Feeds:
פוסטים
תגובות

Posts Tagged ‘הנרי ון דה ולדה’

"זרעי האהבה" של מרי דה מורגן היא אגדה אר-נובו'אית ופרה רפאליטית ששברי בלדות ומחזות מוסר צפים בה כמו ירקות במרק. ועם זאת היא כבר לגמרי דה מורגן: האינטסיביות השירית, ההבנה העמוקה בקסם (בפרקטיקה כמו במנוע הרגשי), הכישרון למתח וחרדה והזעם המגדרי המבעבע.

אני מתרגמת אותה כאן בהמשכים, בתוספת כמה הערות כפתח לשיחה.
זה החלק השני, וממש לא כדאי להתחיל מהאמצע, זה החלק הראשון.

*

זרעי האהבה (2)

יום אחד שמעו הנערות שבנו של המלך מגיע לטירה והכפר כולו יקושט לכבודו. ביום הראשון לבואו הוא יצא לציד. זאיר ובלנשליס ידעו שיחצה את הגשר, והן לבשו את מיטב בגדיהן והתייצבו בשער. "את תעמדי מאחור," אמרה זאיר לבלנשליס, "ואני אצא לקראתו, כי אני הנערה היפה בכפר לדעת כל האנשים, ומן הדין שיראו אותי." ובלנשליס אמנם עמדה מאחור והציצה מעבר לכתפה של בת דודתה.

היא ראתה את חבורת הרוכבים מתקדמת לעבר הגשר. כולם היו לבושים בבגדים מרהיבים מקטיפה צבעונית וזהב, ובתָּווך, על סוס צחור כשלג, רכב בנו של המלך, לבוש בחליפת זהב ממורט שזהר וריצד לאור השמש. שערותיו הכהות היו אדומות יותר מתלבושת הזהב שלו. הן צנחו על כתפיו ועטרו את פניו כמו חוטי נחושת עדינים. לראשו חבש כיפת קטיפה שממנה השתלשלה נוצה לבנה ארוכה, מהודקת בסיכת יהלום. הוא חייך ודיבר אל הסובבים אותו, ובלנשליס חשבה שמעולם לא ראתה יצור יפה כל כך. לפני החבורה רכבו פרשים שתקעו בחצוצרות כדי לפנות את הדרך, ובמאסף צעדו משרתים ונערים עם בזים וכלבי ציד.

איש לא נתן דעתו על שתי הנערות שניצבו בפתח הבקתה. ענן אבק עלה מרגלי הסוסים והתעופף לתוך פניה של זאיר, שהתרתחה: "אם זה כל מה שאת מקבלת, חי נפשי, על פתיחת השערים לבן המלך," קראה, "לעולם לא אעשה זאת שוב." אבל בלנשליס לא משה מהדלת והביטה בפמליה עד שנעלמה באופק ונאנחה. "הייתי עומדת בשער כל היום לו היה עובר בו עוד פעם אחת," אמרה, ובת דודתה צחקה בבוז. וכשהחבורה המלכותית שבה מדרכה, פתחה בלנשליס את השער ועמדה והביטה בבן המלך כמקודם, וכשחזרה לבקתה בכתה חרש, ובלילה כשנרדמה חלמה על בן המלך; כל יום היה חוצה את הגשר על סוסו הלבן כשלג בדרכו אל הציד, וכל יום היתה בלנשליס יוצאת אליו ופותחת לו את השער ומביטה בפניו, אך הוא מעולם לא הבחין בה, והיא היתה נאנחת וחוזרת לבקתה. וכך חלפו הימים ובלנשליס רזתה והחווירה. זאיר שאלה בלעג מה מציק לה. "אם תמשיכי כך תאבדי את יופייך," אמרה, "ולעולם לא תשיגי לך בעל."

"איני רוצה בשום בעל שאני יכולה להשיג," אמרה בלנשליס בעצב, שהצחיק את זאיר אפילו יותר.

לילה אחד, כשזאיר היתה שקועה בשינה עמוקה, בלנשליס לא הצליחה להרדם וקמה ממיטתה הקטנה. בלאט ניגשה אל החלון והשקיפה לתוך הלילה. היה זה לילה חשוך מאד, ללא ירח או כוכב.

"אני חייבת להזדרז," אמרה בלנשליס, "לפני שהשמש תזרח."

חיש קל התלבשה ובלי לאסוף את השיער שגלש על גבה התגנבה לארון על קצות אצבעותיה ופתחה את דלתו בזהירות. היא מצאה את הנר שלה וטמנה אותו בחזהּ. ואז חמקה מן החדר אל המבואה ואל הגן הקטן. באמצע הגן צמח עץ טקסוס גדול שענפיו כמעט נגעו באדמה. הוא נראה כמו ענק שחור עצום בחשיכה. בלנשליס רעדה כשהביטה בו אבל אזרה אומץ והתקדמה אל העץ, הזדחלה אל מתחת לענפיו וכרעה על ברכיה כשהיא נשענת אל גזעו. הלילה היה שחור משחור אבל האוויר עמד והיה חם כמו באמצע היום. בלנשליס נעצה את הנר שלה באדמה והדליקה אותו. הוא נדלק בקלות ומיד חלף מין רחש בעצים, כאילו טפחו יונים בכנפיהן, ולאור הנר, מול המקום בו כרעה בלנשליס, הופיע נער שלא דמה לשום איש שראתה מעודה, כה יפה תואר היה. על התלתלים הזהובים שאפפו את ראשו כמו הילה נח זר של שושנים ורודות. בידו אחז ענף של עץ שושן, ומתוך גלימתו הלבנה הציצו רגליים יחיפות נתונות בסנדלי זהב. גם האבנט הכרוך על מותניו היה זהוב. מתוך כתפיו צמחו כנפיים ורודות רכות ופניו היו יפים כפני מלאך.

"אמור (קופידון) רואה את פסיכה לראשונה", Sir Edward Burne-Jones  1833-1898. מזכיר, לא?

.

"אני אהבה, מה רצונך ממני?" אמר הנער. ולשמע קולו הקיצו משנתן כל היונים בעצים הסמוכים ופצחו בהמיה. אבל בלנשליס רק רעדה והביטה בו באלם, והוא שב ודיבר:

"מהר, ספרי לי את משאלת לבך, כי בקרוב יכְלה הנר ואעלם."

ובלנשליס אספה את כל אומץ לבה, פכרה את ידיה ואמרה בקול חרישי ורועד:

"תן לי את אהבתו של בן המלך."

אהבה הביט בה לרגע, ואז חייך והצטחק חרש לעצמו, הוא ניער בעדינות את ענף השושן שלו, וזרעים זעירים נשרו מלבות השושנים אל תוך ידו.

"קחי אותם," אמר והושיט את הזרעים לבלנשליס, "וטמני אותם באדמה ברגע שתזרח השמש, ולפני שתכסי אותם בעפר נשפי עליהם את שמו של זה שלאהבתו את משתוקקת. מן הזרעים יצמח עץ שושן וככל שהעץ יגדל כך תגדל גם אהבתו אלייך. כל עוד יחיה העץ הוא יאהב אותך יותר מכל, אבל אם חלילה יִבּוֹל וימות, תדעך גם אהבתו של בן המלך ותמות, ורק דבר אחד יוכל להחיותה. ועוד אזהרה אחרונה: הישמרי שלא תידקרי בחוחים הצומחים מן העץ, כי אם תזוב מעורך ולוּ טיפה אחת קטנטנה של דם, הפצע לא יירפא לעולם. היי שלום, ושמרי היטב על העץ שלך."

"הישאר עוד רגע," בקשה בלנשליס, "אמור לי איך והיכן לחפש אותך אם ארצה."

"אני נמצא במקומות רבים," ענה אהבה, "אם כי לעתים קרובות אני נמצא במקומות שבהם לא תחפשי אותי, ולעתים רחוקות במקומות שבהם כן תחפשי. היי שלום!" ושוב נשמע מין טרטור חרישי של כנפיים, ובן רגע נעלם אהבה, הנר דעך ובלנשליס נותרה לבדה בעלטה מתחת לעץ. יוני החורש חדלו מִלַּהַגָן והשקט חזר. בלנשליס הזדקפה וחזרה לביתה. היא לא יכלה לראות את הזרעים בחשיכה, ורק לפתה אותם בכוח בידה בזמן ששבה והזדחלה אל מיטתה הקטנה. זאיר זעה בשנתה אבל לא התעוררה.

כשהפציעו קרני השמש הראשונות הקיצה גם בלנשליס משנתה ובחנה את הזרעים שלה. הם נראו כמו תכשיטים יותר מאשר כמו זרעים; האדום שלהם היה זך ונוצץ כמו של אבני אודם, ולכל אחד מהם היתה צורת לב. בלנשליס נשקה להם וחיפשה מקום לטמון אותם. לבסוף נטלה עציץ, מלאה אותו באדמה, הניחה בה את הזרעים, נשפה עליהם את שמו של בן המלך וכיסתה אותם בעפר. ואז הציבה את העציץ על אדן חלונה. "כאן אוכל להשגיח עליו בלילה וביום," אמרה, "ולדאוג שכל רע לא יאונה לו."

(סוף החלק השני)

*

ובשולי הדברים:

אנחנו רק בהתחלה אבל מרי דה מורגן כבר שוברת כמה כלים.

זאיר קרת הלב יפה מבלנשליס הטובה, תופעה מאד נדירה באגדות, שמעידה מן הסתם על האמביוולנטיות של הסופרת. ובאמת קשה שלא להזדהות עם הכעס של זייאיר על האבק שהוטח בפרצופה (ולי גם קשה להזדהות עם ההתמוססות של בלנשליס, עם הביטול העצמי, הרומנטיקה הקורבנית. אבל על כך בהמשך).

ובכלל – הנסיך הוא זה שאמור להתאהב ממבט ראשון בנערה היפה והטובה. ראו שלגייה, היפהפייה הנרדמת וכן הלאה. אבל אף שבלנשליס חביבה ויפה, הנסיך לא מבחין בה כלל. היא זו שמתאהבת בו ממבט ראשון, בזכות יופיו.

זאת ועוד, אף שבלנשליס הטובה החליטה להישמע לעצת סבתה ולהתנזר מתחבולות קסם, היא הראשונה שמשתמשת בנר, עוד לפני זאיר הרעה. וזו לא רק מעידה מפתיעה, זה מוסיף שמן למדורת המתח, כי מה יקרה כשזאיר תחליט להדליק את הנר שלה, מה תעשה בלנשליס המסכנה ללא כוחות קסם?

ומשהו על הקיטש של סצנת הנר: כל הגודש הזה של יונים ותלתלים וזהבים ושושנים ורודות ולבבות אדומים בנוסח חג האהבה – היה קצת יותר מדי בשבילי בקריאה ראשונה. ובכל זאת לא הצלחתי להתנער מהסיפור. העוצמה הרגשית, המתח האפל והדחיסות הדימויית (חכו חכו). חשבתי על זה קצת: מצד אחד זו רוח התקופה – כל הסבך הקישוטי הזה של אַר נוּבוֹ והאחווה הפרה רפאליטית  והתנועה האסתטיציסטית שחבריה שאפו להקיף את עצמם ביופי, ליצור אותו ולחיות בתוכו.

כל האמנויות במהותן הן קישוטיות. המוסיקה והשירה הן הקישוט של הדיבור, הריקוד הוא הקישוט של ההליכה, הציור והפיסול הם הקישוטים של הכתיבה המופנית אל חללים ריקים.
(הנרי ון דה ולדה, התיאורטיקן והתועמלן הראשי של האַר נוּבוֹ)

ובניסוחו השנון של אוסקר ויילד (שכבר ציטטתי במקום אחר):

אני מתקשה לחיות באופן שיהלום כהלכה את החרסינה הכחולה שלי.

סצנת הגן היא לגמרי פרה רפאליטית. כמו הציור של ברן ג'ונס בתחילת הפוסט וכמו Love and the Maiden של John Roddam Spencer Stanhope (שהיה בנוסף לכל, גם קרוב משפחה של דה מורגן).

אבל רוח התקופה זה לא תירוץ. אני חוששת שדה מורגן הפריזה כאן בכוונה, עד כדי פרודיה. אבל אני לא יכולה להוכיח את זה בלי ספוילרים, אז – המשך יבוא.

.

קריקטורה שפורסמה בעיתון הלונדוני פאנץ' ב-1881 בעקבות החרסינה הכחולה של אוסקר ויילד.

*

לחלק השלישי של הסיפור

*

עוד באותו עניין

חבל טבור מזהב – על המלך הצעיר של אוסקר ויילד (על תפרים ודליפות בין ספרות לאמנות)

על דגי זהב של ענבל פינטו ואבשלום פולק

טלטלה אסתטית וקיומית – על ילדי המים של צ'רלס קינגסלי (אותה תקופה)

כל הפוסטים על מרי דה מורגן

*

Read Full Post »