Feeds:
פוסטים
תגובות

Posts Tagged ‘הסעודה האחרונה’

בֶּנצֶה היידו (Bence Hajdu) סטודנט הונגרי לאמנות התבקש לשרטט את הפרספקטיבה בתמונות רנסאנסיות ואחרות. הוא קצת השתעמם והשתעשע במחיקת הדמויות. התוצאה הפתיעה אותו והולידה סדרה של "ציורים נטושים" (2015). מתחשק לי לומר עליהם כמה מילים.

הסעודה האחרונה, לאונרדו דה וינצ'י 1495–1498

צורות ודימויים נולדים מרגשות ומחשבות אבל גם מעוררים אותם; עיר האושר מתקיימת על ההנחה הזאת. והפלא הוא שלא נדרשת כוונה, רק יכולת להבחין במה שנולד ולתת לו מקום.

כבר הזכרתי פעם את "סרנאד" מחול של ז'ורז' בלנשין, שבו להקת רקדניות ניצבת ללא נוע בזרועות מורמות כמין יער מכושף. ופתאום חולפת-מתרוצצת ביניהן נערה אבודה… אומרים שהיתה מאחרת כרונית בחזרות, שהגיעה אחרי כולם ומיהרה לתפוס את מקומה. בלנשין ברגישותו קלט את האיכות הלירית הרגשית והעביר אותה מתחום בעיות המשמעת אל המיתוס והאגדה.

וגם בנצה היידו הכיר בפוטנציאל הרגשי שהתגלה תוך כדי משחק. האוכל עדיין שם כאילו ננטש בחופזה, אבל המולת הסועדים התחלפה בשקט שאחרי אסון. וגם הזמן השתנה. לתמונה המקורית היתה איכות מאגית כמעט של פרזנט קונטיניוס (הווה מתמשך), ונטישת הדמויות החליפה אותו בעבר. החדר הפך למרחב של נטישה וגעגוע.

הסרת הדמויות מנערת את המבט. גם התמונה המוכרת ביותר הופכת קצת זרה. וכך נחשפת פתאום המלאכותיות של המרחב שבו נערכת הסעודה. זה לא בדיוק חדר אוכל אלא חתיכת תפאורה, והקיום הכפול – הריאליסטי והטקסי הוא חלק מסודו של הציור. (עוד על "הסעודה האחרונה" או שיעור בתפירה ופרימה).

*

מימין, ז'אק לואי דויד שבועת האחים ההוראטיים 1784, משמאל, ללא דמויות (בנצה היידו) לחצו להגדלה

 

ז'אק לואי דויד מצייר רגע בסיפור פטריוטי מזעזע מן המאה השביעית לפנה"ס: הוראטיוס הרומי משביע את שלושת בניו להלחם במשפחה מאלבה. בצד, מבכות נשות המשפחה את יקיריהן שלא ישובו. (בהמשך יהרוג האח שניצל את אחותו המתאבלת על ארוסה שנפל בשורות האויב, ויזכה בחנינה כי טובת המדינה קודמת למשפחה).

גם המרחב הריק של ז'אק לואי דויד נראה כמו במת תיאטרון. זאת יכולה להיות במה חלולה של "אחרי", ואפילו יותר – במה של "לפני" עם בלי שום אור בקצה המנהרה. רק אופק חשוך – שלוש קשתות אפלות, אחת לכל אח.

*

לא כל המרחבים אגב, מתגעגעים לדמויות שהוסרו.

השר המחליק, סביבות 1790. מיוחס לצייר הסקוטי הנרי רייבורן (ואלה המייחסים אותו להנרי פייר דאנלו הצרפתי צודקים מן הסתם).

השר המחליק, לפני ואחרי.

לשר יש נוכחות מוזרה ומכשפת כאילו יצא מסיפור של א. ת. א. הופמן. אבל המרחב לגמרי אדיש להעדרו. אולי בגלל שנוף, גם על גבול המופשט (ויליאם טרנר נניח), הוא מושא מספק לציור. הטבע בניגוד לארכיטקטורה, אינו זקוק לבני אדם שיגאלו אותו.

התמונה הריקה הופכת לפריים בסרט מצויר. המיניסטר החליק במהירות כזאת שיצא ממנה.

*

מי שלא הכיר את התמונה (המסתורית והנפלאה) לא ירגיש שהיא נטושה, מטעמים רבים: היא עתירת פרטים, היא מתחזה לאשנב אמיתי בתקרה – ועצם אחיזת העיניים היא כבר אליבי מספיק לציורה, השמיים במרכזה הם פיסת טבע מלהיבה לציור (ויש לי אוסף קטן של ציירים-מדברים-על-שמיים, למשל אודיון רדון שמתאר איך כילד, "…העברתי שעות, או יותר נכון את היום כולו, כשאני שוכב על האדמה במקומות מבודדים בכפר, מסתכל בעננים ועוקב בעונג אין סופי אחר התפרצויות האור המקסימות הנוצרות בזמן שהם משתנים.") ויש אפילו עציץ מציץ שמוסיף קצת דרמה לקומפוזיציה.

האם הסרת הדמויות בכל זאת שינתה את התמונה? כן ולא. לכאורה היא הסירה את שכבת הפנטזיה כמו שמסירים קרום מן החלב, העלימה את הקומיות הקסומה. אבל לא לגמרי, כי מי שמכיר את התמונה מצפה שהן ישובו ויופיעו, העלמתן רק מממשת את התעתוע.

 

*

ושתי בשורות לסיום:

סנדרו בוטיצ'לי, הבשורה מקסטלו, 1490

סנדרו בוטיצ'לי, הבשורה מקסטלו, 1490 ללא דמויות (בנצה היידו)

איזו חומרה וקור פושטים במרחב של בוטיצ'לי ברגע שמסירים ממנו את הדמויות הזורמות והמסתלסלות (פער שמתקיים אגב ברבות מתמונותיו ומחסן ממתיקות יתר בלי משים). וזה לא השינוי היחיד. העלמת הדמויות מחצינה במפתיע את הממד הסימבולי. קשה להתעלם מן העציץ (הרחם) הריק, לעומת העולם החלומי בחלון על האירוטיות העמומה שלו, כולל העץ הדק שמתחרז עם שושן הטוהר של המלאך (עוד על הסתירה הפנימית בציורי הבשורה).

ולבסוף:

פרה אנג'ליקו, הבשורה למרים, 1443

 

פרה אנג'ליקו, הבשורה למרים, 1443 ללא דמויות (בנצה היידו)

הבשורות של פרה אנג'ליקו אהובות עלי במיוחד. אבל אנחנו עכשיו ב"אחרי", בחלל הנטוש של בנצה היידו: המלאך פרח לדרכו, הבתולה נכנסה הביתה, ורק הגלימה נותרה כראיה לפלא שהתרחש זה עתה. ואין שום קדרות במרחב הריק, רק מתיקות של סוד שהוא חולק עם הצופים.

*

עוד מרחבים בתמונות

הנאהבים חסרי המזל (ניקולא פוסן)

הסיפור המוזר על אנטואן ואטו ויצירת המופת

רוחיר ון דר ויידן, אינגמר ברגמן, אדום

בואו נדבר על "נתון" של מרסל דושאן

דוד פולונסקי – איור אחד נפלא

חלום בהקיץ (אנונימי)

*

ובלי שום קשר.

ביום חמישי הקרוב יתקיים מפגש שבו תספר אמא שלי על החיים לאחר הפרישה. וזה מה שכתב זיו רובינשטיין, המורה שלה למוסיקה לשעבר, על הקיר שלו בפייסבוק:

אני בטוח שיש לכולם תוכניות לגבי חמישי בערב, אבל אם בא לכם לפגוש בן אדם שהוא דוגמא ומופת לאיך שחיים של אדם צריכים להראות, אז לכו לפגישה עם פרופ׳ רות בן ישראל.
אין אנשים כאלה. פשוט אין.
רות, כלת פרס ישראל למשפטים, היא בת 86 והיא חיה בקצב שמעט מאד בני 20 חיים. היא כותבת ומנגנת, היא רוקדת מחול והיא מציירת. ובעקר היא יודעת איך להסביר לאחרים, איך חיים ככה.
תקראו את פרטי הארוע ולכו. כי אם יש מישהו אחד היום בארץ, שאפשר ללמוד ממנו איך הופכים את החיים לראויים, זו האשה הזו.

המפגש בביתה של אחותי סביון על יד הבימה, כתובת מדויקת תימסר לנרשמים, בטלפון 0523290745 או במייל savionben@gmail.com מוזמנים להגיע בין שבע וחצי לשמונה, בשמונה בדיוק מתחילים.

תשלום: 70 שח. כל ההכנסות נתרמות לילד חולה סרטן ומשפחתו.

Read Full Post »

מוקדש לאורנן ברייר, חייט הפלאים

.

הסעודה האחרונה (אחרי שיחזור)

לאונרדו דה וינצ'י, הסעודה האחרונה (אחרי שיחזור) לחצו להגדלה

.

פעם בסדנת תיאטרון חזותי, נתתי תרגיל: לצאת מתמונה. מישהי (השמות נשתכחו לצערי) בחרה בסעודה האחרונה של לאונרדו דה וינצ'י. לא בכל התמונה. היא הסתפקה בארבע הדמויות מימין. היא הכינה פיסת שולחן והעמידה את השחקנים מאחוריו כמו בציור.

אחר כך היא לקחה חוט ומחט ותפרה אותם זה לזה. לא את הבשר חלילה, רק את הבדים. את כל נקודות המגע בין חלקי הבגדים ובין הבגדים למפה. וכך הם היו צריכים לאכול ולשתות, בשיתוף פעולה כוריאוגרפי, מבלי שהתפרים ייפרמו.

.

הסעודה האחרונה (פרט עם סימוני תפרים)

הסעודה האחרונה (פרט, עם סימוני תפרים למי שרואה אותם)

.

זה היה רק תרגיל מהיר ללא המשך, אבל כמו שקורה לפעמים הוא נגע בפקעת של נושאים.

דו ממד, תלת ממד

הציור של לאונרדו הוא ייצוג של תלת-ממד לפי מיטב עדות הפרספקטיבה, אבל כשהוחזר על ידי התלמידה לתלת-ממד של המציאות היא התעלמה מן המקור בנאיביות מכוונת, והעתיקה אחד-לאחד את הדו-ממד הציורי, כאילו עבר על השחקנים מכבש (בלי תופעות הלוואי הרצחניות) ודחס אותם כפי שהם למין תבליט. כלומר גם דמויות שלא נגעו זו בזו במציאות – למשל דמות שנמצאת קצת מאחורי דמות אחרת – במציאות יש רווח ורק בציור יש להן קו גבול משותף – הקו נתפר. וכנ"ל גם נקודות המגע בין אדם לבין עצמו, אם זרוע מורמת נניח לגובה החזה, שרוולה ייתפר לחזה הבגד; התרגום המכני מתלת-ממד לדו-ממד וחוזר חלילה, משנה את התמונה בהדרגה, כמו במשחק הזה שבו מתרגמים משפט בתרגום גוגל שוב ושוב עד שקשה להכירו, והופך למין הרהור מיצגי על דו-ממד ותלת-ממד באמנות.

*

מגדר

תפירה כפעולה נשית מסורתית לעומת אמנות הציור של הגברים.

"כשהייתי קטנה כל הנשים בבית שלי השתמשו במחטים," אמרה לואיז בורז'ואה פעם, "מחטים תמיד הקסימו אותי, הכח המאגי שלהן. המחט משמשת לתיקון הנזק. זוהי תביעה לסליחה".

(מתוך פוסט על עבודת המחט של בורז'ואה, שבע במיטה. לא אחזור על הדברים, אבל כל הפוסט ההוא הוא מעין איבר בדיעבד של הפוסט זה).

דורית נחמיאס (פרט מתוך טרילוגיה)

דורית נחמיאס (פרט מתוך טרילוגיה)

*

קיבעון וכפייה

וזו גם עבודה על כפייה חברתית. על האופן שבו הסביבה מקבעת אותנו ונותנת לנו תפקיד שמאפשר מעט מאד תמרון ובחירה. פתאום נזכרתי ב"תמונת נישואין", עבודה של חביבה פדיה (מימי לימודיה בחזותי, השם לא נשתכח כי נשארנו בקשר) שהתרחשה כולה בתוך ועל רקע מיטה זוגית עומדת. באחד החלומות של הכלה מגיחות הסבתא והאמא של החתן מאחורי המיטה מצוידות במחטים ובחוטים ענקיים ותופרות אותה לסדין. תוך כדי כך מצלצל השעון המעורר אבל הסבתא והאמא ממשיכות לעבוד.

*

קהילה

ובו בזמן זו עבודה על שיתוף הפעולה ההכרחי כדי שהתפרים המחברים בין בני אדם לא יפקעו. "כולנו רקמה אנושית אחת חיה", שרה חוה אלברשטיין.

ב1981 יצר ויטו אקונצ'י את Community House פסל-בית סגור מפיברגלס גלי, מוקף בששה זוגות אופניים. דיווש על האופניים פתח את דלתות המבנה וחשף מסדרון עם חדרים סגורים משני צדדיו. השיטוט בבית היה תלוי במדוושים שיכלו לפתוח, לחסום או ללכוד מישהו באחד החדרים. השימוש בבית דרש שיתוף פעולה בין קהילת הצופים. הפסל היה מעין מודל של תלות הדדית (אקונצ'י אמנם ביקר את העבודה אחר כך כדרכו, כמכנית וגימיקית מדי, קרובה מדי לטריק של קוסם).

.

ויטו אקונצ'י, Community House 1981

ויטו אקונצ'י, Community House 1981

.

שיעור בפרימה

ובהמשך לויטו אקונצ'י ובחזרה לתפירה. בבית הספר לתיאטרון חזותי למדו בשעתו כמה תלמידים מהשטחים. ביניהם היה צייר מוכשר מעזה (גם שמו נשתכח לצערי). בשיעור הראשון נתתי תרגיל היכרות: לעצב פֶּה ולהפעיל אותו. התלמיד פיסל פה גדול מקלקר ותפר אותו בחוט צמר אדום. ואז הוא העביר אותו ביננו שנפרום ונפתח. (ואחר כך בשיחה כשאמרנו צנזורה, הוא התפלא מאד. זה לא עלה בדעתו. זה היה רק משחק).

.

אצבעות תפורות, יוכבד וינפלד 1974-1975

אצבעות תפורות, יוכבד וינפלד 1974-1975 לחצו להגדלה!

*

עוד באותו עניין

על שבע במיטה מאת לואיז בורז'ואה

הרצפה הבלתי מטוטאת

חיוכי האתמול והמחר על שלוש מונה ליזות (ועוד אחת)

איך לא ראיתי את גרון עמוק, חמש פעמים

***

ושתי הודעות משמחות, ואחת ישנה ועצובה:

הילה פלשקס, מתוך זכרונות חבושים

הילה פלשקס, מתוך זכרונות חבושים

הילה פלשקס המוכשרת נפרדת מילדותה בספר קומיקס מצולם.

היא מגייסת תמיכה בהדסטארט. היכנסו לדף הפרוייקט!

*

ומחר!!!  בספריית גן לוינסקי  אחד שחור חזק!

.

SHA

תיאטרון קהילתי שיצרה קבוצת מבקשי מקלט סודאנים בשאיפה ליזום שינוי חברתי בדרכי דיאלוג ופתיחות.

 הצגת הבכורה תתקיים מחר, יום שבת ה22.6  בשעה 20:00 בגן לוינסקי.

כולכם מוזמנים לשמוע סיפור חשוב ולהיחשף לקבוצת אנשים מיוחדת ומעוררת השראה.

במסגרת האירוע  שיתחיל ב 19:00  ויימשך אל תוך הלילה יתקיימו גם מופעי מוזיקה חיה של הקהילות השונות הפועלות בספרייה. מומלץ בחום!

לאירוע בפייסבוק

*

ולבסוף הישן והעצוב – ב29 ביוני, עוד שבוע בדיוק, ימלאו ארבע שנים למותה של פינה באוש.

כל שנה בתאריך הזה אני מעלה פוסט שקשור אליה (למשל חוג ריקודי פינה באוש) עד שייגמר לי. מזמינה את כל מי שרוצה להצטרף, לשתף במחשבות וזכרונות ורגשות ובכלל.

*

Read Full Post »