Feeds:
פוסטים
תגובות

Posts Tagged ‘היטלר’

(התשובה בגוף הפוסט.)

לפני כעשרה ימים שבתי מפסטיבל בסלובקיה שכלל שני ימי עיון על תיאטרון בובות עכשווי. התבקשתי להרצות על האופי הבינתחומי של תיאטרון הבובות בארץ. במקום לחלוף בדהרה על פני כמה הצגות העדפתי להתמקד בהצגה אחת נפלאה שעוסקת בגזענות במלוא העוצמה והפיוט ובלי למעוד לדידקטיות. אני מביאה כאן גירסה מקוצצת (בכל זאת, בלוג) של ההרצאה.

"בתו של יאן – סיפור אמיתי", כך נקראת ההצגה, יצירתה של פטריסיה אודונובן בהפקת תיאטרון הקרון. היא מבוססת על סיפור הילדוּת האמיתי של חנה-אניטה יכין בהולנד בתקופת השואה, ומיועדת לילדים מגיל תשע (יחסית לסיפור שואה הוא מאד יומיומי ומינורי, הזוועות מתרחשות ברקע) וגם לבני נוער ולמבוגרים. פטריסיה מספרת את סיפורה של אניטה בגוף ראשון, אבל העיקר נמסר באמצעות התפאורה והאביזרים; המילים והעיצוב מתלכדים לשפה אמנותית אירונית ופיוטית שהיא בו-בזמן גם פשוטה מאד וקרובה למשחקי ילדים. כי ילדים (כפי שכבר כתבתי למשל כאן) הם משוררים טבעיים, לא-מודעים.  

וכיוון שהשפה האמנותית של "בתו של יאן" צומחת מן הסיפור – הרי התקציר: אניטה בת השבע חיה חיים רגילים ומוגנים בכפר קטן ליד אמסטרדם עם אביה הנוצרי, אמה היהודיה ואחיותיה מרים ואלכסנדרה. ב-1940 הגרמנים פולשים להולנד, ופתאום אסור לאמא שלה לשבת על ספסל בפארק או לנסוע באוטובוס. חברותיה של הילדה מתגרות בה ומתרחקות ממנה והיא משתוקקת שאמה תסיר את הטלאי הצהוב המרגיז. וכאן נחלץ אבא יאן לעזרה: הוא מעמיד פנים שהוא משתף פעולה עם הנאצים כדי לשכנע אותם שאשתו נוצריה. זה עובד. אניטה חוזרת במין קסם, להיות ילדה רגילה. כמעט רגילה; יש לה כמה סודות שהיא לא יכולה לגלות אפילו ללוטֶה חברתה הטובה. היא לא יכולה לספר לה שהיא יהודיה, או שבבית שלהם במחבוא מסתתרים יהודים. ואז מגיע חג המולד. אמא של אניטה לא מתכוונת לחגוג. היא מסבירה לאניטה שהם יהודים, הם לא מאמינים בישו. אניטה לא מבינה למה היא אומרת שהם לא מאמינים. ישו דווקא מוצא חן בעיניה, היא מרחמת עליו בגלל פצעי המסמרים. אבל יותר מכל היא חוששת שאם לא יחגגו את חג המולד הם יחזרו להיות שונים והרדיפות יתחדשו. אחרי לילה מסויט היא מתווכחת עם אמה ומשכנעת אותה לקשט עץ חג המולד. וזהו החלק האופטימי והמעצים של הסיפור, כי ילדים הם תמיד חסרי אונים נגד כוחות רשע כאלה, וכאן זה דווקא ההגיון הפשוט והארצי של הילדה שמציל (לפחות לפי תחושתה) את משפחתה ואת החברות שלה עם לוטֶה. 

 

מלאך ההיסטוריה

ולפני הכל – שתי הדקות הראשונות של "בתו של יאן", מעין פרולוג שמכניס את הקהל למסתורין הפיוטי שלה. [אם אין לכם הרבה סבלנות – דלגו על הסרטון זה. עדיף שתצפו בשלושת הסרטונים האחרונים.]

שתי הדקות הראשונות הן מעין תקציר דחוס ושירי של העלילה: היה היה כפר קטן. לילה אחד בא מלאך – לא מלאך שחור של מוות ולא מלאך לבן של אהבה – לילה אחד בא המלאך האפור של ההיסטוריה ובחר בית קטן ועקר אותו ממקומו וספק-עִרסל-ספק-טלטל אותו באוויר, עד שהבית הקטן כמעט נשמט והתרסק עם האנשים שבתוכו, אבל בסופו של דבר הוא חזר לאדמה בשלום.     

ובאשר ל"אופי הבינתחומי" של "בתו של יאן" – הוא נרקח מכמה מקורות השראה / חומרי גלם עיצוביים:   
 
 יודאיקה – ביחוד ספרי תורה. גם אלה שארוזים בתוך קופסא, ובעיקר אלה שעטופים בבד כששתי הידיות של המגילה מציצות. הבד (כפי שלמדתי) נקרא מעיל. לספר תורה יכולים להיות כמה "מעילים" לחגים ולאירועים מיוחדים, ויש כמובן גם קישוטים מסורתיים כמו למשל "רימונים" שמולבשים על הידיות.ואגב – פטריסיה עושה שימוש גם באביזרי יודאיקה נוספים, כמו רעשן או "יד" לקריאה בתורה – אביזר שכמו נועד מלכתחילה לתיאטרון בובות – אבל לא ניכנס לזה הפעם בגלל קוצר היריעה.למה יודאיקה? כי היהדות היא הנושא, התשתית לסיפור. איך זה מִתּרגם לבמה? עוד מעט קט.

 עוד מרכיב מרכזי בהצגה הם צעצועי ילדים: בובות, חיות צעצוע וקוביות המשחק בצעצועים מאפשר הצצה לעולמה הפנימי של הילדה.

ילדוֹת וצעצועים – תצלום ילדות אמיתי של חנה-אניטה יכין. לחצו להגדלה

מרכיב שלישי: רגלי כסאות ישנים לפני שעשתה את ההצגה פטריסיה הציגה פסלים מרגלי כסאות ישנים בתערוכה במוזאון ישראל. הכסאות האלה שכמעט הושלכו לפח ונולדו מחדש כפסלים, גרמו לה לחשוב על הישרדות (בשואה). ובכלל יש משהו מאד אירופאי ברגלי כסאות ישנים (כפי שאפשר לראות בפוסט הזה ובייחוד בציור שיירות הכסאות-פליטים של יוסל ברגנר). כל הדמויות בהצגה עשויות מרגלי כסאות, ויש לזה עוד יתרון אחד חשוב כפי שתראו בהמשך – הן נראות כמו ידיות של מגילת התורה.

פטריסיה אודונובן – סוס מרגלי כסאות

 
כל הדמויות בהצגה עשויות מרגלי כסאות

ולבסוף – גם הגוף של פטריסיה הוא מרכיב עיצובי בהצגה – זה לגמרי מקובל בתיאטרון בובות מודרני, שהמפעיל "ישאיל" כף יד או רגל לבובה, או ישתמש בגופו כמרחב שבו פועלת הבובה, אבל ב"בתו של יאן" יש לשימוש בגוף טוויסט נוסף בגלל תורת הגזע של הנאצים, בגלל האובססיה שלהם למידות, צבעים וצורות של אברי גוף.

יעל ענבר "משאילה" את רגליה לבובה, מתוך "מופע העצמות של גרטרוד"

ועוד כמה מילים לפני הדוגמאות: כפי שראיתם בפתיח, "בתו של יאן" מתרחשת על במה נמוכה. התפאורות המתחלפות הן תפאורות רצפה. הן לא מוצבות ברקע אלא נפרשות כמו שמיכה שעליה יושבת המספרת "הילדה". הבמה היא אם כן מעין מעין רצפה של חדר ילדים אבל בו-בזמן היא גם במה של קריאה בתורה: התפאורה של כל סצנה מגולגלת למין מגילה כפולה של תורה שהדמויות מבצבצות ממנה כמו ידיות. "הבסיס" של ההצגה היא התורה. לא במובן דתי, אלא כסמל ליהדות של הגיבורה. זאת ועוד: הבחירה הזאת מציגה את הזכרונות כיקרים וחשובים במיוחד (אלה כתבי הקודש, המורשת של אניטה), ויש בה גם משהו מאד תיאטרלי: כל תורה כזאת מלאה בהפתעות, דמויות ואביזרים שנחשפים בזמן שהיא נגללת. שכבות של "תורות" נערמות זו על זו; זו הגיאולוגיה של הזיכרון.

התורה הראשונה בהצגה היא של הבית: מבחוץ היא משובצת כחול לבן כמו אריחי חרסינה של בית הולנדי טיפוסי. בחלק הפנימי משורטטת מפת הבית.
התורה שממנה יוצאת סצנת בית ספר לעומת זאת, ארוזה בקופסא. המגילה היא מעין לוח שחור עם שירבוטי גיר ילדותיים. (בקרוב יתווספו כמה תמונות, ובינתיים אפשר לראות את התורות המגולגלות המחכות לתורן, ברקע של סרטון הפתיחה. )
בסצנה שלישית המשפחה לנה במנזר (תורת המנזר היא לבנה-פיג'מתית זרועה כוכבים כחולים). חשוב לציין שגם בובת ישו משמשת ידית לתורה, במין תזכורת אירונית למוצאו היהודי 

 

בובות הנאצים לעומת זאת, אינן מגיעות במגילה, אלא במין צרור עטוף במעיל עור שחור. 

*

מריה בלונדינית, מריה שחורה

לגיבורת ההצגה יש שמונה בובות: מרגריטה ופולינה צהובות השיער, פארידה הבובה השחורה, רובי התינוק, זרטוסטרא הצב, פארוק הג'ירף, בונגו הדובי, ופינגלה הפינגווין.

הקטע הבא לקוח מהצגת חג המולד שהיא מארגנת עם הבובות שלה. המחזה מושפע מהמציאות; יוסף מסביר למריה שהם חייבים לברוח לבית לחם כדי שהנאצים לא יכניסו אותם לרשימות. את יוסף מגלם פארוק הג'ירף, בתפקיד החמור – הצב זרטוסטרא, ובתפקיד מריה – פולינה, הבובה הבלונדינית. הבובה השחורה פארידה מתלוננת שהיא אף פעם לא מקבלת את התפקידים הטובים ואניטה מוצאת דרך מקורית לשלב אותה…  

הקטע (שמתחיל בדרך לבית לחם ומסתיים בלידה) מייצג בין השאר, את הצד המצחיק והמשחקי של "בתו של יאן", שמאזן – או לפחות מפַסק – את החרדה והמצוקה. 

וזהו חלום היטלר האדום של אניטה, אחרי שאמה מסרבת לחגוג את חג המולד (וכל מילה נוספת מיותרת).

הקובייה היהודית

אחרי שלוטֶה חברתה של אניטה משווה בין הצב שלה לצב של אניטה היא מגיעה למסקנה שזרטוסטרא הוא יהודי. "אני רואה שהם שונים," אומרת אניטה, "אבל איך את יודעת מי מהם יהודי?" בתשובה לוקחת לוטה שתי קוביות, אחת צהובה ואחת אדומה, ומסבירה: אם יש לך שתי גולות, או שני פרחים או שני צבים – השונה (היא מצביעה על הקוביה הצהובה) הוא היהודי.

הקוביות הצהובות מייצגות את היהודים בגלל הטלאי הצהוב. הן מבליחות שוב ושוב בסדרה מבריקה של דימויים.

*

בקטע הקצרצר הבא הילדה מבקשת מאמה להסיר את הטלאי הצהוב. דמות האם בנויה מקוביות. (זה עובר ממש מהר, אז כדאי להיות מרוכזים):

כשמושכים את הקוביה הצהובה ראשה של הדמות נופל; זוהי גרוויטאציה למתחילים אבל גם מימוש המטאפורה: זה מה שצפוי לָאֵם אִם תסיר את הטלאי.

בתמונה אחרת בהצגה הילדה משתוקקת לעץ חג מולד. היא בונה לעצמה עץ קטן מקוביות. רק הקוביה העליונה בקצה, במקום שבו תולים את הכוכב היא צהובה, במעין מיזוג אירוני-פיוטי בין הכוכב הזוהר של ישו לכוכב הצהוב של היהודים. ברגע הבא הילדה כבר מחריבה את העץ. הקוביות מתפזרות לכל עבר: אמא לא תרשה…

סצנת הקוביות הבאה והמצמררת מתארת את ציד היהודים:  

*

אמנות הגוף המתפצל

ועכשיו לסצנת גוף יפהפייה שמתרחשת יחסית מוקדם ב"בתו של יאן". הילדה מנסה לעכל את המציאות החדשה, שבה היהודי שנראה לה כמו כולם, הוא בעצם שונה וצריך לענוד טלאי צהוב. הגוף שלה מתפצל פתאום לשניים: הצד הנוצרי והצד "השונה". גם הקטע הזה נפתח בתורה, קטנה וצהובה. 

הקטע מדבר בעד עצמו, ובכל זאת כדאי להגיד כמה דקויות: הבוהן הקטנה עם הטלאי הצהוב היא כמו ילדה, לעומת הברך הגדולה הבוגרת. היד הנאצית צובעת את האחרת והופכת אותה לכוכב הטלאי הצהוב שנתפר לבגד באזור החזה. זה המיקום המקובל לטלאי, אבל הנחת היד על החזה היא גם מחווה של דאגה וכאב לב. ומי שמצייר את הטלאי הצהוב (וגורם לדאגה ולכאב) הוא המכחול שהופך ברגע השיא לשפמו של היטלר.   

היד ש"תפורה" לחזה מבטאת גם את חוסר החופש; אחרי שאמה של אניטה נחלצת מרשימת היהודים, אבא יאן עוזר לה "לפרום" את הטלאי הצהוב מהחזה, כלומר להסיר את היד של הדאגה והכאב מהלב. האם מתמתחת ופורשת את זרועותיה לצדדים כמו ציפור, וכמו ישו על הצלב: היא חופשייה כמו ציפור וכמו נוצריה, כלומר חופשייה וצלובה כאחת. דימוי מאד פשוט וקונקרטי שעשוי (כמו כל ההצגה) משכבות של אירוניה ופיוט.   

ועוד כמה מילים: "בתו של יאן" תוייגה כהצגה ליום השואה. זו שטות מוחלטת לטעמי להגביל אותה לשבוע של יום השואה. גם בגלל השפה האמנותית וגם בגלל התוכן – המסר, כמו שקוראים לו במערכת החינוך. אני לא מכירה הרבה דימויים שממחישים את האבסורד שבגזענות, כל גזענות, יותר מסצנת "הסטרפטיז" שבה הילדה מנסה לאתר ולסמן את הצד היהודי בגופה. הגזענות לא מחכה ליום השואה. היא בוערת סביבנו באינספור דרכים. וההצגה הזאת היא מתנה בשביל כל מחנך. אני מאד מקווה שיש כאן, בין קוראי הבלוג, מי שירים את הכפפה.

*

למען הגילוי הנאות – אני מקורבת לתיאטרון הקרון, ופטריסיה (כמו כמה וכמה יוצרים בינתחומיים) היתה תלמידתי לפני שנים, בבית הספר לתיאטרון חזותי. להצגה עצמה אין לי שום נגיעה מלבד העונג שאינו מזדמן בכל יום, של הכרזה על דבר איכותי.

בתו של יאן – סיפור אמיתי: עיבוד, בימוי, עיצוב ומשחק: פטריסיה אודונובן, מוסיקה: ג'רי גרבל, תאורה: דב מיאלניק, תלבושת: ז'קלין בכר, עיצוב בובת המלאך: יורג באייר

 עוד באותם עניינים

על האוסף הכי הכי  –  הצגת ילדים אמנותית המושפעת משירת ההַייקוּ היפנית ומן האוונגרד האירופי של תחילת המאה העשרים, ואשר מצליחה במין קסם, להפוך את המקורות הללו לנגישים ומחויכים, כאילו מאז ומתמיד נועדו לילדים.

 הכסא שחלם שהוא איש – על ראשס של ענבל פינטו ואבשלום פולק  (עוד הצגה על כסאות ואנשים)

על קרקס קוביות – הצגה בהשראת התיאטרון של הבאוהאוס (ההצגה אגב, השתתפה בפסטיבל שבמסתגרתו נערך יום העיון שבו הרציתי, וזכתה בפרס הצגת הילדים הטובה ביותר).

עוד הצגה על שואה – ארבעה סוגים של זיכרון – על "השולחן, עבודת כיתה" של נעמי יואלי (לפי סיפור של אידה פינק).

*

Read Full Post »

ב 1976 נפגשו המיצגנים מרינה אברמוביץ' ואולאיי (כינוי האמנותי של אואה לייסיפן) באמסטרדם והחליטו ליצור ישות משותפת, מעין "גוף דו ראשי" בשם "האחר" שבאמצעותו יחקרו נושאים כמו אגו, זהות אמנותית ואמון. הקשר  הזוגי והאמנותי הסתיים ב 1988, בעבודה שבה צעדו זה אל זה משני קצות החומה הסינית.

באחד מאותם צירופי מקרים שאיפיינו את זוגיותם הם כמעט נפגשו בארץ בשבועות האחרונים. אוליי התארח ב"רוגטקה", בר טבעוני המופעל על ידי קואופרטיב של אקטיביסטים בדרום תל אביב, וקצת אחריו הגיעה מרינה אברמוביץ לפתיחת "8 שיעורים על ריקות עם סוף טוב", תערוכת היחיד שהיא מציגה במרכז לאמנות עכשווית.

יותר מעשרים שנה חלפו מאז פרידתם המתוקשרת. וזוהי מעין הזדמנות לברר "מה קרה בסוף", ולחשוב קצת, תוך כדי כך, על חתרנות ועל תהילה, על אמנות המיצג ועל הזמן ומה שהוא עושה להם ולנו.


ונתחיל באוליי

ערב אחד לפני כמה שבועות מתקשר אלי בני היקר ואומר לי כך: אני יודע שאת עסוקה ואין לך ראש וזמן, אבל חשבתי שתרצי לדעת שאולאיי מתארח ברוגטקה היום. אוליי? אני שואלת, של מרינה אברמוביץ? כאילו שיש עוד. כן, מאשר בני מעברו השני של הטלפון. הוא ידבר על האמנות שלו בעבר ובהווה. זה בשמונה וחצי, אבל את יכולה להגיע מאוחר יותר, זה אף פעם לא מתחיל בזמן…

דומה שאנשי הרוגטקה לא ידעו בדיוק את מי הם מזמינים. הם לא קלטו שמדובר בפיסת מיתולוגיה, אושיית מיצג שירדה ממכונת הזמן אל תוך הבר הצמחוני שלהם. המפגש לא פורסם בשום מקום ולא חרג מעבר למעגל הקטן של המקום. כשאני מגיעה באיחור של כעשרים דקות, הדלת פתוחה. כמה אנשים יושבים על הכסאות הערוכים מול הבמה הקטנה. אולאיי עצמו יושב על שפתה ומשוחח בשקט עם הבחור המשמש בתפקיד הכפול של מנחה ומפעיל המצגת. אחרי כארבעים דקות החדר פחות או יותר מלא. המנחה קם ממקומו ואומר שאנחנו מתחילים. אולאיי קם בתגובה ויוצא לעשן סיגריה במרפסת. כולם מחכים בשקט שיחזור. ואני חושבת עד כמה הרגע הזה אוצר את הערב כולו. את הזריקוּת בלי פוזה של הלא-שייכים ואת תחושת השומקום של הרוגטקה.

*

באדר מיינהוף כמשל

אם מישהו חשש שאולאיי יתאכזב ממיעוט האנשים או מצניעותו של המקום – הוא יכול להרגע. אוליי מאושר להיות כאן. באושר שלו יש קצת נוסטלגייה – בכאלה מקומות בדיוק הוא הופיע בתחילת דרכו – והרבה נינוחות. ניכר שהוא מרגיש בבית בחלל הקטן והלא ממוסד. הוא אומר שהוא יעשה כל מה שהוא יכול למען המקום הזה. וזו כבר תחילת ההרצאה.

יש לו קטע עם כנופיית באדר-מיינהוף (אירגון טרור שמאלני רדיקלי שהטיל את חיתיתו על גרמניה ובכלל באותה תקופה). הוא מדבר על השפעתם המעוררת, המתסיסה, ומגנה בד בבד, במין עצב, את ההרג שביצעו. איזכורי באדר-מיינהוף חורגים מתחומי הרקע ההיסטורי-אידיאולוגי. כל כמה זמן במהלך השיחה, אולאיי פולט פרט ביזארי הנוגע לכנופייה. (למשל? הם נהגו להתמרח בצואתם בכלא, כדי להרתיע את השומרים שנטפלו אליהם). דומה שדבריו לא עובדו עד הסוף. זו לא בדיוק הרצאה אלא הצצה למוחו.

גם השאלות שמפנה הקהל קצת הזויות. אני לא זוכרת אותן עכשיו. הן התפוגגו כמו פרטים של חלום. אבל זה לא משנה, כי אוליי לא ממש עונה. פוליטיקאים עושים את זה לפעמים – שואלים אותם משהו והם עונים על משהו אחר. אצל אוליי זה אחרת, זה לא קשור לרטוריקה. הוא עונה בכנות ובישירות, אבל כל מה שלא מעסיק אותו כרגע – נותר עמום.

ואולי זאת רק האנגלית שלו.

חלק מן ההרצאה מוקדש כמובן לשותפות עם מרינה אברמוביץ'. יש משהו יפה באופן שבו הוא מדבר על זה. בלי נוסטלגייה ובלי זלזול, בלי הלהבה עצמית. ברצינות ולפעמים בביקורת. הוא מזכיר את העובדה הידועה ששניהם נולדו באותו יום ואומר שזהו רק אחד מצירופי מקרים מפליאים הנוגעים לשניהם. הוא מתחייך כשהוא אומר את זה, כאילו נזכר, אבל לא מפרט.

*

I had enough

הוא מראה כמה קטעים מעבודותיהם המשותפות. למשל את  Expansion in Space מ1977, עבודה שבה ניצבים מרינה אברמוביץ' ואוליי גב אל גב, עירומים, בין שני עמודים שמשקלם כפול ממשקל גופם. הם צועדים לפנים ומטיחים את גופם בעמודים. הם נסוגים וחוזר חלילה. לאט לאט מתברר שהעמודים לא מחוברים לתקרה או לרצפה. הם נהדפים בהדרגה לעבר שני עמודים נוספים, קבועים, המסמנים את גבולות המיצג.

 

גם מרינה אברמוביץ' הראתה קטע מאותה עבודה, בהרצאה שנתנה בסינמטק תל אביב. ההבדל בין הקטעים שבחרו הוא גם ההבדל בין השניים, אבל על כך – בפוסט ההמשך על המפגש עם הגברת.
אולאיי מראה כמה דקות מהמיצג, כולל הרגע (דקה 4:35 בסרטון שלמעלה) שבו הוא מסתלק מהמקום. מרינה אברמוביץ' מרגישה בשינוי, על אף שאינה מפנה את ראשה. היא צועדת רחוק יותר לאחור, פולשת לתוך המרחב "של אולאיי" ולוקחת יותר תנופה.

אני שואלת את אולאיי לאן הלך.
I had enough – הוא רוטן.

אולאיי נולד ב-1943. הוא בן 66 עכשיו ויש בו איזו מתיקות מחוספסת, תום מכמיר של איש שלא מכר את עצמו, שלא נוּגע. הפרוייקט האמנותי העכשווי שבו הוא עוסק – קשור למים. משהו מיסטי / אקולוגי / אמנותי חובק עולם. דומה שהוא נסוג אחורה בזמן לאיזה תדר ראשוני, שאמאניסטי. הוא מראה תמונות מסדנא שהעביר בשטחים – ילדים מצלמים מים. האיכות הירודה של ההקרנה גורמת לו מפח נפש. הוא קוטע אותה.

*
סרט אילם

חלק הארי של הערב מוקדש לעבודה האחרונה שעשה כאמן עצמאי ב 1976, רגע לפני שחבר למרינה אברמוביץ': הוא גנב מהמוזיאון הלאומי בברלין את ציורו של קארל שפיצווג Der Arme Poet ("המשורר העני") ותלה אותו בסלון דירתם של מהגרי עבודה מטורקיה.

"המשורר העני" הוא אחד הציורים המרכזיים של המסורת הלאומנית הגרמנית, והוא זכה גם למוניטין המפוקפק של "אחת היצירות החביבות על היטלר". הציור הסימבולי מתאר את המשורר בעליית הגג הקרה והדולפת שלו – מטרייתו הפתוחה מחוברת לתקרה ומגינה עליו מהגשם. המשורר מוטל על מזרן עלוב ונושך את קולמוסו בציפייה להשראה. כיוון שהוא קופא מקור הוא מסיק את התנור בכתביו…

אולאיי הקדיש זמן רב לתכנונים וסיורים במוזיאון ובסביבתו. בסופו של דבר החליט לסמוך על אלמנט ההפתעה ועל רגליו הקלות ולגנוב את הציור בגלוי, בשעות הפתיחה של המוזיאון. עכשיו נותר לו רק למצוא צלם שיתעד את הפעולה. זה לא היה קל. הימים היו ימי באדר-מיינהוף כזכור, וידה של המשטרה היתה קלה על ההדק. הצלם של ורנר הרצוג הסכים בתנאי שלא יצטרך לצאת מהמכונית. את צילומי הפנים עשתה מרינה אברמוביץ' מצויידת בשני סרטים. את זה שנועד לצילום היא היתה אמורה להחביא בחזייתה בזמן שהשוטרים מחרימים את השני.

הסרט, כמו כל תיעוד מיצגי ראוי לשמו, אינו ממהר. דקות ארוכות ואפורות של נסיעה בגשם-שלג, בברלין החורפית והשוממה. כשמגיעים סוף סוף למוזיאון העניינים מתחממים. אוליי חוטף את התמונה ומתחיל לרוץ. הוא דק וזריז. השומרים ההמומים מתעשתים ורצים אחריו. המרדף מתנהל ללא קול כמו בסלפסטיק מימות הסרט אילם. אוליי רץ בגשם, ברחובות ברלין. הצלם של הרצוג עוקב אחריו ומצלם אותו מבעד לחלון הסגור. בשלב מסוים אולאיי עוצר ליד טלפון ציבורי ומתקשר למשטרה. הוא דורש שאוצר מהמוזיאון יאשר שהציור לא נפגע, ורק אז יחזיר אותו. הסרט מתעד גם את תליית התמונה בדירת מהגרי העבודה. (האם היתה שם תמונת נוף מתקתקה על הקיר שהוסרה כדי לפנות מקום למשורר העני? האמנם הוחלף קיטש זול בקיטש יקר או שאני מתחילה להמציא?) אני זוכרת אישה עם תינוק מתבוננת בו בשתיקה.

לעבודה המרתקת של אולאיי יש רבדים פוליטיים, חברתיים ותרבותיים; במארב נכתב בשעתו, שהיא ניסתה לעמת את הלאומיות והשמרנות הגרמנית עם מצב המהגרים המוכחש, שהיא פרצה את גבולות האמנות המוסדית ויצאה מהגטו של האקדמיות/המוזיאונים/הגלריות אל הקהל הרחב. לבסוף מוזכר גם המשפט שנערך לאוליי:

"בבית-המשפט, אגב, הורשה אוליי לבחור בין שתי אפשרויות: לעזוב את גרמניה או לרצות מאסר ממושך.
הוא בחר בגלות."

כך זה מופיע במארב: סיום אידאליסטי והירואי מודגש בשורות קטועות. הגירסה של אולאיי פחות נשגבת והרבה יותר מצחיקה. נגזר עליו קנס או מאסר, הוא לא שילם את הקנס ובכל זאת לא נעצר. הוא ומרינה המשיכו לחיות בגרמניה כשנה בעוני רב, עד שאיזה מצנאט חובב אמנות נתן להם כסף לטיול. הם החליטו לנסוע למרוקו, ודווקא אז, בשדה התעופה הוא נעצר. אחרי עוד כהנה פיתולים מייגעים (כמו בחיים), הם אמנם עזבו את גרמניה אך מעולם לא הגיעו למרוקו.

*

אותו נושא אותו מקום (כלומר כאן באתר)

למה החץ תמיד מכוון ללב האישה?

מסחר הוגן – על המפגש עם מרינה אברמוביץ'

ועוד

Read Full Post »

וזהו וזהו וזהו?

כמו שהיה בני אומר. זהו באמת הפוסט האחרון בסדרת "כתוב בגוף", ששודרגה בינתיים והפכה לספר.

כן ולא –

כי לפחות אצלי זה ערוץ שאין לו בעצם התחלה וסוף; היחסים בין העולם החיצוני לפנימי, בין האותנטי למלאכותי, בין החירות לבין השליטה, בין המציאות לפנטסיה, בין הרגש לצורה – ממשיכים לרתק אותי.

*

היטלר מתנצל

אתמול נזכרתי פתאום בעבודת הוידאו המבריקה של בועז ארד "שעור בעברית", שבה צירף בעבודת נמלים הברה אחר הברה מנאומי היטלר, עד שגרם לו להגות את המשפט: "שלום ירושלים, אני מתנצל."

חשבתי כמה זה דומה למה שאהרון עושה (ראו למשל מה למד אהרון מאמא? או מפת הצרכים והרגשות). התשוקה הזאת לשלוט על המציאות, לביים אותה מחדש לפי צרכיך, באופן המכני ביותר – כי זו הברירה היחידה. חשבתי על החסך הרגשי העצום, על הרעב להתנצלות (לאומית או פרטית) על הצורך בסגירת מעגל. וגם בהשפלת האויב – כי לא סתם זה נקרא שיעור בעברית; היטלר אינו לומד רק עברית, הוא לומד כאן לקח. הנואם הכריזמטי הופך לעילג ומגמגם. וזה אפילו לא בכוונה, זה נגזר מטכניקת הטלאים של העריכה. שלא לדבר על התנועה שבה היטלר מכה על חזהו, שמתפרשת למין רגע מצמרר כהכאה על חטא.
העבודה הקצרה של ארד מצחיקה, נוגעת ללב ומעוררת מחשבה. היא חושפת את המופרכות של פנטסית ההתנצלות, את הכאב על מה שלעולם לא יקרה. על פצעים שכבר לא ייתאחו.
והנה כבר גלשתי להמשך. באמצע הסיום.

*

תודה
זה הרגע להודות לכל אלה שעשו איתי את המסע, או חלקים ממנו. (כי הפערים בין מספרי הכניסות לפרקים השונים הם עצומים ומפליאים – אין שום שיטה.) זו באמת תקופה מרגשת בשבילי, של סופים והתחלות. זה עתה הודיתי לכל הקרואים לרגל הפוסט המאה, ובכל זאת – תודה מיוחדת לקוראי הסדרה: תודה למי שקרא בשקיקה, ולמי שקרא בעין אחת עצומה, שנשאר על אף הקושי. לאלה שחלקו, ולאלה שתמכו, לאלה ששיתפו בעולמם. היו לי ציפיות גבוהות כשהתחלתי, אבל מה שקרה בכמה מן הפרקים (למשל באקונצ'י מאוננינג מתחת לרצפה ובפרקים רבים אחרים) עלה על כולן. תודה על כל מה שלימדתם אותי (ואשמח גם לשמוע איך זה היה בשבילכם; מה עניין ופתח, מה הרחיק וסגר, וכן הלאה).

אה, כן. ועוד משהו. כמה וכמה מכם פנו אל שועי רז, אחד מיקירי הבלוג והסדרה (למה הם פנו אליו ולא אלי, זה כבר חומר למחשבה) ושאלו אותו מה בדבר מפגש – לא וירטואלי – לחגוג את סוף הסדרה. שועי עצמו הציע בית קפה תל אביבי. אני ממש לא רוצה להיות אחראית על זה, זה גדול עלי. אבל אם מישהו אחר יִזום – כלומר יום, מקום ושעה, אני אבוא. בטח שאבוא. בשמחה.

*

והנה זה בא סוף סוף:

אחרית דבר

Centers מ1971 הוא סרט וידאו בן עשרים דקות, המתעד את אקונצ'י המצביע על פניו המוסרטים בווידאו במעגל סגור. הוא משתדל לכוון את אצבעו בדיוק למרכז הפנים.
התוצאה הסופית הופכת את כיוון הפעולה: במקום להצביע על עצמו יוצא שאקונצ'י מצביע על הקהל, כלומר על מי שצופה בעבודה.

לכאורה – עבודה פורמליסטית – סימטריה הפוכה וכו'. ולמעשה – זה בדיוק מה שקרה לי עם ספר הדקדוק הפנימי: ככל שגרוסמן התאמץ לדייק ולהצביע למרכזו של אהרון, כך התברר בסופו של דבר שהוא מצביע היישר לתוכי.

centers

Read Full Post »