווני הביניים שבאמצע; הנטייה לפרש פרטים אקראיים באופן סמלי אופיינית לאנשים השרויים באינטנסיביות רגשית, שמטשטשת את הגבולות בין העולם הפנימי לחיצוני. במצבים כאלה נדמה שהמציאות מתייחסת אליך באופן אישי. אז אולי זה בכל זאת, בדרכו, סרט ריאליסטי; הוא פשוט מתאר את העולם מבעד לרגישות המוגברת של גיבוריו (בייחוד לולה) ושל דיוויד לינץ'.
"בארצות המתורבתות," מסבירה המכשפה הטובה לדורותי בספר "הקוסם מארץ עוץ", "לא נותרו עוד מכשפות, וגם לא מכשפים, קוסמים וקוסמות." אבל קשה לקרוא לקרולינה או לטקסס של "לב פראי" "ארצות מתורבות".
הפנטזיה של הסרט, כמו כל פנטזיה טובה, אינה בורחת מן המציאות, אלא להפך, חושפת את העוצמות הרגשיות ואת האפשרויות הרוחניות הגלומות בה. את התוך המסתורי של המציאות שבו כל דבר קשור לכל דבר. לא פלא שהסרט נפתח במקום שנקרא "קֵייפּ פִיר" (פחד), והלהקה שמנגנת ב"הוריקן" נקראת "פאואר-מֶד" (מטורף-כוח), כמו מַרְיֶאטה שרודפת אחריהם, וכן הלאה. איך אומר סיילור ללולה: "האופן שבו הראש שלך עובד הוא התעלומה הפרטית של אלוהים." אפשר היה לומר זאת, ובאותה חיבה, על הסרט כולו.

*
5.      הפוליגרף

התמונה אינה מממשת רק את המטאפורות של הגיבורים. שוב ושוב קורה שדמות מספרת משהו והסרט ממהר להמחיש את דבריה באופן דידקטי כמעט, כאילו לא סמך על דימיונם של הצופים. למשל:
לולה מספרת לסיילור שדֶל, בן דודהּ המשוגע, היה צורח, והתמונה מיד מראה אותו צורח.
ג'וני אומר למַרְיֶאטה שלולה וסיילור יצאו מן המלון הבוקר, ומיד רואים אותם יוצאים מן המלון בבוקר.
או דוגמא יותר משוכללת: סיילור מספר ללולה על הנסיון המיני הראשון שלו. הסרט מזגזג בין השיחה המתרחשת עכשיו, לאירוע עצמו. (אני מביאה רק קטע).
סיילור הבוגר אומר ללולה "ידעתי שיש לי לקח חשוב ללמוד באותו יום."
הסרט חוזר לעבר: בחורה עולה במדרגות. היא מצולמת מלמטה. אנחנו רואים בעיקר תחת מצופה במכנסיים כתומים הדוקים. קולו של סיילור ממשיך ומספר: "כשהיא כמעט הגיעה למדרגה העליונה דחפתי את היד שלי בין הרגליים שלה," ואכן רואים אותו דוחף את ידו בין רגליה. הבחורה מפנה את ראשה ואומרת: "מותק, אתה כזה ילד רע!"
ואז הסרט חוזר אל לולה המאזינה לסיפור:
"מותק, אתה כזה ילד רע…" היא אומרת.
וסיילור צוחק: "זה בדיוק מה שהיא אמרה."
זה מצחיק בעודפוּת שלו, וגם כמעט מופשט, מוסיקלי, וריאציות על נושא.

אבל במהלך הסרט מתברר שהתמונה אינה חותמת גומי למילים. היא דומה יותר למכונת אמת שמודדת את אמינותן. כשמישהו טועה או משקר היא ממהרת לחשוף או לתקן אותו.
כשלולה מספרת לסיילור שמַרְיֶאטה לא ידעה שדוד פּוּץ' אנס אותה, הזיכרון המצולם מיד מראה שהיא משקרת. לולה מחפה על אמא שלה ועל נקמתה באנס.
או דוגמה יותר מורכבת – סיפור רצח האב המתגלה בהדרגה לאורך הסרט:
בפעם הראשונה הוא מוזכר על ידי לולה: "אמא סיפרה לי שהוא שפך על עצמו בנזין והדליק גפרור," היא אומרת, ומיד רואים את האב עולה בלהבות. התמונה מאשרת שנשרף. לא יותר.
בפעם השנייה סיילור מעלה את הנושא. הוא מספר ללולה שהיה הנהג של סנטוס ולילה אחד הגיע לאיזה בית. רק אחר כך התברר לו שזה היה הבית שלה. הוא נשאר במכונית ופתאום ראה את הבית עולה בלהבות. אין לו מושג מה קרה שם. ומיד רואים את הבית בוער מרחוק. התמונה מאשרת את הצהרתו שאין לו מושג מה קרה שם. ואז לולה אומרת: "אלוהים, סיילור, זה הלילה שבו מת האבא המתוק שלי," ומיד שומעים צחוק מפחיד, ורואים את הבית מבפנים, מלא עשן, ואת לולה משתנקת וקוראת לאביה. כלומר גם לולה אינה יודעת יותר מזה.
בפעם השלישית עולה הנושא כשהחבֵרה של בּובּי פֶרוּ (הרוצח שנשלח להרוג את סיילור) אומרת לסיילור שאמא של לולה וסנטוס רצחו את אביה. היא אומרת שהיא ראתה במו עיניה, והתמונה אכן מראה אותה לצד סנטוס ששופך דלק על אביה של לולה ומצית אותו ואחר כך מתנשק עם מַרְיֶאטה שפורצת בצחוק, אותו צחוק מכשפתי שהדָיו עדיין רודפים את לולה.
סיילור מנסה לברר אם השניים הוציאו עליו חוזה. הבחורה אומרת שהיא לא שמעה שום דבר. התמונה מחכה שתכנס לביתה כדי לרמוז שהיא משקרת: ברגע שהדלת נסגרת נשאר בתוך הפריים רק הצלב שמחלק אותה למלבנים, צלב עץ על רקע שחור שמתחלף בתקריב של עיסה רוחשת חרקים. זהו הקיא של לולה מן הסצנה הבאה, אבל הצופה שעוד לא יודע את זה מחבר באופן לא מודע בין הצלב המזכיר בית הקברות לרימה ותולעה.

ולפני שאני מגיעה לחלק האחרון של המאמר – אולי נחזור לרגע לסצנה הראשונה בסרט, שֶׁבּה מַרְיֶאטה אומרת לסיילור שהוא חתיכת חרה שמקומה באסלה, ונשים לב שגם כאן התמונה מדייקת: היא מתקנת את מַרְיֶאטה ומראה לנו אסלה נקייה. חלבית משהו אבל ריקה. על אפה ועל חמתה של מַרְיֶאטה סיילור אינו חתיכת חרה והוא לא ייעלם בשום אסלה. (ואני לא מתאפקת ומוסיפה שמר ריינדיר, הבוס של הרוצחים, מקבל את שיחת הטלפון המזמינה את החיסולים כשהוא יושב על אסלה במכנסיים משולשלים, שותה מספל חרסינה ומתבונן בנערה מעורטלת. שוב הצמידות הזאת. גם כשלא מודעים לה היא תורמת לאינטנסיביות של הסרט ולקוצר הנשימה.)

6.      מציאות ופנטזיה ב"לב פראי"

אי אפשר לדבר על "לב פראי" בלי לדבר על "הקוסם מארץ עוץ", המיתוס שמזין את הסרט ואת גיבוריו. איזכורים ישירים ועקיפים של הסיפור (או של העיבוד הקולנועי בכיכובה של ג'ודי גרלנד) מלווים אותו מראשיתו כמעט, עד לסיום הנפלא שבו מופיעה המכשפה הטובה ומסדרת את העניינים.
הפנטזיה קיימת קודם כל באווירה הכללית, בשלל הפריקים והשרוטים (מעין יצורים) שנִקרים בדרכם של סיילור ולולה. אבל כאן אני רוצה להתייחס לאיזכורים הישירים. למנות כמה מהגלויים יותר וכמה מהמוצנעים.
"לא קורה לך לפעמים," אומרת לולה לסיילור, "שאתה שומע חושב משהו, ושומע רוח ורואה את המכשפה הרעה עפה מן המזרח?"
ללולה עצמה זה קורה שוב ושוב. היא רואה את המכשפה הרעה רוכבת על המטאטא. ולילה אחד כשהמכשפה מתקרבת ומפנה את פניה למצלמה, מתברר שזאת מַרְיֶאטה. אמא של לולה היא המכשפה הרעה. זו היא שמרפרפת על כדורי הבדולח בכפות ידיה המתוחות עם הצפרניים הארוכות המשוחות בלכה שחורה. גם חדר השינה של מַרְיֶאטה מסגיר את המכשפה: מראשוֹת המיטה נראות כצריחים של ארמון אפל, ופעם כשהיא מתמוטטת לרגלי השירותים (לאחר שצבעה את פניה בשפתון אדום) המצלמה יורדת לאטה ומתבייתת על רגליה הנתונות בנעלי מכשפה מאונקלות.
"אתה כמעט לוקח אותי מעבר לקשת בענן," אומרת לולה לסיילור אחרי שהם מתעלסים (בעקבות "אי-שם מעבר לקשת בענן…" השיר המפורסם מ"הקוסם מארץ עוץ" ), ובַזיון הבא לינץ' גם מממש את המטאפורה ומצלם את ההתעלסות דרך פילטרים צבעוניים: אדום שמתחלף לכתום, לצהוב, לירוק, לכחול, לסגול, כל צבעי הקשת. (התכוונתי להוריד את התמונות אבל הסתבכתי קשות. בכל מקרה הכל נמצא בסרט, אתם מוזמנים לבדוק.)
כשלולה מספרת לסיילור על מצוקותיו של דֶל, הוא מעיר: "חבל שדֶל לא יכול היה לבקר את הקוסם מארץ עוץ ולקבל כמה עצות טובות." ולולה מסכימה, "חבל שאף אחד מאיתנו לא יכול, מותק."
כשהם מגיעים לעיירה הנידחת ביג טונה, סיילור אומר "אני יודע שזאת לא בדיוק עיר האיזמרגד." מישהו (אחד מהשרוטים) מספר להם על כלבו: "אבל לא סיפרתי לכם איזה כלב זה," הוא אומר, "אולי אתם בכלל מדמיינים את טוטו מהקוסם מארץ עוץ." בובי פרו הוא "הדבר המרגש ביותר שקרה בביג טונה מאז סופת הציקלון של 1986." כשסיילור מתפתה להצעת השוד של בובי פרו הוא אומר "הכסף הזה יאפשר לנו להרחיק לכת בדרך הלבנים הצהובות." ולולה המיואשת אומרת "הלוואי שהייתי מעבר לקשת בענן."
האיזכור הכי טעון של הסיפור נמצא בקצה הסצנה המצמררת שבה תוקף בובי פרו את לולה. אחרי שהוא יוצא מן החדר, לולה מניעה את רגליה ומקישה שוב ושוב בעקבי נעליה. ספק שריד של אורגזמה, ספק התדפקות על קסם הנעליים שהחזיר את דורותי הביתה. נעליה של לולה אדומות כמו נעליה של דורותי בסרט, וביבבה שלה מהדהדות מילות הקסם החסרות.

בחלק האחרון של הסרט סיילור משתחרר מן הכלא. הוא פוגש בלולה ונפרד ממנה, עד שהמכשפה הטובה מיישבת את ההדורים. גם הרצף הזה משובץ ברֶדִי-מֵיידְס מ"הקוסם מארץ עוץ": כשמַרְיֶאטה שוב מנסה, בפעם המי יודע כמה, להפריד בין השניים, לולה מאיימת עליה שתתלוש את זרועותיה. מרוב כעס היא שופכת את המשקה שלה על תמונתה של מַרְיֶאטה (כמו המים שדורותי שופכת על המכשפה. לקראת הסוף, כשסיילור יתעשת ויחזור ללולה, תושלם המחווה, והדיוקן פשוט יתנדף מן המסגרת). כשלולה נוסעת לאסוף את סיילור מן הכלא, היא נתקלת בבחור לבוש בחולצה בצבע חלודה שזרועו "נתקעה" כמו איבריו הלא משומנים של איש הפח. סיילור מביא לבנו אריה צעצוע במתנה. וכך יש ייצוג סמלי לאריה, לאיש הפח (והדחליל? הוא אולי נרמז כשלוּלה מאיימת במפתיע לתלוש את זרועותיה של מַרְיֶאטה…).

ברגע המשבר, כאמור, מתגלה המכשפה הטובה לסיילור, בסצנה מופלאה – מצחיקה ומרגשת, נאיבית ומתוחכמת, מלאכותית וטבעית.
כי מצד אחד זה הכי ילדותי ושרירותי לזמן את המכשפה הטובה לסדר הפי-אנד, במין דֶאוּס-אֶקְס-מָכִינָה של טרגדיה יוונית סוג ב' (שוב הטרגדיה הזאת, שמשתחלת לי לטקסט). ומצד שני לינץ' מכין את הרגע הזה מתחילת הסרט; הוא משתף אותנו בחזיונות של לולה, ומוכיח לנו שוב ושוב שהתמונה לא משקרת. הוא מרגיל אותנו לחוסר העכבות של הסרט (היתה לי חברה שהיתה מקפידה לציין בין חירויות האדם את "חירות הטעם הרע"), הוא מספר לנו סיפור אהבה מהאגדות, וכך הלא מסתיימות האגדות – בבת אחת מחושך לאור. סיילור מדלג אל לולה ב"דרך המכוניות התקועות". הוא מושיט לה את ידו. היא מטפסת אליו, אל מכסה המנוע של המכונית, ושם, על רקע השמיים הכחולים הוא שר לה את סרנדת הנישואין שלו, "אהבי אותי בעדנה". לרגליהם, על שמשת המכונית הפתוחה, משתברת לה קרן שמש להמון קשתות קטנות. והילד שיושב במכונית צופה בם בשקט, בחיוך, כשהם המתאחדים מעבר לקשת בענן, פשוטו כמשמעו.

עוד  באותו עניין באותו מקום (כלומר כאן באתר): אלביס פרסלי לנצח
ועל קולנוע:

על אמנות פלאסטית ברשומון של קורסאווה

את נראית כמו אישה ממאדים – על עד כלות הנשימה של גודאר

פוגה לשוד יהלומים – על כלבי אשמורת של קוונטין טרנטינו

ועוד

Read Full Post »