Feeds:
פוסטים
תגובות

Posts Tagged ‘המסע המופלא’

בילדות תמיד הרגשתי מוזרה ובודדה. מדי פעם נתקלתי בסופר או בסופרת שראתה אותי, שהבינה – מרי דה מורגן למשל, או אסטריד לינדגרן, ולרגע הייתי נורמלית, קיימת. וזה נמשך גם כשגדלתי; החברים שלי היו צוחקים עלי כשאמרתי על ויטו אקונצ'י למשל, או על פרה אנג'ליקו, שהוא גורם לי להרגיש פחות בודדה. אבל זה התיאור הכי פשוט וישיר של השמחה הפליאה והתודה שתמיד הרגשתי ואני עדיין מרגישה כלפי יצירות אמנות.

וכבר מזמן לא הרגשתי כל כך בודדה, כל כך לא קיימת, כמו אחרי "הקול בראש", סרט האנימציה החדש של דיסני את פיקסאר. והבדידות רק התעצמה למקרא הביקורות המשתפכות. אפילו יוני שלמון שהעלה שורה של הסתייגויות מהסרט, חלקן כבדות משקל, הרגיש צורך להתנצל ולקרוא להן "הערות קטנוניות ולא 'ביקורת'" ולהוסיף ש"הסרט עצמו עשוי נהדר, חכם ומרגש" (ממש לא).

בדרך כלל אני כותבת על יצירות שאני אוהבת. אני מאמינה שיש קשר בין הבנה לאהבה, שמה שמבינים אוהבים (ו/או להפך, כמו עם הביצה והתרנגולת). לעתים רחוקות אני כותבת נגד, ובדרך כלל מדובר ביצירות רבות השפעה, שהן בו בזמן גם מזיקות ומוליכות שולל. קסמן של אגדות למשל, או נשים קטנות. זה לא נובע מאג'נדה. גם אם זה מִתרגם לאג'נדה בסופו של דבר, זה מתחיל באיזו אזעקה פנימית ותחושת איום. יכול להיות שאני מגוחכת כי זאת בסך הכול אמנות, אבל אם סיפורים יכולים להציל הם יכולים גם להרוג.

זו קריאה אחרונה למי שאהב את "הקול בראש" ולא רוצה לקלקל את הטעם – זה הרגע לפרוש. (ספוילרים? בטח). הנה אני מתחילה.

*

תקציר
אבא של ריילי בת האחת עשרה מוצא עבודה חדשה. המשפחה עוברת לסן פרנסיסקו וריילי מופרדת מכל מה שהכירה ואהבה. במציאות "החיצונית" של הסרט לא קורה הרבה; ריילי מתאכזבת מפיצה, הולכת לבית ספר, בורחת מהבית ומתחרטת ברגע האחרון. העיקר מתרחש במציאות הפנימית, ב"מפקדה" שבתוך ראשה, שם מתקוטטים חמישה רגשות – שמחה, עצב, כעס, גועל ופחד – על השליטה בלוח הבקרה. "שמחה" שרגילה לנהל את העניינים מנסה להרחיק ולנטרל את "עצב". במהלך המאבק מתפזרים זכרונות הליבה של ריילי, ו"שמחה" ו"עצב" נודדות בתוך התודעה בניסיון להשיב אותם למפקדה. הן מצליחות כמובן, ובדרך לומדת "שמחה" להכיר בחשיבותה של "עצב" ולתת לה מקום (וביתר פירוט כאן).

מתוך

מתוך "הקול בראש", חמשת הרגשות מול לוח הבקרה.

וזה נשמע נהדר. מזכיר את "המסע המופלא" של היאו מיאזאקי (עוד סרט על מציאות פנימית של ילדה שעוברת דירה, וכל כולו מורכבות וסוד והומניזם ופיוט). תמיד האמנתי ש"It's all in the mind", כמו שאומר ג'ורג' הריסון ב"צוללת צהובה". אני אוהבת מודלים, מבנים סגורים וכל סוג של מאחורי קלעים. אני אפילו זוכרת איך זה לעבור עיר בילדות. אז איפה הבעיה של "הקול בראש"?

בַּמימוש, בעיצוב הכל כך מוּצָרי ותעשייתי וצריכתי ושיווקי של מרחב הנפש ומנגנוניה. התודעה של ריילי נעה בין סופרמרקט עצום של זכרונות (עם עובדים שזורקים כל מה שפג תוקפו), לפארקי שעשועים עם נושא ("איי אישיות", כך הם נקראים בסרט, "אי החברות", "אי ההוקי", "אי השטויות" וכן הלאה), מכונות משחק ומזל ומשחקי מחשב (לוח הבקרה של "המפקדה" הוא לגמרי קונטרול של משחק). החלומות שלה מבוימים באולפני טלוויזיה, ואפילו תהום הזכרונות האבודים נראית כמו מתְקן כדורים חשוך. שלא לדבר על חמשת הרגשות שכבר נראים כמו מרצ'נדייז, בובות של מקדונלד מוכנות לקו הייצור.

(בסוגריים אגיד שזו אחת הבעיות שלי עם אנימציה ממוחשבת בכלל. היא הוגנבה לליבנו באמצעות "צעצוע של סיפור", מבלי לעורר חשד,  כי אנימציה ממוחשבת לעולם הצעצועים היא כמו קולנוע לעולם האנשים. וברגע שפיקסאר ראו כי טוב, כבר לא היתה דרך חזרה. הפיוט וההפשטה של האנימציה המצוירת ננטשו לטובת שיעתוק סינתטי היפר-ריאליסטי, אבל זה לא הנושא עכשיו.)

ובחזרה ל"קול בראש" – אין פלא שהזיכרון הנצחי והבלתי מתכלה של ריילי, הוא ג'ינגל פרסומת. זאת לא רק בדיחה אלא שיקוף, סימן מסגיר.

מתוך

מתוך "הקול בראש". האנימציה הממוחשבת הופכת גם את בני האדם לבובות פלסטיק עם פיאות סינטטיות. לא ברור לי למה ויתרנו על קסם האנימציה המצוירת.

ואני לא ילדת טבע, בחיי. יש לי גֵנים אורבניים חזקים של פוטוריזם ושל פופ ארט. אבל איך אפשר נפש שכולה סינתטיות ושעתוק, בלי מים, בלי עצים?

סימולקרה (מקור לטיני) היא דימוי, מראית, מראית עין, רוח רפאים, יישות פנטסטית שניחנה במראה של משהו או מישהו שנדמה כישנו. הסימולציה היא שם הפעולה הנגזרת מן הפועל simuler, שמשמעו התחזות, הופעה של משהו כממשי מתוך כוונה להטעות, לתעתע, לבלבל, להוליך, שולל, ליצור אשליה … הסימולקרה של בודריאר היא העתק שאין לו מקור שבזיקה אליו הוא מתקיים.

(הערת שוליים של המתרגמת אריאלה אזולאי, לספרו של ז'אן בודריאר, סימולקרות וסימולציה)

חשבתי הרבה על סימולקרות וסימולציות בעקבות "הקול בראש". בודריאר, פילוסוף, סוציולוג וסמיוטיקאי צרפתי (1929-2007) טוען שבעידן הפוסט מודרני אבדה היכולת להבדיל בין הממשות לייצוגה. הדימויים הפכו לחלק מן המציאות, הם כבר לא מייצגים אלא מסתירים אותה. הוא לא מפסיק לקונן על אובדן הסוד, על האלימות כלפי הסודות, על החלפת מסתרי המציאות בחיים ללא סתירות.

וגם זה כל כך "הקול בראש"; התודעה של ריילי (ולא רק שלה, במהלך הסרט מתברר שלכולם, אפילו לחתול, יש תודעות זהות) היא כל כך דלה וסכמטית ונטולת מסתורין וסתירות, שנדמה כאילו נגזרה מתוך ספר הדרכה לשיפור עצמי.

"הקול בראש" עוסק כולו ב"ניהול רגשות" מושג שאני מתעבת ושמגלם את טשטוש הגבולות בין העולם הכלכלי לרגשי, שעליו כותבת אוה אילוז באינטימיות קרה, עלייתו של הקפיטליזם הרגשי*. (אף שבסרט לא ריילי היא שמנהלת את הרגשות, זה הם שמנהלים אותה, וגם על כך אפשר לדבר פעם).

פיט דוקטר, במאי "הקול בראש", שגם הגה את הרעיון לסרט, נעזר כמסתבר בשני פרופסורים לפסיכולוגיה כדי לעצב את תהליכי הרגש והמחשבה: דאצ'ר קלטנר שאין לי מושג מה תרומתו, ופול אקמן שחמש מתוך שש הבעות היסוד שחקר וזיהה, הפכו לדמויות בסרט (רק "הפתעה" נותרה בחוץ). הליווי המדעי מקנה מעין תקפות מציאותית לפנטזיה. והבלבול שעליו מדבר בודריאר, בין ייצוג לממשות, ניכר כבר בתיאור הסרט בויקיפדיה:

במהלך הסרט, מסבירים גם על המבנה של ראש כל בני האדם: בתוך ה"מפקדה הראשית" יושבים 5 רגשות: שמחה, עצב, כעס, גועל ופחד שמותאמים במראם למי שהם נמצאים בתוכו.

זה כמו שקורה כשמעבירים משפט בתרגום גוגל, משפה לשפה לשפה עד שהוא הופך לנונסנס גמור.

בודריאר טוען ש"כיום המפה אינה הפשטה של הטריטוריה, היא זו שמחוללת אותה". וזה הבהיל אותי. כי יצאתי מהסרט בנפש שוממה ואם תתקבל הסימולקרה של דוקטר כמיפוי וייצוג מבריק של התודעה אני אהיה שוב הכי מוזרה ובודדה שיש. אין ל"הקול בראש" שום קשר לעושר ולשחרור של התודעה כפי שאני מכירה אותה. לשם כך כדאי לפנות ל"מסע המופלא" של מיאזאקי, תְאוֹמו הטוב של "הקול שבראש". ומכיוון שדורה קישינבסקי כבר כתבה עליו פוסט נהדר, אני פטורה מהבהרות.

מתוך

מתוך "המסע המופלא", היאו מיאזאקי

*

רציתי לכתוב עוד אבל אני מתאפקת כדי לא להתפזר ולהציף. ובכל זאת הערה אחרונה ויחידה לזכות הסרט.

אני יכולה להבין את ההצלחה שלה זכה במולדתו. לא רק בגלל הקפיטליזם, טשטוש הגבולות בין המציאות לדימוי וסִפרֵי שנים-עשר השלבים. אלא בגלל האושר, או יותר נכון – בגלל העצב.

לאושר יש מעמד מיתולוגי, כמעט דתי, בארצות הברית. הוא מופיע כבר בהכרזת העצמאות, כאחת משלוש זכויות היסוד שהעניק הבורא לבני האדם:" הזכות לחיים, לחירות ולרדיפת האושר". (למקרה שתהיתם, שום אושר אינו מוזכר במגילת העצמאות העברית).

אני מודה שאף פעם לא הבנתי את המרדף אחרי האושר. אושר תמיד נראה לי כתוצאה של משהו, לא מטרה בפני עצמה, אבל "שמחה" השולטת בנפשה של ריילי היא מייצגת נאמנה של שיגעון האושר האמריקאי. ככל שהוא נהיה קשה יותר לתחזוקה, כך היא מתאמצת יותר ונהיית כה נוירוטית ומלחיצה שהתוגה השופעת של "עצב" נחווית כסוג של הקלה והפוגה.

בסופו של דבר גם "שמחה" מכירה בערכו של העצב. אמנם לא בערכו הסגולי האותנטי כחלק מהיות אדם, אלא הכרה דחוקה עם טעם לוואי של מניפולציה, בסגנון – אם ריילי לא תחצין את העצב שלה יקיריה לא יבואו לנחם אותה. וזה עדיין חשוב ואפילו פורץ דרך כשמדובר בסרט ילדים אמריקאי.

*

* גם תמר הוכשטטר נדרשה לו בשעתו כשכתבה על הפיכת הרגש לאובייקט חיצוני ברחוב סומסום.

*

עוד סיפורים שראו אותי

למה אני כל כך אוהבת את הסיפור שאינו נגמר (כי הוא ההפך הגמור מ"הקול שבראש")

הגמד חוטם ואני

המוצא של הילדה אילת (ומשם אפשר להמשיך לעוד גיבורות ילדות)

*

זכרונות מאמריקה (כולם על הערבוב בין גבוה לנמוך בין חיקוי ליצוג לממשות)

אה, אה, אה, אה! (על בית התודעה האמיתי שבנתה שרה וינצ'סטר)

אבא של סופרמן מכוכב קריפטון

ידיים על גוף קשה

מלחמה ושלום בחמש דקות

אלביס פרסלי לנצח

*

הצגות קרובות של "יואל אמר"'
 
11/7 (כלומר מחר) ב11:00 בבוקר, במרכז סוזן דלל בתל אביב, אולם ירון ירושלמי. לכרטיסים.
10/8 בירושלים, בתיאטרון החאן, במסגרת הפסטיבל הבינלאומי לתיאטרון בובות, שתי הצגות, ב11:30 וב16:30. כרטיסים מוזלים ברכישה מוקדמת.
.
ילדים שרים ומדברים ב"יואלית" בקליפ התודות שערכה שירי בן ארי 
 

Read Full Post »

זהו הפרק התשיעי בכתוב בגוף, סידרה של עשרים ושבעה מאמרים על הזיקה בין ספר הדקדוק הפנימי של דוד גרוסמן לאמנות הגוף של ויטו אקונצ'י. המאמרים מתפרסמים אחת לשבוע, כל יום שלישי בשעה 20:00 בדיוק (בשביל הטקס). 

עדכון – כתוב בגוף השתדרג והפך לספר

*

בגוף היא מבינה 

אפשר לומר דברים רבים בגנותה של הינדה קליינפלד, והם אמנם נאמרים. כמות הדימויים השליליים המלווה אותה לאורך הספר יכולה להתחרות בלקסיקון הקללות והגידופים שליקט שלום עליכם מפיה של אמו החורגת. בין השאר היא מושווית לצלופח, נחש, עכביש, זבוב סועד, קרפדה, נמייה ותרנגולת (ולא בהקשר אימהי, אלא כדי להעליב את הזפק שלה), לשמש אכזרית, אש כחולה, שוט, חרדל ומבחר סכינים כמו אולר, תער וחרמש. רמיזות מפורשות למחצה קושרות אותה לגלריה רב-תרבותית של מכשפות – מהפיה הרעה של היפהפיה הנרדמת, ועד מדוזה, קירקי ודלילה.
אבל דבר אחד אי אפשר לקחת ממנה – בגוף היא מבינה; היא אומדת את גילה של עדנה לפי שיניה כאילו היתה סוס: "אולי אתה רואה אותה צעירונת, אבל אני הרי מסתכלת אצלה בשיניים, ושיניים לא משקרות, והיא שלושים ושמונה לכל הפחות" (13). מאוחר יותר, כשהיא משקללת גם את העור ואת העפעפיים, היא מתקנת את הערכתה לארבעים (129), ועשרה עמודים לאחר מכן מתברר שצדקה. עדנה חגגה זה עתה את יום הולדתה הארבעים.
חוש הריח המושלם שלה מאפשר לה להפריד בין "חוטי הניחוח שעלו מכל אחד מהמטבחים" בבניין (180), לאבחן שינויים בתזונה על פי צחנת הנפיחות, ולאתר את המרכיב הדק הנימי של זיעת אישה בריח תבשיל (181). ולא מדובר בסתם תחביב אלא בתשתית מבצעית; בעזרת אמצעים פשוטים המצויים בכל מטבח ביתי היא מפתחת מעין ענף חדש של מדע שימושי: שליטה בבני משפחה באמצעות עיצוב מחדש של גופם.
ואני מתכוונת "עיצוב" במובן הכי ישיר ופיסולי של המילה; אבא, סבתא לילי ויוכי הם כחומר ביד היוצר של אמא. את הפילוסופיה הפסימית והמעשית שלה אפשר לסכם בכמה משפטים: החיים אמנם "עשויים מטיט של אסונות" (77), אבל "אותה לא גידלו מתחת לתנור" (131), ו"מי שעדינוֹן – אוכל חרבון!" (248).
וכך, בלי אשליות ובלי עכבות, היא מוסיפה וגורעת, חותכת ומפטמת את בני ביתה.

*

אבא

"הכל היא כובשת, כל ירק טרי נמצא אצלה בסכנה" (215). כשאמא פוגשת את אבא גם הוא מין ירק טרי כזה, עולֶה צעיר שהיא כובשת וכולאת בביתה: "במשך חמישה חודשים תמימים, בתחבולות ובאיומים, מנעה ממנו לצאת מן הבית" (135). ואז היא מתחילה לבשל: "היא היתה מאכילה אותו בכפית קטנה מתוך הסיר, בוחרת לו את החתיכות הכי שמנות, נותנת לו ללקק מהרוטב" (137). היא מפתה ומפטמת את אבא כמו המכשפה של הנזל וגרטל, כשבמסגרת המשפחתית המאד משובשת – בן הזוג הוא הילד. זו תקופת המצור בירושלים. "מסביב כולם כמעט מתו ברעב", אבל כשהינדה רוצה משהו, "שום דבר לא יעצור אותה" (136).
ומה היא רוצה? בשלב הראשון היא רוצה "למלא את החורים בלחיים של אבא" (עוד ניסוח מאד חומרי ופיסולי), לעצב לעצמה גבר מן הפליט השדוף: "אט-אט החל אבא להשמין … מתוך השלד הגיח הגבר … פעם נכנסה אלינו חמדה קולטלרסקי הרווקה לקחת שלוש כפיות קמח … וראתה אותו ככה, חצי עירום, מסדר איזה חלון שנשבר, והתחילה לחייך חיוך טיפשי" (136).
ואז מגיע השלב הבא בעיצובו: הינדה מצפה את הגבר בשכבות של שומן כדי להסתירו מנשים אחרות; "כולם ראו קסם, פלא, איך השתנה הפליט המיסכן … אבל אף אישה אחת לא התבוננה אליו עוד בפה פעור, אף שכנה רווקה אחת לא בלעה את רוקה בחמדה למראהו, ורק היא, הינדה, ידעה איך לראות לתוכו, להפיק את יופיו הנשכח ואת גברותו מתוך שיפעת בשרו, כמי שמפיקה מחצב יקר מסלע" (137). למותר לציין שדימוי המחצב חוזר ומדגיש את החומריות של הגוף.
לקראת סוף הספר, כשאבא מתענג על שיבושי הלשון של הרדיו המצרי – חזיות במקום חזיתות – היא אומרת: "אתם אותו דבר כולכם, ערבים, יהודים, כולכם אותו דבר. אותו חומר" (311), ובהתחשב בגזענות הגורפת והמפורטת שלה, זו הערה מאד רדיקלית וחושפנית.

שם הושיבתם על-כסאות ועל-גבי ספסלים הדורים,
בָּללה לָמוֹ הגבינה, הדבש הכתום והסולת
ויין, יין פְּרַמְנִיָּה, ומסכה באותו המשקה ותשם
ירקות מזיקים, למען ישכחו ארץ מולדתם.
אותו הגישה לפניהם, וישתו ממנו – ותַּכֶּם
תיכף בשוט אשר בידה, ותסגרם במִכְלַת-חזירים.
והם ראש חזיר ראשם וכשערו שערם, וקולם
כקולו, וצלמם כצלמו; אך רוח בינתם כקודם.
הֵמָּה בוכים…
(האודיסאה, תרגום טשרניחובסקי)

הוריה של גיבורת הסרט "המסע המופלא" הופכים תוך כדי זלילה לחזירים

כך טיפלה קירקי באנשיו של אודיסאוס: האכילה אותם בכל טוב, הפכה אותם לחזירים והשכיחה מהם את ארץ מולדתם. והינדה אינה מפגרת אחריה – לא בקסם ההשמנה ולא בקסם ההסתרה, ואפילו לא בקסם שיכחת המולדת: על מנת לנתק את אבא מעברו היא מחליפה את שמו ממאוריצי למושה. וכדי להשלים את עיצובו היא גוזזת את מחלפותיו. או בניסוחה של סבתא לילי: "כל השערות התַּנְתַּלים שלו, מה היה לו בפולניה – אין לו! קאפּוּט! … ואני הסתכלתי אותו רק וִיש אחד … וכבר ראיתי שהמאוריצי שלנו גֶעשְׁטוֹרבֵּן. קאפּוט" (80). איך אומר שמשון לדלילה: "אם גולחתי, וסר ממני כוחי והייתי כאחד האדם."

*

סבתא לילי

מטרתה של הינדה במקרה הזה שונה בתכלית. כשם שהִתְפּיחה את אבא היא רוצה לצמק ולהזקין את סבתא לילי לגודל של "עיפרון מה שמים מאחורי האוזן", לכבות את "העיניים אש" שלה ולייבש את "הגוף שמפניה". והיא לא מתמהמהת; ברגע שסבתא יורדת מהאוניה, היא לוחצת את ידה ביד קרה ורטובה ומודיעה: "עכשיו אני יקרא אותך מאמצ'ו". בצעד ראשון היא מחליפה את השם (החמדן והאגוצנטרי – "לי! לי!") שסבתא נתנה לעצמה כשרקדה במועדון לילה, בכינוי מבַגֵר ואימהי. ואחרי שביססה את בעלותה (וקריאה בשם היא אקט של בעלות) היא ניגשת לְגופהּ.
היא מתחילה בצמתה היפה של סבתא; "צ'ופ שחור! עבה! מהראש עד התוּחֶס יורד!" והינדה פשוט קוצצת אותו בלי היסוס, את "זנב הסוסה" של סבתא לילי, את השְׁחוֹר שנפרש תחתיה כמו שמיכה, כמו לילה פרטי שמתוכו היא זורחת למאהביה: "לקחה מספריים וחתכה! ציק! ציק!" מאוחר יותר, כשהסבתא קלת הדעת נכנסת להריון, אמא מבצעת בה גרידה ביתית כדי להיפטר מהתוספת הלא רצויה, "הטינופת של הקזנובות שלך", כך היא קוראת לעובּר. "ואיך היא פעם נכנסה אצלי בקישקֶעס," מקוננת סבתא לילי, "כמו, תגידי, מעיים של תרנגולת, לא של בֶּנָדָם חי…" (82-79)
וזו לא רק סבתא שמדברת כאן. גרוסמן מכין את הדימוי הברוטלי ומגַבֶּה אותו משני הכוונים: קודם הוא שולח שני מתבגרים תל אביבים לדחוק בגיורא בלחישות ובפרצי צחוק, לגנוב עוף שלם מהפריזר של גוּצ'ה כדי לאונן לתוכו, ואז הוא נותן לאהרון המזועזע לדמיין עוף קפוא "מכווץ רגליים, מרוט נוצה, עם החור העגול הפעור בתחתיתו, וידה של אמא שלו חודרת ומתפתלת ועוקרת מתוכו בידיים חמוצות מדם, את עיסת הקרביים שלו" (68).
צִלהּ המעיק של הגרידה הוא שמזין מן הסתם, את הדימוי הפראי של אמא המנופפת בתחבושת ההגיינית המדממת של יוכי "כמו מנתח שעקר גידול" (29).
להתערבויות "העיצוביות" האלה יש מטרה מוגדרת: להפוך את האישה החושנית הפרועה, למין בובת סבתא שנקשרת לַפּוּריץ בשַׁאל הבוכארי הצבעוני או נכפתת בשמיכה למיטה. וכיוון שהיא כבר בסביבה – גם לחפץ שימושי.
ב"יסודי" של ימי חמישי היא מוליכה את סבתא "אל המקום שלה, אל פינת המטבח, מתחת לתנור ולכיריים," מה שהופך את סבתא לסינדרלה ואת הינדה לאם החורגת; במסגרת השיבוש המשפחתי – החמות היא הפעם הילדה שאמא תוחבת מתחת לתנור כדי להסתיר ממנה את העולם (בהיפוך של המנטרה שלה, ש"אותה לא גידלו מתחת לתנור"). ושם מתחת לתנור ולכיריים, "במקום שתמיד מצטברת טינופת משומנת" היא מפעילה את סבתא לילי – או יותר נכון "מתניעה" אותה, שתנקה. היא מתחילה "להניע את ידה בתנועות שפשוף מעוגלות… עד שבבת אחת התנועה נכנסת לדם של סבתא, והיא מתחילה לנקות לבד" (60).
במקום אחר מסופר כיצד רחצה את שיניה התותבות של סבתא, תחבה אותן בזהירות לתוך פיה "והניעה את לסתותיה מעט עד שהשיניים התיישבו במקומן" (144), כלומר הפעילה את פיה של סבתא כמו שמפעילים פה של בובה.
ומאוחר יותר, בשיא החיפצון, היא מעצבת את סבתא למין מִתקן ביתי: "אמא הושיבה את סבתא על הפּוּריץ עם הידיות הגבוהות, את ידה הימנית של סבתא פשטה לפנים, יישרה אותה מעט עד שהגיעה לזווית הרצויה לה, ואת השמאלית, המשותקת, הציבה על תמוכה קטנה, שבנתה לה משני כרכים של כתבי צ'רצ'יל…" ואז היא כורכת את הצמר על הידיים המושטות ומתחילה לגלגל. והרי תיאורה: "עיניה קפואות מעל לחוט הצמר הירוק, לשונה מציצה מבין שפתיה, קטנה, חדה, ורודה מאד; הנשימה שלה נעשתה מהירה ושורקנית. ידיה נעו בלי-הרף כחלקיו של כישור" (307), כעין הכלאה של הפיה הרצחנית מהיפהפיה הנרדמת ושל כלי נִשקהּ המהפנט, הכישור; והפעם ממלא אהרון את תפקיד היפהפיה. רק כמה שורות קודם לכן הוא דימה את עצמו ליפהפיה שחיכתה לנשיקת הגאולה כמו שהוא מחכה לתשובתו של גדעון.

*
 
יוכי

כשיוכי, אחותו של אהרון, חוזרת הביתה בוכיה אחרי שרינה ניקובה המורה לבלט העליבה את גופה המשמין והעבירה אותה לשורה השניה, הינדה מפתה אותו בקור רוח מצמרר לאכול לחם: "'פרוסה אחת?' שאלה אמא, "עם חמאה וקצת מַתְיָאס?" והיא לא מסתפקת בשאלה: "בפנים אדישים פתחה אמא את צנצנת המתיאס, הניעה אותה מעט כה-וכה באוויר, [כמו שמניעים מטוטלת כדי להפנט, מ"ב] ופרסה שלושה נתחים יפים על הצלוחית. אחר כך החלה למרוח את הלחם בשיכבה דשנה של חמאה ריחנית" (29). וכדאי אולי להזכיר שבמעשייה המקורית מתגוררת המכשפה של הנזל וגרטל בבית מלחם.

[מאוחר יותר, כשהינדה מגרשת את סבתא מהבית, אהרון תוהה אם לא היה צריך לשים לחם בכיס חלוקה כמו בהנזל וגרטל, שתפורר אותו בסתר מחלון האמבולנס. כך שהינדה היא גם המכשפה וגם האם החורגת בסיפור הזה.]

במקרה של אבא היתה לפיטום תכלית פשוטה. הינדה רצתה להסתיר אותו מהמתחרות. אבל למה היא מאביסה את יוכי? האם מדובר בדחף הִשרדות שיצא משליטה, בגלל הזכרון הקולקטיבי של המוזלמנים מהמחנות, והזכרון הטרי יותר של המצור ושל הצנע? או שיש כאן מרכיב נוסף, אישי ואפל ויותר – חמדנות, חרדת נטישה?
למה היא משתקת את בני משפחתה בזה אחר זה? היא מאבנת את יוכי עד שהיא רק "אוכלת וישנה ושותקת ומשמינה" (114), היא הופכת את סבתא לחפץ, היא מעבּה את אבא ומנצלת את התאונה שלו כדי להרחיק אותו מן העבודה הגופנית במאפייה: "בתוך שלושה ימים, בעוד הוא שוכב נאנק מכאבים בבית החולים, היא יזמה, משכה בחוטים, התחננה, איימה, וכששבו אליו חושיו נודע לו שעבודתו האהובה במאפייה נסתיימה, ושאמא בעשר האצבעות האלה, עשתה ממנו פקיד עם זכות לקצבאות" (166). והסיבה כפי שנרמז בהמשך, אינה רק אותן קצבאות. אמא מתנגדת לפעילות הגופנית משום שהיא מייפה אותו: "כמה יפות היו כל תנועותיו: מרגע שאחז בפטיש כאילו חובר אל מקור של חיוּת ושל תואם", ואפילו "רבע פול ניומן הבליח", וברגע שהוא מרפה מהפטיש: "בן רגע חזרה צורתו ונתרפסה ונתעבתה" (140, 142).

"שערה הדליל מתעופף כשער גורגונה סביב פניה" (77), כותב גרוסמן ומשווה את אמא בגלוי לגורגונה, אותה מפלצת בעלת תלתלים מנחשים ארסיים שמבטה מאבֵּן את כל מי שמביט בה.
[ואגב – הגורגונה המפורסמת מדוזה היתה פעם אישה יפהפיה שהתעלסה עם אל הים פוסידון במקדשה של אתנה, והמספר אף קושר לרגע בין אבא לפוסידון: "בשתי ידיו קיצף את ראשו הפוסידוני" (159).]

מה דוחף את אמא לכער ולשתק את בני משפחתה?
ואולי יש כאן שנאה פשוטה לגוף האדם באשר הוא; זו לא רק הברוטאליות שבה היא תוקפת את סבתא, גם לשדיה שלה היא מתייחסת כאל חפצים. "היא לא התנהגה איתם בעדינות. כאילו הלבישה אדם אחר: היתה לה תנועה כזאת, קצרת רוח, כשתחבה כל אחד מהם לתוך החזייה" (70).
ומאליה מתגנבת המחשבה, שמא כל שנאת הגוף של אהרון אינה מרד נגד אמו ונגד עולמה החומרני, אלא מורשת ישירה ממנה, גלגול של שנאתה. והתגלמותו בתוך ה"פְּרֶזֶנְט קוֹנְטִינְיוּס" היא שיתוק עצמי כדי לרַצות את הפחד שלה משינוי, מתנועה.

*

אקונצ'י מעצב את גופו 

גם אקונצ'י כמו אמא עסוק בגוף ובעיצובו. אם נבחן כמה מהעבודות שהזכרתי בפרקים הקודמים:
ב- Rubbing Piece הוא מתפיח פצע על זרועו, ב- Seeing Red הוא צובע את פניו באדום באמצעות חנק, וב- Trademarks הוא מנמר את עורו בטביעות שיניים דמויות חברבורות, וגולת הכותרת – Conversions שבה הוא מנסה להפוך את עצמו מגבר לאישה על ידי שריפת השיער שעל חזהו ושינוי קווי המתאר: משיכת פטמותיו ודחיפת איבר מינו אל בין רגליו כדי לעצב לעצמו ואגינה.

אבל יש גם כמה הבדלים משמעותיים בינו לבין אמא:
ראשית – אקונצ'י פועל בעיקר על גופו שלו.
שנית – הוא מתנגד לקביעוּת. השינויים שהוא עורך בגופו הם קצרי טווח.
ושלישית – אין לשינויים שהוא עושה שום תכלית מעשית.
"אני מושך את החזה שלי בניסיון עקר לפתח חזה נשי," הוא כותב, "חשוב שהנסיון עקר: כיוון שאיני יכול להשיג את מטרתי, הדגש הוא על התהליך לקראת המטרה, על הרצון להשתנות."
הינדה מסתירה את מניעיה ואקונצ'י מבליט אותם. הפעולות שלו מכוונות לתודעה. מטרתן האמיתית הפוכה מן המטרה "המוצהרת".
בשבוע הבא: מה למד אהרון מאמא

Read Full Post »