ועוד פעם נתן זך – קול קורא למאיירים

לפני הכל: התכוונתי לכתוב פוסט לכבוד יום הולדתה ה-74 של מרינה אברמוביץ, אזרחית ותיקה בעיר האושר, ונשאבתי לפרוייקט אחר (סודי בינתיים) של כתיבה. יום ההולדת חלף עבר לפני שבועיים, ועד שאגיע לפוסט – תמונה של מרינה בת הארבע ואביה.

*

בהחלטת השופטים אשר באדיבות ליבם העניקו לי פרס ישראל, נזכרים כמה דברים שלא נראים לי. הביטוי 'בשביל ילדים' – כתבתי שירים שהם אינם מתאימים להבנת ילדים, וכתבתי שירים שמתאימים להבנת ילדים. בשבילי – שני הדברים היינו הך וזהו: הלא אינני כותבת לא בשביל ילדים ולא בשביל מבוגרים, אני כותבת מה שליבי חפץ לכתוב לעצמי.

מרים ילן שטקליס, מתוך מכתב תשובה לוועדה שהעניקה לה את פרס ישראל לספרות ילדים.    

לפני זמן לא רב ערכתי פה אנתולוגיה קטנה מהשירים הכפולים של נתן זך, אלה שנכתבו למבוגרים ובו בזמן – כפי שנסחה זאת מרים ילן שטקליס – "מתאימים להבנת ילדים". מעבר למבט נוסף על השירים האקזיסטנציאליסטיים, מלאי המוסיקליות, הרגש, הדמיון וההומור בטעם שוקולד מריר – היתה לפוסט גם כוונה מעשית, שמו"ל בעל טעם ומעוף אמנם ירים את הכפפה ויערוך מהדורונת של זך לילדים.

יחצנית מחוננת הסבירה לי פעם, שאין די בחשיפה אחת, טובה ככל שתהיה; כדי שמשהו יגיע למודעות צריך לשמוע עליו לפחות ארבע או חמש פעמים, מכיוונים שונים. ובהמשך לכך, וגם על פי כללי היסוד של המאגיה, הקובעים שכדי למשוך את תשומת לבה של המציאות, כדאי לביים את מה שרוצים כמְתַאֲבֵן, ולתת לה לטעום את קיומו (נניח, דוגמא מרחיקת לכת – רחל העקרה נותנת את שפחתה ליעקב כדי שתהרה ותלד על ברכיה של רחל), פניתי ליותם שווימר מכתב העת האינטרנטי הפנקס, והצעתי לו שיזמין איורים לשירים, כדי לממש ולבסס את קיומם כשירי ילדים.

יותם נענה בשמחה ושלח חמישה שירים לחמישה מאיירים. שלושה שירים נבחרו מתוך הפוסט ("אני יושב על שפת הרחוב", "ענק" ו"איך זה שכוכב") ואת השניים הנותרים מצאתי ב"כיוון שאני בסביבה", שני שירים הפוכים זה מזה: "מיזעור" המצחיק, החמוד והאירוני, ו"אני כלב" שמרחיב את גבולות הרגש המוקצים לספרי ילדים, כמו שעשתה מרים ילן שטקליס בשעתו.

מִזעוּר

תִּשְׁרֵיצִ'יק
חֶשְׁוָנְצִ'יק
כִּסְלֵוְצִ'יק
טֵבֵתְצִ'יק
שְׁבָטְצִ'יק
אֲדָרְצִ'יק
נִיסָנְצִ'יק
אִיָּרְצִ'יק
סִיוָנְצִ'יק
תַּמּוּזְצִ'יק
אָבְצִ'יק
אֱלוּלְצִ'יק

שָׁנָה טוֹבָה!

*

אני כלב

אֲנִי כֶּלֶב, אֲנִי חוֹצֶה אֶת הַכְּבִישׁ לְבַד.
אֲנִי עוֹבֵר בְּמַעֲבַר חֲצִיָּה אוֹ בְּמָקוֹם אַחֵר,
הַכֹּל לְפִי הַצְּרָכִים וְהַחֵשֶׁק. אֲנִי לֹא יָכוֹל
לִקְנוֹת בַּחֲנוּת, לֹא מְנַגֵּן אָקוֹרְדְיוֹן, לֹא
מֵבִין בְּמוּסִיקָה, נוֹבֵחַ, קָשׁוּר לַאֲנָשִׁים בִּרְצוּעָה.
זֶה לֹא תָּמִיד קַל. הָעוֹלָם קָשֶׁה,
לֹא כֻּלָּם מִתְחַשְּׁבִים בְּכֶלֶב וְיֵשׁ גַּם
שֶׁפּוֹחֲדִים. יֵשׁ כְּלָבִים טוֹרְפִים כְּמוֹ
אֲנָשִׁים.

אֲנִי כֶּלֶב וְיֵשׁ לִי צַוָּארוֹן לָבָן עַל הַצַּוָּאר.
הַפַּרְוָה שֶׁלִּי מְחַמֶּמֶת אוֹתִי בַּחֹרֶף, שֶׁלֹּא יִהְיֶה
לִי קַר. מַפְרִיעָה קְצָת בַּקַּיִץ.
אֲנִי חָשׂוּף לְכָל קַרְצִיָּה וּפַרְעוֹשׁ. הֵם מוֹצְצִים אֶת דָּמִי.
הֵם מַכְאִיבִים לִי. כְּשֶׁאֲנִי מִתְגָּרֵד
אֲנָשִׁים מוֹצִיאִים אוֹתִי מֵהַבַּיִת.

אֲנִי לֹא שׁוֹמֵעַ מוּסִיקָה, כְּבָר אָמַרְתִּי, אֲבָל שׁוֹמֵעַ
טוֹב מְאֹד כְּשֶׁקּוֹרְאִים לִי וְאָז אֲנִי בָּא.
שׁוֹמֵעַ אֶת הַלַּיְלָה, כָּל קוֹל יֵשׁ לוֹ הַקּוֹל שֶׁלּוֹ. מְזַהֶה
אֶת הַמָּנוֹעַ שֶׁל אֲדוֹנִי. מַה שְּׁלוֹם כְּבוֹדוֹ?
זְנָבִי כְּבָר מְכַשְׁכֵּשׁ. הַרְבֵּה זְמַן כִּמְעַט לֹא הִשְׁגִּיחַ
בִּי, גַּם לוֹ יֵשׁ צָרוֹת, מָה אֲנִי יוֹדֵעַ, אוּלַי חָסֵר לוֹ לִטּוּף.
אֶת הַשֵּׁרוּת לָמַדְתִּי מֵהוֹרַי שֶׁלָּמְדוּ מֵהוֹרֵיהֶם, זֶה אֶצְלֵנוּ
בַּמִּשְׁפָּחָה. הַמָּסֹרֶת מְסַפֶּרֶת שֶׁבִּתְקוּפָה עַתִּיקָה
הָיִינוּ זְאֵבִים לְכָל דָּבָר אֲבָל אֲנִי לֹא זוֹכֵר.

אֲנִי כֶּלֶב קָטָן, אוּלַי לֹא כְּדַאי לִטְרֹחַ הַרְבֵּה בִּגְלָלִי.
מִי אֲנִי וּמָה הָעוֹלָם הַגָּדוֹל הַזֶּה הַמָּלֵא בְּעָלִים.
אֲבָל יֵשׁ לִי בַּיִת, אֲנִי מְחֻנָּךְ, רַק אַל תַּשְׁלִיכוּ אוֹתִי לַכְּלָבִים
לְעֵת זִקְנָה. לֹא נוֹלַדְתִּי לִהְיוֹת מֻשְׁלָךְ, אֲנִי לֹא בָּטוּחַ
שֶׁאֶסְתַּדֵּר.
אֲנִי מְקַוֶּה לְטוֹב.
אָנָּא, אַל תִּדְרְסוּ אוֹתִי.

*

אני רציתי לכלול גם "חוני המעגל" ברשימה, כי זה הטקסט הוויזואלי מכולם; בצד האגדה, זה גם סיפור-ציור שנפתח במעגל פשוט ומסתיים בפסיכדליה ברמת "לוסי ברקיע היהלומים":

[בשנים] בָּהֶן כְּבָר יָשַׁן וְחָלַם. כָּל זֹהַר הָעוֹלָם קָרַן
מִפָּנָיו. נַהֲרֵי נַחֲלֵי יַהֲלוֹם גָּלְשׁוּ מֵעֵינָיו, בְּאָפְלוֹ
הָיָה מֵאֹפֶל הַפֶּחָם, דְּבַר-מָה שֶׁלֹּא מֵהָכָא וְלֹא מֵהָתָם. עוֹבְרִים
וְשָׁבִים הָיוּ מְהַלְּכִים עַל בְּהוֹנוֹת בְּחֶרְדַּת קֹדֶשׁ וְאָב
הָיָה פּוֹנֶה אֶל בְּנוֹ בִּלְחִישָׁה: זֶהוּ חוֹנִי, הוּא לֹא
כָּמוֹךָ אוֹ כָּמוֹנִי. הוּא מְעַגֵּל. וְהַבֵּן הָיָה מִסְתַּכֵּל וּמוֹסִיף:
וְעַכְשָׁו הוּא יָשֵׁן.

יותם אמר, בצדק, שזה לא שיר של איור אחד, זה שיר של ספר שלם (אדרבא!). ולפיכך יצא גם קול קורא לשיר שישי (לחצו להגדלה):

*

האם ייצא מכל זה ספר? "כל מעשיהם של בני האדם היו פעם חלומות," כתב הרצל ב"אלטנוילד", בתרגום מילולי, ארץ ישנה-חדשה, ובתרגומו הפיוטי של נחום סוקולוב – "תל-אביב", "תל" מלשון תל קברים או תל ארכיאולוגי ו"אביב" כסמל של נעורים והתחדשות.

אתם מוזמנים להפיץ. גם את זה:

יש ילדים (והורים) שזקוקים לעזרה הרבה יותר דחופה.

מי שיכול.ה ורוצה – זה יהיה נפלא.

***

עדכון – בפנקס פורסמו האיורים לשירים הכפולים של נתן זך בשני חלקים:

כאן איורי חוני המעגל וכאן איורי חמשת השירים האחרים.

בחלק הראשון יש הרבה "איורי מבוגרים", אבל השני כולו אומר "ספר ילדים", ואני שוב מקווה שזה יניע איזו הוצאה להרים את הכפפה!

הדרמה הקטנה שהיתה פה בתגובות קצת שיבשה את הכלל הפשוט שמנחה אותי (אם יש לי משהו מעניין להגיד אני כותבת, ואם לא, לא.) אני עדיין חושבת מה לעשות.

Read Full Post »

להשתיק את יואבי או להציל את פסחזון

בקיצור גדול: "לשבור את החזיר" של אתגר קרת נכתב כסיפור קצר למבוגרים ויצא לאחרונה כספר ילדים עם איורים של דוד פולונסקי (ולס עם באשיר, כנס העתידנים). כאן אפשר לקרוא את הסיפור ואת מה שכתבתי עליו.

הספר עורר עליו בין השאר וכצפוי, התנגדות מסוג "זה לא לילדים". זה הפוסט שמסביר למה כן.

הוא נכתב בשיתוף עם הילדה שהייתי ושחלק גדול מלבי נמצא עדיין בבעלותה (גילוי נאות או משהו).

ביום שני ה12 באוקטובר יתקיים כנס הפנקס הרביעי לספרות ילדים. השורות הבאות הן מעין המשך והרחבה של דברים שאמרתי בכנס הראשון. הן מוקדשות באהבה ליותם שווימר ותמר הוכשטטר ולכתב העת המקוון שלהם לספרות ותרבות ילדים.

והוא מוקדש גם לעטרה אופק, שהפכה לנמענת שלו, שלא בטובתה.

*

הקדמה

לפני שאכתוב למה כן, אפשר לשאול גם, למה לא? עטרה אופק היא נציגה עקבית ומשכנעת של המתנגדים. להלן עיקרי הדברים שכתבה בהזדמנויות שונות:

"יש להיזהר מפני ספרים … שרומזים שהורי הגיבור אינם יצורים מגוננים/ אחראים/ כשירים להורות/ יודעים לאהוב."

"לשבור את החזיר" "הוא ממש לא סיפור לילדים כי הוא מעורר אימה ופחד ועצב תהומי." וגם: "למה למהר? מה כל כך דחוף להגיש לילד מזון שהוא עוד לא בנוי לעכל בשיני החלב שלו???"

"לשבור את החזיר" "לא מציע נחמה בסופו". וביתר פירוט אסור לתת לילדים מתחת לגיל שבע "ספרים שבהם הגיבור נקלע למצב לא צודק, מצב שגורם לו עוול, ואין בסופם תיקון."

וגם זה חשוב, מתן תוקף: "אני מרגישה את זה עמוק בלב. כמו שאתם מרגישים עמוק בלב על פורנו או סרטי אימה ואלימות לילדים."

יש כאן פקעת של שאלות על ספרות ועל נפש ועל חינוך, והפוסט הזה ינסה להתיר אותן בסבלנות: לדבר על אמת ושקר ועל היחסים בין מציאות לספרות, על חשיבותה של הספרות כ"מקום לדאגה", על "לשבור את החזיר" כמעשייה קלסית הרואית ואופטימית, והוא, כלומר אני, אנסה להסביר גם למה להכליל ולקבוע למה "הילד" זקוק, זה להתייצב בצד של אבא של יואבי (חכו רגע לפני שאתם קופצים).

זה יהיה אובייקטיבי אבל גם אישי עד העצם; כי הכול אישי וגם כי אני מכירה את אבא של יואבי באופן אישי. הייתי שם. ובכן:

*

1. הורים הלא כשירים, או – "דמעות הילדים אינן נופלות בגודלן מדמעות המבוגרים, ולעתים קרובות אף כבדות הן מאלה." (אריך קסטנר)

"לבסוף נטלתי ספר ילדים שקבלתי ממחברו, והתחלתי לקרוא בו, אך במהרה הסטתי אותו ממני והלאה מרוב הרוגז שנתרגזתי עליו. ואף אגיד לכם משום מה נתרגזתי. אותו מחבר מטעה את קוראיו הצעירים להאמין שבכל עת שמחים הם ועליזים ומרוב אושר אינם יודעים מה יעשו. מדבריו של אותו בדאי יוצא שהילדות כולה מחמדים וממתקים!" (אריך קסטנר)

אריך קסטנר כתב את הדברים האלה כהקדמה לסיפורו של ג'וני טרוץ, אחד מגיבורי "הכיתה המעופפת". אמו של ג'וני נטשה אותו בגיל צעיר מאד וכשמלאו לו ארבע שנים נפטר ממנו גם אביו. הוא פשוט שלח אותו באונייה לגרמניה מבלי להטריד את עצמו בגורלו.

עטרה היקרה, זה היה באמת נחמד אילו כל ההורים בעולם היו כשירים ואחראים ויודעים לאהוב. אבל במציאות הורים הם בני אדם, כלומר שרוטים ומצולקים בעצמם, לא פעם אמביוולנטיים או מתקשים לאהוב או מבלבלים בין המצוקות שלהם לשל ילדיהם. לפעמים הם כל כך עסוקים במצוקות שלהם שהם פשוט לא רואים את ילדיהם. וגם הורים אוהבים ואחראים לפעמים כושלים. הם לא תמיד מודעים ולא תמיד מתפקדים. ומה יעשו כל הילדים שהוריהם לא כשירים (באופן חלקי או מלא) בסיפורים על הורים מושלמים ומתפקדים? הם ירגישו מאד בודדים ודחויים ואשמים. אולי הם יסיקו שהם לבדם כה פגומים שאפילו יצורים מושלמים כהורים נוהגים כלפיהם ברשעות?

את הטיעון הזה כבר שטחתי בתגובות לפוסט הקודם, ונעניתי שבשביל הילדים האלה הומצאו אגדות העם "אלה שמרחיקות את העדות הרחק-הרחק, לזמן ומקום אחרים לגמרי, עם הורים חורגים/רשעים, מפלצות ומכשפות." יש לי הרבה מה להגיד על זה, אבל זה לא משנה, כי גם האגדות הן זן נכחד. גם הן הורחקו מחדרי הילדים באשמת אכזריות יתר או הטיה מגדרית.

וכך או אחרת, אלה לא הסיפורים שרומזים שהורים אינם "יצורים מגוננים/ אחראים/ כשירים להורות/ יודעים לאהוב". אלה החיים שרומזים. "אפלה זה דבר שמסתנן," (כתבתי בפוסט ההוא). "כמו אור … כשהספרים המסוננים מתכחשים לה נולדת סתירה בינם לבין החיים. יפיוף וצביעות (שלא לומר שקר) הם קרקע גרועה לצמיחה."

*

2. מקום לדאגה

"לשבור את החזיר", כתבה עטרה אופק, "הוא ממש לא סיפור לילדים כי הוא מעורר אימה ופחד ועצב תהומי."

ובכן, עטרה היקרה, תני לי לספר לך קצת על איך זה להיות יואבי. הבעיה עם הורים עריצים היא לא החזיר שהם קונים לך במקום הבובה שבקשת (גם, גם) וגם לא בקרומים שהם מכריחים אותך לבלוע. אלה דברים קשים אבל קשה מהם הוא הדיכוי המחשבתי ועוד יותר ממנו, הדיכוי הרגשי. לילדים כאלה אסור לבטא רגשות שליליים. אסור להם להביע את העצב או הכעס שהם מרגישים. עצב על צעצוע נקרא שטות ופינוק ועל כעס אין מה לדבר. זה יכול להיות ממש מסוכן. סיפור כמו "לשבור את החזיר" נותן מקום לרגשות האלה. הוא לא "מעורר" אימה ועצב תהומי, הוא מכיר בהם, הוא נותן מקום לכל העצב והכעס והשנאה שמאלצים אותך להדחיק ולכבוש, להעמיד פנים שהם לא קיימים.

וספרות היא מין כלי קסמים כזה. את יכולה לאחסן בה חלק מלבך עד שתהיי חופשייה להשתמש בו.

.

.

ואם הילד שלכם שייך במקרה לאחוזון הפלאי של ילדים מאושרים – גם אז לא נורא אם יידע שיש גם ילדים שסובלים. תמיד ספק קובלים ספק קובעים שילדים עד גיל מסוים הם חסרי חמלה. חמלה זה להבין שאת לא לבד בעולם. שיש עוד אנשים מלבדך וגם הם חשובים, גם להם יש חלומות וכאבים. אולי קצת קשה לפתח את זה כשמעלימים ממך כל סבל באופן שיטתי.

*

אהבה ללא תנאי. האיור שדוד פולונסקי החביא מתחת לעטיפת הנייר של "לשבור את החזיר" מאת אתגר קרת

3. מעשייה קלסית עם סוף טוב

ליואבי יש משאת נפש. ואני לא מתכוונת לבובת בארט סימפסון. אני מתכוונת למשאלה העמוקה לאהוב ולהאהב ללא תנאי. מכשולים רבים עומדים בדרכו: הוריו הפגומים, כל אחד בדרכו, אינם יכולים לספק את האהבה. הצעצוע שבחר אולי כתחליף – נמנע ממנו. והתחליף של התחליף לא נועד כלל לאהבה. חזיר הכסף הוא שיעור בדחיית סיפוקים וכבוד לכסף. אי אפשר בכלל לשחק איתו.

ויואבי, גיבור קטן וחלש כמו האח השלישי באגדות, גובר על כל הקשיים האלה. להפוך דלעת למרכבה זה כלום לעומת מה שהוא מחולל במטה הקסם שלו: הוא הופך חזיר כסף לחבר. ואם לא די בזה, הוא עומד בפני לחצים אדירים ונשאר נאמן לחברו. בעורמה (הנשק המנצח של החלשים באגדות, מן "החייט הקטן" ועד "החתול במגפיים") הוא מציל את חיי חברו.

"לשבור את החזיר" הוא מסע חניכה. יש בו אופל וקדרות כמו בילדה אילת אבל גם ניצחון והעצמה. יואבי זוכה ביחסי אהבה ללא תנאי וגם בחוכמה ובעצמאות. כשהוא משלח את פסחזון הוא מממש את מילות השיר שעזר לבני (בן החמש עשרה אמנם) להשלים עם מות סבו:

   You only know you love him when you let him go \ and you let him go

(כשבני שר את זה הוא רק החליף לשון נקבה בזכר)

.

אז למה לא כולם רואים את זה? כי הם מבוגרים. כי הסיפור נדפס לראשונה בקובץ למבוגרים וקשה להשתחרר מזה. כי קוראים לו "לשבור את החזיר" ולא "להציל את פסחזון". כי קריאה בוגרת שופכת דלי של אירוניה על ההירואיות ועל האהבה. וזה עדיין סיפור עם אזרחות כפולה, עם רגל אחת בסיפורת הילדים ושנייה בסיפורת המבוגרים. יש בו שכבות רבות ומרחב שמתמסר בהדרגה. וכמו שכתבה אחת המגיבות לפוסט הקודם "הרי הסיפורים הכי טובים הם אלו שאתה לא לגמרי מבין. (אבל יכול להמשיך/לנסות ל"הבין" אותם שנים)."

ואותו דבר לגבי האיורים. הבטחתי לעצמי לא להיכנס אליהם שוב. אבל אם ניקח למשל את הפטישים הקומוניסטיים מהפוסט הקודם – רוב הילדים לא מכירים כרזות סובייטיות. הם לא יעשו את הקישור. אבל כמה מהם אולי יגדלו ויעשו אותו ברוורס, וגם זה נפלא. קוראים לזה תרבות.

אייר דוד פולונסקי, מתוך "לשבור את החזיר" מאת אתגר קרת. מימין, הדף הראשון בספר. משמאל, הדף האחרון בספר. פסחזון מגיע ועוזב כמו שמוליקיפוד

*

4. להשתיק את יואבי

כבר אמרתי שאני מכירה את אבא של יואבי באופן אישי. לקח לי שנים להבין שהוא לא חסר לב, שהעריצות שלו נובעת מקוצר יד, מפחד, מעיוורון. אני לא מצפה שתסכימו איתי. יש לי פוֹר של עשרות שנים שבהן בחנתי את זה מכל הכיוונים, ובכל זאת אנסה את מזלי: כשהוא מכריח את יואבי לבלוע את הקרום, הוא לא פועל מתוך סדיזם. הוא חושב שהוא גורם לבנו לאכול אוכל מזין (היום אלה ירקות, אבל פעם חלב נחשב למזין האולטימטיבי) ובד בבד הוא מכין אותו לחיים, הוא מחשל אותו (עוד מילה שנשרה מהלקסיקון החינוכי למרבה השמחה) ומלמד אותו לדבוק במטרה ולדחות סיפוקים. הוא חושב שהוא מחנך אותו, שהוא מגדל אותו להיות הגון ועצמאי. הפעולות שהוא נוקט אמנם אטומות ומרושעות, אבל ככה זה, הדרך לגיהנום רצופה כוונות טובות.

הבעיה האמיתית של האבא בסיפור היא לא רשעות אלא עיוורון. הוא לא רואה את בנו. במקום לראות את הכמיהה של יואבי לאהבה הוא רואה (את הפחד שלו עצמו מ)בן פרזיט שיידרדר לתרבות הרעה. הוא ממקם את יואבי בתסריט מוסרי שלא קשור אליו. הוא מחליט לתקן קלקול שאיננו, ותוך כדי כך זורע שמות במה שישנו. הוא שוגה אבל הוא בטוח שיש לו בעלות על האמת.

אני זוכרת את הביטחון הסהרורי והמופרך וההרסני הזה. דברים שאהבתי בתום לב או שהצחיקו אותי או שעניינו אותי הפכו לראיות שאני מושחתת (ואני מדברת על ילדות מוקדמת, בגיל ההתבגרות כבר השבתי מלחמה). אני לא הייתי גיבורה כמו יואבי. לא קבלתי את הדין אבל הרעל כבר זיהם ועיקם את החוויה שלי.

ברוב ההורים יש משהו (ולו כזית) מאבא של יואבי. אני לא קבלתי את בובת הברבי שלי מסיבות סוציאליסטיות, מהפחד שהיא תדביק אותי במחלת הקפיטליזם והריקנות. ילדות אחרות לא מקבלות את הברבי שלהן מסיבות מגדריות. אני יודעת שזאת דוגמא מאתגרת לרבות מן הקוראות, אבל הדרך להבנה רצופה דוגמאות מאתגרות. הורים לא מבינים שלתשוקה לבארט סימפסון או לברבי אין ערך קבוע ומוחלט, לקניית צעצוע אין השלכות נתונות מראש. הכול תלוי בהקשר שנותן לו ילד מסוים ברגע מסוים. במחוזות הפלאיים של הנפש גם חזיר כסף יכול להיות חבר, וספרים עצובים יכולים לגרום אושר גדול.

ב"האחר: אוריינטליזם קולוניאליזם וספרות ילדים" (המאמר היותר מאלף על ילדות שקראתי בשנים האחרונות), מעתיק פרי נודלמן פסקאות שלמות מ"אוריינטליזם" מחקרו המבריק של אדוארד סעיד על הגישות האירופאיות לערבים ואסייתים, ומחליף את המילים המתייחסות למזרח בביטויים המתייחסים למוסדות של ילדוּת. סעיד קובע ש"גם אם אי אפשר עוד לכתוב חיבורים מלומדים (ואפילו פופולריים) על 'הנפש השחורה' או על 'האישיות היהודית' הרי עדיין אפשר בהחלט לעסוק במחקר על 'הנפש האיסלמית' או ה'אופי הערבי'…"

ועל אחת כמה וכמה כשמדובר ב"נפש הילד". אותה הכי קל להכליל.

נודלמן יוצא נגד "יציבות הילדות", אותו מערך של מאפיינים שמתעלם ומתעלה כביכול על כל הבדלי האישיות, הגיאוגרפיה והתקופה, והוא מבין את המחיר שאנחנו משלמים על ההכללה: "באקט הדיבור בשם האחר, בכך שאנחנו נותנים לו קול, אנו משתיקים אותו. כל עוד אנחנו ממשיכים לדבר בשמו, לא נשמע מה יש לו לומר בשם עצמו."

אני מאמינה לעטרה אופק שהיא "מרגישה את זה עמוק בלב." העניין הוא שגם אני מרגישה עמוק בלב – את ההפך הגמור. וזאת בדיוק הנקודה: אנחנו שונות. והשונות הזאת לא נולדה ברגע שהפכנו למבוגרות. למה להכניס את כל הילדים לבלנדר? יש מבוגרים שאוהבים ביוגרפיות, אחרים אוהבים קומיקס, רומן רומנטי או קלסיקנים רוסים. לא עולה על דעתו של איש להכתיב להם לאיזה ספרות הם זקוקים ומאיזו הם צריכים להימנע. למה לגרום את העוול הזה לילדים?

זה היה נוח מאד לו כל הילדים היו דומים, לוּ היה מתכון מושלם לגידולם. אבל זה היה גם נורא ואיום, זה היה מבטל את הצורך בקשב, בתשומת לב, זה היה מוחק את המפגש החד פעמי בין נפש לנפש, בין אדם לאדם ולא משנה אם אחד מהם גדול ואחד מהם קטן.

*
תם ולא נשלם. הפוסט הזה הלך והסתעף במהלך הכתיבה וקוצץ שוב ושוב כדי לשמור על ממדים סבירים. המשך יבוא.
*

שנה טובה ומתוקה לכל אורחי ותושבי עיר האושר! הציפורים היפהפיות הללו צוירו על ידי האמן נאור משה (לחצו להגדלה) על תרמילי מכנף נאה. תערוכה של ציפוריו מוצגת עכשיו בפארק עמק הצבאים, ואם אתם נופלים על אחת ההפעלות לילדים שהוא עורך עם מרב אסקיו זוגתו – ממש כדאי.

עוד באותם עניינים

הם חושבים שאנחנו רעים – על ויהי ערב של פניה ברגשטיין

המוצא של הילדה אילת (ועל העיבוד המוקדם לילדה אילת – בדיוק כפי שזכרתי)

על מוכרת הגפרורים

צנזורה של טעם?

על שמוליקיפוד (עוד עצב מבורך)

ילדים היזהרו מברונו בטלהיים! (הרצאה בכנס הפנקס השני)

איורי נפש – תמצית האמנות (הרצאה בכנס הפנקס השלישי)

איך מגוננים על ילדים (דברים שאמרתי בכנס הפנקס הראשון)

Read Full Post »

ארון השמלות של ברונו בטלהיים

אני מרצה בשני אירועים בזמן הקרוב: בסוף אוקטובר במוזיאון ישראל – ערב מחווה לשמלת השבת של חנה'לה (למבוגרים בלבד! כפי שהם טורחים לציין בכל הפרסומים), ובתחילת נובמבר במדיטק חולון – כנס הפנקס לספרות ילדים ונוער.

קודם חנה'לה

ציור של ארנה ברומברג

פעם בכמה שנים מישהו מחזיר אותי לחנה'לה (נגזר, כמו שסבתא שלי היתה אומרת ביידיש, "בַּשֶׁרְט"). הפעם זה היה טלפון ממוזיאון ישראל. הם עורכים ערב לכבוד חנה'לה. אולי אני מוכנה לדבר על האונס המוכחש?
לא, לא רציתי לדבר על הזָר שיוצא מהיער כמו זאב ומכתים את טוהר השמלה והילדה. הפרשנות שלי אחרת, טענתי. ומלבד זאת אין מה להגיד על זה במשך עשרים דקות. אז על מה כן? על ארון הבגדים של האגדות? הצעתי. אמרו, יופי.
אלא שהיו יותר מדי בגדים בארון הזה. ולאט לאט הצטמצמתי לשמלות אור. ושמלות האור של האגדות הובילו אותי בחזרה אל התום המחולל. וכך יצא שאדבר גם על שמלות מהאגדות וגם על כאב ופורנוגרפיה.

יש עוד שתי דוברות בערב:

אפרת אסף-שפירא, מהאגף לאמנות ותרבות יהודית במוזיאון תדבר על ילדה או כלה? מבט על הילדות בחברה המסורתית מבעד לבגדי ילדים.

ואילו רחל אסתרקין, מרצה לקולנוע, תדבר על מ"זוהר בדשא" ועד "מד מן", הדימוי השקרי של המשפחה המושלמת בראי הקולנוע.

ובקיצור:

אירוע נעילה לתערוכה "ימי התום" – שמלת השבת של חנה'לה – למבוגרים בלבד! 

מוזיאון ישראל, ירושלים, אודיטוריום אגף הנוער

יום שלישי 29 באוקטובר בשעה  20:00

כרטיס: 60 ש"ח, למנויים 40 ש"ח

עדכון – הנה חלק מן ההרצאה

ג'ואנה וסקונסלס, נעליים מסירים מחבתות ומכסים מפלדת אלחלד, ארמון ורסאי 2012 (מיזוג של מטבח העבדות של סינדרלה ושל נעלי הזכוכית שבהן רקדה בארמון?)

ג'ואנה וסקונסלוס, הנעליים שלמעלה, תקריב

*

ובחמישי לנובמבר – כנס הפנקס השני לספרות ילדים ונוער!

הכנס הראשון שנערך בשנה שעברה היה עשיר, מרתק ומאורגן לעילא. חגיגה לכל מי שמתעניין בספרי ילדים ובכלל.

הפעם אני מדברת על רב המכר המשפיע קסמן של אגדות ותרומתן להתפתחות הנפשית של הילד.  "ילדים, היזהרו מברונו בטלהיים!" זה שם ההרצאה. קצת ספוילר אבל הו, חכו לפרטים.

גוסטב דורה, טום אגודלוני

והנה גם התכנית על כל טובה ופרטיה. לחצו להגדלה. אפשר ומומלץ להזמין כרטיסים מראש.

לחצו להגדלה

*

עוד בגדים מן האגדות בעיר האושר

חבל טבור מזהב, על המלך הצעיר של אוסקר ויילד (בעצם סיפור של מייקאובר כפול)

מאנדרסן עד רוברט אלטמן, על בגדי המלך החדשים

מה עושות הנסיכות בלילות? על הנעליים השחוקות ממחולות

הוי אילו… על שלוש אחיות של עגנון (על כתונת מוכתמת של כלה עשירה)

הנערה שלא רצתה להינשא לאביה, על כל מיני פרוות (שמלות אור וגלימת אלף פרוות)

על ברבורי הבר של אנדרסן (כותנות סירפדים)

ועוד

*

ועדיין אפשר להרשם לחממת האמנים של הקרון בשנה הקרובה

*

Read Full Post »

ארבע הודעות (אמא שלי, הפנקס, חפץ לב, פינה באוש)

1. אמא שלי,  רות בן ישראל

לפני כחצי שנה סיפרתי כאן איך אמא שלי, רות בן ישראל בת ה-78 התחילה לרקוד.
אבל זה היה רק קצה הקרחון. מהרגע שפרשה מהאוניברסיטה (כפרופסור למשפטים) היא לא מפסיקה להפתיע. בין השאר היא למדה לצייר על מחשב כדי לאייר את סיפורי התנ"ך, ובימים האלה יוצא ספר גדול (לא אוהבת את המלה אלבום) עם ציוריה. בהמשך הבאתי כמה דוגמאות מסדרת אדם וחווה, ואת מגדל בבל לפני ואחרי (בחירה לגמרי אקראית מתוך ג'ונגל ססגוני). אפשר לראות עוד באתר שלה, או לרכוש את הספר כמובן. (הכריכה רק באנגלית כי הוא יצא בשיתוף פעולה בין הוצאת גפן האמריקאית ומודן הישראלית שלא רצתה להדפיס גירסה בעברית, אבל הפסוקים המלווים את האיורים הם דו לשוניים).
מלבד זאת היא איירה את השירים בדיסק החדש של קובי אוז, מזמורי נבוכים (צירפתי כמה תמונות בהמשך). היא השתתפה במיצג של עופרי כנעני "סוטה". ועכשיו היא לומדת תסריטאות כדי לכתוב ולצייר קומיקס על תולדות משפחתה (זאת הסבתא שלה למשל, שברחה בליל נישואיה).

למעלה איורים של רות בן ישראל: כמה תמונות מסדרת גן עדן, מגדל בבל לפני ואחרי.
למטה כריכת ספרה. ואחריה כמה מהאיורים ל"מזמורי נבוכים" הדיסק החדש של קובי אוז.

2. הפנקס
לכל מי שמתעניין בספרות ובתרבות ילדים – הפנקס כתב עת אינטרנטי חדש ומבטיח בא לעולם. גם אני משתתפת במאמר על מוכרת הגפרורים הקטנה (גירסא מקוצרת מעט של הרשומה שפרסמתי כאן בסדרת גיבורות ילדות).

 3. חפץ לב, יסודות תיאטרון הבובות האמנותי, מאת מרית בן ישראל ורוני מוסנזון נלקן

במחיר מבצע לכבוד פסח. רק 70 ש"ח, במקום 119, בתיאטרון הקרון. (התמונה השנייה מתוך הספר: מספריים-בלרינות מהפרק העוסק בתיאטרון חפצים, איירה בתיה קולטון.)

4. לכל אוהבי פינה באוש

שימו לב – בגלל כמויות הקהל בערב הראשון הערב השני הועבר לאולם פאסטליכט בבניין מקסיקו ולא כפי שפורסם!

ביום ראשון ושני בשבוע הקרוב יקיימו הפקולטה לאמנויות והחוג לתיאטרון באוניברסיטת תל אביב שני ערבי עיון על יצירתה.

יום ראשון 21 במרץ 18:00-20:45 יוקדש לפולחן האביב
ויום שני 22 במרץ 18:00-20:45 (שבו גם אני משתתפת) לקפה מילרהנה התוכנייה (הלא סופית):

יום ראשון, 21 במרץ – פולחן האביב
17.45 התכנסות
18.00  דברי פתיחה, פרופ' גד קינר, ראש החוג לאמנות התיאטרון, אונ' ת"א
ד"ר ליאורה מלכא ילין (אונ' ת"א) פינה באוש – לחולל את שלא ניתן לדבר עליו
18.45 הקרנת פולחן האביב
19.20  פאנל בהשתתפות:
פרופ' תמר אלאור (האוניברסיטה העברית), ד"ר דיוויד גרייבס (המכללה האקדמית ת"א יפו), מר אורן לאור (שחקן, דרמטורג), ד"ר הנייה רוטנברג (סמינר הקיבוצים), מר ניב שיינפלד (רקדן, כוריאוגרף)

יום שני, 22 במרץ – קפה מילר 
17.45 התכנסות
18.00 הקרנת היצירה
19.00  פאנל בהשתתפות:
גב' רנה בדש (כוריאוגרפית, סמינר הקיבוצים), גב' מרית בן-ישראל (סופרת, ממייסדי בית-הספר לתיאטרון חזותי), גב' יסמין גודר (כוריאוגרפית), מר יובל מסקין (עורך תוכניות תרבות ואמנות, קול ישראל)
20.15  מר משה פרלשטיין (אונ' ת"א) מחול בתיאטרון: גרמניה עכשיו

Read Full Post »