Feeds:
פוסטים
תגובות

Posts Tagged ‘הייקו’

סוף סוף הבנתי למה הצילום הזה של אביב יצחקי כל כך נוגע ללבי.

צילם אביב יצחקי

צילם אביב יצחקי

בראשית היה אמן הגרפיטי, שראה במה לאיילה שלו. הטחב ובעיקר העובש על הטיח המחוספס התחברו לטקסטורה של העיפרון. זמורות הקיסוס היו תפאורה ספק דו-ממדית וגם מזון.

יש סוג כזה של אמנות אורבנית, "טַפּילות על שיטה קיימת", לפי ניסוחו המלבב של ויטו אקונצ'י, הרחבה של משחק השלם-את-התמונה. הנה שתי עבודות של סנדרין אסטראד בולה שעדיין משחקת בזה כמו ילדה.

סנדרין אסטראד בולה,

סנדרין אסטראד בולה, "ציצה", חן מינימליסטי.

סנדרין אסטראד בולה,

סנדרין אסטראד בולה, "גשר הבלונים", מוסיף ממד של תיאטרון ושל פופ ארט (כל אחד בנפרד) לגשר המקורי. תיאטרון בגלל התנועה המובלעת של הלעיסה והנשיפה. פופ ארט בגלל המסטיקים הוורודים ובגלל שזה מאיר מחדש את הסדרתיות, כאילו הדמויות שגולפו אחת אחת מבשרות את הולדתו של פס הייצור.

הצילום של אביב יצחקי דומה ושונה מהצילומים האלה. מראש מוטמע בו משהו עצוב וטחוב שנוגס באיכות האיור-בספר-ילדים שלו (המובלטת על ידי הפריים הצילומי). אפילו הקיסוס קצת חולה ומכורכם. ובמשך הזמן גם הציור עצמו נבל, ואחורי הקלעים של האשליה נחשפו.

בהתחלה חשבתי שבגלל זה הוא כל כך נוגע ללבי, בגלל הנוכחות הכפולה של האשליה ושבירתה, כמו הברכט שציטטתי פה לאחרונה על "הציפור שעדיין ממשיכה לזמר על הענף שלה בזמן שהיא מנסרת אותו" (ככה הוא תיאר את האופרה שלו "מהגוני"). כן, בטח, אבל…

אחר כך חשבתי שזאת העליבות האורבנית, המאמץ להשתיל בה קסם, טבע מלאכותי, שאפילו הוא מתפרק.

ורק אתמול הבנתי שזו האיילה עצמה. היא לא יודעת שהיא מתפרקת. היא ממשיכה לנסות לכרסם את הקיסוס שלה (ואולי רק להעמיד פנים שהיא מכרסמת אותו) ברצינות ובחן. והרי זאת ההגדרה של "אירוניה טרגית" לפי הספר. הצופים מודעים למה שהדמויות בקוצר ראותן עוד לא תופסות.

הצילום לוכד את הרגע הזה, ועושה עוד משהו כמעט בלי משים: הוא מוציא את גבעול הקיסוס הימני מפוקוס ומטשטש את צבעיו, מקרב אותו בלי משים לנייר ולציור, כאילו ניסה לפצות את האיילה ולשמור על שלמות עולמה.

זהו בעצם. רק עוד משהו לסיום. בתקופה הקצרה שבה למדתי בבצלאל קיבלנו תרגיל: ללכת למקום, להביא תיעוד ולעשות בו משהו. ארנה ברומברג (שיום אחד, כשאמצא את המילים עוד אכתוב על ציוריה הנפלאים) נסעה לתל אביב וקנתה גלויה של קו החוף לתיירים. היא שכפלה אותה שוב ושוב במכונת צילום מסמכים – והמכונות של פעם היו הרבה יותר גסות ופיחמו את כל הפרטים – מה שהעלים את התכלת העזה של השמיים והים והבליט את חומת המלונות. היא צירפה לצילומים שיר הייקו אלמוני בתרגום לאה גולדברג:

הצבי על הרי האורן
אשר אין שם עלי שלכת
יודע כי בא הסתיו
רק מצליל קולו שלו.

*
בלוג הצילום של אביב יצחקי

*

עוד צילום בעיר האושר

פיוטי במובן הקשה והעמיד של המילה (על צילומי הישנים של אלאן בצ'ינסקי)

דניס סילק, אביגיל שימל, תערוכה (יש גם קטלוג)

יורם קופמינץ, תערוכה (יש גם קטלוג)

נטרפה על ידי תנין – פינה באוש והלמוט ניוטון

ים המלח של ורד נבון

אלכס ליבק, ג'וטו, פיתוי

המשורר וחוקרת המשטרה (על שרון רז)

על צילום נוסף של אביב יצחקי

ועוד

*

וגם – עוד שמונה ימים לקמפיין של מגזין תוהו

*

Read Full Post »

1.

נַעַר
מוֹחֶה שָּׁמַיִם
מִן הַשֻּׁלְחָנוֹת

Danko Plazanin, משורר הייקו קרואטי (מכאן)

*

2. אנחנו תמיד סוחבים איתנו איזה כלא, לובשים אותו כמו חליפה

לואיס קמניצר, החדר השני - 2001-2002 מיצב, קאסל, הדוקומנטה ה11.

לואיס קמניצר, החדר השני – 2001-2002 מיצב, קאסל, הדוקומנטה ה11.

לואיס קמניצר (Luis Camnitzer, נולד ב1937) הוא אמן אורגוואי ממוצא גרמני שפועל בארצות הברית.
המיצב שלמעלה הוא חדר נטול קיר רביעי. המאוורר פועל, יש רחש מוקלט של דגלים ברוח, אבל המגבת התלויה לא זעה, היא טבולה בבטון. כשחולפים על פני המיצב השמיים משתקפים בראי אבל בשלב מסוים משתקף בו רק הקיר.

בראיון שנערך איתו אומר קמניצר שזאת עבודה על כלא. היא מתייחסת לכלא הפיזי, בייחוד של אסירים פוליטיים, אבל גם לכלא של האמן "שרוצה לפרוץ מוסכמות, סטריאוטיפים, אילוצים תרבותיים, שמנסה להיות מקורי, לשבור את הכללים … וגם הוא נכשל בסופו של דבר … בסופו של דבר הכול הוא כלא: הגוף, גבולות התבונה והדמיון, החברה. זה כמו בצל: שכבות על שכבות של מאסר. אין דרך לשחרר את עצמך לחלוטין, אלא אם כן אתה הופך בודהיסטי או משהו, ולשם עוד לא הגעתי … אנחנו תמיד סוחבים איתנו איזה כלא, לובשים אותו כמו חליפה."

*

3. אינטרמצו – נונו משורר העננים

אחד מן האוספים היפים בהצגה הוא אוסף העננים המצויירים של נונו "משורר העננים". נונו הוא אסיר עולם, שנגזר עליו, "לאכול רק לחם מטוגן ומים מעופשים". כל העננים באוסף של נונו מצויירים על דפים זהים – מַלְבְּנֵי נייר בצורה ובגודל של חלון תא הכלא שלו. השמים הנשקפים מן החלון הם כל מה שרואה נונו מן העולם שבחוץ. הם מסמלים את הטבע, את החופש, את כל מה שחסר לו בחיים. חלון הגעגועים הופך לדף ציור, לאמנות. הכאב הופך ליופי. כך קל יותר להכיל אותו. (מתוך האוסף הכי הכי)

צילום, לואיס קמניצר

צילום, לואיס קמניצר

*

4. לראות את השמיים דרך הרכוש

בהמשך הראיון נשאל קמניצר האם לברוח מכלא באמצעות הדמיון, זה לא המוצא של האמן.
ועל כך הוא משיב:

כן, אם זה רק היה עובד. אבל זה נגמר בנקודה שבה הדמיון מסתיים שוב ושוב: במסחור, כלוא בכלא החדש של האובייקט … השאלה הגדולה היא תמיד: האם אנחנו כאמנים מייצרים תרבות או סחורה? … אני רוצה לייצר תרבות, אבל כוחות הנגד הם כה גדולים שלא משנה מה, זה תמיד נגמר בייצור סחורה.

זה קשור גם לנער מלמעלה, שמנגב את השמיים מהשולחנות.

בעבודה של יוקו אונו (1962) a painting to see the sky III היא מבקשת מאנשים לראות את השמיים בין יריכי אישה, לראות את השמיים בין יריכיהם שלהם, לראות את השמיים דרך הרכוש שלהם אחרי שינקבו אותו לשם כך. והיא גם נותנת דוגמא לרכוש: "מכנסיים, ז'קט, חולצה, גרביים, וכן הלאה."

*

5. מגריט אינו צייר

קמניצר כמו יוקו אונו, הוא נצר של האמנות המושגית שנולדה בשנות הששים של המאה הקודמת. אמנים שמאסו במסחור עבודתם ניסו להחליף את "פס הייצור של חפצי האמנות" באמנות חיה המבוססת על רעיונות ופעולות.

מיצב החדר הוא בין השאר (בכוונה או לא בכוונה) מחווה למגריט.

לוקאס רובלינגר בעקבות רנה מגריט, התמונה מכאן

לוקאס רובלינגר בעקבות רנה מגריט, התמונה מכאן

רנה מגריט, ראי, 1963

רנה מגריט, ראי, 1963

"מגריט אינו צייר," אמר עליו ידידו הסוריאליסט לואי סקוטינר (בפרפרזה על זו אינה מקטרת כמובן) "שפת הציור לא מעניינת אותו, הציור שלו הוא רעיון." ובניסוחו המלבב של מאיר אגסי: "בד הציור היה המזכירה הקשישה [של מגריט] אשר לה הכתיב את הדימוי-רעיון שלו."

לואיס קמניצר,

לואיס קמניצר, "זה ראי" 1966-1968

האמנות של קמניצר היא שירה חיה. במקום לכתוב שאין אוויר בתאו, המגבת דוממת כאילו נטבלה בבטון, הוא באמת טובל אותה בבטון. הופך אותה למונומנט של חנק ומוות. הרוח ממוכנת ומנותקת ממשק הדגלים המוקלט, מן המגבת, מן השמיים המשתקפים בראי. הטבע מפורק לדוגמיות ושיקופים.

אחת מהנערות שהיתה איתי בצבא הביאה איתה קצת ים לטירונות, בשקית. עד היום קשה לי להחליט אם זה שיא המסחור והפופ ארט (להפריט את הים לשקיות במקום הדבר האמיתי) או פיוט רזה של אמנות מושגית. לפעמים קשה להחליט.

"איש העסקים", הקפיטליסט של הנסיך הקטן, מנכס לעצמו את הכוכבים. הוא הראשון שחשב על כך, ולכן הם שלו. הוא מנהל אותם וסופר אותם, הוא משקיע אותם בבנק. אבל "מה זאת אומרת?" תוהה הנסיך הקטן. "זאת אומרת שאני רושם על פתק את מספר הכוכבים שיש לי, ואחר כך אני נועל את הפתק במגירה." "וזה הכל?" שואל הנסיך הקטן. "זה מספיק," משיב איש העסקים. "עניין משעשע," חושב לו הנסיך הקטן," פיוטי דווקא, אבל לא רציני במיוחד."
הפתק של איש העסקים הוא קצת כמו התיבה המצויירת שמכילה את הכבשה הנכונה, אבל צריך להיות משורר כמו סנט אכזופרי כדי להבחין בכך. (מתוך הנסיך הקטן והאוונגרד, כפי שהסברתי אותו לענת)

*

6. השמיים שבתוכי

התחלתי בחדר השני של קמניצר. היה גם חדר ראשון, כמעט חשוך, עם שלד של מיטה מצינורות גז שמעליו תלויה מנורה עמומה. הרצפה שמתחתיה נצבעה בשחור כאילו היה שם חור. נורה חלשה נקבעה במרכזה כ"השתקפות" חיה של מנורת התקרה.

לואיס קמניצר, החדר הראשון, 2001-2002 מיצב, קאסל, הדוקומנטה ה11.

לואיס קמניצר, החדר הראשון, 2001-2002 מיצב, קאסל, הדוקומנטה ה11.

השחור הזה מתקשר לי אגב, לשחור שבתוך הארון השמיימי של המגריט שלמעלה.

לואיס קמניצר, החדר השני 2001-2002 מיצב, קאסל, הדוקומנטה ה11

לואיס קמניצר, החדר הראשון 2001-2002 מיצב, קאסל, הדוקומנטה ה11

בקיר של החדר הזה היה חלון חסום בספרים. האם חלונות יכולים להחסם בספרים? "זה שדה רחב" כמו שהיה אבא של אפי בריסט אומר. לא ניכנס לזה עכשיו, אולי בפעם אחרת, ועד אז אשים פה את השמיים שבתוכי ספר נהדר שפותח קירות.

*

עוד באותם עניינים

המקרה המוזר של פול אוסטר וסופי קאל

ים המלח של ורד נבון (שבו מבליח קמניצר בעוד עבודה נהדרת)

בואי אמא

המשורר (שרון רז) וחוקרת המשטרה (אני)

האוסף הכי הכי

בגדי הכעס והאהבה, על cut piece של יוקו אונו

*
ובלי שום קשר, פעמיים מרב:

לכו ל"אֶרֶץ" התערוכה הנהדרת של מרב סבירסקי בגלריית הקיבוץ (אולי עוד אכתוב עליה, אבל שום דבר לא ישווה ללהיות שם).

*

והבטחתי לעדכן פה על הימנון לקופסא המופע המסתורי והפולח לב של מרב בן דוד, שייעלם כמו פנינה בין סדקי הרצפה אם לא תזדרזו.

יום שני ה 3/8 בשעה 20:30 בחאן הקטן בירושלים כרטיסים

יום רביעי ה 5/8 בשעה 20:00 בתאטרון תמונע בת"א כרטיסים

*

Read Full Post »

"האוסף הכי הכי" היא הצגת ילדים אמנותית המושפעת משירת ההַייקוּ היפנית ומן האוונגרד האירופי של תחילת המאה העשרים, ואשר מצליחה במין קסם, להפוך את המקורות הללו לנגישים ומחויכים, בלי לפגוע במהותם ובלי להתאמץ, כאילו מאז ומתמיד נועדו לילדים.

*

לשמוע את רחש הגלים

כשאנחנו מתרגלים למשהו, טען ויקטור שקלובסקי (חוקר ספרות רוסי, 1893-1984), אנחנו מפסיקים להרגיש בו; מי שגר ליד הים, למשל, אינו שומע את רחש הגלים. תפקידה של האמנות על פי שקלובסקי וידידיו (הידועים גם בשם "הפורמליסטים הרוסיים") הוא להחיות את המציאות מחדש, לגרום לנו "לשמוע את רחש הגלים", "להחזיר לאבן את אבניותה". איך היא עושה זאת, האמנות? היא מציגה דברים פשוטים ויומיומיים – כמו אבן או כמו רחש הגלים – בצורה לא צפויה, באופן שמעכב קצת את תהליך הקליטה שלנו וגורם לנו לחוש בקיומם. שקלובסקי קרא לזה "דה-אוטומטיזציה", כלומר תהליך שמבטל את האוטומטיות של הקליטה, ובתרגום לעברית – "הזרה" מלשון "זר". כשמשהו מוכר נראה כזר, ולוּ לרגע, זה גורם לנו לשים לב אליו ולגלות אותו מחדש.

וזה בדיוק מה שקורה לקהל של האוסף הכי הכי, יצירתם המשותפת של אנטוניו קָטָלָנו, אמן רב תחומי (ליצן, שחקן, משורר, צייר ופסל), ושל יהונתן בן חיים, מספר ובובנאי מתיאטרון הקרון.

"אני אוסף דברים פשוטים מאוד", מכריז יהונתן בתחילת ההצגה, "לא נדירים אבל מיוחדים… אני אוסף עלים, נוצות, עננים… אני אוסף צלילים… אני אוסף עקבות וסימנים. כל דבר משאיר סימן: נשיקה בלחי, צביטה של הדוד, המחשבות, הצער, השמחה, הצפורים ברוח…".

הקהל של האוסף הכי הכי יושב על שטיחים ומחצלות, בין ארונות תצוגה פתוחים שמכילים את האוספים. כל ארון מעוצב כדמות ששומרת על אוסף מסוים: קֶרֶקֶה שומר על אוסף השלג ועל אוסף ה"שירים ללא מילים", נונו אחראי לאוסף העננים, וכו'. במהלך ההצגה מציג יהונתן את האוספים ומספר עליהם. "אבל האוסף הכי הכי שלי", הוא אומר… בכל פעם על אוסף אחר.

*

המְתנה לעלה נושר

אוסף העלים הוא בעצם אוסף זכרונות; מתחת לכל עלה נרשם מספרו ושם המקום שבו נשר. כל עלה הוא מזכרת מרגע חשוב או מיוחד. עלה "רגיש, שלא רצה לנשור" תלוי בתוך קופסה משלו. יהונתן מנגן לו בשקט, והעלֶה הרגיש חולם שהוא עדיין מתנדנד על הענף. ויש גם מקום ריק באוסף, לעלה שעוד לא נשר. "כל כך הרבה סבלנות וזמן צריך עד שעלה קטן נופל…" אומר יהונתן. הוא מזמין מתנדב לשבת על הכסא שמעליו מתנדנד העלה ולהמתין לנשירתו. כסא ההמְתנה הופך את נשירת העלה לאירוע חשוב ומיוחד. זוהי מעין במה פשוטה ופיוטית שמזכירה שיר הַייקוּ יפני.

*

הַייקוּ

איזו קרירות
כפות רגליים על קיר –
שנת צהריים

זהו שיר הַייקוּ שכתב באשוֹ, משורר יפני מן המאה השבע עשרה. "הַייקוּ" פירושו "תחילת השיר", על שום שורות הפתיחה של צורה שירית קדומה יותר שמהן צמח לפני כחמש מאות שנה. בהַייקוּ יפני מסורתי יש שלש שורות בנות 17 הברות (5,7,5). השיר צריך לתאר רגע, תמונה קטנה המתרחשת בהווה, ועליו לכלול "קִיגוֹ", כלומר מילה המסמלת את עונת השנה שבה הוא מתרחש, למשל ענן זבובים או פריחת עץ הדובדבן. התמונה הקטנה מתוארת במילים פשוטות ומדויקות ומעוררת בקורא גלים של רגשות, מחשבות, זכרונות.

כסא ההמְתנה לעלה הנושר מזכיר במיוחד שיר אחר של באשו:

אגל טל מושלם
על עלה עץ האדר
ממתין לנשור

 

כסא המתנה לעלה נושר – איור של בתיה קולטון מתוך הספר חפץ לב יסודות תיאטרון הבובות האמנותי, מאת מרית בן ישראל ורוני מוסנזון נלקן

*

שירים ללא מילים

"אבל האוסף הכי הכי שלי",  אומר יהונתן, "הוא אוסף השירים של קֶרֶקֶה, חוקר שלג ומשורר של שירים ללא מילים". ניקח לדוגמא את שירו של קֶרֶקֶה "הרוח בעצים". השיר הוא בעצם מעין מִתקן: "העצים" הם ענפים דקיקים וזקופים שנעוצים בבול עץ. יהונתן פונה לקהל ומזמין מתנדבת קטנה להיות "הרוח". בזמן שהמתנדבת נושפת אוויר מפיה בכל כוחה, מוציא יהונתן את "העצים" מן החורים האנכיים שלהם ונועץ אותם בחורים אלכסוניים, כאילו התכופפו ברוח. אחר כך הוא מזמין את המתנדבת "לנשוב" מהצד השני. היא נושפת, ויהונתן מוציא "עץ" אחר "עץ" ונועץ אותו בְּחור שמַטֶה אותו לצד השני. הילדה נושפת קצת רוק מרוב התרגשות, ויהונתן מנגב את לחיו. "אמרתי רוח, לא גשם…", הוא נוזף בה. היא מתפקעת מצחוק ואיתה כל שאר הילדים. הבדיחה ילדותית אבל יש בה מן הפיוט; הילדה מקבלת לרגע הַעֲצָמָה מיתולוגית: הבל פיה הוא רוח והרוק שלה הוא גשם. היא הופכת לאלה קטנה ששולטת בכוחות הטבע. וכך או אחרת, ההפרדה הגלויה בין הסיבה ("רוח") לבין התוצאה ("העץ מתכופף") יוצרת הזרה ומעלה חיוך על שפתי הצופים.

גם "הרוח בעצים" של קֶרֶקֶה מזכיר הַייקוּ. אבל הבגרות והחומרה המסויימת שמאפיינים את שירי ההַייקוּ מתרככים בזכות ההומור ובזכות מתיקותה של המתנדבת. שיתוף הקהל מאזן את המינימליזם ואת ההפשטה של ההצגה הקטנה.

ועוד שיר/מִתקן: "הגוזל שלמד לעוף". השיר מורכב מענף קירח ומבובת גוזל פשוטה עשויה איצטרובל ונוצות. יהונתן מוליך את הבובה במעלה הענף. הגוזל מטפס, מטפס, מטפס, ו… נופל בנקישה לבסיס שבו נעוץ הענף. הוא לא מצליח להמריא. אחרי כמה נסיונות כושלים יהונתן מבקש מאחד הילדים להחליף אותו. יש ילדים שמחקים את הדוגמה של יהונתן ומפילים את הגוזל באכזריות. אבל מפעם לפעם מגיע מתנדב רחב-לב (או כזה שפשוט זוכר את שם השיר), וכשהגוזל מגיע לקצה הענף, הוא מתרומם ומתחיל לרחף.

יהונתן אינו מכוון את המתנדבים בשום צורה. הקהל שם לב לזה וחרד לגורלו של הגוזל. הרגע שבו הוא מצליח לנסוק הוא רגע של חסד אמיתי בהצגה.

*

שיתוף הקהל

כפי שראינו עד כה, הקהל הוא שותף פעיל בהאוסף הכי הכי, ויהונתן אכן מכיר בתרומתם של המתנדבים ומעניק להם אותות כבוד: "נכס תרבות של האנושות ואוצר קטן של אבא ואמא", כך נכתב על מדבקה דמוית לב שהוא מצמיד ברוב טקס לחולצתם. לפעמים מדובר במתנדב בודד, ולפעמים בקבוצה של מתנדבים שמחלקים ביניהם את אחד האוספים, את אוסף המים העומדים למשל: כל מתנדב מקבל צנצנת מַיִם מִיָּם אחר (מן הכנרת, מיָם המלח, מן הים האדום, השחור, ועוד כמה ימים ששכחתי), פותח את המכסה ומאזין לסודות המים.

אבל שיתוף הקהל אינו מתמצה במתנדבים. בקטעים רבים של ההצגה יהונתן מספק רק רמזים למה שקורה ומניח לקהל להשלים את המופע בדמיונו.

הנמלה גלילאו, למשל, אחת מגיבורות ההצגה, קיימת אך ורק בדמיונם של הצופים. כבר כשהם נכנסים יהונתן מזהיר אותם לא לדרוך עליה בטעות. הוא מתפתל ומצחקק כשהיא זוחלת כביכול במעלה שרוולו אל בית השחי שלו, והוא בונה לה גשרים ארוכים במהלך ההצגה כדי שתוכל להגיע בשלום למחוז חפצה. הקהל אינו צריך לראות נמלה כדי להזדהות איתה וליהנות מתעלוליה.

כשצופה משלים פרטים בדמיונו, נפרץ הגבול בין עולמו הפנימי לבין עולמה של ההצגה. כל אחד מן הצופים מעניק להצגה משהו משלו, ובד בבד מַפנים אותה ומצרף אותה לעולמו הפנימי.

בקטע מסוים של ההצגה מלמד יהונתן את הילדים לקפל אוניה מנייר. כולם מחזיקים דף דמיוני ומקפלים אחריו. תנועות הקיפול הופכות למין ריקוד. יהונתן משגיח על הילדים בשבע עיניים, שלא יטעו בקיפול… "אם עשיתם כמוני", הוא אומר לבסוף, "אז יש לכם עכשיו ביד… רגע, למה אין לכם ספינת נייר?" –  אוי ואבוי, הוא "שכח" לחלק את הדפים! לא נורא, בפעם הבאה הוא יזכור…

הרגע הקטן הזה חושף את אחת מהנחות היסוד של ההצגה: לא המטרה חשובה (הספינה המקופלת), אלא ההנאה שבדרך, הדמיון והמשחק.

 
 

ועוד שיר ללא מילים של קֶרֶקֶה: דו-שיח בין הזאב הרעב לבין הארנב. יהונתן מפליא לדקלם אותו. כדי שתוכלו לשמוע את השיר בדמיונכם הוספתי "הוראות ביצוע" בסוגרים:

זאב (בנביחה מאיימת): "אַרְרף אַרְרף…"
ארנב (מתחנן): "לא אַרְרף אַרְרף!"
זאב (מאיים): "גְרְרר… גְרְרר…"
ארנב: (מתחנן) "לא גְרְרר…"
זאב: (מתפלא) "אם לא זה ולא זה, אז מה?"
ארנב: (בבהילות) "תִּיגִידָן דִיגִידָן…"

זהו דו-שיח בסיסי – כמה רמזים שעל פיהם יוצר הקהל את הסיטואציה בדמיונו. במקום מילים יש צלילים שגם ילד קטן מאד (בגיל שבו קוראים לאקדח "פִּיוּ" על פי צליל הירייה ואפילו לפני כן, כשאומרים "הַמְ-הַמְ" במקום "לאכול") יכול להבין. ומצד שני יש כאן גרסה עכשווית, מצחיקה, של שירה פוּטוּריסטית.

*

זַנְג-טוּמְבּ-טוּמְבּ או שירה פוטוריסטית 

הפוּטוּריזם הוא זרם אמנותי מראשית המאה העשרים, שחרת על דגלו את פולחן המהירות והמכונה, דחיית העבר והאדרת המלחמה. הפוטוריסטים ערכו אירועים רב תחומיים שבהם הציגו את הציורים ואת הבַּלֶטים החדשניים שלהם, ניגנו "מוזיקת רעש" (כשמה כן היא) ודיקלמו את השירים שכתבו. השירה הפוטוריסטית היתה שירה תאטרלית ומוזיקלית. היא נועדה לביצוע חי והעדיפה את הצליל של המילה על פני המשמעות.

זַנְג-טוּמְבּ-טוּמְבּ, כך נקרא שיר מלחמה שכתב מָרִינֵטִי (מראשי הפוטוריזם האיטלקי). למילים אלה אין משמעות באיטלקית. הן פשוט מבטאות צלילי קרב (כמו ה"פִּיוּ פִּיוּ" של ילדים). מרינטי עודד משוררים להמציא מילים, ומצד שני התנגד למילים מופשטות שצריך להתאמץ כדי להבין אותן. תפקידן של המילים-צלילים לדעתו הוא להמחיש את העולם, ליצור אותו מחדש בצלילים, כך שכל מי שמקשיב יוכל לחוש אותו.

אומברטו בוצ'יוני, ערב פוטוריסטי, 1919

*

הכאב הופך ליופי 

אחד מן האוספים היפים בהצגה הוא אוסף העננים המצויירים של נונו "משורר העננים". נונו הוא אסיר עולם, שנגזר עליו, כפי שמספר יהונתן, "לאכול רק לחם מטוגן ומים מעופשים". כל העננים באוסף של נונו מצויירים על דפים זהים – מַלְבְּנֵי נייר בצורה ובגודל של חלון תא הכלא שלו. השמים הנשקפים מן החלון הם כל מה שרואה נונו מן העולם שבחוץ. הם מסמלים את הטבע, את החופש, את כל מה שחסר לו בחיים. חלון הגעגועים הופך לדף ציור, לאמנות. הכאב הופך ליופי. כך קל יותר להכיל אותו.

*

משוררים וילדים   

ההישג של האוסף הכי הכי הוא נדיר: ההצגה האמנותית המושפעת משירת ההַייקוּ היפנית ומן האוונגרד האירופי של תחילת המאה העשרים, מצליחה במין קסם, להפוך את המקורות הללו לנגישים ומחויכים, בלי לפגוע במהותם ובלי להתאמץ, כאילו מאז ומתמיד נועדו לילדים.

ואולי באמת נועדו; ארכימדס, אחד המדענים הגדולים של העולם העתיק (זה שזכה להארה גאונית באמבטיה, וזינק ממנה בקריאות, "מצאתי, מצאתי!") אמר: "תנו לי נקודת מִשען וארים את כל העולם". והיוצרים של האוסף הכי הכי אמנם מצאו את נקודת המִשען שלהם: הזיקה הטבעית בין ילדים לבין משוררים ואמנים בכלל; האופן שבו מגלים ילדים את העולם נושק לחוויה האמנותית. ילדים עוד לא בטוחים שאי אפשר "לאסוף את העקבות שהציפורים משאירות ברוח". הם מדמיינים את העקבות האלה בצורה ישירה וחופשית. הדמיון שלהם עדיין לא קוצץ על ידי הידע. המציאות שלהם מלאה חידות והם מפענחים אותן ביצירתיות של משוררים ("אני יודע למה קוראים לפרח הזה חבלבל", אמר לי פעם ילד אחד, "כי חבל מאד לקטוף אותו!").

*

מתנה מאנטוניו

האוסף הכי הכי נולד מן הדיאלוג בין יהונתן בן חיים הישראלי לאנטוניו קטלנו האיטלקי. אנשי תאטרון הקרון רצו להזמין הצגה של אנטוניו לפסטיבל תאטרון הבובות בירושלים, אבל ההצגה היתה יקרה מדי לתקציב הצנוע של הפסטיבל. יהונתן הציע לאנטוניו לערוך כמה שינויים שיוזילו את העלות של המופע בלי לפגוע ברוחו המיוחדת, ואנטוניו אמר: "למה שלא תעשה זאת בעצמך? אני אעזור לך". וכך, בעקבות כמה מפגשים אינטנסיביים והרבה שיחות טלפון ודואר אלקטרוני נולד לו  האוסף הכי הכי.

מספר יהונתן: "כשהתחלנו לעבוד ביחד אנטוניו אמר: 'בוא, יוצאים לעבודה', ויצאנו. לאן? לגן הגדול שלו. הסתובבנו בגינה ארבע שעות עם שקית נייר. אספנו עלים, שורשים, ענפים, אבנים קטנות וגדולות. 'זאת הספרייה שאיתה אנחנו עובדים', אמר אנטוניו. 'כל הדברים שמקיפים אותנו הם פתחים. בכל עלה יש פתח לסיפור'. אנטוניו לימד אותי ליצור בקלות, כמו שאני מספר. המפגש איתו גרם לי אפילו לצייר, מה שאף פעם לא עשיתי מפני שאחי היה הצייר במשפחה. אבל עם אנטוניו הכול אפשרי".

יש אמנים שמחפשים שלמות. לכל יצירה לפי טעמם, יש צורה אחת אידאלית וסופית. אחרי שמגיעים אליה אסור להזיז אף קו או נקודה. הגישה של אנטוניו שונה – משחקית, זורמת, פתוחה. וברוח זו גם העביר ליהונתן את ההצגה. לא רק שלא הציב לו תנאים, אלא דירבן אותו להוסיף, לשנות, לעוף הלאה בכוחות עצמו.

ועכשיו הגיע תורו של הקהל ליהֵנות מן המתנה. יהונתן מעביר אליו את הסיפורים ואת החפצים, וגם את האיכות האנושית שקיבל מאנטוניו – את החופש, את ההנאה. רוח יצירתית ומחוייכת שורה על האוספים הממשיים והדמיוניים. שעה ארוכה אחרי סוף ההצגה הילדים עדיין משתהים, משיטים סירות עם מפרשי נוצה, מנסים להנשיר את העלה העקשן שעדיין תלוי על הענף, מציצים בספרים, מקבלים אותות כבוד. כמו שכתב אורי בן העשר באתר במה:  "אחד הדברים הכי טובים בהצגה הזאת הוא שהקהל לוקח בה חלק. הרעיון להציג דברים פשוטים ולהפוך אותם למיוחדים, או להתייחס לדברים יומיומיים בדרך מיוחדת – הוא רעיון טוב. וחוץ מזה, קיבלתי בתור פרס מדבקה עם התואר שאני נכס תרבותי של האנושות. ולמה? כי הקשבתי לצנצנת עם מים מִיָם המלח, והם אמרו לי שהם אוהבים דגים מלוחים".

*

"האוסף הכי הכי" – יצירתם של אנטוניו קטלנו (איטליה) ויהונתן בן חיים (ישראל),
בימוי: נעמי יואלי, ביצוע: יהונתן בן חיים, תיאטרון הקרון

מאמר זה נכתב בהזמנת סל תרבות ארצי

*

עוד באותו עניין

הפוטוריסטים ואני

למה הבלונדיניות תמיד זוכות בתפקידים הכי טובים?

קרקס קוביות

ועוד

Read Full Post »