Feeds:
רשומות
תגובות

Posts Tagged ‘היינריך פוגלר’

"הדייג ונשמתו" היא אחת מן האגדות האמנותיות של אוסקר ויילד.

כאן אפשר לקרוא את הטקסט המקורי.

וזה תקצירו:

דייג צעיר מתאהב בבת ים יפהפייה. הוא רוצה לשאתה לאישה אבל נשמתו האנושית מפריעה. רק אם ישלח אותה יוכל להתאחד עם אהובתו. הכומר מסרב לעזור לו להיפטר מן הנשמה: אהבת הגוף טמאה, בת הים נתעבת ואבודה והנשמה יקרה מכל. גם הסוחרים מסרבים, מסיבה הפוכה: הם מוכנים לקנות את גופו אבל נשמתו לא שווה פרוטה. מכשפה צעירה מבטיחה למלא את מבוקשו בתנאי שירקוד איתה. היא חומדת אותו לעצמה ומקווה שיצטרף לאדונה השטן. ואחרי שהדייג עומד בניסיון הוא מקבל סכין קטנה שבה יוכל לחתוך את צלו מגופו. כי צל הגוף, כפי שמתברר, הוא גופה של הנשמה.

.

הדייג משלח את נשמתו. איור, Ragne Uutsalu (לבלוג של המאיירת)

.

נשמתו המבוהלת מתחננת שלא ישַלח אותה. או שלכל הפחות יתן לה את לבו. אבל אין על מה לדבר. לבו שייך לאהובתו. הוא משלח את הנשמה ורק פעם בשנה הוא חוזר לשמוע מה עלה בגורלה. בשנה הראשונה היא פונה מזרחה ואחרי שלל הרפתקאות היא מגלה מראת פלאים שהופכת את מי שמחזיק בה לחכם באדם. ואז היא "עושה מה שהיא עושה" (כלומר רוצחת מישהו) כדי להשיג את המראה ולשחד את הדייג שיחזור אליה. אבל הדייג מעדיף את האהבה והנשמה מסתלקת כשהיא ממררת בבכי. בשנה השנייה היא "עושה מה שהיא עושה" (עוד רצח) כדי להשיג טבעת פלאים שמעשירה את בעליה. אבל הדייג הצעיר עדיין מעדיף את האהבה. בשנה השלישית היא מתפעמת מרגליה של נערה שרוקדת בפונדק סמוך. לבת הים אין רגליים וסקרנותו של הדייג מתעוררת. הוא מחליט לחבור קצת לנשמתו, רק כדי לראות את הפלא. בדרך מצווה עליו הנשמה לגנוב גביע, להכות ילד ולרצוח איש שעשה עמו חסד. כשהוא מתלונן על רשעותה היא אומרת שזו אשמתו: לו נתן לה את לבו כפי שבקשה, היא לא היתה לומדת להנות מן הרוע.

מתברר שאי אפשר לשוב ולשלח את הנשמה. הסכין שקיבל היתה חד פעמית. ולא נותר לו אלא לאטום את אוזניו לפיתויה ולחזור לשפת הים. שם הוא מתנחל וקורא לאהובתו. הנשמה המסכנה לא מצליחה אפילו להשתחל ללבו. עד כדי כך הוא מלא באהבתו. פתאום בוקעת קינה מן הים והגלים נושאים אליו את גופתה של בת הים. הנשמה מזהירה אותו מזעמם אבל לדייג לא איכפת. לבו נשבר. הנשמה מוצאת סוף סוף סדק ומשתחלת לתוכו. ובבוקר מתגלות על שפת הים גופותיהם החבוקות של הנאהבים. הכומר מקלל אותם ומורה לקבור אותם בשממה. אבל למחרת, כשהוא מגיע לכנסייה, המזבח מכוסה בפרחים מוזרים. ריחם מבלבל אותו כל כך שבמקום לדבר על זעם האל הוא מדבר על האל ששמו אהבה. וכשהוא מגלה שהפרחים המופלאים מגיעים מן הקבר המשותף הוא חוזר בו מקללותיו ומברך את הים ואת כל הדברים בעולמו של האל.

*

חמש הערות על "הדייג ונשמתו" של אוסקר ויילד

.

  1. היפוכים

"הדייג ונשמתו" של אוסקר ויילד הוא היפוכה של "בת הים הקטנה" של אנדרסן. לא היפוך כללי ועצלני אלא גורף ושיטתי. למשל?

בת הים מתאהבת באדם, הדייג מתאהב בבת ים.

בת הים מנסה להשיג נשמה, הדייג מנסה להיפטר מנשמתו.

אצלה האהבה היא כלי להשגת הנשמה (אהבת הנסיך תקנה לה חלק בנשמתו) ואצלו האהבה כל כך גדולה שהיא דוחקת את הנשמה מלבו. אין מקום לשתיהן.

לבה השבור מסמל את אובדן הסיכוי לנשמה. לבו השבור מאפשר כניסה לנשמה.

שניהם זוכים בסכיני פלא. הדייג משתמש בשלו כדי להיפטר מן הנשמה. בת הים אמורה לנעוץ את שלה בלבו של הנסיך הבוגדני כדי לחזור לחייה הקודמים. אבל היא משליכה את הסכין למים ואז, במין דאוס-אקס-מכינה, היא בכל זאת זוכה בנשמה. (במקום להפוך לקצף על הגלים היא הופכת ל"בת אוויר" שיכולה לצבור נשמה בשלוש מאות שנה של מעשים טובים. תמיד צרם לי הסיום הזה שעוקף את האגדה בפסק הלכה נוצרי. אבל עכשיו אנחנו באוסקר ויילד).

.

בת הים הקטנה, אייר אדמונד דולק

.

ויש עוד היפוכים. רק הטרגיות משותפת לשני הסיפורים; האהבה לא מנצחת. לכל היותר מקוששת לה פרס ניחומים.

*

  1. הנמשל, או – איך אפשר להפריד את הנשמה מן הלב?

"הדייג ונשמתו" הוא בעצם משל. הציפוי האגדי נועד להרחיק את העדות כדי לבחון אותה מחדש ללא פניות. יותם התנ"כי  מספר על אטד פירומן שהומלך על העצים, ומתכוון לאבימלך הרצחני שמונה לשופט, ואילו אוסקר ויילד מספר על אהבה אסורה לבת ים ומתכוון לאהבה אסורה לגבר. הכנסייה בדוגמטיות שלה כופה עליו לבחור בין לבו לנשמתו. אבל שורש הרע אינו בנטייה המינית אלא בהפרדה האבסורדית בין הלב לנשמה. כל אהבה היא טובה וטהורה, אומר ויילד. הלב הוא שמגן על הנשמה משחיתות ומרשע. ככה פשוט ועדיין רלוונטי. גם לאיסלם וליהדות.

.

הדייג ונשמתו, קתרין פורסיית

*

  1. המחיר

בילדותי לא חיבבתי את "הדייג ונשמתו". היה משהו שכלתני מדי באגדה הזאת. המרפקים החדים של המשל בצבצו מגלימת הקסם. רק שני דברים נחרתו בי בעוצמה: הקביעה ש"צל הגוף הוא גופה של הנשמה", והנאום שבו מקדמת המכשפה את פני הדייג, ושבו היא מציעה לו שירותים שונים בתנאי שישלם את מחירם. אף אחד מן התרגומים לעברית אינו ישיר כמו המקור, שבו היא חוזרת ואומרת:

Tell me thy desire, and I will give it thee, and thou shalt pay me a price, pretty boy, thou shalt pay me a price

כלומר, לתשוקה יש מחיר, בחור יפה, ואתה תשלם אותו. וככל שהיא חוזרת על דבריה הם חורגים מן התשלום שהיא מבקשת על שירותיה, והופכים למין השבעה ואזהרה ממחיר התשוקה; וויילד אמנם שילם את מלוא מחירה: בכלא עם עבודת פרך, בחולי, בפשיטת רגל, בנידוי, בגלות.

.

בת הים הקטנה, בנקסי, דיסמלנד

*

  1. תומס מאן ואוסקר ויילד

"לא אומר שהכלא הוא הדבר הטוב ביותר שהיה יכול לקרות לי," כתב ויילד. "משפט כזה תהיה בו משום מרירות רבה מדי כלפי עצמי. אני מעדיף לומר, או לשמוע שאמרו עלי, שהייתי בן כל כך טיפוסי לדורי, שברוב גחמנותי, ובשם אותה גחמנות, הפכתי את הדברים הטובים בחיי לרעים, ואת הרעים לטובים." (מתוך ממעמקים מאת אוסקר ויילד).

פעם כתבתי על היקסמותו של תומאס מאן ממה שהוא מכנה "כפל דמות" – אם אלה אח ואחות שמשקפים זה את זה ביופיים, או אם ובתה שמשלימות זו את זו. תהיתי אם כפל הדמות הוא דרכו של מאן לצעף את ההומוסקסואליות שלו ולהגניב אותה לספריו, להכשיר אותה דרך הכפילות. אבל מי באמת יכול לומר מה קדם למה – האם הנטייה המינית התחרזה עם איזו תבנית נפשית קיימת או המציאה אותה כדי להגן על עצמה? והאם זה באמת משנה? כך או אחרת הן הזינו זו את זו ואת הפואטיקה שלו.

ואותו דבר (רק אחרת) אצל אוסקר ויילד. האם חיבתו להיפוכים ופרדוכסים, משיכתו לסלסולים והתפעלותו משקרים הן מוּלדות או שאלה הם פיתולי תודעה שמתמרנת בין סתירות; בין לבו הסוציאליסטי הדומע של ויילד לאהבת היופי והמותרות שלו, בין ההומוסקסואליות לדתיות הנוצרית. (וּויילד המיר את דתו לקתוליות על ערש דווי).

הדייג ונשמתו, אייר היינריך פוגלר

*

  1. יוצאי הדופן

"המילה, בבואה לציין מעשה זה או אחר, כמוה כאותו מחבט זבובים המחטיא את מטרתו תמיד … כל אימת שהדברים אמורים במעשה כלשהו, יש להתבונן בו לא מצד ה"מה" או ה"איך" אף שזה האחרון חשוב יותר, אלא רק מצד ה"מי" לבדו." (מתוך פליקס קרול, וידוייו של מאחז עיניים, מאת תומס מאן).

"ישו בחל בשיטות המכאניסטיות המשמימות, חסרות החיים, המתייחסות לאנשים כאילו היו חפצים, ועל כן מתייחסות לכולם באופן זהה; כאילו מישהו או משהו אפילו זהה לאיזשהו דבר אחר בעולם! לדידו לא היו חוקים, היו רק יוצאים מן הכלל." (מתוך "ממעמקים" מאת אוסקר ויילד)

*

סובלנות. אפילוג.

טנסי ריד, ילדה בת 11, כתבה שיר על שלושה סוגי גן עדן וגיהנום: גן עדן וגיהנום של אנשים, גן עדן וגיהנום של בעלי חיים וגן עדן וגיהנום של חפצים. איך הם נראים? בדיוק אותו דבר. זה הטקסט. מרדית מונק הלחינה אותו.

.

הנה החלק של החפצים בביצוע Young People's Chorus of New York City

*

עוד על אוסקר ויילד

חבל טבור מזהב – על "המלך הצעיר" של אוסקר ויילד

דם, דמעות וצבעי מים – על "הרוח מטירת קנטרוויל" של אוסקר ויילד

עוד דייגים בעיר האושר

האישה שרצתה להיות מלך (על "הדייג ואשתו" של האחים גרים)

הדייג והשד ואני

*

וכיוון שפורים עוד נמצא בזווית העין – תמונות אקסטרווגנטיות-קסומות-דקדנטיות מתחרות התחפושות של הגייז בניו אורלינס

*

ובלי שום קשר, אבל שווה – ערב מחול כפול:

THE HAPPENING שבו מבצעת תמי ליבוביץ' "סדרת פעולות, מעין פסלים קינטיים ווקאליים המושתתים על קואורדינציה של מכאניקה ורגש."
יש בעבודה משהו פופי, נונסנסי ועתידני כאחת, והמלנכוליה שדולפת מהסדקים מכמירה את הלב. ועוד דברים שכתבתי פה.

על אי הנחת של יצורים מכונפים מאת ניר וידן ועדי שילדן – לא יצא לי לכתוב. זו עבודה מושגית שחושבת על מגדר דרך הגוף, ויש בה מין פיוט רזה בלשני, וגם משהו מ"כפל הדמות" של תומאס מאן.

31 במרץ בשעה 14:00 מרכז ענבל, תל אביב || 1 באפריל בשעה 21:00 מרכז ענבל, תל אביב. להזמנת כרטיסים

*

וגם – אני לא יודעת על מה אתן חלמתן בילדותכן. אני התפללתי כל יום שצוענים יחטפו אותי לקרקס. ואף שחיבבתי את אלה קרי ואת נוריקו סאן, השתוקקתי להתחלף רק עם לילבס ילדת הקרקס. דבורית שרגל יצאה לברר מה עלה בגורלה. והיא זקוקה לכל עזרה כדי להשלים את המסע.

לילבס ילדת הקרקס

Read Full Post »

הפוסט הזה עוסק בשמלות אור של אגדות, כלומר בטוהר וגם בסקס. יש בו שני סקופים (ככל שמידע על איורים יכול להחשב לכזה) וכמה מחשבות מטרידות על עירום בספרי ילדים.

*

1. טוהר וקדושה

איור, היינריך פוגלר 1872-1942 (גם האינטראקציה עם הזקן בפינה השמאלית למטה, מזכירה את חנה'לה והפחמי שלה).

איור, היינריך פוגלר 1872-1942 (גם האינטראקציה עם הזקן בפינה השמאלית למטה, מזכירה את חנה'לה והפחמי שלה).

לא, זאת לא חנה'לה עם שמלת השבת אלא גיבורת "מטבעות הכוכבים", מעשייה מס' 153 מאוסף האחים גרים, על יתומה קטנה שנותנת את פרוסתה האחרונה לאיש רעב ומחלקת את בגדיה לנצרכים, ואחרי שהיא מוסרת את כותנתה, "נפלו לפתע הכוכבים מן השמיים והיו למטבעות קשות ונוצצות, וכשם שנתנה את כותנתה, כך היתה עליה חדשה, מכותנה עדינה. היא אספה בתוכה את המטבעות והיתה עשירה כל ימי חייה."

הכותונת שצייר היינריך פוגלר היא שקופה, כיאה לבגד שמיימי מכּוּתְנַת כוכבים.

גם המלך הצעיר של אוסקר ויילד זכה בגלימת אור. זה היה אחרי שסירב ללבוש את בגדי ההכתרה היפהפיים במחאה על הסבל שהיה כרוך בהכנתם. הוא לבש בגדים גסים של רועה אבל כשכרע ברך בתוך הכנסייה "חדר אור השמש [מבעד לחלונות הצבעוניים] וכיסהו, וקרני השמש רקמו סביבו גלימה שהיתה אף יפה יותר מן הגלימה שארגו האורגים למענו … אור מופלא זוהר של מסתורין, קרן ממנו." (תרגם רפאל אלגד. עוד על הסיפור הנהדר שהוא מעין מסה בתולדות האמנות, כאן).

בשונה מגלימתו של המלך הצעיר, הכותונת השקופה של פוגלר חושפת את גופה של היתומה. זה עדיין מאד תמים וטהור (וגם ריאליסטי, אריגים דקיקים נוטים להיות שקופים).

האיקונוגרפיה הנוצרית מקשרת בין אור לרוח הקודש: כמו שהאור חודר מבעד לזכוכית מבלי לשבור אותו, כך חדרה רוח הקודש לרחמה של מריה מבלי לפגוע בבתוליה. והטוהר פה כבר מתקרב באופן מסוכן לסקס, בלי כאב ובלי לפגוע בבתולין עדיין. בלי כתמים.

כלה צוענייה בת זמננו. אורות מושתלים בשמלות הכלה הצועניות. החתנים פטורים מאור.

כלה צוענייה בת זמננו. אורות מושתלים בשמלות הכלה הצועניות. החתנים פטורים מאור.

*

2. אור תמורת חושך

שמלות אור הן טרנד לוהט באגדות. לא תמיד קוראים להן שמלות אור. לפעמים אומרים שהן רקומות שמשות זהב, סהרוני כסף וכוכבים נוצצים, או שהן זהובות כשמש, כסופות כירח וזוהרות ככוכבים, שהן "כאילו נארגו משלל קרני שמש". ולפעמים גם זה לא. אז איך אני יודעת שהן שמלות אור, כי הן נארזות ואולי מוטב לומר – נגנזות בקליפת אגוז. ואם אין קליפת אגוז תמיד אפשר להחביא אותן מתחת לאבן כמו שעושה "הכלה האמיתית" במעשייה 186 מאוסף גרים (ושוב – מה יכול להצטמצם כך אם לא אור?).

אהובה של "הכלה האמיתית" שכח אותה. והיא לא יחידה; גם הגיבורות של "תנור הברזל", "בן ובת מלך" ו"המתופף" (כולן מיערות גרים) נשכחו. הנסיכים שלהן עומדים לשאת נשים אחרות. ומה הן עושות כדי לתקן את זה?

הן סוחרות בשמלות האור שלהן. הן נותנות אותן ליריבותיהן תמורת חושך. תמורת הזכות לישון בפתח חדרו של החתן בתקווה שיתעורר וישכב איתן. זה לא נאמר במפורש אבל נדמה לי שהקישור בין אור לטוהר מיני הוא די ישיר פה.

זה לא סתם סחר חליפין אלא גם מאגיה בסיסית: שמלות האור מתַגברות את הטוהר והבתולין של היריבות, כלומר, מרחיקות אותה מגופו של החתן ומפנות מקום לכלות האמיתיות.

*

3. צניעות משונה

"מטבעות הכוכבים", אייר, ויקטור פאול מון, 1882

"מטבעות הכוכבים", אייר, ויקטור פאול מון, 1882

ובחזרה ל"מטבעות הכוכבים": איך אפשר להתעלם מהדבר הפאלי הזה בין שני הסלעים שאורב לילדה מאחור, פרט שכמו פרץ מתוך התת מודע של המאייר?

אני קצת מבינה את המאייר. יש משהו אפל ולא מוגן ומטריד בסיפור. אם זה היה חלום, הייתי חושבת שהוא על זנות. לא רק בגלל התפאורה הלילית וההתפשטות המפורטת: אחרי שהילדה מוסרת את חצאיתה היא נשארת בכותונת ואז מישהו מתחנן לקבל גם אותה, "חשבה הילדה החסודה: חשוך הלילה, איש לא יראה אותך…" בגלל הקשר הישיר בין ההתפשטות לכסף, למטבעות "הקשות והנוצצות" שהומטרו על הגיבורה.

משהו דומה הרגשתי כשקראתי את "שלוש מתנות" של י"ל פרץ, עוד סיפור "מופת" עם גיבורה חסודה (זוכרים? עלמה יהודיה נקשרת בשערה לזנבו של סוס דוהר ונגררת ברחובות העיר. היא מבקשת סיכות להדק את השמלה לבשרה כדי לשמור על צניעותה). אצל פרץ כמו ב"מטבעות הכוכבים" יש לצניעות ולטוהר טעם לוואי טראשי ופורנוגרפי.

משהו מזה חלחל גם לחנה'לה. יכול להיות שגם אוה איצקוביץ' (באיור שמתחת) חשה אי נוחות. אולי בגלל זה הירח שלה עוצם עיניים כשחנהלה מפשילה את שמלתה.

.

משמאל, ויקטור פאול מון (פרט), "מטבעות הכוכבים". מימין, אוה איצקוביץ', "שמלת השבת של חנה'לה", מצא את ההבדלים.

משמאל, ויקטור פאול מון (פרט), "מטבעות הכוכבים". מימין, אוה איצקוביץ', "שמלת השבת של חנה'לה", מצא את ההבדלים.

ותוספת מאוחרת, ללא מילים:

מימין, משמאל, חנה'לה, איירה אוה איצ'קוביץ

מימין, ציור פן-אפ של ז'יל אלבגרין. משמאל, חנה'לה, איירה אוה איצ'קוביץ

*

4. לפני ואחרי

"הכוכבים אשר היו לדינרי זהב" (מטבעות הכוכבים) מתוך עשר אגדות לילדים, איירה תום זיידמן פרויד, 1923

"הכוכבים אשר היו לדינרי זהב" (מטבעות הכוכבים) מתוך עשר אגדות לילדים, איירה תום זיידמן פרויד, 1923

.

למעלה האיור הנפלא של תום זיידמן פרויד ל"מטבעות הכוכבים". כבר פרסמתי אותו כאן פעם, ולא הייתי מטריחה אתכם לולא גיליתי שקדם לו איור שונה:

.

תום זיידמן פרויד, 1921. האיור המקורי שהופיע במהדורה הגרמנית.

תום זיידמן פרויד, 1921. האיור המקורי שהופיע במהדורה הגרמנית (לחצו להגדלה)

.

האיור הזה נפסל על ידי ביאליק, שותפם של בני הזוג זיידמן פרויד בהוצאת "אופיר" העברית.

אוריאל אופק טוען שביאליק התנגד לעירום בגלל הילדים. אני חושדת שהילדים היו רק האליבי.

לביאליק היה יחס מאד בעייתי (בלשון המעטה) למיניות. למשל:

רַק קַו-שֶׁמֶשׁ אֶחָד עֲבָרֵךְ,

וּפִתְאֹם רוֹמַמְתְּ וְגָדָלְתְּ;

וַיְפַתַּח חֶמְדָּתֵךְ וּבְשָׂרֵךְ,

וּכְגֶפֶן פֹּרִיָּה בָּשָׁלְתְּ.

.

וְרַק סַעַר לֵיל אֶחָד עֲבָרֵךְ,

וַיַּחְמֹס אֶת-בִּסְרֵךְ, נִצָּתֵךְ;

וּכְלָבִים נְבָלִים בַּהֲדָרֵךְ

יָרִיחוּ מֵרָחוֹק נִבְלָתֵךְ –

(במקור ציטטתי את העיניים הרעבות של ביאליק. אבל זה יותר מתאים. תודה ללי עברון ועקנין שהזכירה לי)

ובחזרה לתום זיידמן פרויד – האיור המקורי מממש את הפנים הכפולים של הסיפור: מצד אחד זו תנוחה של קדושה מעונה, של צליבה, כולל הראש השמוט והנוטה:

מימין, ג'וטו די בונדונה (פרט), משמאל, הרונימוס בוש (פרט)

מימין, ג'וטו די בונדונה (פרט), משמאל, הרונימוס בוש (פרט) לחצו להגדלה

.

ומצד שני זאת תמונה חושנית של חוה קטנה עירומה שקוטפת תפוח-כוכב ומכסה את ערוותה בעלה תאנה-כוכב. לימינה ולשמאלה מתנשאים-מתפתלים פרחים נחשיים.

.

מימין, חוה, מאת לוקאס קראנאך האב, 1526 (פרט)

מימין, חוה, מאת לוקאס קראנאך האב, 1526 (פרט)

.

החוה הקטנה של תום זיידמן פרויד היא פלאית ומיוחדת במינה. מלאת עוצמה ונקייה מכל רוע, התחסדות ואשמה. בחושניות שלה יש תמימות ושמחה.

לפני ואחרי

לפני ואחרי (לחצו להגדלה)

.

שני איורים (נפלאים, כל אחד בדרכו). אותה מאיירת, אותו סיפור, אותו רגע. דבר והיפוכו:

הן מבחינת הסגנון האמנותי – שרידי האר-נובו של תום זיידמן פרויד התגלגלו במודרניזם הנהדר שלה (על המודרניזם שלה כתבתי פה ולא אחזור על זה עכשיו).

וגם מכל הבחינות האחרות: במטמורפוזה שעבר האיור הילדה הולבשה, עיניה נפקחו, הזרוע "נשברה" כדי לבטל את רפיון הצליבה, הגבעולים הנחשיים התקצרו. את מקומן של חוה והמרטירית הצלובה תפסה רקדנית קטנה גיאומטרית בסגנון אוסקר שלמר.

*

שאלות מטרידות

ובלי ביאליק? כלומר כאן ועכשיו, האם היו מדפיסים את האיור המקורי?

בספק רב.

ולמה בעצם? על כך יש לי שתי תשובות שונות, וכל אחת מעציבה אותי בדרכה.

הסיבה הראשונה היא אימת הפדופילים שהפכה את כולנו ל[א]נשים שמתקשים להביט בילד עירום מבלי לחשוב על פדופילים ולהזדרז ולהסתיר מהם את הילד. פדופילים הם אמיתיים וצריך להישמר מפניהם, אבל זה די נורא כשהם מכתיבים, שלא לומר מזהמים, את היחס שלנו לגוף. והיחס הזה מחלחל גם לילדות ולילדים שלנו.

מתוך "במטבח הלילי" (1970), כתב ואייר מוריס סנדק.

מתוך "במטבח הלילי" (1970), כתב ואייר מוריס סנדק (לחצו להגדלה)

.

ולא, זה לא משנה אם זה ילד או ילדה. ראו שערוריית הפעוט העירום במטבח הלילי  של מוריס סנדק. (על ספרנים שהוסיפו לו טיטול ועל אלה ששרפו את הספר אפשר לקרוא כאן. ישראל עוד לא פוריטנית כמו ארצות הברית אבל היא מתקרבת במהירות).

וישנה גם התקינות הפוליטית שמקשרת בין עירום – ביחוד של נשים וילדות – לחיפצון (זאת לא שפת האם שלי, אז סליחה אם אני לא מדייקת אבל זה הכיוון). וגם זה מטריד אותי. כי האיורים של תום זיידמן פרויד ושל מוריס סנדק הם לא מחפצנים אלא מלאים רגש ועוצמה. הם מנכיחים תחושות שאני זוכרת מילדותי, חושניות ושחרור חלומי וחמלה חסרת גבולות ועוד. הם משקפים אותן ונותנים להן מקום.

והכי עצוב שזאת צנזורה של אהבה. הכל מאהבה. גם הדחף להגן על הילדים וגם הרצון לתקן את העולם ולהפוך אותו לצודק ושיווני יותר. אבל התוצאה היא צמצום וכיווץ של העולם ושל השתקפותו האמנותית (וסיפורים יכולים להציל, וגם ציורים, הם הצילו אותי, יותר מפעם אחת) מה שגורם לי עצב ומחנק. איך כתב איציק מאנגר:

בעיני אמי אביט
נפשי בי משתוחחת,
לא נתנה לי אהבתה
להיות ציפור פורחת.

(תרגם בנימין טנא. השיר המלא וגם קליפ נהדר, בשיחות עם אמא)

*

הפוסט הזה הוא חלק מההרצאה שנתתי בשבוע שעבר במוזיאון ישראל. תודה רבה לאילה דרורי נכדתה של תום זיידמן פרויד שפתחה לפני את אוצרותיה.

*

וגם חדשות מפתיעות. לעיר האושר יש דף פייסבוק.  בני היקר פתח אותו והוא גם זה שמעדכן אותו בכל פעם שמתפרסם פוסט. אני לא שם, מה שלא מפריע לי להיות לחוצה מזה באופן מגוחך. הוא מציע לי לחשוב למה, וגם אני מציעה לעצמי, ובינתיים אתם יכולים (רק אם אתם רוצים כמובן) להזמין את החברים שלכם לאהוב את העמוד על ידי שימוש באופציה invite your friends. אני מקווה שאתם מבינים (ואם לא, תשאלו אותו).

*

עוד באותם עניינים

חבל טבור מזהב, על המלך הצעיר של אוסקר ויילד (סיפור שהוא בין השאר מסה בתולדות האמנות)

אחת עשרה שמלות של אור (בעיקר תמונות)

סוף העולם, הערה ראשונה על תום זיידמן פרויד

איור וכוריאוגרפיה, הערה שניה על תום זיידמן פרויד

הנערה שלא רצתה להינשא לאביה, על כל מיני פרוות (עוד אגדה עם שמלות אור)

דיוקן האמן כמכשף צעיר – על האיורים של עפרה עמית לאחים גרים

*

Read Full Post »